תמורה ל׳

אתנן באשה האסורה — למה דווקא אלמנה?

1. רקעממשיכים מסוף דף כ״ט: לפי לשון אחרת בדברי אביי, הברייתא שאוסרת אתנן גם של זונה ישראלית מדברת רק בעריות, שאין קידושין תופסין בהן. הקשו מסיפא של אותה ברייתא, שאוסרת גם אתנן של אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט — נשים שקידושין תופסין בהן. ושאלו: הברייתא הזו כשיטת מי?רקע: סיפת הברייתא אוסרת אתנן אלמנה לכהן גדול — כשיטת מי?
2. רבי אלעזרהתשובה: הברייתא נשנתה לפי רבי אלעזר, ״פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות״ — בלי כוונת נישואין — עשאה זונה. לשיטתו גם ביאה כזו היא זנות, ולכן מה שנתן לה הוא אתנן זונה האסור בהקרבה, גם כשקידושין תופסין בה (רש״י: בעילת זנות נקראת זנות). אביי עצמו סובר כחכמים החולקים עליו (רש״י).ר׳ אלעזר: ביאה בלי אישות עושה זונה, ולכן אתנן אסור
3. מאי איריא?אם הברייתא כרבי אלעזר, ״מאי איריא אלמנה״ — מדוע בחרה דווקא באשה האסורה? לשיטתו גם פנויה רגילה נעשית זונה, והיה אפשר לשנות פנויה סתם ולהסתפק בכך.קושיה: לפי ר׳ אלעזר, שתשנה הברייתא סתם פנויה
4. הו״א — בנין אב״אלמנה איצטריך״: אילו שנתה פנויה, ״סלקא דעתך אמינא״ שהאתנן נאסר דווקא שם, שאין בביאה איסור, והואיל ו״בנין אב הוא״ — מקור כללי — הייתי לומד שאתנן של אשה האסורה על הנותן לא נאסר (רש״י: הכתוב כתב זונה סתם, והיא פנוי ופנויה).תירוץ: בפנויה לבדה הייתי חושב שאשה אסורה אינה אתנן
5. קא משמע לןלכן שנתה הברייתא אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט: ״קא משמע לן״ שאף שהן אסורות על הנותן מצד עצמן, מה שנתן להן הוא אתנן.מסקנה: גם אשה האסורה על הנותן — מתנתה אתנן

שפחה לעבד — האם זה אתנן?

1. משנהאדם אומר לחברו ״הא לך טלה זה״, ובשכרו שהשפחה של חברו תלין אצל עבדו. רבי אומר שהטלה אינו אתנן, וחכמים אומרים שהוא אתנן ואסור בהקרבה.משנה: טלה בשכר ששפחה תלין אצל עבד — רבי פוטר, חכמים אוסרים
2. והא מישרא שריא״והא שפחה לעבד מישרא שריא״ — שפחה כנענית מותרת לעבד כנעני, ואין כאן מעשה זנות, ולמה לדעת חכמים הטלה אתנן? (רש״י: אין תנא שאוסר אתנן שניתן בעד מותרת, מלבד רבי אלעזר לבדו.)קושיה: שפחה מותרת לעבד, אז איפה הזנות?
3. אצלו קאמררב הונא: ״אצלו קאמר״ — הכוונה שהשפחה תשכב אצל האדון עצמו, והיא אסורה עליו. את המלה עבד אמר בלשון נקיה, ״לישנא מעליא״ (רש״י: כינוי לאבר המשמש).רב הונא: הכוונה לאדון עצמו, ועבד לשון נקיה
4. מאי טעמא דרבי?אם כך, ״מאי טעמא דרבי״? אם השפחה תשכב אצל האדון והיא אסורה עליו, מדוע לדעת רבי אין זה אתנן?קושיה: אם זו זנות ממש, למה רבי פוטר?
5. עבד עברישמואל בר רב יצחק: ״לעולם עבדי״ — באמת התכוון לעבד, והדין שאין בכך אתנן לדעת רבי הוא ״בעבד עברי״: לשיטת רבי השפחה מותרת לו בכל מקרה, ולכן אין כאן זנות.שמואל בר רב יצחק: המשנה בעבד עברי, ורבי מתיר לו שפחה
6. מאי טעמא דרבנן?אם כך, ״מאי טעמא דרבנן״? גם ״שפחה לעבד עברי מישרא שריא״, ואם כן חכמים לא היו אומרים שהטלה אתנן.קושיה: גם לעבד עברי שפחה מותרת, אז למה חכמים אוסרים?
7. הכא במאי עסקינן״הכא במאי עסקינן״ — בעבד עברי ״דלית ליה אשה ובנים״. עבד כזה השפחה אסורה עליו, ולכן הביאה זנות והטלה אתנן לדעת חכמים.תירוץ: מדובר בעבד עברי שאין לו אשה ובנים
8. ברייתאהראיה: ״אין לו אשה ובנים — אין רבו מוסר לו שפחה כנענית״; ואם יש לו אשה ובנים, רבו מוסר לו (רש״י: בעל כרחו, מגזירת הכתוב). רבי הפוטר סבור שגם בלי אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה.ברייתא: בלי אשה ובנים אין מוסרים שפחה; רבי חולק

מחיר כלב והשותפין שחלקו

1. משנה״ואיזהו מחיר כלב״: האומר לחברו ״הוליך טלה זה תחת כלב״ — כלומר מחליף טלה בכלב של חברו. הטלה שניתן תחת הכלב נאסר בהקרבה.מחיר כלב: טלה שהוחלף בכלב נאסר בהקרבה
2. שותפיןשני שותפין שחלקו: אחד נטל עשרה טלאים והשני תשעה וכלב. ״שכנגד הכלב אסור, ושעם הכלב מותר״ — הטלאים שכנגד הכלב, בחלקו של מי שלא נטל את הכלב, נחשבים תמורת הכלב ואסורים, ותשעת הטלאים שעם הכלב מותרים.שותפין: הטלאים שכנגד הכלב אסורים, שעם הכלב מותרים
3. אתנן כלב״אתנן הכלב ומחיר זונה״ מותרים: טלה שניתן בעד רביעת כלבתו, או טלה שהחליף בשפחה זונה כדי לקנותה לו לשפחה (רש״י). הדרשה מהפסוק ״גם שניהם״: רק ״שנים ולא ארבעה״ — אתנן זונה ומחיר כלב בלבד, ולא גם אתנן כלב ומחיר זונה.אתנן כלב ומחיר זונה מותרים: שנים ולא ארבעה
4. ולדות״ולדותיהן מותרין״: ולדות של אתנן או מחיר אינם אסורים, שנאמר ״הן״ — הם עצמם אסורים ולא ולדותיהן.ולדות האתנן והמחיר מותרים, כי הכתוב אומר הן

מחיר כלב — חליפין ולא אתנן

1. ברייתא״מחיר כלב — זהו חליפי כלב״: מחיר הוא מה שניתן בעד דבר שנמכר. מקור: ״תמכר עמך בלא הון״ — בפסוק בתהלים, ״במחיריהם״ הוא מה שמקבלים במכירה (רש״י: מחיר היינו דמים). לכן מחיר כלב הוא מה שניתן בעד הכלב עצמו, כלומר חליפיו, ולא שכר על רביעתו.ברייתא: מחיר כלב הוא חליפי כלב, לא כסף
2. אימא אתנן״אימא אתנן״ — אולי מחיר כלב בפסוק הוא סתם אתנן כלב ולא חליפין (רש״י: מחיר כלב היינו אתנן).קושיה: אולי מחיר כלב פירושו אתנן כלב
3. הוו תלתא״אם כן הוו תלתא״: אתנן זונה, אתנן כלב וגם מחיר כלב — שלושה אסורים, ואילו הפסוק אומר ״גם שניהם״ ולא שלושה.דחייה: כך יהיו שלושה אסורים והפסוק אומר שניים
4. אתנן ולא מחיר״מי קאמרינן אנן אתנן ומחיר״? המקשה אינו מוסיף גם מחיר, אלא ״אתנן ולא מחיר״ קאמרינן: מחיר כלב בפסוק הוא אתנן כלב, והשניים האסורים הם אתנן זונה ואתנן כלב.המקשה: לא אמרתי שלושה — מחיר כלב הוא אתנן כלב
5. נימא קרא״נימא קרא לא תביא אתנן זונה וכלב״ — אילו הכוונה אתנן, הכתוב היה כותב כך ואתנן מוסב על שניהם. אבל כתוב ״אתנן זונה ומחיר כלב״, והוי״ו מוסיפה ענין נפרד (רש״י).דחייה: אילו הכוונה אתנן, הכתוב היה כותב כלב בלי מחיר
6. שמע מינה״שמע מינה״ — שאתנן זונה ומחיר כלב שני דברים נפרדים: אתנן הניתן לזונה, וחליפי כלב. כך נשארת הברייתא.מסקנה: אתנן זונה וחליפי כלב שני דברים נפרדים

שותפין שחלקו — למה נאסרו כל העשרה?

1. משנהבשותפין שחלקו, אחד נטל עשרה טלאים והשני תשעה וכלב, ועשרת הטלאים כולם אסורים משום מחיר כלב.משנה: עשרת הטלאים שכנגד הכלב אסורים
2. ניפוק חדא״ניפוק חדא להדי כלבא״ — נוציא טלה אחד כנגד הכלב, והשאר ״לישתרו״. מדוע אוסרים את כל העשרה?קושיה: נוציא טלה אחד כנגד הכלב והשאר יותרו
3. הכא במאי עסקינן״הכא במאי עסקינן״ — כשדמי הכלב ״טפי״ משווי כל טלה כנגדו. אי אפשר להצמיד טלה אחד לכלב, ולכן חלק מדמי הכלב נמצא בכל אחד מהטלאים וכולם אסורים (רש״י: דמי הכלב מעורבין בכולם).תירוץ: דמי הכלב עולים על כל טלה, ולכן מעורבים בכולם

אין זנות לבהמות — מנין?

1. משנההמשנה שנתה: ״אתנן כלב ומחיר זונה מותר״. על כך פונה רבא מפרזקיא אל רב אשי בשאלה.משנה: אתנן כלב ומחיר זונה מותרים; רבא מפרזקיא שואל
2. מנא הא מילתא?״מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמות״? מנין שאשה הנבעלת לבהמה אינה נחשבת זונה, ולכן אתנן כלב מותר? (רש״י: זה הדין שבמשנה.)שאלה: מנין שאין זנות לבהמות?
3. לא לישתמיט קרארב אשי: ״לא לישתמיט קרא לכתוב אתנן זונה וכלב״ — אילו היה לבהמה דין זנות, הכתוב לא היה נמנע מלאחד אותם. מה שכתב ״ומחיר כלב״ מלמד שאין זנות לבהמה.רב אשי: הכתוב לא כתב זונה וכלב יחד, ולכן אין זנות לבהמה
4. תניא נמי הכי״תניא נמי הכי״: ברייתא מלמדת שאתנן כלב ומחיר זונה מותרים משום ״שנים ולא ארבעה״ — וזו ראיה שאין זנות לבהמה — וולדותיהן מותרים, כי כתוב ״הם״ ולא ולדותיהן. רש״י מתקשה בגרסה: הדברים כבר שנויים במשנתנו, ונראה לו שאין לגרוס את הברייתא כאן.ברייתא: אתנן כלב ומחיר זונה מותרים, וגם ולדותיהן

ולדות: נרבעת, נוגחת, מוקצה ונעבד

1. רבא — נרבעתרבא: ״ולד הנרבעת אסורה״ — כשבהמה מעוברת נרבעה, גם ולדה אסור להקרבה, כי ״היא וולדה נרבעו״, כאילו שניהם נרבעו.רבא: ולד בהמה מעוברת שנרבעה אסור, כי נרבע עמה
2. רבא — נוגחתאותו דין בפרה מעוברת שנגחה והרגה אדם: ולדה אסור, כי ״היא וולדה נגחו״.רבא: ולד נוגחת אסור, כי נגח עמה
3. מוקצה ונעבד״ולד מוקצה ונעבד — מותר״: ולד של בהמה שהוקצתה לעבודה זרה או נעבדה מותר בהקרבה.ולד של בהמה שהוקצתה או נעבדה לעבודה זרה מותר
4. מאי טעמא?״מאי טעמא״ ולד זה מותר, בניגוד לולד נרבעת ולולד נוגחת?קושיה: מדוע ולד מוקצה מותר, ולא כנרבעת?
5. לאימיה אקציה״לאימיה אקציה, לאימיה פלחי לה״ — המקצה והעובד התכוונו לאם בלבד, ולא לוולד שבמעיה.תירוץ: הקצו ועבדו את האם בלבד
6. איכא דאמרי״איכא דאמרי״: ״ולד מוקצה ונעבד — אסור״. לדעה אחרת גם הוולד אסור בהקרבה.לשון אחרת: ולד מוקצה ונעבד אסור
7. מאי טעמא?״מאי טעמא״ — מדוע לדעה זו הוולד נאסר, אף שהקצו ועבדו את האם?קושיה: מדוע לדעה זו הוולד אסור?
8. ניחא ליה בניפחיה״דניחא ליה בניפחיה״ — נוח למקצה ולעובד שהבהמה מנופחת ושמנה בעוברה, ולכן העובר נכלל בהקצאה ובעבודה.תירוץ: נוח לו בנפחה, ולכן העובר נכלל

פרש שור הנסקל מול פרש עגלי עבודה זרה

1. רברב אחדבוי בר אמי בשם רב: המקדש אשה ב״פרש שור הנסקל״ — מקודשת, כי הפרש מותר בהנאה אף שהשור אסור. ב״פרש עגלי עבודה זרה״ — אינה מקודשת.רב: פרש שור הנסקל מקדש, פרש עגלי עבודה זרה לא
2. מאי טעמא?״מאי טעמא״ שונה פרש עגלי עבודה זרה מפרש שור הנסקל?קושיה: מה ההבדל בין שני הפרשים?
3. אי בעית אימא״אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא״ — אפשר להסביר מן המקרא ואפשר מן הסברה.תשובה: אפשר להסביר מהמקרא או מהסברה
4. סבראבסברא: בעבודה זרה ״ניחא ליה בניפחיה״ — נוח לבעלים שהעגל נראה שמן ומנופח בזכות הפרש שבמעיו, ולכן הפרש נחשב חלק ממנו ונאסר עמו. בשור הנסקל ״לא ניחא ליה בניפחיה״ — אין לבעליו נחת מנפחו, ולכן הפרש אינו נאסר כמותו.סברא: בעבודה זרה נוח לבעלים בנפח העגל, בשור הנסקל לא
5. קראבמקרא: בעבודה זרה כתוב ״והיית חרם כמוהו״ — כל מה שאתה מהווה ממנה הרי הוא כמוה, ולכן גם הפרש אסור. בשור הנסקל כתוב ״לא יאכל את בשרו״ — בשרו אסור ופרשו מותר.מקרא: בעבודה זרה הנוצר ממנה כמוה, ובשור רק בשרו אסור

משנה: מעות, יינות, עופות, מוקדשין וולדות

1. מעות ויינות״נתן לה מעות — הרי אלו מותרין״: מעות אינן קרבות על המזבח, ולכן אינן נאסרות. אבל ״יינות ושמנים וסלתות״ וכל דבר שכמותו קרב על המזבח — אסורים כאתנן זונה.מעות מותרין להקרבה; יינות שמנים וסלתות אסורים כאתנן
2. מוקדשין״נתן לה מוקדשין — הרי אלו מותרין״: בהמות שכבר הוקדשו אינן שלו, ואין אדם אוסר את שאינו שלו; האתנן אינו חל עליהן (רש״י).מוקדשין שנתן לזונה מותרים, כי האתנן לא חל עליהם
3. עופות״עופות — הרי אלו אסורין״: עופות של חולין שנתן לזונה אסורים בהקרבה.עופות חולין שנתן לזונה אסורים בהקרבה
4. שהיה בדיןמדוע צריך לכתוב זאת? ״שהיה בדין״ קל וחומר: מוקדשין חמורים, שהמום פוסל בהם, ובכל זאת אין אתנן ומחיר חל עליהן; עוף קל יותר, שאין המום פוסל בו (רק חסרון אבר), ״אינו דין״ שלא יחול עליו? כלומר היה אפשר לחשוב שגם עוף פטור.הו״א: אם מוקדשין פטורים, לעוף לא כל שכן
5. לכל נדר״תלמוד לומר לכל נדר״ — להביא את העוף: הכתוב מרבה אותו, ולכן האתנן חל עליו והוא אסור.מסקנה: לכל נדר מרבה את העוף — אסור
6. ולדות״כל האסורין לגבי מזבח — ולדותיהן מותרין״: ולדות של בהמות שנפסלו להקרבה מהסיבות המנויות בתחילת הפרק מותרים.ולדות הבהמות האסורות להקרבה מותרים
7. רבי אליעזר״ולד טרפה לא יקרב״ — רבי אליעזר אוסר להקריב על המזבח ולד של בהמה טרפה (רש״י: להדיוט הכל מתירים).רבי אליעזר: ולד טרפה לא יקרב על המזבח
8. רבי חנינארבי חנינא בן אנטיגנוס: ״כשירה שינקה מן הטרפה — פסולה״: בהמה כשרה ששתתה חלב מבהמה טרפה פסולה מעל המזבח.רבי חנינא בן אנטיגנוס: כשרה שינקה מטרפה פסולה
9. אין פודין״אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים״: קדשים שנעשו טרפה אינם נפדים, כי הטרפה ראויה רק למאכל כלבים, ופדיון כזה בזיון לקדשים.קדשים שנעשו טרפה אינם נפדים, שלא להאכילם לכלבים

שינוייהן — חיטין שנעשו סולת

1. שתי ברייתותנתן לזונה חיטין והיא עשאתן סולת, זיתים לשמן או ענבים ליין: ברייתא אחת אוסרת ו״תניא אידך מותרין״.שתי ברייתות חלוקות בסולת שמן ויין מהאתנן
2. גוריון דמן אספורקרב יוסף מיישב: ״תני גוריון דמן אספורק״ — זו מחלוקת תנאים: בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין.רב יוסף: מחלוקת בית שמאי ובית הלל
3. בית הללבית הלל: ״הם ולא ולדותיהן, הם ולא שינוייהן״ — מהפסוק ״גם שניהם״, שניהם הוא שנים ועוד הם, ולכן דווקא האתנן עצמו אסור, ולא מה שנעשה ממנו.בית הלל: הם — האתנן עצמו אסור, לא שינוייו
4. בית שמאיבית שמאי: ״הם״ — ולא ולדותיהן, אבל ״גם — לרבות שינוייהן״, כי המלה גם מרבה.בית שמאי: גם מרבה את שינוייהן
5. הכתיב גם״ולבית הלל הכתיב גם״ — הרי בפסוק כתוב ״גם״, ומה הוא בא להוסיף לדעתם?קושיה: לבית הלל, מה בא גם לרבות?
6. קשיא״גם לבית הלל קשיא״ — הקושיה נשארת.מסקנה: גם לבית הלל קשיא

״בית ה׳ אלהיך״ — פרה אדומה וריקועין

1. רבי אלעזררבי אלעזר: ״פרט לפרה, שאין באה לבית״ — האיסור נאמר בקרבנות הבאים לבית המקדש, ופרה אדומה נשחטת ונשרפת מחוצה לו ולכן אינה נאסרת (רש״י: פרה אדומה).ר׳ אלעזר: פרה אדומה אינה נאסרת, כי אינה באה לבית
2. חכמיםחכמים: ״לרבות את הריקועין״ — ציפוי המזבח: אם נתן לה זהב, אין עושים ממנו ציפויים למזבח (רש״י).חכמים: הפסוק מרבה ריקועין, ולא עושים אותם מאתנן
3. מאן חכמים?״מאן חכמים״? מיהם החכמים האוסרים אף ריקועין?שאלה: מיהם החכמים שמרבים ריקועין?
4. רבי יוסי ברבי יהודהרב חסדא: ״רבי יוסי ברבי יהודה היא״, דתניא: נתן לה זהב — ״אין עושין ריקועין, אפילו אחורי בית הכפורת״, המקום מאחורי ההיכל שקדושתו קלה יותר (רש״י).רב חסדא: רבי יוסי ברבי יהודה, אפילו אחורי בית הכפורת

מוקדשין ועוף — ״לכל נדר״ והממנה על פסחו

1. משנההמשנה אמרה ״נתן לה מוקדשין — הרי אלו מותרין״ ועופות אסורים. הגמרא בודקת את הכיוון ההפוך מהקל וחומר ואת טעם המיעוט.משנה: מוקדשין מותרים, עופות אסורים — עכשיו הגמרא בודקת
2. ויהיו מוקדשין״ויהיו מוקדשין אתנן ומחיר חל עליהן״ — מקל וחומר מעוף: אם בעוף שאין המום פוסל בו האתנן חל, במוקדשים שהמום פוסל בהם לא כל שכן?קושיה: קל וחומר מעוף — מוקדשין יאסרו
3. להוציא את הנדור״תלמוד לומר לכל נדר — להוציא את הנדור״: הכתוב מוציא מן האיסור דבר שכבר נדור למקדש, ולכן המוקדשין אינם נאסרים באתנן.תשובה: לכל נדר מוציא את הנדור, ולכן מוקדשין מותרים
4. לאו ממונא״טעמא דמעטינהו קרא״ — אילו לא מיעט, ״הוה אמינא״ שחל עליהם אתנן. אך ״והא לאו ממונא הוא״ — המוקדשין אינם ממון של הנותן! למה היה צריך מיעוט?קושיה: המוקדשין אינם ממונו, מדוע צריך לכתוב מיעוט?
5. ממנה על פסחורב הושעיא: ״בממנה על פסחו״ — הנותן מינה את הזונה על פסחו כשכר, וזו שיטת רבי. לרבי אדם רשאי למנות אחרים על פסחו תמורת מעות, ומכאן שהפסח כממונו (רש״י).רב הושעיא: ממנה על פסחו, ולרבי הפסח כממונו
6. החייהו משההברייתא דורשת ״ואם ימעט הבית מהיות משה״: אם חסר לבעל הפסח כסף, ״החייהו משה״ — יתפרנס מן השה, כלומר ימנה אחרים על פסחו ויקבל מהם מעות. לדעת התנא הראשון זה רק ״מכדי אכילה ולא מכדי מקח״ — כשחסר לו לצורכי האכילה (כגון עצים לצלייתו), ולא כשחסר לו כסף לסחורה (רש״י).ברייתא: ממנים אחרים רק כשחסר לו כדי אכילה
7. רבירבי חולק: ״אף מכדי מקח״ — ממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו גם כשחסר לו לצרכים אחרים, ומעותיו ״חולין״, כי על מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהם. מכאן לרב הושעיא: לשיטת רבי יש לבעלים זכות של ממון בפסחו, ולולא המיעוט ״לכל נדר״ היה חל עליו אתנן כשמינה עליו את הזונה.רבי: ממנים אחרים גם בשביל סחורה, והמעות חולין

ולדות — מחלוקת רבי אליעזר וחכמים

1. רברב: ״כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהן מותרים״ — כחכמים; ובברייתא ״רבי אליעזר אוסר״.רב: המשנה כחכמים, ובברייתא רבי אליעזר אוסר את הולדות
2. רב נחמן — עיברורב הונא בר חיננא בשם רב נחמן: נחלקו כשבהמה ״עיברו ולבסוף נרבעו״: רבי אליעזר — ״עובר ירך אמו הוא״, ולכן נפסל; חכמים — ״לאו ירך אמו״.רב נחמן: נחלקו כשעיברו ואחר כך נרבעו, על עובר ירך אמו
3. נרבעו ולבסוף עיברואבל ״נרבעו ולבסוף עיברו״ — הוולד לא היה במעי האם בשעת הפסול, ו״דברי הכל מותרין״.רב נחמן: נרבעו ואחר כך עיברו — מותר לדברי הכל
4. רבארבא: המחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו. רבי אליעזר — ״זה וזה גורם אסור״ (האב כשר והאם פסולה, והוולד נאסר); חכמים — ״זה וזה גורם מותר״.רבא: נחלקו כשנרבעו ואחר כך עיברו, על זה וזה גורם
5. עיברו ולבסוף נרבעולרבא ״עיברו ולבסוף נרבעו״ — דברי הכל אסורין, וכך מתיישב עם דברי רבא: ולד נרבעת אסור, ״היא וולדה נרבעו״.רבא: עיברו ואחר כך נרבעו — אסור לדברי הכל
6. לישנא אחרינא״לישנא אחרינא״: רב נחמן — נחלקו כשנרבעו כשהן מוקדשין: לרבי אליעזר ״ביזוי מילתא״ — הקרבת ולדה של בהמת קודש שנרבעה היא ביזוי לקודש, ולכן הוולד אסור; לחכמים אין בכך ביזוי. ואם נרבעו חולין ואחר כך הוקדשו — ״הואיל והשתנו״ משעה שהוקדשו, כולם מתירים.לישנא אחרינא: נחלקו כשנרבעו מוקדשין, על ביזוי מילתא
7. רבא בשם רב נחמןרבא בשם רב נחמן, בהפוך: נחלקו כשנרבעו חולין — לרבי אליעזר ״ביזוי מילתא״ גם בזה, ולכן הוולד אסור; לחכמים ״הואיל והשתנו״ — הבהמות נשתנו משעה שהוקדשו, והוולד מותר. ונרבעו מוקדשין — דברי הכל אסורין.רבא בשם רב נחמן: נחלקו כשנרבעו חולין, ובמוקדשין אסור

שאלות הבנה

מקורות להעמקה

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא