תמורה כ״ז

״תחת״ — התפסה או חילול

1. רקעבדף הקודם נקבע שהלשון ״הרי זו תחת זו״ פתוחה לשתי משמעויות: התפסה (תמורה — קדושת ההקדש נשארת במקומה, ובהמת החולין נעשית קדושה גם היא) או חילול (קדושת ההקדש עוברת לבהמה האחרת). אביי הביא שני פסוקים להראות ש״תחת״ משמשת בשני המובנים. כאן ממשיכים: איזו משמעות נבחרת מתי, ומה קובע.רקע: המילה תחת משמעה התפסה או חילול — מה קובע?
2. פסוק ראשוןאביי מוכיח ללשון התפסה מהפסוק ״ואם תחתיה תעמוד הבהרת״: ״תחת״ כאן פירושה ״עומדת במקומה״. זה עיקרה של התמורה: בהמת החולין מתקדשת, אך קדושת בהמת ההקדש נשארת במקומה (רש״י).פסוק א: תחת פירושו עומדת במקומה — לשון התפסה
3. פסוק שנימהפסוק ״תחת הנחושת אביא זהב״ לומדים ש״תחת״ משמשת גם להחלפה — דבר בא במקום דבר אחר, והראשון יוצא. זו לשון חילול.פסוק ב: תחת הנחושת אביא זהב — לשון החלפה, חילול
4. מסקנת אבייהמשמעות נקבעת לפי הנסיבות. ״גבי קדשי מזבח דעבדין תמורה״ — לשון התפסה, כי אצלם יש תמורה. ״גבי קדשי בדק הבית דלא עבדין תמורה״ — לשון חילול, כי אצלם אין תמורה ולכן אין מה להתפיס.אביי: בקדשי מזבח תחת היא התפסה, בבדק הבית חילול
5. רבאגם במזבחרבא מצמצם את הכלל: ״אפילו בקדשי מזבח משכחת לה לישנא דאחולי״, כשההקדש בעל מום. בהמה כזו אינה עומדת להקרבה אלא לפדיון, ולכן אם אמר עליה ״הרי זו תחת זו״ הלשון יכולה להיות חילול — אף שבעל מום עדיין קדוש בקדושת מזבח וראוי לעשות תמורה.רבא: בהקדש בעל מום גם במזבח תחת יכולה להיות חילול
6. רב אשיהנחת הידרב אשי מדייק יותר: גם בבעל מום ״משכחת לישנא דאחולי, ומשכחת לישנא דאתפוסי״ — והסימן הוא היכן הניח האומר את ידו.רב אשי: גם בבעל מום יש שתי לשונות, והנחת היד קובעת
7. ידו אקודש״ידו אקודש — חול הוי״: הניח ידו על בהמת ההקדש ואמר ״זו תחת זו״ — ניכר שכוונתו שבהמת ההקדש תתחלל על בהמת החולין, וזה חילול.יד על ההקדש: חילול — ההקדש מתחלל על החולין
8. ידו אחול״ידו אחול — קודש הוי״: הניח ידו על בהמת החולין — ניכר שכוונתו להתפיס בה קדושה. אילו רצה לחלל היה מניח את ידו על בהמת ההקדש, ובעל מום עושה תמורה (רש״י).יד על החולין: התפסה — בהמת החולין נעשית תמורה

שומת ההקדש: שניים, שלושה ומאה

1. עולאעולא: ההשלמה להקדש נדרשת רק כשההקדש ״שמוי בתרי״ — שני שמאים בלבד העריכו אותו תחילה, ואחר כך באו שלושה, כפי שראוי לשומת הקדש, והעריכו ביותר (רש״י). אבל אם הוא ״שמוי בתלתא״ — שלושה העריכו אותו מלכתחילה, כדין — אז ״אף על גב דאתי במאה״, גם אם באו אחר כך מאה והעריכו ביותר, ״לא הדר״: אין מחזירים להקדש את ההפרש.עולא: אחרי שומה של שלושה אין מחזירים הפרש, אפילו נגד מאה
2. איני?מקשים: איני? הרי רב ספרא אמר: ״מאה כתרי ותרי כמאה״ נאמר רק ״לענין עדות״, אבל ״לענין אומדנא״ — בהערכת שווי — הולכים אחרי מספר הדעות. לכן צריך לקבל את דעת המאה.קושיה: באומדנא הולכים אחר מספר הדעות — צריך לקבל את המאה
3. ועודועוד: גם כששלושה אחרי שלושה, ״לא אזלינן בתר בתרא״? הרי ״יד הקדש על העליונה״ — בהקדש הולכים אחרי השומה הגבוהה האחרונה (רש״י).קושיה: יד הקדש על העליונה — הולכים אחרי השומה האחרונה
4. תשובהעולא סבור ש״צריך לעשות דמים מדבריהם״, ו״כל דרבנן אקילו בה רבנן״ — בדבר שמדבריהם חכמים הקלו. לכן אף שהמאה העריכו ביותר, אין מחמירים ללכת אחריהם, ואין צורך להחזיר.תשובה: עשיית דמים מדרבנן, והחכמים הקלו בה

משנה: תחת עולה ותחת חטאת

1. תחת עולה סתםהמשנה: מי שרוצה להמיר ואומר על בהמת חולין ״הרי זו תחת עולה״ או ״תחת חטאת״, בלי לציין בהמה מסוימת — ״לא אמר כלום״. תמורה חלה רק כשמתייחסים לבהמת הקדש מסוימת.משנה: תחת עולה סתם, בלי בהמה מסוימת — לא אמר כלום
2. בהמה מסוימת לפניואם עמדו לפניו בהמת חולין ובהמת חטאת או עולה, ואמר ״תחת חטאת זו״ או ״תחת עולה זו״ — זו תמורה, כי בהמת ההקדש מסוימת ועומדת לפניו (רש״י).משנה: תחת חטאת זו או עולה זו, כשהיא לפניו — תמורה
3. שיש לי בביתאם אמר ״תחת חטאת ותחת עולה שיש לי בבית״ והיה לו אכן קרבן כזה בבית באותה שעה — ״דבריו קיימים״, וזו תמורה.משנה: תחת עולה שיש לי בבית, ואכן יש — דבריו קיימים
4. בהמה טמאה ובעלת מוםאם אמר על בהמה טמאה או על בעלת מום ״הרי אלו עולה״ — ״לא אמר כלום״, כי אלה אינן ראויות ליקרב על המזבח.משנה: טמאה או מוממת שאמר עליהן עולה — לא אמר כלום
5. לעולהאבל אם אמר ״הרי אלו לעולה״ — ״ימכרו ויביא בדמיהן עולה״. הלשון ״לעולה״ משמעה לצורך עולה, כלומר לדמיה; אילו רצה להקריב אותן עצמן היה אומר ״הרי אלו עולה״ (רש״י).משנה: הרי אלו לעולה — נמכרות ומביא בדמיהן עולה

המשנה שלא כרבי מאיר ושלא כרבי שמעון

1. שלא כרבי מאיררב יהודה בשם רב: המשנה (מי שאמר ״תחת עולה״ סתם — לא אמר כלום) ״דלא כרבי מאיר״. לרבי מאיר ״אין אדם מוציא דבריו לבטלה״, ולכן דבריו תופסים: לפי שטיינזלץ — כוונתו לעולה שיש לו בבית; לפי רש״י — כוונתו לתת את דמיה לעולה.רב: המשנה שלא כרבי מאיר, שאין אדם מוציא דבריו לבטלה
2. דיוק במשנהמהמשנה ״הרי אלו לעולה — ימכרו״ מדייקים: הטעם שנמכרות בלי מום הוא ש״בהמה טמאה ובעלת מום דלא חזיין״ — אינן ראויות להקרבה — ״לא בעיין מומא״, כלומר אינן צריכות לחכות שיפול בהן מום (רש״י). אבל ״מפריש נקבה לאשם או לעולה״, שראויה לקרבנות אחרים (שלמים), ״בעיין מומא״.דיוק: טמאה ומוממת נמכרות מיד; נקבה לאשם צריכה מום
3. שלא כרבי שמעוןמכאן אמר רב יהודה בשם רב שהמשנה ״דלא כרבי שמעון״, ש״אומר: תימכר שלא במום״. לשיטתו נקבה שהופרשה לאשם נמכרת גם בלי מום, ואילו מדיוק המשנה נקבה כזו צריכה מום.רב: המשנה שלא כרבי שמעון, שמתיר למכור נקבה לאשם בלי מום
4. סוף הפרק״הדרן עלך כיצד מערימין״ — כאן מסתיים הפרק.סיום פרק כיצד מערימין

שאלות הבנה

מקורות להעמקה

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא