תמורה ד׳
אין מענישים בלי אזהרת לאו, ולכן מלקות ״והפלא״ נאמרו למקלל בשם; המקדים תרומה לביכורים פטור כי זה לאו שניתק לעשה; ואביי ורבא נחלקים אם מעשה אסור תקף.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף נפתח בסיום הסוגיה מדף ג׳: מלקות הפסוק ״והפלא״ נאמרו למקלל חבירו בשם, כי רק לו יש אזהרת לאו.
משם עוברים לדברי רבי יוסי ברבי חנינא על המקדים תרומה לביכורים: מקורו ב״לא תאחר״, מי אמר שלוקה, ומדוע הוא פטור מפני שהוא לאו שניתק לעשה.
אביי בודק אם כל לאו שניתק לעשה פטור, והגמרא בוחנת את הכלל אצל רבי יהודה ורבי יעקב בנותר קרבן הפסח.
הדף מסתיים במחלוקת אביי ורבא אם מעשה שנעשה בניגוד לאיסור תקף, בקושיות על כל אחד מהם שנמשכות לדף ה׳.
עמוד א · המשך מדף ג׳
מלקות למקלל חבירו בשם: ומה עם המוציא שם שמים לבטלה
→ תחילת הסוגיה בדף ג׳בקצרה — על מה הסוגיה
בסוף דף ג׳ נלמדו מלקות מהפסוק ״אם לא תשמר… והפלא ה׳ את מכותך״, ונשאל אם הוא נאמר למקלל חבירו בשם או למוציא שם שמים לבטלה.
הגמרא מכריעה שהוא למקלל, כי רק לו יש אזהרת לאו (״לא תקלל חרש״), ואילו ״את ה׳ אלהיך תירא״ הוא עשה ואינו אזהרה.
- רקעבדף הקודם נמצא שהפסוק ״אם לא תשמר… והפלא ה׳ את מכותך״ מלמד שיש מלקות, ונשאר לברר למי הוא נאמר: למי שמקלל את חבירו בשם ה׳, או למי שמוציא שם שמים לבטלה. ההכרעה תלויה בכלל שהתורה אינה מענישה אלא אם כן הזהירה קודם באזהרת לאו (רש״י): הפסוק יתאים למי שנמצאת לו אזהרה כזו.רקע: למי נאמרו המלקות שבפסוק — למקלל בשם או למוציא שם לבטלה
- לא מצית אמרתהגמרא דוחה את האפשרות שהפסוק נאמר רק למוציא שם שמים לבטלה: ״לא מצית אמרת״. הרי הכתוב ״לא תקלל חרש״ כולל כל קללה, בין קללה סתם ובין קללה בשם ה׳, ולכן המקלל בשם כבר נכלל באיסור ויש לו אזהרה.אי אפשר לומר שהפסוק רק למוציא שם לבטלה: המקלל בשם כלול ב׳לא תקלל׳
- בשלמא — המקלל״בשלמא״ אם הפסוק עוסק במקלל חבירו בשם, הכול מסתדר: ״אזהרתיה מהכא״, מ״לא תקלל חרש״, והעונש בא מן הפסוק, ויש אזהרה ועונש כנדרש.אם הפסוק למקלל, יש אזהרה בלא תקלל חרש ועונש בפסוק
- אזהרתיה מהיכא?״אלא אי אמרת מוציא שם שמים לבטלה — אזהרתיה מהיכא״: אם הפסוק נאמר דווקא למוציא שם לבטלה, יש כאן עונש אך לא נמצאה אזהרה. מנין הוזהר על כך מלכתחילה?קושיה: אם הפסוק למוציא שם לבטלה, מנין האזהרה שלו
- אלמה לא?הגמרא מקשה בתמיהה: ״אלמה לא״ — והרי יש אזהרה, ״את ה׳ אלהיך תירא ואתו תעבוד״, ויראת ה׳ כוללת שלא להוציא את שמו לבטלה.קושיה: יש אזהרה — את ה׳ אלהיך תירא
- אזהרת עשה״ההוא אזהרת עשה הוא״: הפסוק נאמר בלשון עשה ואינו נחשב אזהרה שמענישים עליה. לכן יראת ה׳ אינה מספיקה, והפסוק של המלקות נשאר במקלל חבירו בשם, שיש לו אזהרת לאו.תשובה: זו אזהרת עשה ואינה אזהרה לעניין עונש, ולכן הפסוק למקלל
עמוד א–ב
המקדים תרומה לביכורים ולאו שניתק לעשה
🔑 מפתח לסוגיה
סדר ההפרשה מן התבואה הוא: ביכורים, תרומה, מעשר ראשון ואחריו מעשר שני (רש״י). ״לא תאחר״ אוסר להקדים מאוחר למוקדם, והשאלה היא אם לוקים על הקדמה כזו, שנעשית בדיבור בלבד.
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי יוסי ברבי חנינא מזכיר את המקדים תרומה לביכורים; מקור האיסור ב״לא תאחר״, ומשנת הכלכלות מזהה את רבי אלעזר כמלקה.
״אף״ מוסב על הפטור, ורבי אבין אמר שהמקדים פטור כי זה לאו שניתק לעשה.
אביי בוחן את הכלל מן הממיר ומן האונס, והגמרא תולה אותו במחלוקת רבי יהודה ורבי יעקב בנותר הפסח.
- דברי רבי יוסי ברבי חנינאבדף ג׳ נאמר הכלל ש״לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו״, חוץ מנשבע, ממיר ומקלל חבירו בשם, שלוקים אף שלא עשו מעשה בידיהם. ובשם ״רבי יוסי ברבי חנינא״ נוסף: ״אף המקדים תרומה לביכורים״ — מי שקרא שם תרומה לפירות לפני שהפריש מהם ביכורים. עדיין לא ברור אם ״אף״ מצטרף לפטורים או ללוקים, והגמרא תכריע בהמשך שהוא פטור.רבי יוסי ברבי חנינא: אף המקדים תרומה לביכורים — לפטור או ללוקים?
- מאי טעמא?הגמרא שואלת: ״מאי טעמא״ — מהו המקור בתורה לכך שאסור להקדים את התרומה לביכורים?מאי טעמא: מה המקור שאסור להקדים תרומה לביכורים
- מלאתך ודמעךנאמר ״מלאתך ודמעך לא תאחר״. ״מלאה״ היא הביכורים, כי משנגמרה מלאכת התבואה היא מתחייבת בהם, ו״דמעך״ היא התרומה, כי התרומה מדמעת — אוסרת חולין שהתערבה בהם. ״לא תאחר״ אוסר לאחר את הביכורים אחרי התרומה.מלאה היא ביכורים ודמע היא תרומה, ולא תאחר: אסור להקדים תרומה
- מחלוקת ללא שמות״איתמר״: רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא נחלקו בדין המקדים תרומה לביכורים, אחד אומר שלוקה והשני שאינו לוקה, ולא נאמר מי אמר מה. הגמרא מנסה לזהות אותם.מחלוקת אם המקדים לוקה, בלי לדעת מי אמר מה
- תסתייםהגמרא מציעה: ״תסתיים דרבי יוסי ברבי חנינא הוא דאמר לוקה״. בדבריו מובא שאף המקדים תרומה לביכורים לוקה, ולכן נראה שהוא האומר שלוקה.הצעה: רבי יוסי ברבי חנינא הוא האומר שלוקה, לפי לשונו
- אדרבההגמרא דוחה ומציעה את ההפך: ״אדרבה, תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר לוקה״, והראיה ממשנה העוסקת בשתי כלכלות.אדרבה: מהמשנה בכלכלות רבי אלעזר הוא האומר שלוקה
- משנה: מעשר של זו בזוהמשנה: לפני אדם ״שתי כלכלות של טבל״, פירות שטרם הופרשו מהם המעשרות, והוא אומר ״מעשר של זו בזו״, כלומר המעשרות של הכלכלה הראשונה יופרשו מפירות השנייה. ״הראשונה מעושרת״: אפשר לאכול ממנה מיד, כי ההצהרה כבר קבעה את מעשרותיה (רש״י).המשנה: ההצהרה מתקנת את הכלכלה הראשונה, וניתן לאכול ממנה מיד
- המשך המשנהאם אמר ״של זו בזו ושל זו בזו״ — הראשונה מעושרת והשנייה אינה מעושרת: ההצהרה הראשונה פטרה את הראשונה, ואי אפשר להפריש מן הפטור על החיוב (רש״י). ואם אמר ״מעשרותיהם מעשר כלכלה בחבירתה״ — ״קרא את השם״ על שתיהן כאחת, ושתיהן מתוקנות.המשנה: בשני משפטים רק הראשונה מתוקנת; במשפט אחד שתיהן
- ואתמר: רבי אלעזר״ואתמר״ על משנה זו: ״רבי אלעזר אמר: לוקה, מפני שהקדים מעשר שני שבה למעשר ראשון שבחבירתה״. בהצהרה נקבע מעשר שני מתוך כלכלה אחת לפני שהופרש המעשר הראשון שהיה צריך לקדום לו, וסדר ההפרשה התהפך. רבי אלעזר מלקה על כך אף שכל מה שנעשה היה דיבור, ולפי רש״י גם סדר המעשרות נכלל ב״לא תאחר״, כמו ביכורים ותרומה. לכן ״תסתיים״: רבי אלעזר הוא המלקה על הקדמה בסדר ההפרשה, ורבי יוסי ברבי חנינא הוא הפוטר.מסקנה: רבי אלעזר מלקה על הקדמה בסדר ההפרשה, והשני פוטר
- קשיא?אם רבי יוסי ברבי חנינא פוטר, ״לימא קשיא״ דבריו על דבריו: הוא עצמו אמר ״אף המקדים תרומה לביכורים״, ונראה שהוא מלקה.קושיה: דברי רבי יוסי ברבי חנינא סותרים זה את זה
- לא קשיאהגמרא משיבה ״לא״: אין כאן סתירה, ואומרת שלשון ״אף המקדים תרומה לביכורים״ מתייחסת לדבר מסוים בדבריו. ההסבר מושלם בתחילת העמוד הבא.תשובה: אין סתירה, והכול תלוי למה מתייחס אף
- אפטורא קאי״אפטורא קאי״: ״אף״ מתייחס לפטור שבראש דבריו. הכלל ״לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו״, ובשם רבי יוסי ברבי חנינא נוסף שגם המקדים תרומה לביכורים נכלל בכלל זה ואינו לוקה. לכן אין סתירה.אף מצטרף לפטורים: גם המקדים תרומה לביכורים אינו לוקה
- ומאי שנא מימר?״ומאי שנא מימר דלקי״: הממיר לוקה אף שלא עשה מעשה, כי בדיבורו, כשאמר על בהמת חולין זו תחת זו, החיל עליה קדושה. אם כך, גם ״מקדים תרומה לביכורים נמי לילקי״, שהרי בדיבורו קרא לפירות תרומה והחיל עליהם קדושת תרומה.קושיה: גם המקדים עשה מעשה בדיבורו כמו הממיר, ויילקה
- שאני התם״אמר רבי אבין״: ״שאני התם״. גם אם הדיבור נחשב מעשה, המקדים פטור מסיבה אחרת: הוא עבר על ״לאו שניתק לעשה״. אחרי שעבר על ״לא תאחר״ חלה עליו מצוות עשה, ״מכל מעשרותיכם תרימו״, שמחייבת אותו לחזור ולהפריש כראוי, והעשה מתקן את העבירה. הלאו והעשה כתובים במקומות שונים, ובכל זאת זה נחשב לאו שניתק לעשה (רש״י), ועל לאו כזה אין לוקים.רבי אבין אמר: המקדים עבר על לאו שניתק לעשה, ולכן פטור
- רב דימירב דימי ישב ושנה את ההלכה ששמענו מרבי אבין: המקדים תרומה לביכורים פטור ממלקות, כי הוא לאו שניתק לעשה.רב דימי שונה: המקדים תרומה לביכורים פטור כי זה לאו שניתק לעשה
- וכל לאו שניתק לעשה?אביי שואל: ״וכל לאו שניתק לעשה לא לקי״ — האם זה כלל גורף, שכל לאו שניתק לעשה פטור ממלקות? בהמשך הוא מביא שתי ראיות נגד.אביי: האם כל לאו שניתק לעשה פטור ממלקות
- והא מימרראיה ראשונה: ״והא מימר״. גם הממיר עבר על לאו שניתק לעשה: אחרי ״לא יחליפנו ולא ימיר אותו״ נאמר ״ואם המר ימיר… והיה הוא ותמורתו יהיה קדש״, והעשה קובע ששתי הבהמות קדושות. ובכל זאת הוא לוקה, כמשנתנו: ״מוּמָר וסופג את הארבעים״ — ההמרה חלה והוא לוקה.ראיה: הממיר עבר על לאו שניתק לעשה ובכל זאת לוקה
- תרי לאוי וחד עשהרב דימי משיב: ״הוי להו תרי לאוי וחד עשה״. בממיר יש שני לאוים, ״לא יחליפנו״ ו״לא ימיר״, ורק עשה אחד, ו״לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי״: עשה אחד אינו מבטל שני לאוים, ולכן הממיר לוקה.תשובה: בממיר שני לאוים ועשה אחד, ועשה אחד אינו מבטל שני לאוים
- והרי אונסראיה שנייה: ״והרי אונס״. האוֹנֵס בתולה חייב לשאתה (״ולו תהיה לאשה״, עשה) ואסור לגרשה (״לא יוכל שלחה״, לאו), כלומר ״חד לאו וחד עשה״: אם גירש, העשה מחייב אותו להחזירה, ולכן זה לאו שניתק לעשה. ובכל זאת הברייתא אומרת: ישראל שגירש ״מחזיר ואינו לוקה״, אך כהן, שאסור לו לשאת גרושה ולכן אינו יכול להחזיר, ״לוקה ואינו מחזיר״. הרי ״לא אתי חד עשה ועקר לאו״.ראיה: לכהן שגירש אנוסתו יש לאו ועשה ובכל זאת לוקה
- כהנים — קדושה יתירההגמרא דוחה: ״כהנים קאמרת״? בכהנים יש ״טעמא אחרינא״, שהתורה ריבתה בהם ״קדושה יתירה״ והחמירה עליהם ללקות אף על לאו שניתק לעשה. אין ללמוד מהם על ישראל, שאינו לוקה.תשובה: בכהנים טעם אחר — קדושה יתירה, ולכן מחמירים עליהם
- כתנאי״כתנאי״: השאלה אם לוקים על לאו שניתק לעשה שנויה במחלוקת תנאים. על קרבן הפסח נאמר ״לא ישאירו ממנו עד בקר״, ואחריו ציווי לשרוף את הנותר, ורבי יהודה דורש: ״בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו״. כלומר המותיר מן הפסח פטור, כי הלאו ניתק לעשה.כתנאי — רבי יהודה: המותיר מהפסח פטור, כי הלאו ניתק לעשה
- רבי יעקב חולקרבי יעקב: ״לא מן השם הוא זה״. הפטור אינו מפני שהלאו ניתק לעשה, אלא ״משום דהוה לאו שאין בו מעשה״, שהרי המותיר רק נמנע מלאכול ולא עשה דבר, ו״כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו״. מדבריו משמע שהעשה לבדו לא היה פוטר, ולכן זו מחלוקת תנאים בכלל שרב דימי שנה.רבי יעקב: הפטור כי אין בלאו מעשה, ולא כי הוא ניתק לעשה
- מכללהגמרא מדייקת: ״מכלל דרבי יהודה סבר לוקין עליו״. אם רבי יעקב נזקק לנמק בכך שאין מעשה, ורבי יהודה פוטר רק משום לאו שניתק לעשה, הרי שרבי יהודה סבור שעל לאו שאין בו מעשה כן לוקים.מסקנה: רבי יהודה סבור שעל לאו שאין בו מעשה לוקים
- למאי אתא?קושיה על רבי יעקב: ״והנתר ממנו עד בקר באש תשרופו למאי אתא״? לשיטתו אין צורך בפסוק כדי ליצור לאו שניתק לעשה, שהרי הפטור הוא משום שאין מעשה. מה אפוא הוא מלמד?קושיה: אם אין צורך בפסוק לפטור, מה מלמד ציווי השריפה
- מיבעי ליה לכדתנן״מיבעי ליה לכדתנן״: במשנה בפסחים נאמר שהעצמות, הגידין והנותר ״ישרפו בששה עשר״ בניסן, ואם חל ט״ז בשבת, ב״שבעה עשר״, ״לפי שאין דוחין לא את השבת ולא את יום טוב״. זה נחוץ ללמד את הדין הזה.תשובה: הפסוק נחוץ ללמד שהנותר נשרף בט״ז או בי״ז, לא בחג ובשבת
- מאי טעמא?חזקיה ותנא דבי חזקיה שואלים: ״מאי טעמא״ — מדוע שריפת הנותר, מצוות עשה, אינה דוחה את איסור המלאכה בשבת וביום טוב?מאי טעמא: למה השריפה אינה דוחה שבת ויום טוב
- בוקר שניהפסוק חוזר על ״עד בקר״, ולכן ״בא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו״: מצוות השריפה היא בבוקר השני, יום ט״ז, ולא בבוקר הראשון שבו חל האיסור. לכן היא אינה דוחה איסור מלאכה בחג או בשבת.חזקיה: הכתוב נתן בוקר שני לשריפה, ולכן היא לא דוחה חג ושבת
חשבו לפני שממשיכים
הממיר מחיל קדושה בדיבורו ולוקה גם בלי מעשה בידיו. מה ההבדל, לפי רבי אבין, שבגללו המקדים תרומה לביכורים, שגם הוא מחיל בדיבורו קדושת תרומה, פטור?
המקדים עבר על לאו שניתק לעשה: מצוות ״מכל מעשרותיכם תרימו״ מחייבת אותו לתקן ולהפריש שוב, ועל לאו כזה אין לוקים.
חשבו לפני שממשיכים
הממיר עובר על לאו ויש לצדו עשה (״ואם המר ימיר״), ובכל זאת הוא לוקה. איך רב דימי מסביר זאת, ולמה אין זה לאו שניתק לעשה הפוטר?
הוי להו תרי לאוי וחד עשה, ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי: בממיר שני לאוים, ועשה אחד אינו מבטל את שניהם.
עמוד ב · גמרא
אביי ורבא: האם מעשה שנעשה באיסור תקף
בקצרה — על מה הסוגיה
אביי ורבא נחלקים אם פעולה שנעשתה בניגוד לאיסור תורה חלה (מהני) או בטלה.
הברייתא על האונס שגירש מקשה על רבא, ובלשון אחרת על אביי, ושניהם מיישבים ב״כל ימיו״.
אחר כך דין התורם מן הרעה על היפה מקשה שוב על רבא (תיובתא), והדיון נמשך בדף ה׳.
- אביי: מהניאביי: ״כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אם עביד — מהני״. מעשה שנעשה בניגוד לאיסור תקף. ראיתו: ״אי סלקא דעתך לא מהני — אמאי לקי״, שהרי אילו היה בטל לא היה טעם ללקות עליו.אביי: מעשה אסור תקף, שאם בטל למה לוקה
- רבא: לא מהנירבא: ״לא מהני מידי״. המעשה בטל לגמרי, והמלקות באות רק ״משום דעבר אמימרא דרחמנא״, כלומר על עצם העבירה על דבר ה׳, גם בלי תוצאה.רבא: מעשה אסור בטל, ולוקים על עצם העבירה על דבר ה׳
- מיתיבידף ה׳״מיתיבי״ על רבא מברייתא: אונס שגירש, ״אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה״. הוא עבר על איסור, והגירושין בטלים כי חייב להחזיר. אם לרבא כל עובר על דבר ה׳ לוקה אף כשהמעשה בטל, ״הא נמי לילקי״.קושיה על רבא: אונס שגירש בטל ואינו לוקה, ולרבא שילקה
- תיובתא דרבאדף ה׳הגמרא מכריזה ״תיובתא דרבא״. הברייתא מובנת לאביי, כי הגירושין בטלים ולכן אין לוקים, אך היא קשה על רבא.מסקנה: הברייתא קשה על רבא
- שאני התםדף ה׳רבא משיב: ״שאני התם״, כי נאמר ״כל ימיו״, כלומר כל ימיו הוא עומד ב״עמוד והחזיר״ וחייב להחזיר. לכן לא עבר על דבר ה׳ בגירושיו; בשאר האיסורים, אף שהמעשה בטל, הוא לוקה (רש״י).רבא: כל ימיו בעמוד והחזר, ולכן האונס לא עבר על ציווי
- ולאביי — למה כל ימיו?דף ה׳״ולאביי״: לשיטתו מלקות באות רק כשהמעשה חל, ואם גירושי האונס בטלים ממילא אינו לוקה. מה צורך אפוא בפסוק ״כל ימיו״?קושיה: לאביי למה צריך כל ימיו, אם המעשה בטל
- קא משמע לןדף ה׳״אי לאו דאמר רחמנא כל ימיו, הוה אמינא איסורא הוא דעבד ליה״: בלי המילים ״כל ימיו״ הייתי אומר שהגירוש הוא איסור בלבד, הגירושין חלים, וההחזרה רשות: ״אי בעי ליהדר ואי בעי לא ליהדר״. ״קא משמע לן״ שכל ימיו הוא חייב להחזיר אותה, ולכן גירושיו לא הועילו, ולשיטת אביי, שמלקה רק כשהמעשה חל, הוא אינו לוקה.בלי כל ימיו ההחזרה רשות; הפסוק מחייב להחזיר, ולכן אינו לוקה
- לישנא אחרינאדף ה׳״לישנא אחרינא״: אותה ברייתא מקשה הפעם על אביי. הברייתא אומרת ״אם ישראל הוא מחזיר״, ומשמע שהגירושין בטלים אף שהם עבירה. זה מובן לרבא, שלדעתו כל מעשה אסור בטל, אך סותר את אביי.לישנא אחרינא: הברייתא מקשה על אביי, שהמעשה בטל למרות העבירה
- תיובתא דאביידף ה׳הגמרא מכריזה ״תיובתא דאביי״: הברייתא מוכיחה שהגירושין, אף שהם עבירה, בטלים, וזה נגד שיטתו.מסקנה: הברייתא קשה על אביי
- שאני התםדף ה׳אביי משיב: ״שאני התם״, כי נאמר ״כל ימיו״ — ״כל ימיו בעמוד והחזיר״. דווקא באונס המעשה בטל, אך בשאר איסורים הוא תקף.אביי: כל ימיו מלמד שדווקא באונס המעשה בטל
- ורבא — למה כל ימיו?דף ה׳״ורבא אמר לך״: לרבא, שבכל איסור המעשה בטל ממילא, מה צורך ב״כל ימיו״ (רש״י)?קושיה: לרבא למה צריך כל ימיו, אם בכל איסור המעשה בטל
- לשווייה ללאו שניתק לעשהדף ה׳רבא: ״אי לא כתב רחמנא כל ימיו, הוה אמינא לילקי וליהדר״. בלי המילים הייתי אומר שהאונס עבר על ״לאו גרידא״, ״לא יוכל שלחה״, ולכן ילקה כמו כל עובר על דבר ה׳, וגם יחזיר אותה, כי לשיטתו הגירושין לא הועילו. ״כל ימיו״ מלמד שכל ימיו הוא עומד בחובה לחזור ולשאת אותה, וזו מצוות עשה הצמודה ללאו: ״לשווייה לאונס ללא תעשה שניתק לעשה, דאין לוקין עליו״.רבא: כל ימיו הופך את האונס ללאו שניתק לעשה, ולכן לא לוקה
- והרי תורם מן הרעהדף ה׳קושיה נוספת על רבא: ״והרי תורם מן הרעה על היפה״. המפריש תרומה מפירות גרועים על פירות משובחים עובר על איסור, שהרי נאמר ״מכל חלבו״.קושיה על רבא: התורם מן הרעה על היפה עובר על איסור
- משנה: תרומתו תרומהדף ה׳״חלבו אין, גירועין לא״: מן המובחר מפרישים ולא מן הגרוע. והמשנה: ״אין תורמין מן הרעה על היפה, ואם תרם — תרומתו תרומה״. הפעולה האסורה חלה.ראיה: אסור לתרום מן הרעה על היפה, אך אם תרם התרומה חלה
- תיובתא דרבאדף ה׳״אלמא מהני, תיובתא דרבא״: אם תרומה מן הרעה חלה אף שנעשתה באיסור, הרי שמעשה אסור יכול להועיל, וזה סותר את רבא שאומר שלא מהני. כאן נעצר הלימוד של היום; הדיון בשיטת רבא נמשך בדף ה׳.מסקנה: התרומה חלה אף באיסור, ולכן קשה על רבא
עזרים — טבלת שיטות
אביי ורבא: מעשה שנעשה באיסור
| אביי | רבא | |
|---|---|---|
| מעשה שנעשה באיסור | מהני — חל | לא מהני — בטל |
| למה לוקה העובר | אם לא חל, למה לוקה? | כי עבר על דבר ה׳ |
| אונס שגירש, לשון א | ״כל ימיו״: חובה להחזיר | תיובתא; ״כל ימיו״: בעמוד והחזיר |
| אונס שגירש, לשון ב | תיובתא; ״כל ימיו״: דווקא כאן בטל | ״כל ימיו״: לאו שניתק לעשה |
| תורם מן הרעה על היפה | אלמא מהני — כשיטתו | תיובתא (נמשך בדף ה׳) |
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.