תמורה כ״ט
מוקצה ונעבד פסולים להקרבה אך מותרים להדיוט, והגדרת אתנן זונה: מתי נתינה וביאה הופכות בהמה לאסורה, ואילו עריות וזונות נכללות.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף נפתח בסוף הרשימה מן הדף הקודם של הפסולים שהותרו בקרבן גדעון, ומשם עובר למוקצה: מנין שהקצאה לעבודה זרה אסורה מן התורה, ועד איזה שלב בהמה שהוקצתה נשארת אסורה.
אחר כך הגמרא מוכיחה שהמוקצה והנעבד מותרים באכילה להדיוט, ומבררת מדוע הטרפה, האסורה להדיוט, צריכה בכל זאת פסוקים.
אחר כך מגיעה המשנה על אתנן זונה: מה חידשה באומרה אפילו מאה, מדוע ברייתא מתירה כשהנתינה והביאה לא באו יחד, ומה הדין כשהזונה הקדישה את הטלה לפני הביאה.
אחריה באה ברייתא סותרת, ואחר כך מחלוקת רב ולוי אם נכלל אתנן אשתו נדה, והמשכה בשיטות אביי ורבא בזונה גויה וישראלית.
הדף נחתם בברייתא הנראית כתיובתא לאביי, ובתשובותיו הנמשכות עד ראש הדף הבא.
עמוד א · המשך מדף כ״ח
מוקצה לעבודה זרה: מקורו ושיעורו
→ תחילת הסוגיה בדף כ״ח🔑 מפתח לסוגיה
המוקצה הוא בהמה שהופרשה לעבודה זרה, והמשנה מונה אותה בין הפסולים להקרבה על המזבח. הסוגיה שואלת מנין האיסור הזה, ומתי הוא פוקע ממנה.
בקצרה — על מה הסוגיה
הסוגיה מבררת מנין שהקצאת בהמה לעבודה זרה אסורה מן התורה, ולאחר מכן עד איזה שלב היא נשארת אסורה: עד שעבדו בה, עד שמסרו אותה לכמרים או עד שהאכילו אותה.
בהא מיישב בין הגדרות רבי יוחנן שמוסרים בשמו.
- רקעהמשך מדף כ״חבסוף הדף הקודם מנתה הגמרא את הדברים שבדרך כלל פוסלים הקרבה ובכל זאת הותרו בקרבן שהקריב גדעון על פי הדיבור (שופטים ו). כאן נחתמת הרשימה: ״וכלי שרת, וכלי אשירה״ — הוא לא נזקק לכלי שרת, ואף הקריב בכלים ששימשו לאשירה (רש״י); ״ועצי אשירה״ — הקטיר על עצי האשירה שנצטווה לכרות; ומוקצה ונעבד — בהמה שהוקצתה לעבודה זרה או שעבדו אותה. משתי המילים האחרונות פונה הגמרא לברר את דין המוקצה.רקע: סוף רשימת הפסולים שהותרו בקרבן גדעון, עד מוקצה ונעבד
- מקור למוקצהרב טובי בר מתנה אומר בשם רבי יאשיה שהאיסור הוא מן התורה, שנאמר בקרבנות ״תשמרו להקריב לי במועדו״ — ״תשמרו״ מלמד ש״כל שעושין לו שימור״. בתחילה הבינו שכוונתו לכך שכל קרבן צריך להיות מוקצה ומופרש מראש לשמים, ולא יקריבו אותו מיד לאחר שהקדישו (רש״י).רבי יאשיה דורש מתשמרו להקריב לי שהקרבן צריך שימור
- קושיהאימרא דצומאאביי מקשה: אם שימור הוא תנאי להקרבה, מי שהביא ״אימרא דצומא״ — כבש כחוש ורעב שמעולם לא טיפלו בו ולא שמרו עליו — יהיה פסול להקרבה? והרי לא שמענו על פסול כזה.אביי: כבש כחוש שלא שמרו עליו, האם הוא פסול להקרבה?
- תירוץלי ולא לאדון אחררבי יאשיה משיב שלא דרש טיפול בבהמה: ״תשמרו להקריב לי״ — לי ולא לאדון אחר. השימור הוא הקצאה לשמים ולא לאדון אחר, והאדון האחר שמקריבים לו הוא עבודה זרה. מכאן שהקצאה לעבודה זרה אסורה מן התורה (רש״י).רבי יאשיה: הכוונה לי ולא לאדון אחר, והקצאה לעבודה זרה אסורה
- עד מתי אסוררב יצחקעכשיו הגמרא מבררת את גבולות האיסור. רבא בר רב אדא אומר בשם רב יצחק: אין מוקצה אסור אלא ״עד שיעבדו בו״ — עד שיעשו בו עבודה לצורך כמרי העבודה זרה. משעבדו בו כבר אינו אסור, כי אינם מקריבים אותו עוד.רב יצחק: מוקצה אסור רק עד שעבדו בו לצורך הכמרים
- עולא בשם רבי יוחנןעולא אומר בשם רבי יוחנן שהאיסור נמשך ״עד שימסרוהו לכומרי עבודה זרה״ — כדי שיאכילו אותו ויפטמו אותו לצורכם, גם אם לא עבדו בו. אחרי המסירה לכמרים שוב אינם מקריבים אותו, ולכן אינו אסור.עולא בשם רבי יוחנן: אסור רק עד שמוסרים אותו לכמרים
- בהא בשם רבי יוחנןבהא אומר בשם רבי יוחנן הגדרה אחרת: ״עד שיאכילוהו כרשיני עבודה זרה״. כרשיני הוא מין קטנית שמפטמים בו את הבהמה לצורך הכמרים, ומשהואכלה בו שוב אין מקריבים אותה.בהא בשם רבי יוחנן: אסור עד שהאכילוהו כרשיני עבודה זרה
- ולא?חולקים על עולארבי אבא שואל את בהא: ״מפלגיתו אתון אעולא״ — האם אתם חולקים על עולא? הרי עולא מוסר בשם רבי יוחנן הגדרה אחרת, עד המסירה לכמרים.רבי אבא לבהא: האם אתם חולקים על עולא בשם רבי יוחנן?
- אין מחלוקתבהא משיב שאינו חולק: ״עולא נמי כי קאמר״ מסירה לכמרים, הכוונה שגם האכילו אותו כרשיני עבודה זרה. מסירה בלבד אינה מספיקה, והדברים מתיישבים.בהא: אין מחלוקת, עולא מדבר כשגם האכילוהו כרשיני
- רקעחכמת ארץ ישראלרבי אבא משבח את בהא: ידע ליישב את השמועה, ואלמלא עלה לארץ ישראל לא היה יודע, כי היא שגרמה לו להחכים. רב יצחק משיב ש״מיכן ומיכן הוה״ — חכמתו באה לו מבבל ומארץ ישראל גם יחד (רש״י).רבי אבא משבח את בהא; רב יצחק: חכמתו מבבל ומארץ ישראל
- רב חנניא טריטאהרב חנניא טריטאה שנה ברייתא לפני רבי יוחנן: מוקצה אסור ״עד שיעשו בו מעשה״. והוא עצמו הסביר מהו ״מעשה״ — ״עד שיגזז ויעבדו בו״, כלומר גזיזה ועבודה לצורך ההקצאה לעבודה זרה.רב חנניא טריטאה: מעשה פירושו גזיזה ועבודה בבהמה
עמוד א · גמרא
מנין שמוקצה ונעבד מותרים להדיוט
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה פוסקת שמוקצה ונעבד מותרים באכילה להדיוט, והגמרא מוכיחה זאת מכך שהתורה צריכה למעטם מהקרבה.
הקושיה מהטרפה, שאסורה להדיוט ובכל זאת נתמעטה בפסוק, נדחית: בטרפה כל פסוק בא לחדש מקרה אחר.
- משנהנעבדהמשנה מגדירה את הנעבד, בהמה שעבדו אותה כעבודה זרה, וקובעת שמוקצה ונעבד, אף שפסולים להקרבה, מותרים באכילה להדיוט, כלומר לאדם פרטי.משנה: מוקצה ונעבד פסולים לגבוה, אך מותרים באכילה להדיוט
- מנא הני מיליהגמרא שואלת: ״מנא הני מילי״ — מנין שהם מותרים להדיוט, ושהאיסור להקריבם אינו גורר איסור באכילה?קושיה: מנין שמוקצה ונעבד מותרים באכילה להדיוט?
- ממשקה ישראלרב פפארב פפא: הפסוק ביחזקאל אומר על הקרבנות ״ממשקה ישראל״, כלומר קרבן בא רק ממה שמותר לישראל. לכן אילו היו המוקצה והנעבד אסורים להדיוט, לא היה צורך בפסוקים מיוחדים שימעטו אותם מהקרבה (רש״י: ״מן הבקר״ לנעבד, ״מן הצאן״ למוקצה), כי מה שאסור להדיוט אסור ממילא לגבוה. עצם המיעוט מוכיח שהם מותרים להדיוט.רב פפא: מיעוט מהקרבה מוכיח שהם מותרים להדיוט, אחרת נפסלים ממילא
- והא טרפההגמרא מקשה: האם בכל דבר האסור להדיוט אין צורך בפסוק שיאסור אותו לגבוה? ״והא טרפה״ אסורה להדיוט, ובכל זאת הפסוק ממעט אותה מהקרבה!קושיה: הטרפה אסורה להדיוט ובכל זאת נתמעטה בפסוק
- ראיה מברייתאהראיה שהטרפה נתמעטה בפסוק היא ברייתא: ״כשהוא אומר מן הבקר למטה״. בפסוק הראשון בפרשת העולה (מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן) כבר נדרשו המילים למעט פסולים אחרים — לפי רש״י, ״מן הבקר״ הראשון ממעט את הנעבד. לכן ״מן הבקר״ שבפסוק שאחריו, ״שאין תלמוד לומר״, מיותר, ובא להוציא את הטרפה. הרי שהטרפה, אף שהיא אסורה להדיוט, צריכה פסוק כדי להיפסל לגבוה.ראיה: ברייתא, מן הבקר שבפסוק השני בא להוציא את הטרפה
- איצטריךהוקדשה ואחר כך נטרפהתשובה: בטרפה היה צורך בפסוק, כי ״סלקא דעתך אמינא״ שהאיסור הוא רק כשנטרפה ואחר כך הוקדשה. אבל אם הוקדשה ואחר כך נטרפה, הייתי אומר שתותר לגבוה אף שאסורה להדיוט. במוקצה ונעבד אין חידוש כזה (רש״י): אם הוקדשו ורק אחר כך הוקצו או נעבדו, הם לא נאסרים, כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. לכן אם הפסוק ממעט אותם מגבוה, ודאי הם מותרים להדיוט.תשובה: בטרפה הפסוק מחדש שגם אם הוקדשה ואחר כך נטרפה היא אסורה
- והא מהכא נפקאהגמרא מקשה שוב: ״והא מהכא נפקא״ — פסול הטרפה נלמד גם מפסוק אחר, במעשר בהמה: ״כל אשר יעבור תחת השבט״, ״פרט לטרפה שאינה עוברת״, כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה (רש״י). הנה עוד פסוק מיוחד לטרפה, אף שהיא אסורה להדיוט. אם כל פסוק כזה נחוץ, איך אפשר להוכיח ממיעוט מוקצה ונעבד שהם מותרים להדיוט?קושיה: גם כל אשר יעבור ממעט טרפה, ולמה צריך עוד פסוק?
- ההוא נמי איצטריךתשובה: ״ההוא נמי איצטריך״. רש״י מסביר ששלושה לימודים מלמדים שלושה מקרים. מ״ממשקה ישראל״ לבדו היינו פוסלים רק טרפה ש״לא היתה לה שעת הכושר״ — שנולדה טרפה ממעי אמה, בדומה לערלה ולכלאי הכרם הנדרשים מאותו פסוק, שגם להם לא היתה מעולם שעת היתר. ״כל אשר יעבור״ מלמד שגם בהמה שנולדה כשרה, ״ויצאת לאויר העולם״ ורק אחר כך נטרפה ואז הוקדשה, פסולה. ו״מן הבקר״ נשאר למקרה שהוקדשה ורק אחר כך נטרפה. כל פסוק אוסר מקרה שבלעדיו היה מותר לגבוה, ולכן הקושיה מן הטרפה אינה סותרת את ראייתו של רב פפא.תשובה: כל פסוק פוסל מקרה טרפה אחר, ולכן כולם נצרכים
עמוד א–ב
אתנן זונה: מאה טלאים, ונתינה לפני הביאה או אחריה
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה מגדירה אתנן זונה, והגמרא מבררת מה חידשה באומרה אפילו מאה, ומדוע ברייתא מתירה כשהנתינה והביאה לא באו יחד.
רבי אלעזר מעמיד את הדין במקרה שהזונה הקריבה את הטלה לפני הביאה, וזה מוביל לבעיית רב אושעיא אם גם הקדשה לפני הביאה מתירה, והבעיה נשארת בתיקו.
- משנהאתנן זונההמשנה מגדירה אתנן: האומר לזונה ״הוליך טלה זה בשכרך״ — הטלה הוא אתנן והוא פסול להקרבה, ואפילו נתן לה מאה טלאים כולם אסורים.משנה: טלה שניתן לזונה בשכרה הוא אתנן, אפילו מאה טלאים
- משנהשפחה לעבדועוד במשנה: אדם אומר לחבירו ״הוליך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי״ — הוא נותן לו טלה, ובתמורה שפחתו של החבר תשכב אצל עבדו של הנותן. רבי מאיר אומר שאין זה אתנן, וחכמים אומרים שהוא אתנן. רש״י: את המחלוקת מפרשת הגמרא בהמשך.משנה: טלה תמורת שפחה לעבדו, רבי מאיר אינו אתנן וחכמים אתנן
- פשיטאאפילו מאההגמרא שואלת על ״אפילו הן מאה״: באיזה מקרה מדובר? אם הזונה קיבלה בשכרה מאה בהמות — ״פשיטא דכולהו אסירי״! מה לי אחד ומה לי מאה?קושיה: אם שכרה היה מאה בהמות, פשיטא שכולן אסורות
- דשקלה אגרא חדאתשובה: הדין נצרך כשהזונה ״שקלה אגרא חדא״ — הותנה לה טלה אחד, והוא נתן לה מאה. אין לומר שרק האחד אתנן והשאר מתנה, אלא ״דכולהו מכח אתנן קאתו״ — כולם באים מכוח האתנן, והוא ריבה לה, ולכן כולם אסורים (רש״י).תשובה: הותנה טלה אחד ונתן מאה, וכולם נאסרים כאתנן
- ברייתאנתן ולא באתנו רבנן: אם נתן לה ולא בא עליה, או בא עליה ולא נתן לה — אתננה מותר.ברייתא: נתן ולא בא עליה, או בא עליה ולא נתן, מותר
- קושיהאתננה קרית ליההגמרא תמהה: אם נתן ולא בא עליה — ״אתננה קרית ליה״? אין כאן ביאה כלל, ואין אתנן אלא על ביאה! ובמקרה השני, כשבא עליה ולא נתן — ״מאי יהיב לה״, מה בכלל נתן כדי שנאמר שהוא מותר?קושיה: בלי ביאה או בלי נתינה אין אתנן, מה בכלל מותר?
- אלא הכי קתניהגמרא מתקנת את הלשון: ״אלא הכי קתני״ — נתן לה ואחר כך בא עליה, או בא עליה ואחר כך נתן לה, והאחד קדם לשני ולא ניתנו יחד. בשני המקרים אתננה מותר.תיקון: נתן ואחר כך בא, או בא ואחר כך נתן, מותר
- וליחול למפרעהגמרא מקשה על המקרה הראשון, שנתן ואחר כך בא עליה: ״וליחול עליה אתנן למפרע״! בשעת הביאה הטלה עדיין קיים, ולכן שם אתנן אמור לחול עליו למפרע (רש״י). במקרה השני אין קושיה, כי לא ייחדו אותו בשעת ביאה והוא מתנה בעלמא.קושיה: נתן ואחר כך בא, שיחול שם אתנן למפרע
- רבי אלעזרשקדמה והקריבתורבי אלעזר: מדובר ״שקדמה והקריבתו״ — הזונה הקריבה את הטלה לקרבן לפני שבא עליה. בשעת הביאה הטלה כבר אינו קיים, ולכן אין עליו שם אתנן (רש״י: קודם ביאה).רבי אלעזר: הזונה הקריבה את הטלה קודם הביאה, ולכן מותר
- היכי דמיהגמרא בודקת באיזה אופן מדובר. אם נתן לה את הטלה בקנין גמור מיד — ״פשיטא דמותר״, כי עד כאן לא בא עליה, והטלה כבר שלה ואינו שכר ביאה.קושיה: אם הקנה לה מיד, פשיטא שמותר
- ואלאמי מציא מקרבה ליהואלא אם אמר לה ״לא ניקני ליך עד שעת ביאה״ — שהטלה לא יהיה שלה עד הביאה — ״מי מציא מקרבה ליה״? היא אינה יכולה להקריב אותו, שהרי נאמר ״איש כי יקדיש את ביתו״: מה ביתו ברשותו, אף כל מה שמקדישים צריך להיות ברשותו, והטלה עדיין לא שלה.קושיה: אם הטלה לא שלה עד הביאה, איך יכולה להקריבו?
- לא צריכאתשובה: מדובר שאמר לה ״לא ניקני לך עד שעת ביאה״, ועוד אמר ״ואי מצטריך לך ניקני לך מעכשיו״ — אם תצטרכי אותו, הוא שלך מעכשיו. כך הטלה ברשותה והיא יכולה להקריב אותו, והדין נצרך כי היינו חושבים שהוא אתנן (רש״י).תשובה: אמר שיהיה שלה מעכשיו אם תצטרך, ולכן יכולה להקריבו
- בעיית רב אושעיארב אושעיא שואל: אם ״קדמה והקדישתו״ — הזונה הקדישה את הטלה לפני הביאה ולא הקריבה אותו — מה הדין?רב אושעיא שואל: קדמה והקדישה את הטלה קודם הביאה, מה הדין?
- תפשוט מרבי אלעזרהצעה לפשוט את הבעיה מדברי רבי אלעזר: הוא אמר ״הקריבתו״, ונדייק שרק כשהקריבה אין זה אתנן, ״דהא ליתיה בשעת ביאה״ — הטלה כבר אינו קיים. אבל אם רק הקדישה, הטלה עדיין קיים בשעת הביאה, והוא אסור.הצעה: רבי אלעזר אמר הקריבתו, מכלל שהקדישתו אסור
- היא גופה קמיבעיא ליהדחייה: ״היא גופה קמיבעיא ליה״ — הדיוק הזה הוא עצמו הספק של רב אושעיא. ייתכן שרק הקריבתו מותר, כי איננו בשעת ביאה, והקדישתו אסור. אך אין זו ראיה, כי גם זה נשאר בספק (רש״י).דחייה: הדיוק עצמו הוא הספק של רב אושעיא
- או דלמאאו דלמא אין לדייק כך: שנינו ״אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט״ — הקדש בדיבור בלבד מעביר את הבהמה לרשות הגבוה כמו מסירה גמורה לאדם אחר, ואי אפשר לחזור בו (רש״י). אם כן משהקדישה אותו, הטלה כבר אינו שלה בשעת הביאה, ולכן שם אתנן אינו חל עליו — הקדישתו מותר, ו״כל שכן״ הקריבתו.או דלמא: הקדש בדיבור כמסירה להדיוט, ולכן הקדישתו מותר
- תיקוהספק לא נפשט: ״תיקו״ — הבעיה נשארת תלויה ואין הכרעה אם הקדשה לפני הביאה מתירה כמו הקרבה.מסקנה: תיקו, הבעיה לא נפשטה
חשבו לפני שממשיכים
אדם נתן לזונה טלה, והיא הקריבה אותו קודם שבא עליה. על מה נשענת ההיתר, ומה היה הדין אילו הטלה היה קיים בשעת הביאה?
בשעת הביאה הטלה כבר אינו קיים, ולכן אין עליו שם אתנן. אילו היה קיים בשעת הביאה, היה שם אתנן חל עליו למפרע, וזו קושיית הגמרא ״וליחול עליה אתנן למפרע״.
עמוד ב · גמרא
בא עליה ואחר כך נתן: ברייתא מול ברייתא
בקצרה — על מה הסוגיה
ברייתא אחת התירה אתנן שניתן אחרי הביאה, וברייתא אחרת אסרה אפילו נתינה אחרי שנה.
הגמרא מיישבת: ההבדל הוא אם ייחד לה טלה מסוים בשעת הביאה, ומבררת באיזה אופן הטלה כבר שלה למרות שנמסר מאוחר.
- והתניאסתירההגמרא מקשה על הברייתא הקודמת, שבה בא עליה ואחר כך נתן — אתננה מותר: ״והתניא״ ברייתא אחרת שבה בא עליה ונתן לה, ״ואפילו עד שנים עשר חדש״ אחרי הביאה — אתננה אסור!קושיה: ברייתא אחרת אוסרת אפילו נתינה שנה אחרי הביאה
- רב חנן בר רב חסדארב חנן בר רב חסדא: ״לא קשיא״. האחת עוסקת במי שאמר לה ״הבעלי לי בטלה זה״ — ייחד טלה מסוים בשעת הביאה, ולכן הוא נחשב שלה מיד ואסור כאתנן גם אם נמסר אחר כך. האחרת עוסקת באומר בטלה סתם, בלי לייחד, ולכן מה שנתן אחר כך הוא מתנה בעלמא ומותר (רש״י).רב חנן: ייחד טלה מסוים בשעת הביאה, אסור; סתם, מותר
- מחוסר משיכההגמרא מקשה: גם ב״טלה זה״ — ״והא מחוסר משיכה״! הטלה עדיין לא נמסר לה והיא לא משכה אותו, ולכן לא קנתה אותו ואין לו שם אתנן.קושיה: הטלה לא נמשך אליה, אז לא קנתה אותו
- זונה גויהתשובה: מדובר ״בזונה גויה דלא קניא במשיכה״ — אצל גויה משיכה אינה דרך הקנין, ולכן חסרון המשיכה אינו מעכב. כשאמר לה ״טלה זה״ בשעת הביאה, הטלה המיוחד נחשב שלה כבר אז, אף שנמסר לה בפועל רק אחר כך, ולכן הוא אסור כאתנן.תשובה: מדובר בזונה גויה שאינה קונה במשיכה
- ואיבעית אימאחצרואיבעית אימא: אפילו בזונה ישראלית, ״כגון דקאי בחצרה״ — הטלה עמד בחצרה, והחצר קונה לבעליה מה שבתוכה, ולכן קנתה אותו בלי משיכה.ואיבעית אימא: הטלה עמד בחצרה וקנתה אותו מדין חצר
- הא יהביה לה מעיקראהגמרא מקשה על תירוץ החצר: ״הא יהביה לה מעיקרא״ — הרי הטלה כבר ניתן לה קודם הביאה ועמד בחצרה, ופשיטא שהוא אסור. אם כן מדוע הברייתא מדברת על ״אחר כך נתן״?קושיה: אם עמד בחצרה, הוא כבר ניתן לה קודם הביאה
- אפותיקיתשובה: ״דשוויה לה אפותיקי״ — עשה את הטלה משכון ואמר לה שאם עד יום פלוני יתן לה כסף בשכרה — מוטב, ואם לאו — הטלה יהיה אתננה. הטלה עמד בחצרה מלכתחילה, אבל נעשה שלה רק כשהגיע היום והכסף לא ניתן — זו ה״נתינה אחר כך״. אז מתברר למפרע שהיה שלה בשעת הביאה, ולכן הוא אסור כאתנן, וזה החידוש (רש״י).תשובה: הטלה היה משכון, ואם לא ישלם עד יום פלוני הוא אתננה
עמוד ב · גמרא
אתנן נדה, עריות וגויה: רב, לוי, אביי ורבא
בקצרה — על מה הסוגיה
הסוגיה בוחנת אילו ביאות אסורות נחשבות לעניין אתנן: רב ולוי חלוקים באשתו נדה, ומשם עוברים לדין זונה גויה וישראלית אצל אביי ורבא.
בכל מחלוקת הדרשות על המילים זונה ותועבה מכריעות מה נכלל.
- רבאתנן עריותרב: ״אחד אתנן זכר״ ואחד אתנן כל העריות — אסור להקרבה, חוץ מאתנן שנותן הבעל לאשתו על ביאתה כשהיא נדה, אף שהביאה אסורה.רב: אתנן זכר וכל העריות אסור, חוץ מאתנן אשתו נדה
- מאי טעמאהגמרא שואלת: ״מאי טעמא״ — מה הטעם שאשתו נדה יוצאת מן הכלל?שאלה: מה טעם אתנן אשתו נדה מותר לדעת רב?
- זונה כתיבהפסוק אוסר ״אתנן זונה״ (דברים כג, יט), ואשתו נדה ״לאו זונה היא״, ולכן אין שכרה אתנן.רב: הפסוק אומר זונה, ואשתו נדה אינה זונה
- לויגם אשתו נדהלוי חולק: ״אפילו אשתו נדה״ — גם השכר על ביאת אשתו נדה הוא אתנן האסור בהקרבה.לוי: אפילו אתנן אשתו נדה אסור להקרבה
- מאי טעמאהגמרא שואלת: ״מאי טעמא״ — מה הטעם של לוי?שאלה: מה טעמו של לוי לאסור אתנן אשתו נדה?
- תועבה כתיבלוי: בפסוק האתנן נאמר שהוא תועבה לה׳ (דברים כג, יט), ו״והא תועבה היא״ — ביאת אשתו נדה היא תועבה, כי נדה כתובה בפרשת העריות, ועל כולן נאמר ״התועבות האלה״ (רש״י). לכן גם שכרה אתנן.לוי: בפסוק כתוב תועבה, וביאת נדה היא תועבה
- ולויוהכתיב זונההגמרא מקשה על לוי: ״והכתיב זונה״ — הרי נאמר זונה, ואשתו נדה אינה זונה!קושיה על לוי: הפסוק אומר זונה, ואשתו נדה אינה זונה
- זונה ולא זונהלוי משיב: ״ההיא זונה ולא זונה״ — כלומר זוֹנָה ולא זוֹנֶה: המילה בפסוק באה ללמד שהאתנן האסור הוא רק מה שהאיש נותן לאשה הזונה, ולא מה שהאשה נותנת לאיש שזונה עמה (רש״י).לוי: זונה בפסוק בא להוציא אתנן שהאשה נותנת לאיש
- ורבמנא ליההגמרא שואלת את רב: אם המילה ״זונה״ משמשת אצלו להוציא את אשתו נדה, ״ההיא זונה ולא זונה מנא ליה״ — מנין לו שאתנן שהאשה נותנת לאיש (זוֹנֶה ולא זוֹנָה) מותר?שאלה לרב: מנין לו שמה שהאשה נותנת לאיש מותר?
- מדרבירב לומד זאת מדברי רבי: אין אתנן אסור אלא ״הבאות לו בעבירה״ — נשים שאין לו בהן צד היתר. אבל אתנן אשתו נדה (שמותרת לו אחרי זמן), שכר שנתן לזונה על הפקעתה (ביטולה ממלאכה, לא שכר ביאה), ומה שהיא נתנה לו — מותרים (רש״י).רב לומד מרבי: אסור רק אתנן הבאות בעבירה, ומה שהאשה נותנת מותר
- זכר לדבריחזקאלאין ראיה מפורשת לכך, אבל יש זכר לדבר בנבואת יחזקאל: ״ובתתך אתנן ואתנן לא ניתן״. אשה שנותנת שכר לאיש הזונה היא היפוך דרך הזנות, ולכן אינה נחשבת אתנן.זכר לדבר: ביחזקאל אשה הנותנת אתנן היא היפוך דרך הזנות
- ורבתועבה מאי עביד ליההגמרא שואלת את רב: ״האי תועבה מאי עביד ליה״ — את המילה שלוי למד ממנה לאסור אתנן נדה, מה הוא לומד ממנה?שאלה לרב: מה הוא לומד מהמילה תועבה שבפסוק?
- כדאבייהמילה נצרכת לדין של אביי: ״זונה גויה אתננה אסור״.תשובה: תועבה נצרכת לדין של אביי, אתנן זונה גויה אסור
- מאי טעמאהגמרא שואלת: ״מאי טעמא״ — מה הטעם לאסור אתנן זונה גויה?שאלה: מה הטעם שאתנן זונה גויה אסור?
- תועבה תועבהכתוב כאן, באתנן, תועבה, וכתוב בעריות ״מכל התועבות האל״. כשם שבעריות מדובר בנשים שאין קדושין תופסין בהן, כך גם באתנן המדובר באשה שאין קדושין תופסין בה, ובכלל זה גויה.אביי: תועבה באתנן כתועבות העריות, שאין קדושין תופסין בהן
- אבייכהן שבא על גויהועוד אמר אביי: כהן שבא על גויה — אינו לוקה עליה משום איסור אשה זונה לכהן.אביי: כהן שבא על גויה אינו לוקה משום זונה
- מאי טעמאהגמרא שואלת: ״מאי טעמא״ — מדוע הכהן אינו לוקה?שאלה: מדוע כהן שבא על גויה אינו לוקה?
- לא יחלל זרעוהפסוק אומר ״לא יחלל זרעו בעמיו״ — האיסור חל רק במי ש״זרעו מיוחס אחריו״. יוצאת גויה, כי ילדה אינו מיוחס אחרי הכהן אלא אחריה (רש״י: בנה ולא בנך).לא יחלל זרעו: האיסור רק במי שזרעו מיוחס אחריו, וגויה יוצאת
- אבייזונה ישראליתאביי: זונה ישראלית — אתננה מותר, כי קדושין תופסין בה, ואין אתנן אסור אלא בעריות שאין קדושין תופסין בהן. ואילו כהן שבא עליה — לוקה משום זונה, כי זרעו מיוחס אחריו.אביי: אתנן ישראלית מותר, אך כהן שבא עליה לוקה
- רבאאחד זה ואחד זהרבא אומר: ״אחד זה ואחד זה״ — בין זונה גויה ובין ישראלית אתננה אסור, וכהן שבא על כל אחת מהן לוקה משום זונה.רבא: אתנן גויה וישראלית אסור, וכהן שבא על כל אחת לוקה
- מאי טעמאהגמרא שואלת: ״מאי טעמא״ — מה הטעם של רבא?שאלה: מה טעמו של רבא להשוות גויה וישראלית?
- ילפי מהדדירבא: הן ״ילפי מהדדי״ — כל אחת לומדת מחברתה בדרך ״במה מצינו״ (רש״י): מה כהן הבא על זונה ישראלית עובר בלאו, אף הבא על זונה גויה עובר בלאו; ומה אתנן זונה גויה אסור, אף אתנן זונה ישראלית אסור. כך כל צד משלים את החסר בחברו.רבא: זונה גויה וישראלית נלמדות זו מזו, בכהן ובאתנן
עזרים — טבלת שיטות
אביי מול רבא
| אביי | רבא | |
|---|---|---|
| אתנן זונה גויה | אסור | אסור |
| אתנן זונה ישראלית | מותר | אסור |
| כהן שבא על גויה | אינו לוקה | לוקה |
| כהן שבא על ישראלית | לוקה | לוקה |
חשבו לפני שממשיכים
לפי לוי, ביאת אשתו נדה היא תועבה ולכן שכרה אתנן. מדוע בכל זאת שכר שהאשה נותנת לאיש אינו אתנן אצלו?
המילה זונה בפסוק באה ללמד שהאתנן האסור הוא רק של איש שנותן לאשה הזונה, ולא של אשה שנותנת לאיש הזונה.
עמוד ב · גמרא
תיובתא לאביי: אתנן זונה ישראלית
בקצרה — על מה הסוגיה
ברייתא האוסרת אתנן של זונה ישראלית נראית כתיובתא לאביי.
אביי מעמיד אותה כרבי עקיבא, ובלשון אחרת בעריות שאין קדושין תופסין בהן ולבסוף כשיטת ר׳ אלעזר התנא.
הגמרא בודקת גם מדוע הברייתא מזכירה אלמנה לכהן גדול, ובראש הדף הבא מתברר שהזכרתה באה לחדש שגם אשה האסורה לו היא אתנן.
- מיתיביתיובתאמיתיבי על אביי: ברייתא ששנויה בה ״אחד זונה גויה ואחד זונה ישראלית אתננה אסור״. והרי אביי התיר אתנן ישראלית! ״תיובתא דאביי״.קושיה: ברייתא אוסרת אתנן ישראלית, וזו תיובתא לאביי
- הא מנירבי עקיבאאביי משיב: ״הא מני״ — הברייתא כשיטת רבי עקיבא, האומר ״אין קדושין תופסין בחייבי לאוין״. לשיטתו, אשה האסורה עליו בלאו דומה לעריות שבכרת, שאין קדושין תופסין בהן (רש״י), וזה בדיוק הכלל של אביי: אתנן אסור באשה שאין קדושין תופסין בה. ה״זונה ישראלית״ שבברייתא היא אשה כזאת, ולא פנויה שאביי התיר את אתננה.אביי: הברייתא כרבי עקיבא, שאין קדושין תופסין בחייבי לאוין
- והא קמשמע לןהברייתא משמיעה, לשיטת רבי עקיבא, ש״כל זונה לא תפסי בה קדושין״, בדומה לאלמנה לכהן גדול שגם בה אין קדושין תופסין. אביי עצמו אינו סבור כך.הברייתא כרבי עקיבא: בכל זונה אין קדושין תופסין, כמו באלמנה
- ולרבאמאי שנאהגמרא שואלת לשיטת רבא: אם גם אתנן הפנויה הישראלית אסור, ״מאי שנא דקתני כגון אלמנה לכהן גדול״ — מדוע הברייתא מביאה כדוגמה אלמנה דווקא?קושיה לרבא: אם גם פנויה אתנן, למה הברייתא מביאה אלמנה?
- דומיא דאלמנהתשובה: מה אלמנה לכהן גדול ״לא לקי עד דמתרי בה״ — אין לוקים עד שהתרו בה — אף זונה אינה אתנן עד שאמר ״הא לך״, שמודיע בכך שהוא בא לזנות.תשובה: כמו אלמנה, אין אתנן בלי התראה, כשאמר הא לך
- לאפוקי מרבי אלעזרבכך נשללת שיטת רבי אלעזר התנא, ש״פנוי הבא על פנויה שלא לשם אישות עשאה זונה״. לרבא ביאה ראשונה סתמית אינה הופכת אותה לזונה. אבל ״היכא דזונה מעיקרא״, כשהיא מופקרת לביאות, אתננה אסור גם לרבא, אפילו בלי שאמר ״הא לך״ (רש״י).רבא: ביאה ראשונה אינה עושה זונה; מי שזונה מעיקרא, אתננה אסור
- לישנא אחרינאלשון אחרת בתשובת אביי: הברייתא מדברת ״בעריות שאין קדושין תופסין בה״. גם הזונה הישראלית הנזכרת בה היא מן העריות האלה, ואילו אביי דן בפנויה שקדושין תופסים בה.לישנא אחרינא: הברייתא עוסקת בעריות שאין קדושין תופסין בהן
- והא קתני סיפאהגמרא מקשה: ״והא קתני סיפא״ — בסוף הברייתא שנוי שאלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אתננה אסור, ״והא הני קדושין תופסין בהן״! אם כן אין המדובר רק בעריות שאין קדושין תופסין בהן.קושיה: בסיפא אלמנה וגרושה שקדושין תופסין בהן, ואתננה אסור
- הא מנירבי אלעזר · דף ל׳אביי משיב: הברייתא כשיטת רבי אלעזר התנא, ש״פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה״: כל ביאת זנות עושה אותה זונה, ולכן אתננה אסור גם כשקדושין תופסין בה. ואני עצמי סובר כחכמים החולקים עליו (רש״י).אביי: הברייתא כר׳ אלעזר, שביאה שלא לשם אישות עושה זונה
- מאי איריא אלמנהדף ל׳אם הברייתא כרבי אלעזר התנא, ״מאי איריא אלמנה״ — מדוע היא מזכירה דווקא אלמנה? ״ניתני פנויה״, שהרי לשיטתו גם אתנן פנויה אסור.קושיה: אם כר׳ אלעזר, למה הברייתא מזכירה אלמנה ולא פנויה?
- אלמנה איצטריךדף ל׳״אלמנה איצטריך״: לשיטת התנא, ״זונה״ סתם שבפסוק היא פנויה שנבעלה בזנות. אילו נשנתה בברייתא פנויה בלבד, ״סלקא דעתך אמינא״ שהיא ״בנין אב״ — הדגם שממנו לומדים את גבול האיסור — ושאין אתנן אסור אלא בפנוי ופנויה, ולא באשה האסורה לו, כמו אלמנה לכהן גדול (רש״י). לכן שנה אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט — ״קא משמע לן״ שגם אתנן שלהן אסור.תשובה: אלמנה נשנתה ללמד שגם אשה האסורה לו היא אתנן
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות להעמקה
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- SW Daf — Simon Wolf — תרשימים, מפות ודפי מקורות לדף — מקושרים במקור (באדיבות Simon Wolf)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.