תמורה ז׳
מקור קבלת הדם אצל רבי יוסי בר רבי יהודה, טעם הלקאת המקדיש בעל מום מעיקרו, ומשנה על תמורת כהן ובכור.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף ממשיך את הברייתא על האיסורים שעובר המקדיש בעל מום למזבח: קודם מקור קבלת הדם אצל רבי יוסי בר רבי יהודה, ומה כל ״לא תקריבו״ מלמד לתנא קמא.
אחר כך ריש לקיש ורבי יוחנן דנים אם לוקים על בעל מום מעיקרו, ורבא מרחיב לדמי נסכים. ברייתא על ״נדבה תעשה אתו״ מחזירה את הדיון, ובהמשכה דרשת ״אתו״ ו״לאמר״.
אחר כך רבא ואביי חלוקים על לאו שבכללות. המשנה עוברת לתמורה: כהנים ממירים רק בשלהם, ורבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי נושאים ונותנים על בכור.
הדף נחתם בגמרא על מכירת בכור תם חי בזמן הזה ובימי המקדש, שנמשכת בדף ח׳.
עמוד א · המשך מדף ו׳
מקור קבלת הדם לרבי יוסי בר רבי יהודה
→ תחילת הסוגיה בדף ו׳בקצרה — על מה הסוגיה
מה מקור רבי יוסי בר רבי יהודה לקבלת הדם? הגמרא מראה שהמקור נע בין שני פסוקים — ״מעוך״ ו״מיד בן נכר״ — ושואלת בכל פעם מה הפסוק מלמד לתנא קמא: זריקה, במת יחיד ובני נח.
- רקעבדף הקודם הובאה ברייתא: המקדיש בעלי מומים למזבח עובר בחמישה איסורים. ״אמר מר״ חוזר לסופה של אותה ברייתא: רבי יוסי בר רבי יהודה מוסיף איסור שישי — קבלת הדם.רקע: ברייתא על חמישה איסורים; רבי יוסי בר רבי יהודה מוסיף קבלת הדם
- מאי טעמא?מה המקור לשיטת רבי יוסי בר רבי יהודה שהמקדיש בעל מום עובר גם על קבלת הדם — איסור שהתנא קמא אינו מונה?מה מקור רבי יוסי בר רבי יהודה לאיסור קבלת הדם?
- מקור מהפסוקהפסוק ״ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו״: הלשון ״לא תקריבו״ מיותרת, כי האיסור להקריב בעל מום כבר נאמר למעלה, ולכן היא באה ללמד על קבלת הדם.הלשון המיותרת לא תקריבו בפסוק מעוך באה ללמד על קבלת הדם
- קושיה לתנא קמאולתנא קמא, שאינו דורש כך — ״האי לא תקריבו למה לי״? אם הוא אינו מלמד קבלת הדם, הלשון המיותרת צריכה הסבר.קושיה: לתנא קמא, למה צריך לא תקריבו המיותר?
- תירוץהפסוק נצרך לאיסור ״זריקת דמים״ על המזבח, שגם התנא קמא מונה בין האיסורים.תירוץ: הוא מלמד על איסור זריקת הדם
- והאולא צריך פסוק לזה: איסור הזריקה כבר נלמד מ״על המזבח״ (״ואשה לא תתנו מהם על המזבח״).קושיה: זריקה כבר נלמדה מעל המזבח
- דרך הכתובהתנא קמא אינו לומד משם: ״אורחיה דקרא דמשתעי הכי״ — כך דרך הכתוב לדבר, ואין בביטוי הזה לימוד.תירוץ: על המזבח הוא רק דרך הדיבור של הכתוב
- קושיה לרבי יוסיאם ״על המזבח״ הוא דרך הכתוב אצל התנא קמא, אולי כך גם אצל רבי יוסי בר רבי יהודה: ״ורבי יוסי ברבי יהודה נמי, אורחיה דקרא הוא״? אז הוא אינו לומד ממנו זריקה, ו״לא תקריבו״ נצרך אצלו לזריקה ולא לקבלת הדם.קושיה: גם לרבי יוסי בר רבי יהודה על המזבח הוא דרך הכתוב
- אין הכי נמי״אין הכי נמי״ — גם לדעתו ״על המזבח״ אינו מלמד. את הזריקה הוא לומד מ״לא תקריבו״ של פסוק מעוך.מודה: זריקה נלמדת מלא תקריבו של מעוך
- מנא ליה?אם ״לא תקריבו״ של מעוך נתפס לזריקה — ״קבלת הדם מנא ליה״?קושיה: ומנין לו קבלת הדם?
- מקור שנימהפסוק הבא ״ומיד בן נכר לא תקריבו״ — זו קבלת הדם שאמר רבי יוסי בר רבי יהודה.קבלת הדם נלמדת מומיד בן נכר לא תקריבו
- קושיה לתנא קמאולתנא קמא, שאינו לומד מכאן קבלת הדם — ״האי לא תקריבו למה לי״?קושיה: לתנא קמא, למה מיד בן נכר לא תקריבו?
- קא משמע לן״סלקא דעתך אמינא״: הואיל ובני נח נצטוו רק על מחוסר אברים, אין הבדל בין מזבחם למזבח המקדש, ונקבל מהם גם בעל מום שאינו מחוסר אבר. הפסוק משמיע שאף בני נח אינם מביאים בעלי מומים למקדש.בא ללמד: אין מקבלים מבני נח בעל מום, אף שאינו מחוסר אבר
- לישנא אחרינאבלשון אחרת: רבי יוסי בר רבי יהודה לומד את קבלת הדם דווקא מ״לא תקריבו״ של ״ומעוך וכתות״, ואת הזריקה — מ״על המזבח״.לשון אחרת: קבלת הדם ממעוך, וזריקה מעל המזבח
- קושיה לרבנן״ולרבנן נמי תיפוק להו זריקה מן על המזבח״ — אם כך, ״לא תקריבו״ של מעוך למאי אתא אצלם?קושיה: אם זריקה מעל המזבח, מה מלמד לא תקריבו של מעוך?
- אין הכי נמיאכן הם לומדים זריקה מ״על המזבח״, ו״לא תקריבו״ של מעוך מלמד שאסור להקריב בעל מום אף בבמת יחיד, בזמן שהיו מותרות במות.תירוץ: לא תקריבו של מעוך מלמד על במת יחיד
- קושיה לרבי יוסי״ולרבי יוסי ברבי יהודה, האי מיבעי ליה לבמת יחיד״? ואם כן הפסוק תפוס אצלו, ואינו מלמד קבלת הדם.קושיה: ולרבי יוסי בר רבי יהודה הפסוק נצרך לבמת יחיד
- אין הכי נמי״אין הכי נמי״ — גם לדעתו הפסוק מלמד על במת יחיד.מודה: גם אצלו מעוך מלמד על במת יחיד
- מנא ליה?אלא ״תקריבו דקבלה מנא ליה״?קושיה: אם כן מנין לו קבלת הדם?
- מקור שנימ״מיד בן נכר לא תקריבו״ — זו קבלת הדם.קבלת הדם נלמדת ממיד בן נכר לא תקריבו
- קושיה לרבנןולרבנן, שאינם לומדים מכאן קבלת הדם — למה נצרך הפסוק?קושיה: לרבנן, למה צריך מיד בן נכר?
- קא משמע לן״אצטריך״: ללא הפסוק היינו אומרים שבני נח נצטוו רק על מחוסר אבר בבמה שלהם, ו״דלמא אנן נמי נקביל מינהון״ בעל מום אחר. ״מכל אלה״ משמיע שאין מקבלים מהם.בא ללמד: אין מקבלים מבני נח בעל מום כלל
חשבו לפני שממשיכים
במה שונה הלשון השנייה מהראשונה בשאלה איזה פסוק מלמד קבלת הדם ואיזה זריקה?
בראשונה, אחרי הקושיה: ״מעוך״ לזריקה ו״מיד בן נכר״ לקבלה. בשנייה פותחים ב״מעוך״ לקבלה וב״על המזבח״ לזריקה, אך אחרי הקושיות ״מעוך״ מתפרש על במת יחיד והקבלה נלמדת מ״מיד בן נכר״.
עמוד א–ב
בעל מום מעיקרו — דיקלא בעלמא וטעם הביזיון
בקצרה — על מה הסוגיה
ריש לקיש טוען שמי שהקדיש בעל מום מעיקרו כמקדיש דקל ואינו לוקה. רבי יוחנן משיב שהוא לוקה משום ביזיון, ורבא מרחיב עד דמי נסכים;
ברייתא על הפסוק של שרוע וקלוט מוכיחה שזו מחלוקת תנאים.
המילה ״אתו״ שנשארה בלי דרשה מלמדת שאין מקדישים תמימים לבדק הבית — בעשה, ולרבי יהודה גם בלאו מ״לאמר״.
- קושיית ריש לקישריש לקיש מקשה על היקף הברייתא: אולי חמשת האיסורים נאמרו רק בתם שנעשה בעל מום, שהמקדישו סבר שיוכל להקריבו. מי שהקדיש בעל מום מעיקרו — ״דיקלא בעלמא הוא״, כדקל סתם; ברור שהקדישו רק לדמיו.ריש לקיש: אולי לוקים רק בתם שנעשה בעל מום, לא במום מעיקרו
- תשובת רבי חייארבי חייא בר יוסף: ״שרוע וקלוט כתיב בפרשה״ בין המומים שעליהם נאמר ״לא תקריבו״, והם מומים מלידה — ירך ארוכה מחברתה, פרסה מחוברת. הרי שהאיסור כולל בעל מום מעיקרו.רבי חייא בר יוסף: שרוע וקלוט הם מומי לידה, והאיסור כולל אותם
- דחיית ריש לקישריש לקיש דוחה: ״שמא לא שנינו אלא בתמורה״. במשנה (חומר בתמורה מבזבח) קדושה חלה אף על בעל מום קבוע, ולכן שם לוקים גם על מום מעיקרו; אבל בהקדשה ישירה הדין יכול להיות רק בתם שנפל בו מום.ריש לקיש: אולי מום מעיקרו חייב רק בתמורה, שחלה גם על מום קבוע
- קושיית רבי יוחנןרבי יוחנן מביא את דברי רבי ינאי: ״בחבורה נמנו וגמרו״ שהמקדיש בעל מום למזבח עובר חמישה שמות. אילו הברייתא עוסקת בתמורה, היו ששה — כי נוסף לאו של תמורה.רבי יוחנן: נמנו וגמרו חמישה; בתמורה היו ששה, כי יש לאו של תמורה
- אלא מאי?ריש לקיש משיב בשאלה: אם לא בתמורה, ״אלא מאי — בבעל מום מעיקרו? אמאי לקי״? והרי הוא דיקלא בעלמא.ריש לקיש: ואם בבעל מום מעיקרו — מדוע לוקה?
- זילא מילתארבי יוחנן: דקל ״לאו זילא מילתא״ — הוא מין עצים, שאין בהקדשתו בזיון. אבל בעל מום מעיקרו מבזה, ״כיון דשביק תמימים ואקדיש בעלי מומין״ — עזב תמימים הראויים למזבח והקדיש בעלי מומים — ולכן חייב.רבי יוחנן: עוזב תמימים ומקדיש בעלי מומים — זה בזיון, ולכן לוקה
- לישנא אחרינאבלשון אחרת: ״אפילו הכי בזיא מילתא״. דקל אין במינו דבר הראוי למזבח, ולכן אין בהקדשתו בזיון ולא לוקים. בעל מום יש במינו בהמות תמימות הראויות למזבח; כשהוא מקדיש דווקא בעל מום — זה ביזוי, והוא לוקה (רש״י).לשון אחרת: במינו של בעל מום יש כשר למזבח, ולכן יש בזיון
- הוראת רבארבא מסיק מטעם הביזיון: ״אפילו מקדיש ליה לדמי נסכים נמי לקי״. החידוש: כאן הביזיון קטן יותר — במינו של בעל חיים אין דבר הראוי לנסכים, והוא הקדישו רק לדמיו, שבהם יקנו נסכים — ובכל זאת לוקה (רש״י).רבא: מכאן שלוקה אפילו המקדיש בעל מום לדמי נסכים
- תניא כוותיההגמרא מביאה ברייתא התומכת ברבא. היא דורשת את הפסוק ״ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אתו ולנדר לא ירצה״.ראיה לרבא: ברייתא על הפסוק של שרוע וקלוט
- נדבה ונדר״נדבה תעשה אתו״ — בעל המום אינו קרב על המזבח, ואלה קדשי בדק הבית, שדמיהם משמשים לאחזקת המקדש. ועדיין: אין לי אלא נדבה, ו״נדר מנין״? תלמוד לומר ״ולנדר״ — גם נדר.הברייתא: בעל מום מוקדש לבדק הבית בנדבה וגם בנדר
- קדשי מזבח״יכול אפילו קדשי מזבח״ — לא; ״ולנדר לא ירצה״ מדבר על קדשי מזבח. וכדי שיכלול גם נדבה בא ״נדבה״. רבי אומר: ״לא ירצה בהרצאת גופו״ — הכתוב מדבר בהקרבת גוף הבהמה על המזבח, ולא בהקדשה לדמיה.הברייתא: בעל מום אסור למזבח; רבי: האיסור בהרצאת גופו בלבד
- היינו תנא קמאדברי רבי נראים כדברי התנא קמא, ש״היינו תנא קמא״ — שניהם אוסרים להקדיש בעל מום למזבח. במה נחלקו?קושיה: דברי רבי הם כתנא קמא — במה נחלקו?
- במה נחלקו״מאי לאו בהא קמיפלגי״: התנא קמא סובר שלוקה אפילו המקדיש בעל מום לדמי נסכים; רבי סובר שלוקים רק בהרצאת גופו, אבל בדמי נסכים לא לוקים.נחלקו: תנא קמא לוקה אף בדמי נסכים, ורבי — רק בהרצאת גופו
- שמע מינה״שמע מינה״ — כך הם נחלקים, ושיטת רבא היא שיטת התנא קמא, ובכך הברייתא תומכת בו.מסקנה: רבא כתנא קמא; רבי חולק
- אתו למה לי?בברייתא נדרשו ״נדבה תעשה״ ו״ולנדר לא ירצה״, אבל המילה ״אתו״ נשארה בלי דרשה: ״ואלא אתו למה לי״?קושיה: המילה אתו בפסוק, מה היא מלמדת?
- לכדתניא״אותו תעשה נדבה״ — דווקא את בעל המום עושים נדבה לבדק הבית, ואין עושים תמים נדבה לבדק הבית. מכאן אמרו: המקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה (רש״י: זהו לאו הבא מכלל עשה).אתו: רק בעל מום מוקדש לבדק הבית, ומקדיש תמימים עובר בעשה
- בלא תעשהומנין שהוא עובר גם בלא תעשה, ולא רק בעשה?קושיה: ומנין שעובר גם בלאו?
- דברי רבי יהודהרבי יהודה: מהפסוק ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״ בראש הפרשה — הכתוב לימד שכל הפרשה כולה היא בלאו.רבי יהודה: לאמר בראש הפרשה מלמד שכולה בלאו
- מאי משמע?רבי שואל את בר קפרא: ״מאי משמע״ — כיצד ״לאמר״ מלמד על לאו?רבי לבר קפרא: מנין מלאמר שהפרשה בלאו?
- בר קפראבר קפרא: ״לאמר״ נקרא ״לא נאמר בדברים״ — המילה ״לא״ נאמרה בדברים שבפרשה, ולכן העובר עליהם עובר בלא תעשה.בר קפרא: לאמר הוא לא נאמר בדברים
- בי רביבבית מדרשו של רבי אמרו לשון אחרת: ״לא אמור״ — הקדוש ברוך הוא אמר שיש כאן לאו לכל האמור בפרשה (רש״י).בי רבי: לאמר הוא לא אמור, כל הפרשה בלאו
חשבו לפני שממשיכים
מה מוסיף רבא על טעם הביזיון של רבי יוחנן?
אם הטעם הוא ביזיון, גם מי שהקדיש בעל מום לדמיו, כדי לקנות בהם נסכים, לוקה — ״אפילו מקדיש ליה לדמי נסכים נמי לקי״.
עמוד ב · גמרא
אברי בעלי מומין — לאו שבכללות ותיובתא לאביי
🔑 מפתח לסוגיה
הברייתא שבדף ו׳ מונה את האיסורים שעובר המקדיש בעל מום למזבח, ובהם ״בל תקטירו כולו״ ו״בל תקטירו מקצתו״. שני האיסורים נלמדים מכתוב אחד, ״ואשה לא תתנו מהם״, ולכן עולה השאלה אם לוקים עליהם פעמיים.
בקצרה — על מה הסוגיה
רבא אומר שהמעלה אברי בעל מום עובר בשני לאווין, ואביי שאין לוקים על לאו שבכללות. ברייתא על חמישה שמות מקשה על אביי, ושני תירוצים שלו נדחים.
- רבארבא: המעלה על המזבח אברי בעלי מומין עובר גם משום ״בל תקטירו כולו״ וגם משום ״בל תקטירו מקצתו״ — שני לאווין, ולכן לוקה על כל אחד.רבא: מעלה אברי בעל מום עובר בכולו ובמקצתו
- אבייאביי: ״אין לוקין על לאו שבכללות״. שני האיסורים נלמדים מכתוב אחד (״ואשה לא תתנו מהם״), ולכן לא לוקים פעמיים.אביי: שניהם מלאו אחד שבכללות, ולכן אין לוקים פעמיים
- מיתיבי״מיתיבי״ מברייתא: ״המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות״. רשימת החמישה כוללת הן הקטרת כולו והן הקטרת מקצתו (רש״י: סופרים אותם כשניים). זו ״תיובתא דאביי״.מיתיבי: ברייתא על חמשה שמות מונה כולו ומקצתו כשניים
- בגברי קתניאביי: ״בגברי קתני״ — בשני אנשים: האחד מקטיר את כולו והאחר את מקצתו; כל אחד עובר על לאו אחד, ואדם אחד לא היה לוקה על שניהם.אביי: הברייתא בשני אנשים נפרדים
- עוברין מיבעי ליהדוחים: אילו מדובר בשני אנשים — ״עוברין מיבעי ליה״, ולא ״עובר״ בלשון יחיד. אלא ״פשיטא בחד גברא״.דחיה: לשון יחיד עובר מוכיחה שמדובר באדם אחד
- תיובתא״תיובתא דאביי״ — הברייתא מונה חמשה שמות לאדם אחד, כולל כולו ומקצתו.תיובתא: אדם אחד עובר על כולו ועל מקצתו
- תירוץ שניאביי: ״אפיק הקטרת מקצתו ועייל קבלת הדם״. מוציאים מחמשת השמות את הקטרת מקצתו, ומכניסים במקומו את קבלת הדם; כך אדם אחד עובר על חמישה, בלי שילקה על כולו ומקצתו.אביי: יש להחליף בברייתא את מקצתו בקבלת הדם
- קבלת הדםאבל קבלת הדם נמנית רק אצל רבי יוסי בר רבי יהודה, ולתנא קמא אינה: ״לתנא קמא לית ליה״, והברייתא מונה חמישה כתנא קמא.קושיה: קבלת הדם אינה בחמישה של התנא קמא
- קשיא״קשיא״ — התירוץ של אביי אינו מתיישב עם הברייתא.מסקנה: קשה על תירוצו של אביי
- לישנא אחרינאבלשון אחרת: ״מדסיפא רבי יוסי ברבי יהודה היא, רישא רבנן״. הסיפא היא של רבי יוסי בר רבי יהודה, והרישא של חכמים — שאינם סוברים בקבלת הדם — ובכל זאת מונה חמישה. הרי אי אפשר להכניס בה את קבלת הדם.לשון אחרת: הרישא כחכמים, ואין בה קבלת הדם, ובכל זאת חמישה
- תיובתא״תיובתא דאביי״ — ונדחה תירוצו.מסקנה: תיובתא לאביי
חשבו לפני שממשיכים
מה הקושי בתירוץ ״בגברי קתני״?
הברייתא כתובה ״עובר״ בלשון יחיד. אילו היו שני אנשים, היה צריך להיות כתוב ״עוברין״.
עמוד ב · משנה
משנה: כהנים וממירים — חטאת, אשם ובכור
בקצרה — על מה הסוגיה
מדוע כהן אינו ממיר בבכור שקיבל מישראל? רבי עקיבא משווה אותו לחטאת ולאשם, ומשיב על קושיית רבי יוחנן בן נורי מהיקש התמורה להקדש: היא חלה רק בבית הבעלים.
- משנה: בשלהןכהנים ממירים בקרבנות שהקדישו הם עצמם, וישראל ממירים בקרבנותיהם. כשהכהן מקדיש בהמה בתמורה לבהמת הקדש שלו, שתיהן קדושות (רש״י).משנה: כהן וישראל ממירים בקרבנות שהקדישו בעצמם
- משנה: אין ממיריןכהנים אינם ממירים בחטאת, באשם ובבכור שקיבלו מישראל. אין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו; הכהן זוכה בבשר החטאת והאשם רק מהקטרת האימורים (רש״י).משנה: כהן אינו ממיר בחטאת, אשם ובכור שקיבל מישראל
- קושיית רבי יוחנן בן נורירבי יוחנן בן נורי: מפני מה אין ממירין בבכור? והרי הוא מתנה שכולה שייכת לכהן, ונתן לו עוד בחייו.רבי יוחנן בן נורי: מדוע אין ממירין בבכור שהוא כולו שלהם?
- תשובת רבי עקיבארבי עקיבא: חטאת ואשם הם מתנה לכהן, וגם בכור הוא מתנה לכהן. כשם שבחטאת ואשם אין ממירין, כך גם בבכור — מקישים את הבכור אליהם.רבי עקיבא: בכור הוא מתנה כחטאת ואשם, ולכן אין ממירין בו
- מה לו?רבי יוחנן בן נורי: ב״חטאת ואשם״ אין ממירים כי אין זוכים בהן בחייהן, אלא רק אחרי הקטרת האימורים. תאמר בבכור, שזוכים בו בחייו?רבי יוחנן בן נורי: בבכור הכהן זוכה בחיים, ולכן יוכל להמיר
- הוא ותמורתורבי עקיבא: נאמר ״והיה הוא ותמורתו יהיה קודש״. התמורה מוקשת להקדש: הקדושה חלה בבית הבעלים, אף התמורה חלה רק בבית הבעלים. ישראל, בעל הבכור, ממיר ותפסה בו, אבל כהן אינו הבעלים (רש״י).רבי עקיבא: התמורה חלה כמו ההקדש, רק בבית הבעלים
עמוד ב · גמרא
מכירת בכור תם חי — בזמן הזה ובימי המקדש
בקצרה — על מה הסוגיה
האם לכהן יש זכייה בבכור תם בעודו חי? רב נחמן: רק בזמן הזה, ולכן משנה ״מוכרין אותו תמים חי״ עוסקת בזמן הזה.
רבא מקשה מדיוק המשנה, ורב נחמן דוחה: המשנה באה ללמד שגם בזמן הזה מוכרים תם חי. הדיון נמשך בדף ח׳ בקושיות נוספות על רב נחמן.
- משנה על בכורמשנה שנשנתה במקום אחר: בכור תם נמכר רק חי, ולא שחוט; בכור בעל מום נמכר חי ושחוט, וכהן יכול לקדש בו אשה (ממונו הוא).משנה: בכור תם נמכר חי בלבד; בעל מום חי ושחוט
- רב נחמןרב נחמן בשם רבה בר אבוה: ״לא שנו אלא בזמן הזה״. בזמן הזה אין מקריבים, ו״אית ליה לכהן זכייה בגוויה״ כבר בחיים. אבל כשבית המקדש קיים, התם עומד להקרבה ו״אין מוכרין אותו תמים חי״, כי הכהן זוכה רק מהקטרת האימורים (רש״י).רב נחמן: מוכרים תם חי רק בזמן הזה; בימי המקדש לא
- איתיביה רבארבא מקשה מדיוק המשנה: ״תמים חי״ — חי כן, שחוט לא. מתי? אם בזמן הזה, ״מי איכא תם שחוט״? והרי אסור לשחוט אותו. אלא בזמן המקדש — והמשנה אומרת שמוכרים תם חי, ויוצא שיש לכהן זכייה בגופו.רבא: המשנה מדברת בימי המקדש, ומתירה תם חי
- הא גופארב נחמן: לעולם בזמן הזה. ״מי קתני אין שחוט לא״ — המשנה אינה מלמדת שתם שחוט אסור. ״הא גופא אתא לאשמועינן״: שגם בזמן הזה מוכרים תם חי, ואין לדייק מכאן על שחוט.רב נחמן: המשנה בזמן הזה, וחידושה שמוכרים תם חי
- לקראת דף ח׳הדיון בשיטת רב נחמן נמשך בדף הבא: רבא מקשה עליו גם מהברייתא ״בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא״, ורב משרשיא ממשנת כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה — והשאלה בכולן: האם יש לכהן זכייה בבכור תם בעודו חי גם בימי המקדש.בדף ח׳: עוד קושיות רבא ורב משרשיא על רב נחמן
הסוגיה ממשיכה בדף ח׳
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.