דף הבית · מסכת תמורה

תמורה כ״ח

פרק ״כל האסורין״~35 דק׳ספריא

פסולי מזבח אוסרים תערובת בכל שהן; מנין שרובע ונרבע, נעבד ומוקצה פסולים להקרבה, ואיזה מוקצה נאסר.

ט׳ בשבט תשפ״ז, יום ראשוןנוצר על ידי סוכן AI
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
✎ שאלות הבנה על הדף — בסוף הדף ↓ 📊 דף עזר לדף · Simon Wolf ↓
הקדמה — הסיפור של הדף

הדף נפתח במשנה שקובעת שבהמות האסורות למזבח אוסרות את התערובת בכל שהן, ובהגדרת המוקצה והנעבד.

הגמרא שואלת למה המשנה חוזרת על דין שכבר נשנה בזבחים ובעבודה זרה, ומתרצת שכל משנה נצרכת: אחת בחולין ואחת בקדשים, אחת באיסורי הנאה ואחת באיסורי הקרבה.

משם עוברת הגמרא למקורות: ברייתא דורשת את ״מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן״ כדי להוציא רובע ונרבע, נעבד, מוקצה ונוגח, ובודקת בכל פעם אם אפשר ללמוד בקל וחומר ומדוע בכל זאת נחוץ הפסוק.

תנא דבי רבי ישמעאל לומד את אותם איסורים מלשון ״השחתה״, ודורש את ״מן הבהמה״ לחולה, זקן ומזוהם.

הדף נחתם בדברי ריש לקיש שרק מוקצה לשבע שנים אסור, מפר אביו של גדעון, ובקושיה שהפר היה גם נעבד: רב אחא בר יעקב משיב שלא עבדוהו, ורבא — שזו הוראת שעה, אחד משמונה דברים שהותרו באותו לילה.

עמוד א · משנה · פתיחת פרק כל האסורין

כל האסורין לגבי מזבח אוסרין בכל שהן

בקצרה — על מה הסוגיה

המשנה קובעת שבהמה האסורה למזבח שהתערבה בכשרות אוסרת את כולן בכל שהן, ומפרטת מי הם הפסולים ומה דינם של המוקצה והנעבד.

  1. משנההמשנה פותחת בכלל: ״כל האסורין לגבי מזבח אוסרין בכל שהן״. בהמות שאסור להקריבן על המזבח, כשהן מתערבות בבהמות כשרות ואי אפשר להבחין ביניהן, אוסרות את כל התערובת בכל יחס מספרי, אפילו אחת מול אלף (רש״י). כלומר הפסול אינו מתבטל ברוב, וכל התערובת נאסרת להקרבה.פסול מזבח שהתערב בכשרים אוסר את כולם בכל כמות
  2. משנההרשימההמשנה מפרטת מי הם האסורים: ״הרובע והנרבע״ (בהמה שבאה על אשה, ובהמה שאדם בא עליה), המוקצה (שייחדוהו לעבודה זרה) והנעבד (שעבדו אותו כעבודה זרה), האתנן (בהמה ששולמה לזונה) והמחיר (בהמה ששולמה תמורת כלב), הכלאים (שנולדה משני מינים, כגון תיש ורחל), הטרפה (העומדת למות ממחלה או פגיעה) ויוצא הדופן (שנולד בחיתוך דופן בטן אמו). רש״י: את הטרפה קשה לתאר בתערובת שאינה ניכרת, ולכן במסכת זבחים מעמידים אותה במקרים מיוחדים.הפסולים: רובע, נרבע, מוקצה, נעבד, אתנן, מחיר, כלאים, טרפה, יוצא דופן
  3. המוקצה״המוקצה לעבודה זרה״ הוא בהמה שייחדו אותה לעבודה זרה אך עדיין לא עבדו אותה. דינו: ״הוא אסור ומה שעליו מותר״. הבהמה עצמה אסורה על המזבח, אבל תכשיטיה וכליה מותרים (אפשר למכור אותם ולהביא בדמיהם קרבנות), כי הבהמה עדיין לא נעבדה בפועל.מוקצה: הוא אסור, אך מה שעליו מותר
  4. הנעבד״כל שעובדין אותו״ הוא הנעבד, בהמה שעבדו אותה בפועל כעבודה זרה. דינו: ״הוא ומה שעליו אסור״, כלומר גם הבהמה וגם תכשיטיה אסורים להקרבה.נעבד: הוא ומה שעליו אסורים
  5. מותר באכילה״וזה וזה מותר באכילה״: גם המוקצה וגם הנעבד מותרים באכילה להדיוט, כי כל איסורם הוא רק לגבי המזבח ולא לאכילת אדם. זו נקודת מוצא לגמרא, שמבדילה בין איסורי מזבח לאיסורי הנאה.מוקצה ונעבד אסורים למזבח בלבד ומותרים באכילה להדיוט
עזרים — דף עזר של Simon Wolf
📊 איסורי מזבח (PDF)

באדיבות Simon Wolf (www.swdaf.com)

חשבו לפני שממשיכים

מדוע המוקצה אסור אבל התכשיטים שעליו מותרים, ואילו הנעבד אסור עם כל מה שעליו?

עמוד א · גמרא

למה חוזרת המשנה על דין שנשנה בזבחים ובעבודה זרה

בקצרה — על מה הסוגיה

המשנה קובעת שפסולי מזבח אוסרים בכל שהן, והגמרא שואלת: הרי זה כבר שנוי בזבחים (חטאות מתות, ואף רובע ונרבע) ובעבודה זרה.

התשובה: כל משנה נצרכת, אחת בחולין ואחת בקדשים, אחת באיסורי הנאה ואחת באיסורי הקרבה.

  1. מה למדנו״אוסרין בכל שהן״: המשנה קובעת שהבהמות הפסולות אוסרות את התערובת בכל כמות, ומכאן שהן ״לא בטלי ברובא״, כלומר הפסול אינו מתבטל גם כשהוא מיעוט זעיר בתוך רוב כשר.המשנה מלמדת שפסולי מזבח אינם בטלים ברוב
  2. משנה בזבחיםהגמרא מזכירה משנה במסכת זבחים: ״אפילו אחד ברבוא ימותו״. כל הקדשים שנתערבו בחטאות מתות (חטאות שנפסלו ודינן שימותו) או בשור הנסקל (שנידון לסקילה על שהרג אדם), אפילו אחד מהם נתערב ברבוא, כל התערובת תמות. גם שם הפסול אינו בטל ברוב.משנה בזבחים: חטאות מתות ושור הנסקל אוסרים תערובת
  3. וקשיא לןלשון המשנה בזבחים תמוהה: ״וקשיא לן, מאי קאמר״. אם הכוונה ש״אפילו אחד״ כשר נתערב ברבוא פסולים (רש״י), הדבר פשוט, כי כשהפסול הוא הרוב ודאי שהתערובת אסורה. מה בא המשפט ללמד?קושיה: למה אפילו אחד ברבוא, והרי כשהפסול רוב ודאי אסור?
  4. הכי קתנימתרצים: ״הכי קתני״. כך המשנה שנויה: חטאת מתה אחת (או שור הנסקל) נתערבה בקרבנות כשרים, ואפילו אחת מול רבוא כשרים, כולם ימותו. ״אחד ברבוא״ הוא הפסול, והוא אינו בטל בתוך הרוב.תירוץ: המשנה מדברת על פסול אחד בתוך רבוא כשרים
  5. למה חזרה?אם כבר שנינו בזבחים שהפסול אינו בטל ברוב, למה חוזרת על כך משנתנו? רש״י מנסח: למה צריך לחזור ולשנות זאת כאן.קושיה: למה משנתנו חוזרת על דין שנשנה בזבחים?
  6. איצטריך״איצטריך״: היה צורך להשמיע זאת גם כאן. ״סלקא דעתך אמינא״ שדווקא שם, בחטאות המתות ובשור הנסקל, שהם ״איסורי הנאה״, הפסול חשוב ואינו בטל; אבל בפסולי הקרבה, שמותרים בהנאה (רובע ונרבע מותרים באכילה להדיוט), ״אימא ליבטל ברובא״. לכן ״קא משמע לן״ שגם הם אוסרים בכל שהן.תירוץ: שם איסורי הנאה, וכאן אולי יתבטלו ברוב
  7. ורובע ונרבע נמי תנינאמקשים: ״ורובע ונרבע נמי תנינא״. גם הם נשנו באותה משנה בזבחים: נתערבו רובע ונרבע בקרבנות, ״ירעו עד שיסתאבו״ (עד שיפול בהם מום), ימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן קרבן מאותו המין. הרי גם פסולי הקרבה המותרים בהנאה אוסרים את התערובת, ומה חידשה משנתנו?קושיה: גם רובע ונרבע כבר נשנו בזבחים כאוסרים
  8. חדא בחולין, וחדא בקדשיםרב כהנא מספר שאמר את הקושיה לפני רב שימי בר אשי, והוא ענה: ״חדא בחולין, וחדא בקדשים״. משנתנו עוסקת בבהמות שהתערבו כשהן עדיין חולין ואחר כך הוקדשו; והמשנה בזבחים עוסקת בבהמות שכבר היו קדשים בעת התערובת (רש״י).רב שימי בר אשי: אחת בחולין, אחת בקדשים
  9. וצריכי״וצריכי״: שתיהן נצרכות. אילו נשנתה רק המשנה בקדשים, היה אפשר לומר שהם אוסרים ״משום דמאיסי״, כי נפסלו אחרי ההקדש והתערבו כשהם מאוסים לגבוה. אבל בבהמות שהתערבו כשהן חולין, ורק אחר כך הוקדשו, ״אימא ליבטלו״, ויתבטל הפסול ברוב. לכן משנתנו מחדשת שגם שם הם אוסרים.בקדשים הם מאוסים; בחולין אולי יתבטלו — צריך את שתיהן
  10. ובחולין נמי תנינאמקשים על ההבחנה בין חולין לקדשים: ״ובחולין נמי תנינא״. במסכת עבודה זרה שנינו שדברים מסוימים אסורים ואוסרים בכל שהן, כשהם חולין ממש (רש״י: בעלי חיים ודברים חשובים אינם בטלים): ״יין נסך, ועבודה זרה, וציפרי מצורע, ועורות לבובין״. ציפרי מצורע משמשות לטהרתו, ועורות לבובין הם עורות שניקבו כנגד הלב והוציאו דרכם את הלב לתקרובת עבודה זרה. אם כן גם בחולין כבר שנינו שאיסורים אינם בטלים.קושיה: גם בחולין שנינו במסכת עבודה זרה שאינם בטלים
  11. ובחולין נמיהמשךהרשימה במשנת עבודה זרה נמשכת: ״ושיער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב״ ועוד שור הנסקל, עגלה ערופה, חולין שנשחטו בעזרה ושעיר המשתלח. ״הרי אלו אסורין ואוסרין בכל שהן״. מכאן שגם בחולין הדין ידוע, ושוב נשאלת השאלה מה חידשה משנתנו.רשימת עבודה זרה נמשכת: כולם אסורים ואוסרים בכל שהן
  12. צריכי״צריכי״: גם כאן נצרכות שתי המשניות. אילו נשנתה רק משנת עבודה זרה, היה אפשר לומר ש״איסורי הנאה דלא בטלי״, אבל ״הכא ליבטלי״, כלומר פסולי הקרבה שאינם אסורים בהנאה אולי יתבטלו. לכן נשנתה משנתנו.תירוץ: משנת עבודה זרה איסורי הנאה, ופה פסולי הקרבה
  13. צריכימהצד השניומהצד השני: ״ואי אשמועינן הכא״ (במשנתנו) בלבד, היה אפשר לומר שהם אוסרים דווקא ״לגבוה דמאיס״, כלפי המזבח שהדבר מאוס לו. ״אבל להדיוט״, כשמדובר באיסורי הנאה, ״ליבטלו ברובא״. לכן עבודה זרה השמיעה ״קא משמע לן״ שגם שם הם אינם בטלים.ובכיוון השני: משנתנו לבדה לא הייתה מלמדת על איסורי הנאה להדיוט
עמוד א–ב

מנין שרובע ונרבע אסורים על המזבח

בקצרה — על מה הסוגיה

מנין שרובע ונרבע אסורים? הברייתא לומדת מ״מן הבהמה״; הגמרא שואלת אם אפשר בקל וחומר מבעל מום, ובסוף מתברר שהקל וחומר נפרך מעיקרו ולכן נחוץ הפסוק.

  1. מנלן?בין הפסולים שבמשנה מופיעים רובע ונרבע. ״מנלן דאסירי לגבוה״, כלומר מנין לנו שהם אסורים על המזבח?מנין שרובע ונרבע אסורים על המזבח?
  2. מן הבהמההברייתא משיבה: ״מן הבהמה — להוציא רובע ונרבע״. הפסוק אומר ״מן הבהמה תקריבו״, והמילה ״מן״ מלמדת על מיעוט: לא כל בהמה כשרה, ורובע ונרבע יוצאים מן הכלל.ברייתא: מן הבהמה מוציא רובע ונרבע
  3. והלא דין הואמקשים: ״והלא דין הוא״. אין צורך בפסוק, כי אפשר ללמוד בקל וחומר: אם בעל מום, ״שלא נעבדה בו עבירה״, פסול למזבח, רובע ונרבע ש״נעבדה בהן עבירה״ ודאי שאסורים.קושיה: אפשר ללמוד בקל וחומר מבעל מום, בלי פסוק
  4. פירכא: חורשפורכים את הקל וחומר: ״חורש בשור וחמור יוכיח״. זה שור שנעבדה בו עבירה (חרשו בו יחד עם חמור) ובכל זאת מותר על המזבח, אם הקדישו אחר כך (רש״י).פירכא: חורש בשור וחמור, עבירה ובכל זאת מותר
  5. מה לחורשדוחים את הפירכא: ״מה לחורש בשור וחמור, שאין חייבין מיתה״. החורש הוא איסור קל, ולכן הבהמה לא נאסרה. ״תאמר ברובע ונרבע שחייבין מיתה״, שהם חמורים, ולכן אסורים להקרבה.דחיית הפירכא: החורש אינו חייב מיתה, הרובע חייב
  6. טול לך מה שהבאתמסכמים: ״טול לך מה שהבאת״, כלומר חזור בך מפירכת החורש, כי אינה פירכא (רש״י). אבל הדחייה נשענה על חיוב המיתה, ולכן הקל וחומר מבעל מום עומד רק ברובע ונרבע ״שנעבדה בהן עבירה בשני עדים״: רק שם הבהמה חייבת מיתה, והיא ודאי אסורה לגבוה (רש״י). מכאן השאלה הבאה: מה הדין כשאין שני עדים.מסקנה: הקל וחומר עומד, בשני עדים
  7. עד אחד או הבעליםאבל ״נעבדה בהן עבירה על פי עד אחד, או על פי הבעלים, מנין״? כשאין חיוב מיתה, מנין שהם אסורים לגבוה בלי פסוק (רש״י)?קושיה: ובעד אחד או הודאת בעלים, מנין?
  8. רבי שמעון: אני דןרבי שמעון משיב: ״אני דן״ בקל וחומר מבעל מום. בעל מום אף ש״אין התראת שני עדים פוסלתו מאכילה״ בכל זאת ״הודאת עד אחד פוסלתו מהקרבה״ (רש״י: כשחכם אחד אומר שהמום קבוע, הבהמה פסולה להקרבה). רובע ונרבע, שבשני עדים נפסלים אפילו מאכילה (כי הם נסקלים), ודאי שעד אחד פוסל אותם מהקרבה.רבי שמעון: קל וחומר מבעל מום גם בעד אחד
  9. והא אתיא מדינאהברייתא מסיימת, אחרי דברי רבי שמעון: ״תלמוד לומר מן הבהמה״ להוציא רובע ונרבע. הגמרא תמהה: ״והא אתיא מדינא״! רבי שמעון הראה שגם עבירה על פי עד אחד או הודאת הבעלים נלמדת בקל וחומר, ואם כן למה צריך את הפסוק? (המילים ״לא אתיא״ שבסוגריים נמחקות בנוסח המתוקן. לפי הנוסח הישן היה כאן תירוץ: חכמים החולקים על רבי שמעון סוברים שאין ללמוד זאת מן הדין. לפי הנוסח המתוקן התשובה היא דברי רב אשי.)קושיה: אם נלמד מדינא, למה צריך את הפסוק?
  10. רב אשי: פירכא מעיקרארב אשי משיב: ״מעיקרא דדינא פירכא״. הקל וחומר מבעל מום נפרך כבר ביסודו, ולא רק במקרה של עד אחד: ״מה לבעל מום שכן מומו ניכר״. אולי בעל מום פסול משום שהפגם בו נראה לעין, ואין ללמוד ממנו לבהמה שאין בה פגם נראה. לכן אין ללמוד את דין רובע ונרבע מבעל מום כלל.רב אשי: בקל וחומר יש פירכא — מומו של בעל מום ניכר
  11. מסקנה: צריך פסוקברובע ונרבע ״אין מומו ניכר״, והיה אפשר לטעות ולומר ״הואיל ואין מומו ניכר יהא כשר לגבי מזבח״. לכן הפסוק נחוץ: ״תלמוד לומר מן הבהמה, להוציא רובע ונרבע״.מסקנה: רובע ונרבע אין מומם ניכר, ולכן צריך פסוק
עמוד ב · גמרא

מן הבקר: הנעבד וציפויו

🔑 מפתח לסוגיה

ברייתא (בעמוד א) דורשת את הפסוק ״מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם״ (ויקרא א ב): כל ״מן״ ממעט סוג פסול, ו״מן הבהמה״ כבר מיעט רובע ונרבע. ציפוי הוא קישוט או כיסוי שעל הבהמה: באתנן ומחיר התורה אסרה רק את הבהמות עצמן ולא את ציפוייהן (רש״י), ואילו בעבודה זרה גם הכסף והזהב שעליה אסורים.

בקצרה — על מה הסוגיה

הברייתא דורשת ״מן הבקר״ להוציא את הנעבד. הגמרא שואלת אם אפשר בקל וחומר מאתנן ומחיר, ומסיקה שאפשר לפרוך בחילוף, ולכן הפסוק נחוץ. אחר כך נבחנות קושיות על עצם הדרשות.

  1. ברייתא: מן הבקרהברייתא ממשיכה לדרוש: ״מן הבקר — להוציא את הנעבד״. המילה ״מן הבקר״ ממעטת את הנעבד מן הכשרים להקרבה.ברייתא: מן הבקר מוציא את הנעבד
  2. והלא דין הואמקשים: ״והלא דין הוא״. אפשר ללמוד את הנעבד בקל וחומר מאתנן ומחיר: אלה ״שציפויין מותרין״ (רש״י: התורה אסרה רק את שניהם עצמם ולא את ציפוייהם) ובכל זאת הם אסורים להקרבה. נעבד, ש״ציפויו אסור״ (מפני הפסוק על כסף וזהב שעל עבודה זרה), ודאי שהוא עצמו אסור.קושיה: קל וחומר מאתנן ומחיר, שציפוייהם מותרים
  3. או חילוףפורכים בהיפוך: ״או חילוף״. אפשר ללמוד הפוך: אתנן ומחיר, שהם אסורים, ציפוייהם מותרים; ״נעבד שמותר״ (כי לא נאמר בתורה שהוא אסור, רש״י) ״יהא ציפויו מותר״?פירכא: אפשר להפוך — נעבד מותר, ציפויו מותר
  4. ביטלת לא תחמודדוחים: ״אם כן ביטלת לא תחמוד כסף וזהב עליהם״. הפסוק אוסר את הכסף והזהב שעל עבודה זרה, ואם ציפוי הנעבד מותר, הפסוק ריק מתוכן. לכן אין לומר חילוף, והקל וחומר הראשון חוזר ועומד — ושוב נראה שהפסוק ״מן הבקר״ מיותר (רש״י).דחייה: אז ביטלת את הפסוק על כסף וזהב שעל עבודה זרה
  5. אני אקיימנומחזירים: ״אני אקיימנו״. אפשר לקיים את הפסוק גם כך: ״לא תחמוד כסף וזהב״ נאמר ב״דבר שאין בו רוח חיים״. אבל ב״דבר שיש בו רוח חיים״, ״הואיל ומותר״, יכול להיות שגם ציפויו מותר.מקיימים את הפסוק רק בדבר שאין בו רוח חיים
  6. תלמוד לומר מן הבקרמכאן שבלי פסוק אי אפשר להכריע, ולכן נאמר: ״תלמוד לומר מן הבקר — להוציא את הנעבד״. הפסוק מלמד שהנעבד אסור, וכיוון שאסור לגבוה, גם ציפויו אסור (רש״י). כך הפסוק נחוץ.מסקנה: צריך מן הבקר להוציא את הנעבד
  7. רב חנניא: ואבדתםרב חנניא מקשה: אם הטעם שציפוי הנעבד אסור הוא ״דמעטיה קרא״, משמע שבלי המיעוט הציפוי מותר. ״והכתיב ואבדתם את שמם״! המילים מלמדות ש״כל העשוי לשמם״ צריך להיאבד, וכולל גם ציפוייהם.רב חנניא: ואבדתם את שמם כבר אוסר כל העשוי לשמם
  8. לכנות להם שםמשיבים: ״ההוא לכנות להם שם הוא דאתא״. הפסוק בא ללמד שמכנים את העבודה זרה בשם גנאי: ״בית גליא״ קוראים ״בית כריא״, ״פני מלך״ קוראים ״פני כלב״, ו״עין כל״ קוראים ״עין קוץ״.תירוץ: ואבדתם את שמם בא לכינוי גנאי
  9. ואיפוך אנאמקשים על הדרשות עצמן: ״ואיפוך אנא״. אפשר להפוך אותן: ״מן הבהמה — להוציא את הנעבד״, ו״מן הבקר — להוציא רובע ונרבע״.קושיה: אפשר להפוך את שתי הדרשות
  10. מעניינא דקראמשיבים: ״התם מעניינא דקרא״. כל מיעוט מכוון לפי הלשון שבה התורה מדברת על אותו חטא. ברובע ונרבע נאמרה לשון בהמה (״ואיש כי יתן שכבתו בבהמה״), ואילו בעבודה זרה, בתיאור חטא העגל בתהלים, נאמרה לשון בקר (״וימירו את כבודם בתבנית שור״). לכן ״מן הבהמה״ ממעט את הרובע, ו״מן הבקר״ את הנעבד.תירוץ: לפי ענין הכתוב — בהמה ברובע, בקר בעבודה זרה
חשבו לפני שממשיכים

מדוע ציפויי אתנן ומחיר מותרים להקרבה, אך ציפוי הנעבד אסור?

עמוד ב · גמרא

מן הצאן: מוקצה ונוגח

בקצרה — על מה הסוגיה

הברייתא דורשת ״מן הצאן״ למוקצה ו״ומן הצאן״ לנוגח; רבי שמעון שואל למה צריך את שני המיעוטים, רובע ונוגח, והתשובה: לכל אחד חומרה שאין בשני.

  1. ברייתא: מן הצאןהברייתא ממשיכה לדרוש: ״מן הצאן — להוציא את המוקצה״, והמילה הנוספת ״ומן הצאן — להוציא את הנוגח״. הנוגח הוא שור שהמית אדם בעד אחד ולכן לא נסקל (רש״י).ברייתא: מן הצאן למוקצה, ומן הצאן לנוגח
  2. רבי שמעון: למה שני מיעוטים?רבי שמעון שואל: ״אם נאמר רובע — למה נאמר נוגח? ואם נאמר נוגח — למה נאמר רובע״. שניהם דומים, כי אם היו שני עדים שניהם נסקלים (רש״י), ולכאורה אפשר ללמוד אחד מהשני.רבי שמעון: אם נאמר רובע, למה נוגח, ולהפך?
  3. חומרת רובעמשיבים: ״לפי שישנו ברובע מה שאין כן בנוגח״. ״הרובע עושה אונס כרצון״: בהמה שרבעה או נרבעה נסקלת בין שעשתה זאת מרצונה ובין שאנסוה, ואילו שור שנגח באונס פטור מסקילה (רש״י: שור שהגיחוהו אחרים אינו חייב סקילה, שנאמר ״כי יגח״ ולא שיגיחוהו). לכן מן הנוגח אי אפשר ללמוד את הרובע.ברובע אונס כרצון, ובנוגח אונס פטור
  4. חומרת נוגחומנגד, ״יש בנוגח״ חומרה שאין ברובע: ״הנוגח משלם את הכופר״. בעליו של הנוגח משלם כופר אף שהשור נסקל (רש״י), ואילו ברובע אין כופר.בנוגח משלמים כופר, וברובע אין
  5. הוצרכו שניהםמסקנה: כל אחד מהם חמור במשהו שאין בשני, ולכן אי אפשר ללמוד אחד מהשני: ״הוצרך לומר רובע, והוצרך לומר נוגח״.מסקנה: כל אחד חמור במשהו, ולכן נצרכו שניהם
עמוד ב · גמרא

תנא אחר: איסור רובע ונרבע מלשון השחתה

בקצרה — על מה הסוגיה

תנא אחר לומד שרובע ונרבע, מוקצה ונעבד אסורים מלשון ״השחתה״ שבפסוק על בעלי מומים, ולא מ״מן הבהמה״.

מכאן נשאלת השאלה מה דורשים אז מ״מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן״, והתשובה: חולה, זקן ומזוהם.

  1. תנא אחרהגמרא מעירה: ״והאי תנא מייתי לה מהכא״. תנא אחר, בברייתא אחרת, לומד את איסור רובע ונרבע ממקור אחר ולא מ״מן הבהמה״. לפיו רובע ונרבע שהוקדשו ״הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן״: הם פסולים להקרבה, אך אין די בכך כדי להתיר את פדיונם.תנא אחר: רובע ונרבע שהוקדשו כקדשים שקדם בהם מום עובר
  2. מום קבועכמו בכל קדשים שקדם בהם מום עובר, ״צריכין מום קבוע לפדות עליהן״. המקור הוא הפסוק בסוף פרשת בעלי המומים: ״כי משחתם בהם מום בם״.צריך מום קבוע לפדיון, מן הפסוק כי משחתם בהם מום בם
  3. מאי תלמודא?שואלים: ״מאי תלמודא״. הפסוק מדבר על בעלי מומים, ואיך הוא מלמד על רובע ונרבע?קושיה: איך פסוק על בעלי מומים מלמד על רובע ונרבע?
  4. חסורי מיחסראמשיבים: ״חסורי מיחסרא״. הברייתא חסרה, וכך היא שנויה במלואה: ״מנין שהן אסורין? תלמוד לומר כי משחתם בהם מום בם״ (רש״י: אסורים להקרבה). הסבר: ״תנא דבי רבי ישמעאל״ שנה ש״כל מקום שנאמר השחתה — אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה״.תירוץ: חסרה בברייתא — השחתה היא ערוה ועבודה זרה
  5. הלימודההוכחה: ״דבר ערוה — דכתיב כי השחית כל בשר״ (דור המבול, שהיו פרוצים בעריות), ו״עבודה זרה — דכתיב פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל״. וכיוון ש״כל שהמום פוסל בהן״ בבעלי חיים, גם דבר ערוה (רובע ונרבע) ועבודה זרה (מוקצה ונעבד, רש״י) פוסלים בהם.לימוד: השחתה בדור המבול בערוה, ובפסל בעבודה זרה
  6. מה דורש במן הבהמה?מקשים על תנא דבי רבי ישמעאל: אם הוא לומד פסול רובע ונרבע מ״כי משחתם״, ״מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן מאי דריש בהו״? מה הוא לומד מהמיעוטים האלה?קושיה: ואז מה דורש תנא דבי רבי ישמעאל ממן הבהמה?
  7. פרט לחולה, זקן ומזוהםמשיבים: ״מיבעי ליה פרט לחולה, זקן, ומזוהם״. שלושת המיעוטים מלמדים שהחולה, הזקן והמזוהם (מי שמוציא זיעה ומסריח, רש״י) פסולים להקרבה.תירוץ: פרט לחולה, זקן ומזוהם
  8. ומנין לתנא קמא?מקשים לצד השני: ״ותנא קמא, דאפקינהו להני קראי לרובע ונרבע, חולה, זקן, ומזוהם מנא ליה״? אם התנא הראשון (בברייתא שבסוגיה הקודמת) דורש את הפסוקים האלה לרובע ונרבע, מנין לו פסול החולה, הזקן והמזוהם?קושיה: ולתנא קמא, מנין חולה, זקן ומזוהם?
  9. מן הכבשים ומן העזיםמשיבים: ״נפקא ליה מן הצאן, מן הכבשים ומן העזים״. זה פסוק אחר (רש״י: אם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים לעולה), ומשם הוא לומד את שלושת הפסולים.תירוץ: מן הכבשים ומן העזים
  10. אורחיה דקראומה עושה תנא דבי רבי ישמעאל במילים ״מן הכבשים ומן העזים״, שתנא קמא דורש מהן? לדעתו ״אורחיה דקרא לאישתעויי הכי״: כך דרכו של הכתוב לדבר, לפרט כבשים ועזים, ואין בזה מיעוט. לכן הוא צריך את ״מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן״ לחולה, זקן ומזוהם, ואת רובע ונרבע הוא לומד מלשון השחתה.לתנא דבי רבי ישמעאל מן הכבשים הוא סגנון הכתוב, לא מיעוט
עזרים — טבלת שיטות · שרשרת לימוד
שני התנאים: מאיזה פסוק לומדים מה
תנא קמאתנא דבי רבי ישמעאל
רובע ונרבע, מוקצה ונעבדמן הבהמה, מן הבקר, מן הצאןכי משחתם בהם (לשון השחתה)
חולה, זקן ומזוהםמן הכבשים ומן העזיםמן הבהמה, מן הבקר, מן הצאן
״מן הכבשים ומן העזים״מיעוט: חולה, זקן ומזוהםדרך הכתוב לדבר כך
מלשון השחתה לאיסור הקרבה
  1. פסוקכי משחתם בהם מום בם (בפרשת בעלי המומים)
  2. דרשהכל מקום שנאמר השחתה — דבר ערוה ועבודה זרה
  3. דיןכל שהמום פוסל בו בבעל חיים, ערוה ועבודה זרה פוסלות בו
  4. תוצאהרובע ונרבע (ערוה), מוקצה ונעבד (עבודה זרה) אסורים להקרבה

ההוכחה ללשון השחתה: כי השחית כל בשר (ערוה), פן תשחיתון (עבודה זרה).

עמוד ב · גמרא

איזהו מוקצה: מוקצה לשבע שנים

🔑 מפתח לסוגיה

המשנה בעמוד א קבעה שהמוקצה לעבודה זרה, בהמה שייחדו לעבודה זרה ועדיין לא עבדו אותה, אסור להקרבה ומה שעליו מותר; והנעבד, הוא ומה שעליו אסורים; ושניהם מותרים באכילה להדיוט. הסוגיה שואלת איזו הקצאה בדיוק הופכת בהמה ל״מוקצה״ האסור למזבח.

בקצרה — על מה הסוגיה

ריש לקיש מגדיר מוקצה כמוקצה לשבע שנים ולומד זאת מפר אביו של גדעון.

הגמרא מקשה שהפר היה גם נעבד, ומיישבת: או שהוקצה בלבד, או שהותר בהוראת שעה כחלק משמונה דברים שהותרו באותו לילה. סוף הרשימה בדף כט.

  1. ריש לקישריש לקיש אומר על ״איזהו מוקצה לעבודה זרה״ שבמשנה: ״אין אסור אלא מוקצה לשבע שנים״. לפי הפירוש הראשון ברש״י, רק בהמה שהקצו אותה כדי להקריבה לעבודה זרה בסוף שבע שנים נאסרת כמוקצה. רש״י מביא גם לשון אחר: האיסור הוא רק בתוך שבע השנים, ואחריהן הבהמה אינה מוקצה עוד, כי שוב לא יקריבוה לעבודה זרה. לפי זה פר גדעון הותר משום שעברו עליו שבע שנים.ריש לקיש: רק מוקצה לשבע שנים אסור
  2. מקור מגדעוןמקורו: ״קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים״. הכתוב מספר שנאמר לגדעון לקחת את פר אביו, ו״פר שני שבע שנים״ הוא פר שפיטמוהו שבע שנים; כך היה דרכם לעשות לעבודה זרה (רש״י), והוא הקריב אותו עולה.מקור: פר שני שבע שנים של אביו של גדעון
  3. נעבד נמי הוהמקשים: ״והתם מוקצה בלחוד הוה״? ״נעבד נמי הוה״! המקשן מניח שהפר של אבי גדעון לא רק הוקצה אלא גם נעבד בפועל (רש״י כותב שאינו יודע מנין הדבר). אם כך, איך הקריבו גדעון, והרי נעבד אסור למזבח? ואיך אפשר ללמוד ממנו על מוקצה לבדו?קושיה: הפר ההוא גם נעבד, לא רק מוקצה
  4. רב אחא בר יעקברב אחא בר יעקב משיב: ״מוקצה לעבוד, ולא עבדוהו״. הפר הוקצה כדי לעבוד אותו בעבודה זרה אך בפועל לא עבדו אותו, ולכן הוא רק מוקצה.רב אחא בר יעקב: הוקצה בלבד ולא עבדוהו
  5. רבא: חידוש הוארבא חולק: ״לעולם עבדוהו, וחידוש הוא״. באמת עבדו את הפר, ובכל זאת הקריבו גדעון, כי באותו לילה הותרו לו בהוראת שעה דברים שבדרך כלל אסורים. ממה שקרה שם אין ללמוד שום דין (רש״י).רבא: עבדוהו, והותר כחידוש הוראת שעה
  6. רבי אבא בר כהנאמקור החידוש: ״שמנה דברים התירו באותו לילה״, אמר רבי אבא בר כהנא. ראשונים ברשימה: ״חוץ, ולילה, וזרות״, כלומר הקרבה מחוץ למקום המשכן, הקרבה בלילה, ועבודה בידי מי שאינו כהן.רבי אבא בר כהנא: שמונה דברים הותרו באותו לילה
  7. רבי אבא בר כהנאדף כטשאר הדברים בשמונה: ״וכלי שרת, וכלי אשירה, ועצי אשירה, ומוקצה, ונעבד״. כלומר הקרבה שלא בכלי שרת, בכלים ששימשו לאשירה, בעצי האשירה שנצטווה לכרות (רש״י), וכן גם מוקצה ונעבד. סיום הרשימה הוא בדף כט.המשך הרשימה: כלי שרת, אשירה, מוקצה ונעבד
עזרים — סדר האירועים
שמונה הדברים שהותרו לגדעון באותו לילה
  1. 1חוץהקרבה מחוץ למקום המשכן
  2. 2לילההקרבה בלילה
  3. 3זרותעבודה בידי מי שאינו כהן
  4. 4כלי שרתהקרבה שלא בכלי שרת
  5. 5כלי אשירההקרבה בכלים ששימשו לאשירה
  6. 6עצי אשירההקטרה על עצי אשירה
  7. 7מוקצההקרבת מוקצה לעבודה זרה
  8. 8נעבדהקרבת נעבד לעבודה זרה
סוף הסוגיה (מראש דף כ״ט) מובא כאן; לעיון שם ←
בסוף הדף

שאלות הבנה

→ דף כ״זדף כ״ט ←
להעמקה

מקורות להעמקה

מקורות

הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.

נוצר על ידי סוכן AI (Claude) ונבדק אוטומטית מול לשון הגמרא — מומלץ לעיין במקור. ההסבר נכתב כעזר ללימוד ואינו מחליף עיון בגמרא ובמפרשים. להלכה למעשה — יש לשאול רב.