תמורה ו׳
מי שעשה מעשה האסור בתורה — האם מעשהו חל? אביי ורבא בתיובתות ובמחלוקת העקרונית, וחמשת האיסורים של המקדיש בעל מום למזבח ושעיר המשתלח.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף ממשיך את שרשרת התיובתות על רבא, שסבור שמי שעבר על לאו אין מעשיו מועילים: הקדשת תמימים לבדק הבית, גזל ומשכון, ובכל אחת רבא מוצא פסוק מיוחד.
אחר כך מקשים על אביי מפאה, והוא מתרץ ב״תעזוב״ המיותר.
כשכל הראיות נדחות כמקרים מיוחדים שואלת הגמרא במה בכלל נחלקו אביי ורבא: ריבית קצוצה נדחית, כי שם המחלוקת על פסוקים, ונשארת מחלוקת עקרונית אם שינוי קונה.
מכאן עוברת הגמרא לברייתא על החמישה איסורים של המקדיש בעל מום למזבח, מבררת מנין כל אחד, ומיישבת את הסתירה בדרשת ״לה׳״ בשעיר המשתלח.
הסוגיה האחרונה שואלת למה צריך פסוק בשעיר המשתלח אם הגורל מבטיח שהוא תמים, ומסתיימת בראשית דף ז׳.
עמוד א · המשך מדף ה׳
תיובתות על רבא: האם מעשה אסור חל?
→ תחילת הסוגיה בדף ה׳בקצרה — על מה הסוגיה
בדף הקודם נפתחה שרשרת תיובתות על רבא, שסבור שמי שעבר על לאו אין מעשיו מועילים.
כאן מגיעות הקדשת תמימים לבדק הבית, גזל ומשכון, ובכל אחת רבא מוצא פסוק מיוחד;
אחר כך מקשים על אביי מפאה, והוא מתרץ ב״תעזוב״ המיותר ורבא מוצא לו שימוש אחר.
- רקעאביי ורבא נחלקו בדף הקודם: מי שעבר על איסור תורה ועשה מעשה אסור — האם המעשה חל בדיעבד. אביי סבור שמעשיו מועילים, ורבא סבור שאין מעשיו מועילים. הגמרא הקשתה על רבא ממקרים שבהם מעשה אסור בכל זאת חל, ובכל פעם הפסוק לימד מה מיוחד באותו מקרה ואביי הסביר למה הפסוק צריך. כאן נמשכת השרשרת, ותחילה ההקדש של תמימים לבדק הבית.רקע: האם מעשה שנעשה באיסור תורה חל? הקושיות על רבא נמשכות
- תיובתא — בדק הביתהפסוק ״נדבה תעשה אתו״ מדבר על בעלי מומים. הם אינם יכולים לעלות על המזבח, ולכן ״נדבה״ היא קדשי בדק הבית, הקדש לתחזוקת המקדש. הלשון ״תעשה אותו״ מלמדת שמקדישים לבדק הבית רק בעלי מומים, ומכאן שאסור להקדיש תמימים. ובכל זאת שנינו במשנה: המקדיש תמימים לבדק הבית, אף שעבר על לאו — ״מה שעשה עשוי״, ההקדש חל. זו ״תיובתא דרבא״, ראיה לאביי.תיובתא: הקדשת תמימים לבדק הבית אסורה וחלה — כאביי נגד רבא
- שאני — היקשרבא משיב: ״ממקום שנתרבו בעלי מומין לגבי מזבח״. מאותו פסוק שמלמד שבעלי מומים שהוקדשו למזבח מתקדשים בדיעבד, נלמדים גם תמימים לבדק הבית. לפי רש״י, אותו פסוק אומר שהם אינם מתקבלים לרצון, ומכאן שאינם רצויים אך כן מתקדשים. תמימים לבדק הבית הוקשו לבעלי מומים למזבח: שניהם נאסרו באותו פסוק, ולכן גם דין ״מה שעשה עשוי״ משותף להם. זה לימוד מיוחד, ואין ללמוד ממנו על שאר האיסורים.רבא: היקש לבעלי מומים למזבח — לימוד מיוחד ולא ראיה כללית
- תיובתא — גזלעוד תיובתא על רבא, מדין גזל: ״לא תגזול״ אסור מן התורה. ובכל זאת שנינו: הגוזל עצים ועשאן כלים, או צמר ועשאן בגדים — ״משלם כשעת הגזילה״, כלומר את שווי העצים והצמר בלבד, והכלים והבגדים נשארים אצלו, כי קנה אותם בשינוי (רש״י). הרי גזל אסור ובכל זאת מעשיו הועילו — כאביי.תיובתא: גזלן שעשה כלים מעצים קונה אותם בשינוי, אף שגזל אסור
- שאני — אשר גזלרבא משיב: ״שאני התם״, שכן נאמר ״אשר גזל״ — ״כמה שגזל״. הפסוק מלמד שאם הגזילה השתנתה, הגוזל מחזיר כעין מה שגזל (רש״י) והגזילה עצמה נשארת בידו. זה לימוד מיוחד בגזל שהשינוי קונה, ואינו מלמד על שאר האיסורים.רבא: פסוק מיוחד בגזל — כמה שגזל, ולכן השינוי קונה
- ולאביי — למה צריך?ושואלים: לשיטת אביי, שבכל איסור מעשיו מועילים ושינוי קונה ממילא, מה מלמד הפסוק ״אשר גזל״? אם אצלו אין בו חידוש בדין השינוי, צריך למצוא לו תפקיד אחר.שאלה: לשיטת אביי, שהשינוי קונה ממילא, מה מלמד הפסוק אשר גזל?
- אביי — חומשאביי משיב: ״האי אשר גזל מיבעי ליה״ לדין אחר. ״על גזילו שלו מוסיף חומש״: הפסוק נאמר בגזל שהגוזל נשבע עליו לשקר ואחר כך הודה, והוא מלמד שהחומש מגיע על גזילו שלו, ו״על גזילו של אביו אינו מוסיף חומש״, גם אם נשבע עליו לשקר. אין צורך בפסוק כדי ללמד שהשינוי קונה, כי זה אביי יודע ממילא (רש״י).אביי: אשר גזל מלמד שאין חומש על גזל אביו, לא דין שינוי
- תיובתא — משכוןעוד תיובתא על רבא, מדין משכון: ״לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו״ — אסור למלווה להיכנס לבית הלווה ולמשכנו בכוח. ובכל זאת שנינו: מי שמשכן שני כלים, כר ומחרישה, ״מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום״ — מחזיר כל פעם את הכלי שהלווה צריך, ושומר את השני. הרי המלווה עבר על האיסור והמשכון נקנה בידו (רש״י: קונה את כלי הלילה ביום ואת כלי היום בלילה), כלומר מעשיו הועילו.תיובתא: מלווה שמשכן באיסור מחזיר רק כלי אחד והשני נשאר בידו
- שאני — השב תשיברבא משיב: ״שאני התם״, שנאמר ״השב תשיב״. מהכפל נלמד שיחזיר וישוב ויחזיר: את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, חוזר חלילה. זה אפשרי רק אם נשאר בידיו כלי אחד בכל שעה, ולכן הקנין נלמד מהפסוק המיוחד הזה (רש״י) ולא מכלל שמעשה אסור חל.רבא: הכפל השב תשיב הוא הלימוד המיוחד שהמשכון נשאר קנוי
- ולאביי — השב תשיבושואלים שוב על אביי: אם המשכון נקנה ממילא כשמעשה אסור חל, מה מלמד הכפל ״השב תשיב״?שאלה: לאביי, אם המשכון נקנה ממילא, מה מלמד השב תשיב?
- אביי — קא משמע לןאביי משיב: ״אי לאו דאמר רחמנא השב תשיב״ הייתי אומר שהמלווה אמנם עבר על איסור, אבל כעת המשכון בידו והדבר תלוי ברצונו: ״אי בעי ניהדר ואי בעי לא נהדר״. ״קא משמע לן״ הפסוק שחייב להחזיר. הפסוק בא אפוא ללמד חובת החזרה, ולא שהקנין חל.אביי: הפסוק בא ללמד שחייב להחזיר, ולא שהקנין חל
- לישנא אחרינא (רש״י)בדפוס מצוין כאן בסוגריים ״חסר לישנא אחרינא״ — נוסח נוסף של הסוגיה חסר בגמרא שלפנינו. רש״י (ד״ה ה״ג ל״א) מביא אותו כנוסח אחר לתשובת רבא: הפסוק עד בא השמש תשיבנו והפסוק השב תשיבנו כבוא השמש מלמדים על כסות יום שניתנה ליחבל בלילה ועל כסות לילה שניתנה ליחבל ביום, ומכאן שהמשכון נקנה. ואביי משיב שהפסוקים באים ללמד שכל כסות חוזרת בזמנה, אחת ביום ואחת בלילה, ושניהם נצרכים.נוסח אחר לתשובת רבא: שני פסוקי השבה מלמדים שהמשכון נקנה
- והרי פאהעכשיו הגמרא מביאה ראיה לרבא נגד אביי, מדין פאה: ״לא תכלה פאת שדך בקוצרך״ — חובה להשאיר פאה מן השדה לעניים. ושנינו במשנה שמצוותה להפריש מן הקמה; אם לא הפריש — יפריש מן העמרים, שבלים שנקצרו ונאגדו; ואם לא — יפריש מן הכרי, ערימת התבואה, ״עד שלא מירחו״, כלומר עד שיישר את הכרי, שאז נקבעת התבואה למעשר ולתרומה (רש״י).ראיה לרבא: פאה שלא הופרשה בקמה מופרשת בשלבים מאוחרים יותר
- תיובתא דאבייובהמשך המשנה: אחרי המירוח — ״מעשרו ונותן לו״, מעשר את התבואה תחילה ואחר כך נותן את הפאה, כדי שהעני לא יצטרך להפריש מעשר ממה שקיבל. ובשם רבי ישמעאל: ״אף מפריש מן העיסה״. כלומר מי שעבר ולא השאיר פאה בקמה עדיין חייב בה, והקצירה והשינוי שעשה אינם פוטרים אותו. מעשהו לא הועיל — וזו ״תיובתא דאביי״.תיובתא לאביי: חובת הפאה נשארת גם אחרי הקציר, אפילו בעיסה
- שאני — תעזוב יתיראאביי משיב: ״שאני התם״, שנאמר ״תעזוב״ בפאה פעמיים, ו״תעזוב יתירא״ — הכפל המיותר מלמד חובת עזיבה גם אחרי שהתבואה נקצרה (רש״י: הפסוק נכתב פעמיים, בפרשת קדושים ובפרשת אמור). זהו לימוד מיוחד שאף שהתבואה נשתנתה בידו לא קנה אותה, ואין ללמוד ממנו כלל.אביי: הכפל תעזוב מלמד שאף אחרי שינוי עדיין חייב בפאה
- ולרבא — מה למד?ושואלים: ורבא, אם הוא אינו דורש את ״תעזוב״ המיותר כמו אביי — מה הוא למד ממנו?שאלה: ולרבא, מה נלמד מתעזוב המיותר?
- רבא — המפקיר כרמורבא משיב: ״יש לך עזיבה אחרת שכזו״, ואיזו? ״זה המפקיר כרמו״. הכפל בא לחייב במתנות עניים כרם שבעליו הפקיר ואחר כך זכה בו בעצמו, אף שהפקר פטור ממתנות עניים — ולא ללמד שהקצירה והשינוי אינם פוטרים מהפאה.רבא: תעזוב מלמד חיוב בכרם שהופקר, לא דין שינוי
- דתניא — ברייתא תומכתברייתא מוכיחה: ״המפקיר כרמו, והשכים לשחר ובצרו״ — מי שהפקיר את כרמו, והשכים בבוקר וזכה בו בעצמו לפני שזכה בו אחר, ובצר אותו — חייב בפרט ועוללות, בשכחה ובפאה, אף שהפקר פטור ממתנות עניים. אבל הוא ״פטור מן המעשר״, כי זכה בו מן ההפקר, והפקר פטור ממעשר. החיוב במתנות עניים בא מ״תעזוב״ היתר שנאמר בהן, ובמעשר לא נאמר ״תעזוב״ (רש״י). כך לשיטת רבא ״תעזוב״ בא לרבות הפקר כזה ולא לרבות שינוי, שהרי בעלמא שינוי שנעשה באיסור אינו מועיל.ברייתא: המפקיר כרמו ובצרו בעצמו חייב במתנות עניים ופטור ממעשר
חשבו לפני שממשיכים
רבא מסביר את דין המקדיש תמימים לבדק הבית כלימוד מיוחד. מהו הלימוד, ומדוע הוא מונע מאיתנו להסיק מכאן על שאר האיסורים?
אותו פסוק שמרבה בעלי מומים שהוקדשו למזבח מרבה גם תמימים לבדק הבית (״ממקום שנתרבו בעלי מומין לגבי מזבח״). שני הדינים נלמדו יחד, ולכן ״מה שעשה עשוי״ הוא דין מיוחד להם ולא כלל על כל איסור.
עמוד א–ב
במה נחלקו אביי ורבא?
🔑 מפתח לסוגיה
ריבית קצוצה היא ריבית שנקצבה בין המלווה ללווה בשעת ההלוואה, והיא אסורה מן התורה. כשהלווה כבר שילם אותה, יש לשאול אם בית הדין מוציא אותה מהמלווה ומחזיר ללווה, או שהיא נשארת בידו אף שגבה אותה באיסור.
בקצרה — על מה הסוגיה
אם כל הראיות נדחו כמקרים מיוחדים, במה בכלל נחלקו? רב אשי מציע ריבית קצוצה, אך רב אחא בריה דרבא מראה שהמחלוקת שם היא על פסוקים.
המסקנה: נחלקו בעיקרון אם שינוי שנעשה באיסור קונה.
- במאי פליגי?אחרי שכל התיובתות נדחו, וכל אחת נתבארה כמקרה מיוחד שבו אביי ורבא מודים, שואל רב אחא בריה דרבא את רב אשי: ״והשתא דשנינן כל הני שינויי, דאביי ורבא במאי פליגי״ — ואם אין מקרה שבו נחלקו, מה בכלל המחלוקת ביניהם?רב אחא בריה דרבא: אם הכל מקרים מיוחדים, במה נחלקו?
- ריבית קצוצהרב אשי משיב: ״ברבית קצוצה קמיפלגי״, כמחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן. רבי אלעזר: ״רבית קצוצה יוצאה בדיינין״, מי ששילם אותה יכול לתבוע בבית דין ולקבלה בחזרה. אביי, שמעשה אסור חל אצלו, הולך כרבי יוחנן; רבא, שלדעתו אינו חל, כרבי אלעזר (רש״י).רב אשי: בריבית קצוצה — אביי כרבי יוחנן, רבא כרבי אלעזר
- רבי יוחנן חולקעוד בדברי רבי אלעזר: ״אבק רבית אינה יוצאה בדיינין״. אבק ריבית איסורה מדברי חכמים (רש״י: ריבית הבאה דרך מכר, כגון מוכר שדה שמציע מחיר נמוך אם ישלם מיד ומחיר גבוה יותר אם ישלם בגורן). ורבי יוחנן אומר: ״אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין״.רבי אלעזר: אבק ריבית אינה יוצאה; רבי יוחנן: אף קצוצה אינה יוצאה
- התם בקראי פליגירב אחא בריה דרבא דוחה: ״התם בסברא פליגי? התם בקראי פליגי״ — רבי אלעזר ורבי יוחנן נחלקו בדרשת פסוקים ולא בשאלה העקרונית אם מעשה אסור חל. ולכן אי אפשר להעמיד בזה את מחלוקת אביי ורבא (רש״י: רב אחא שואל בתמיהה).דחייה: רבי אלעזר ורבי יוחנן נחלקו בפסוקים, לא בעיקרון
- מאי טעמא דרבי יוחנןרבי יצחק מביא את טעם רבי יוחנן: הפסוק ״בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה״ מלמד ״לחיים ניתן ולא להישבון״. העונש שנאמר שם הוא מיתה בידי שמים, ולא חיוב להשיב בבית דין. כך הדין תלוי בפסוק (רש״י: אפילו רבא מודה שהריבית נשארת בידו, כי כתוב פסוק).רבי יצחק: טעם רבי יוחנן — לחיים ניתן ולא להישבון
- רב אחא בר אדארב אחא בר אדא מביא ראיה אחרת לרבי יוחנן: ״ויראת מאלהיך... אני ה׳״ — ״למורא נתתיו, ולא להישבון״. הפסוק מזכיר מורא שמים בריבית: העובר עליה פורק מעליו מורא שמים, ואין כאן השבה בבית דין.רב אחא בר אדא: ויראת מאלהיך — למורא נתתיו ולא להישבון
- רבא — הוקשו לשופכי דמיםרבא אומר ראיה אחרת: מהפסוק ״התועבות האל עשה מות יומת דמיו בו יהיה״, ובפסוק הקודם ״והוליד בן פריץ שופך דם״ — ״הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים״. כשם ששופכי דמים ״לא ניתנו להישבון״, כי אי אפשר להשיב את ההרוג לחיים, כך מלווי ריבית.רבא: ריבית הוקשה לשפיכות דמים, ושם אין השבה
- מאי טעמא דרבי אלעזראף לרבי אלעזר יש פסוק: רב נחמן בר יצחק מבאר ״מאי טעמא דרבי אלעזר״ — ״וחי אחיך עמך״ מלמד ״אהדר ליה, כי היכי דניחי עמך״: מחזירים לו את הריבית כדי שיחיה עמך.רב נחמן בר יצחק: וחי אחיך עמך מחייב להחזיר הריבית
- ואלא — במה נחלקו?אם המחלוקת בריבית קצוצה אינה מחלוקת אביי ורבא, שואלים: ״ואלא במאי קמיפלגי אביי ורבא״?שאלה: אם לא בריבית קצוצה, במה נחלקו אביי ורבא?
- בשינוי קונהמשיבים: ״בשינוי קונה״ — נחלקו בשאלה העקרונית אם שינוי שעשה אדם כשעבר על איסור תורה קונה. לאביי מעשיו הועילו, לרבא לא. לא התפרש מקרה מעשי שבו נחלקו; רש״י מציע כדוגמה גוזל עצים ועשאן כלים, שלאביי קנה ולרבא לא.תשובה: נחלקו בעיקרון אם שינוי שנעשה באיסור קונה
- לישנא אחרינאלשון אחרת: רב אשי השיב ״בהני שינויי דשנינן״ — כלומר אחרי כל התירוצים נשארה מחלוקת בריבית קצוצה: ״לאביי לא מהדר רבית, לרבא מהדר רבית״. לדעת אביי המלווה אינו מחויב להחזיר, כי מעשיו הועילו; לדעת רבא מחזיר, כי לא הועילו.לשון אחרת: אביי אינו מחזיר ריבית קצוצה ורבא מחזיר
- והא — אביי מפקינןמקשים על הלשון הזאת: ״והא אביי נמי סבר מפקינן ריבית קצוצה בדיינין״. אביי עצמו אמר: לווה היה חייב למלווה ארבעה זוזים ריבית, ונתן לו גלימה ששווה חמישה זוזים בתור ארבעה — ״כי מפקינן מיניה, ארבעה מפקינן״, ומחזירים ארבעה, והזוז החמישי הוא מתנה שנתן. הרי אביי מוציא ריבית קצוצה בדיינים, ואי אפשר לומר שהוא חולק על כך.קושיה: גם אביי מוציא ריבית קצוצה בדיינים, כמו בגלימה
- רבא — כולה בתורת ריביתאורבא אומר: ״חמשא מפקינן מיניה״ — מוציאים את כל חמשת הזוזים. ״מאי טעמא? כולה בתורת ריביתא קאתי לידיה״: כל הגלימה באה לידו כריבית, ולכן אין בה חלק שנחשב מתנה. כך שניהם מוציאים ריבית קצוצה, והם נחלקים רק על הזוז החמישי.רבא מוציא את כל חמשת הזוזים כי כולם באו כריבית
- מסקנה — שינוי קונההמסקנה: חוזרים ללשון הראשונה — ״אלא כי קא מיפלגי אביי ורבא בשינוי קונה״. הם נחלקים בעיקרון אם שינוי שנעשה בעבירה קונה, ולא בדין ריבית.מסקנה: נחלקו בשינוי קונה, ולא בריבית
עמוד ב · גמרא
חמשה שמות: המקדיש בעל מום למזבח
בקצרה — על מה הסוגיה
הברייתא מונה חמישה לאווים למקדיש בעל מום למזבח ומבררת מנין כל אחד.
הסוגיה מקשה על הריבוי של שעיר המשתלח מ״לה׳״, שבשחוטי חוץ הוא ממעט, ורבא מיישב לפי ההקשר של כל פסוק.
- ברייתא — חמשה שמותברייתא דורשת את הפסוק ״כל אשר בו מום לא תקריבו״: מה בא ללמד ״לא תקריבו״ הזה? אם לאסור לשחוט בעל מום — ״הרי כבר אמור למטה״ בהמשך הפרשה. אלא ״בל תקריבו״ בא ללמד ״בל תקדישו״, איסור להקדיש בעל מום למזבח. מכאן אמרו חכמים: מי שהקדיש בעל מום למזבח והקטירו כולו כעולה (רש״י) ״עובר משום חמשה שמות״, חמישה איסורים נפרדים.ברייתא: לא תקריבו הראשון אוסר הקדשה, והמקדיש בעל מום עובר חמישה איסורים
- החמישה ועוד אחדהחמישה: ״בל תקריבו״ שמשמעו ״בל תקדישו״, ״בל תשחטו״, ״בל תזרקו״ את הדם, ״בל תקטירו כולו״ בעולה, ו״בל תקטירו מקצתו״ בקרבנות שמקטירים מהם רק אימורים. ״משום רבי יוסי ברבי יהודה אמרו: אף קבלת הדם״ — לשיטתו יש איסור נוסף.חמשת האיסורים: הקדשה, שחיטה, זריקה, הקטרת כולו והקטרת מקצתו
- היכן אמור?שואלים על הברייתא: ״אם בל תשחטו — הרי אמור למטה״. היכן אמור איסור השחיטה בהמשך הפרשה?שאלה: היכן נאמר בהמשך הפרשה איסור שחיטה?
- עורת או שבורמשיבים בברייתא: בהמשך הפרשה נאמר ״עורת או שבור או חרוץ או יבלת לא תקריבו״. אילו בא להשמיע ״בל תקדישו״ — ״הרי כבר אמור למעלה״ בפסוק הראשון. אלא ״לא תקריבו״ של הפסוק השני בא ללמד ״בל תשחטו״. כך הפסוק הראשון אוסר הקדשה והשני אוסר שחיטה.תשובה: בפסוק עורת או שבור לא תקריבו השני נלמד בל תשחטו
- הקטרה — מהםהברייתא דורשת עוד את הפסוק ״ואשה לא תתנו מהם״: ״אלו אשים״, איברי הקרבן שמקטירים על המזבח, והפסוק אוסר להקטיר אותם. ושואלים: ״אין לי אלא כולן, מקצתן מנין״? ״תלמוד לומר: מהם״ — לשון ״מהם״ אוסרת גם הקטרת חלק מהם.ואשה לא תתנו מהם: הקטרה, ומהם מרבה אף הקטרת מקצתן
- זריקה — על המזבחוזריקת הדם, מנין שאסורה? ״תלמוד לומר: על המזבח״, שאוסר כל דרכי נתינה על המזבח, בין איברים ובין דם.על המזבח: אסורה גם זריקת הדם
- שעיר המשתלח — לה׳ומהמילה ״לה׳״ בסוף הפסוק לומדים: ״לרבות שעיר המשתלח״. מי שהקדיש בעל מום לשעיר המשתלח ביום הכיפורים לוקה משום ״לא תקדישו״ (רש״י). כך ״לה׳״ מרבה כאן את שעיר המשתלח לאיסור.לה׳ מרבה את שעיר המשתלח לאיסור הקדשת בעל מום
- ולה׳ לרבות הוא? והתניאמקשים: ״ולה׳ לרבות הוא? והתניא״. בברייתא על שחוטי חוץ (בתורת כהנים, לפי רש״י) נדרש הפסוק ״להקריב קרבן לה׳״: ״קרבן״ ממעט את מי ששחט חולין בפנים, שאינו חייב כרת. ושואלים שם: ״אי קרבן — שומע אני אף קדשי בדק הבית״, שהרי גם הם נקראים ״קרבן״, כמו ״ונקרב את קרבן ה׳״ בשלל מדין.קושיה: בשחוטי חוץ לה׳ ממעט, ואילו כאן הוא מרבה?
- ואל פתח אהל מועדהברייתא משיבה: ״ואל פתח אהל מועד״ — רק הקרבן ״הראוי לפתח אהל מועד״ חייבים עליו משום שוחטי חוץ. קדשי בדק הבית אינם ראויים לפתח אהל מועד, כי הם בעלי מומים (רש״י), ולכן פטורים.ברייתא: רק הראוי לפתח אהל מועד חייב בשחוטי חוץ, ובדק הבית פטור
- לה׳ — יצאו אלווממשיכה הברייתא: ״אוציא אני את אלו״ — קדשי בדק הבית — אבל האם אוציא גם את פרת חטאת (פרה אדומה) ושעיר המשתלח? הם תמימים וראויים לפתח אהל מועד, ולכן אפשר לחשוב שחייבים עליהם בשחיטה בחוץ. לכן ״תלמוד לומר: לה׳״: חייבים רק על מי שמיוחד לה׳, ו״יצאו אלו שאין מיוחדין לה׳״. מכאן שבפרשה זו ״לה׳״ ממעט את שעיר המשתלח — ההפך מהדרשה בפרשת בעלי המומים.ברייתא: לה׳ מוציא את פרה אדומה ושעיר המשתלח משחוטי חוץ
- רבא — מעניינא דקרארבא מיישב: ״התם מעניינא דקרא״. בשחוטי חוץ ״ואל פתח״ כבר מרבה את כל הראויים, ולכן ״לה׳״ שאחריו בא להוציא (רש״י: אחרת למה נכתב). ״הכא, ד״אשה״ — להוציא״: בבעלי מומים ״ואשה לא תתנו״ כבר ממעט את מה שאינו עולה לאש המזבח, ובכללו שעיר המשתלח, ולכן ״לה׳״ שאחריו בא ״לרבות״ אותו. ההקשר קובע אם ״לה׳״ מרבה או ממעט.רבא: לה׳ הפוך ממה שלפניו — ממעט בחוץ, מרבה בבעלי מומים
עזרים — סדר האירועים
חמשת האיסורים ועוד אחד
- 1בל תקריבו (בל תקדישו)עצם ההקדשה למזבח
- 2בל תשחטושחיטת בעל המום לקרבן
- 3בל תזרקוזריקת הדם על המזבח
- 4בל תקטירו כולוהעלאת כולו על המזבח כעולה
- 5בל תקטירו מקצתוהקטרת אימורים בשאר קרבנות
- 6רבי יוסי ברבי יהודהמוסיף את קבלת הדם
חשבו לפני שממשיכים
הברייתא אומרת שהפסוק השני ״לא תקריבו״ אינו בא ללמד ״בל תקדישו״. מדוע?
כי איסור ההקדשה כבר נאמר בפסוק הראשון (״הרי כבר אמור למעלה״), ולכן ״לא תקריבו״ של הפסוק השני בא ללמד ״בל תשחטו״.
עמוד ב · גמרא
שעיר המשתלח בעל מום: למה צריך ״לה׳״?
בקצרה — על מה הסוגיה
אם הגורל מבטיח ששני השעירים תמימים, למה צריך פסוק שיאסור בעל מום לשעיר המשתלח?
רב יוסף מעמיד כחנן המצרי ואחר כך כרבי שמעון, ורבא מעמיד במקרה שהומם אחרי ההגרלה וחילל על אחר. הסוגיה מסתיימת בראשית דף ז׳.
- קושיה — אין הגורל קובעהגמרא מקשה על ריבוי שעיר המשתלח מ״לה׳״: בלי הריבוי הייתי חושב, ״הא לא רבי קרא לה׳ הוה אמינא״, ששעיר המשתלח בעל מום ״שפיר דמי״, מותר להקדישו. אבל ״אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי״: ביום הכיפורים מגרילים בין שני שעירים, ואין יודעים מראש איזה מהם ייפול לשם, ולכן שניהם חייבים להיות תמימים (רש״י). אם כן, אין צורך בפסוק כדי לאסור בעל מום.קושיה: הגורל קובע רק בדבר ראוי, ושניהם תמימים בלי פסוק
- רב יוסף — חנן המצרירב יוסף משיב: ״הא מני? חנן המצרי היא״. לדעת חנן המצרי, אפילו אם הדם כבר בכוס ומת השעיר המשתלח, ״מביא חבירו ומזווג לו״, מביא שעיר אחר ומצרף אותו אל הדם בלי להגריל שוב (רש״י). אצלו יש אפוא שעיר משתלח בלי גורל, והיה מקום לחשוב שבו מותר בעל מום — ולכן צריך פסוק.רב יוסף: לפי חנן המצרי יש משתלח בלי גורל, ולכן צריך פסוק
- דילמא מייתי ומגרילדוחים: ״נהי דשמעת ליה לחנן המצרי דלא הוי דיחוי״ — שהדם שבכוס לא נדחה — אבל שאין צריך הגרלה, ״מי שמעת ליה? דילמא מייתי ומגריל״. שמא לדעתו מביאים שני שעירים ומגרילים ביניהם, והנופל לעזאזל מחליף את המת (רש״י). אם כן הגורל עדיין קובע, והקושיה חוזרת.דחייה: גם לפי חנן המצרי אפשר שמגרילים בין שני שעירים
- אלא — רבי שמעוןרב יוסף חוזר בו: ״הא מני? רבי שמעון היא״, שאמר ״מת אחד מהן — מביא חבירו בלא הגרלה״. לשיטתו יש שעיר משתלח בלי גורל, ולכן צריך פסוק שיאסור להקדיש בו בעל מום (רש״י: כך נסתיימה התשובה, ואין עוד קושיה).רב יוסף: כרבי שמעון, שיש משתלח בלי הגרלה
- רבא — הומם בו ביוםרבא משיב בדרך אחרת: ״לא נצרכא״ הפסוק אלא ״כגון שהומם בו ביום וחיללו על חבירו״. אחרי ההגרלה נפל מום בשעיר המשתלח ביום הכיפורים, והכהן חילל את קדושתו על שעיר אחר שאף הוא בעל מום, ובחילול אין הגרלה. הפסוק ״לה׳״ מלמד שגם בכך עבר על איסור הקדשת בעל מום ולוקה (רש״י).רבא: הפסוק נצרך כשהומם אחרי ההגרלה וחיללו על בעל מום אחר
- סלקא דעתךדף ז׳ולמה צריך פסוק גם בכך? ״סלקא דעתך אמינא״: לפני ההגרלה אסור להקדיש בעל מום, כי ״לא ידענא אי האי מיקבע לשם״ — אין יודעים אם זה שיקבע כשעיר לה׳. אבל אחרי ההגרלה, ״כיון דאינכר שם״, כבר ניכר איזה שעיר הוא לה׳, והיה אפשר לומר שהמקדיש בעל מום לשעיר המשתלח אינו לוקה. ״קא משמע לן״ הפסוק שגם כאן לוקה.סלקא דעתך: אחרי ההגרלה היה נראה שאין לאו, ולכן צריך פסוק
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.