תמורה כ״ה
מתי ולדות קדשים נקדשים — בלידה או במעי אמם; האם עובר מוקדש יכול להיות ״משוייר״ כישות נפרדת (רבי יוחנן); ומחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי באומר שני שמות כאחד.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף נפתח בסיום הסוגיה מדף כ״ד: מדוע אין קדושה חלה על טומטום ואנדרוגינוס — כי לרבן שמעון בן גמליאל ולדות קדשים נקדשים רק בלידה, ואילו התנא החולק לומד מ״אך״ שהם קדושים כבר במעי אמם.
משם עוברת הגמרא לבעיית רב עמרם: מי שקבע שהבכור יהיה עולה ברגע יציאת רובו — איזו קדושה תתפוס, ורב ששת ואביי מקבילים אותה לבעיית הלקט וההפקר.
המשנה עוסקת באומר ״ולדה עולה והיא שלמים״ ובמחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי.
הגמרא מביאה את דינו של רבי יוחנן — הקדיש חטאת מעוברת, הולד נחשב כמוקדש בפני עצמו כי ״שיירו משוייר״ — ומקשה עליו ממשנה וממשחרר שפחה מעוברת;
היא מנסה לתלות את העניין במחלוקת תנאים, ורבא מציע טעם אחר, ורב המנונא דוחה.
אחר כך נשאלת שאלה על ״נמלך תוך כדי דיבור״, והדף נחתם במשנה חדשה — ״תמורת עולה תמורת שלמים״ — שהסבר מחלוקתה ממשיך בתחילת דף כ״ו.
עמוד א · המשך מדף כ״ד
ולדי קדשים: בהוייתן או במעי אמן
→ תחילת הסוגיה בדף כ״דבקצרה — על מה הסוגיה
מדוע אין קדושה חלה על טומטום ואנדרוגינוס שנולדו לבהמת הקדש? לרבן שמעון בן גמליאל ולדות קדשים נקדשים רק בלידה;
התנא החולק לומד מ״אך״ בפסוק על בכור שהם קדושים כבר במעי אמם.
- רקעהמשך מדף כ״דמכלל דבריו של רבן שמעון בן גמליאל במשנה עולה שאין קדושה חלה על ולד טומטום או אנדרוגינוס, גם כשנולדו לבהמת הקדש. הגמרא מבררת כאן מדוע.המשך: למה קדושה אינה תופסת בטומטום ואנדרוגינוס שנולדו לבהמת הקדש
- מאי טעמא?״אמאי אין קדושה חלה עליהן״ — הרי אמם בהמת הקדש, ולכאורה קדושתה אמורה לחול גם על ולדה. מדוע הקדושה אינה תופסת בהם?קושיה: למה קדושת האם אינה תופסת בטומטום ובאנדרוגינוס?
- תשובה״קסבר רבן שמעון בן גמליאל: ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין״ — ולד בהמת הקדש נקדש רק ברגע היוולדו ולא קודם; ולכן ולד שנולד בצורה כזו אינו נקדש כלל (רש״י).תשובה: לרבן שמעון בן גמליאל ולד נקדש רק ברגע לידתו
- ראיה״דאי סלקא דעתך ממעי אמן הן קדושין״ — אילו הולד היה קדוש כבר במעי אמו, ״הא תפסתינהו קדושה דאימייהו״: קדושת האם הייתה תופסת בו עוד קודם, כי כל חלק שנוצר בו נקדש (רש״י). מכיוון שהקדושה אינה חלה, ברור שהוא לא נקדש עד הלידה.ראיה: אילו היו קדושים במעי אמם, קדושת האם כבר תפסה בהם
- שמע מינה״אלא שמע מינה״: ולדי קדשים בהוייתן הן קדושים. ולפי רש״י כל המשנה כאן, גם בחלקים הקודמים לה, היא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל.מסקנה: ולדות קדשים נקדשים רק בלידה, וכל המשנה כרבן שמעון בן גמליאל
- התנא החולק״והאי תנא סבר ולדי קדשים ממעי אמן הן קדושים״ — תנא אחר, החולק על רבן שמעון בן גמליאל, סובר שהם קדושים כבר במעי אמם. הוא לומד זאת מדרשה בברייתא על הפסוק בבכור בהמה.תנא חולק: ולדי קדשים קדושים כבר במעי אמם
- דרשת ״איש אותו״הברייתא דנה בפסוק (ויקרא כז, כו). ״אילו לא נאמר בכור לא יקדיש״ בלי המילים איש אותו, הייתי אומר שהכתוב מדבר באדם בכור ואוסר עליו להקדיש כל דבר להקדש. ״תלמוד לומר איש אותו״: איש — בכור האדם, אותו — בכור הבהמה. רק אותו, את בכור הבהמה, אסור לבכור אדם להקדיש לקדושה אחרת, ״אבל מקדיש אדם בכור הקדישות״ — שאר קדשים (רש״י).הדרשה: האיסור רק על הקדשת בכור הבהמה, לא על שאר קדשים
- יכול?״ועדיין אני אומר: הוא לא יקדיש, אבל יקדישוהו אחרים״ — אולי האיסור מוטל רק על בכור אדם: הוא לא יקדיש את בכור הבהמה לקדושה אחרת, אבל אנשים אחרים, שאינם בכורות, רשאים להקדישו (רש״י)?קושיה: אולי רק אדם בכור אסור, ואחרים יקדישוהו
- תשובה״תלמוד לומר בבהמה״ — הכתוב עוסק בבכור בהמה בלבד ולא בבכור אדם כלל; ולכן האיסור להקדיש אותו חל על כל אדם.תשובה: הכתוב עוסק בבכור בהמה, ולכן האיסור חל על כל אדם
- יכול?״יכול לא יקדישנו בבטן?״ — האם האיסור חל גם כשהבכור עדיין עובר במעי אמו?קושיה: האם אסור להקדיש בכור גם בעודו בבטן?
- תשובה״תלמוד לומר אשר יבכר לה׳״ — רק ״משיבוכר לה׳״, משעה שנקדש ברחם ביציאתו, אי אפשר להקדישו; קודם לכן בבטן הוא עדיין חולין (רש״י), ולכן ״אתה מקדיש בבטן״.תשובה: רק מעת הלידה אסור, בבטן מותר להקדישו
- יכול?״יכול אף ולדי כל הקדשים כן״ — האם גם ולד של שאר קדשים מותר להקדישו לקדושה אחרת בבטן?קושיה: האם גם ולדות שאר קדשים מותרים בהקדשה בבטן?
- תשובה״תלמוד לומר אך״ — המילה חילקה: רק בבכור הותר להקדיש קודם שנולד, ולא בשאר קדשים. שם האם קדושה, וכל חלק שנוצר בעובר נתפס בקדושתה (רש״י).תשובה: המילה אך מבדילה — רק בבכור מותר להקדיש בבטן
- אלמא סבירא ליה״אלמא סבירא ליה״ — מכאן שהתנא הזה סובר ש״ולדי קדשים ממעי אמן הן קדושין״; אחרת לא היה אסור להקדישם בבטן. הוא חולק איפוא על רבן שמעון בן גמליאל.מסקנה: תנא זה סבור שולדות קדשים קדושים כבר במעי אמם
חשבו לפני שממשיכים
לפי הברייתא, מדוע מותר להקדיש בכור בהמה בבטן ואילו ולד של שאר הקדשים אסור להקדישו שם?
המילה ״אך״ חילקה בין הבכור לשאר הקדשים: בבכור הותר להקדיש עד שיבוכר, כי קדושתו חלה רק ביציאה. בשאר קדשים הולד כבר קדוש ממעי אמו, ולכן אי אפשר להקדישו לקדושה אחרת.
עמוד א · גמרא
אמר על הבכור: עם יציאת רובו עולה
🔑 מפתח לסוגיה
לפי המשנה אדם יכול להערים על הבכור: אם הקדיש את העובר לעולה בעודו במעי אמו, הוא נעשה עולה ולא בכור, כי קדושת בכור נקבעת רק ביציאתו מהרחם. כאן הבעלים קבע שהעולה תתפוס בדיוק ברגע שבו נקבעת גם קדושת הבכור — עם יציאת רוב הולד.
בקצרה — על מה הסוגיה
אם הקדיש בכור בבטן שיהיה עולה בדיוק ברגע יציאת רובו — עולה או בכור? רב ששת מקביל לבעיית אילפא בלקט והפקר, ואביי פוטר: דברי הרב קודמים.
- בעיהרב עמרם שואל את רב ששת: ״אמר על הבכור עם יציאת רובו — עולה״ — הבעלים קבע שעם יציאת רוב הולד, הרגע שבו אמורה לחול קדושת בכור, הולד יהיה עולה. ״עולה הוי או בכור הוי?״ שתי הקדושות באות באותו רגע; איזו מהן תתפוס (רש״י)?רב עמרם: עם יציאת רוב הבכור נאמר עולה — איזו קדושה תחול?
- צד א״עולה הוי״ — כי ״כל פורתא ופורתא דקא נפיק״, כל חלק קטן שיוצא, הוא חלק מקרבן עולה שהוא כליל, כולו לה׳; וקדושה חמורה זו היא שתתפוס.צד ראשון: עולה, כי היא קדושה חמורה וכליל לה׳
- צד ב״או בכור הוי״ — כי קדושת בכור חלה על בכורות בעצם לידתם, ולכן כל חלק שיוצא נמצא במילתיה, בענין של קדושת בכור.צד שני: בכור, כי קדושתו נקבעת בעצם הלידה
- לישנא אחרינא״לישנא אחרינא״ של אותה בעיה: האם עולה הוא, ״שכן קדושה חיילא עליה״ — קדושה חמורה חלה עליו; או שמא בכור, ״שכן קדושתו מרחם״ — קדושה הבאה בידי שמים בעצם היציאה מהרחם.לשון אחרת: עולה, שקדושתה חמורה, או בכור, שקדושתו מהרחם
- אין חידוש״אמר ליה: מאי תיבעי לך?״ רב ששת עונה שאין זו בעיה חדשה: ״היינו דבעי אילפא״. אילפא שאל על לקט, השבלים הנושרות מהמגל שהן מתנה לעניים: בעל השדה אמר ״עם נשירת רובו — יהא הפקר״, פתוח לכל גם לעשירים. ״לקט הוי או הפקר הוי?״רב ששת: זו בדיוק בעיית אילפא על לקט והפקר
- צדדי הבעיהאילפא מסתפק: ״לקט הוי״, כי דינו נקבע בידי שמים בעצם הנשירה; ״או הפקר הוי״, כי יפה כוחו — זוכים בו ״עניים ועשירים״ כאחד.אילפא: לקט, שקדושתו מהשמים, או הפקר, שכוחו יפה
- הכרעת אביי״ואמר אביי: מאי תיבעי ליה?״ אין כאן ספק: ״דברי הרב ודברי תלמיד — דברי מי שומעים?״ הקדוש ברוך הוא, הרב, כבר קבע שהשבלים לקט, ואדם, התלמיד, רוצה להפקירן — ודברי הרב קודמים. ״הכי נמי״ גם בבעיית רב עמרם: הולד בכור, כי קדושת שמים קודמת (רש״י).אביי: דברי הרב קודמים — לקט נשאר לקט, והולד בכור
עמוד א · משנה
ולדה עולה והיא שלמים
בקצרה — על מה הסוגיה
המקדיש בהמת חולין מעוברת: אם הקדים את הולד — דבריו קיימים; אם הקדים את האם — לרבי מאיר הולד שלמים, ולרבי יוסי הכל תלוי בכוונתו מראש.
- משנההולד קודם״האומר ולדה של זו עולה, והיא שלמים״ — המקדיש בהמת חולין מעוברת וקבע קודם את קדושת הולד לעולה ואחר כך את קדושת האם לשלמים: ״דבריו קיימים״, כי קדושת הולד קדמה, והולד עולה והאם שלמים.הולד נאמר ראשון לעולה, האם שלמים — דבריו קיימים
- משנההאם קודמת״היא שלמים, וולדה עולה״ — כשהקדים את האם: ״הרי זה ולד זבחי שלמים״, דברי רבי מאיר. המילים הראשונות הקדישו את האם וכל מה שבתוכה; הולד נחשב כבהמה נפרדת שהוקדשה עם אמה לשלמים, והדיבור שאחריו כבר אינו מועיל. רבי מאיר סובר שתופסים את הלשון הראשון, גם אם בתחילה לא התכוון לולד (רש״י).רבי מאיר: אם האם נאמרה ראשונה, גם הולד שלמים
- רבי יוסיכוונה מראש״אמר רבי יוסי: אם לכן נתכוין תחלה״ — אם כשאמר על האם שהיא שלמים כבר התכוון להמשיך ולהגדיר את הולד כעולה, ״הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת״, והוא אמר אותם ברצף — ״דבריו קיימין״: האם שלמים והולד עולה.רבי יוסי: אם התכוון מראש לשני החלקים, האם שלמים והולד עולה
- רבי יוסינמלך״ואם משאמר הרי זו שלמים נמלך ואמר ולדה עולה״ — אם רק אחרי שאמר זאת החליט להוסיף על הולד, ״הרי זו ולדה שלמים״: כבר חלה על הולד קדושת אמו לפני שנמלך.רבי יוסי: אם נמלך אחרי אמירת האם, הולד שלמים
עזרים — טבלת שיטות
היא שלמים וולדה עולה
| רבי מאיר | רבי יוסי | |
|---|---|---|
| כיוון מראש לשני החלקים | הולד שלמים | דבריו קיימים |
| נמלך אחרי אמירת האם | הולד שלמים | הולד שלמים |
עמוד א–ב
חטאת מעוברת: אם שיירו משוייר
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי יוחנן: המקדיש חטאת מעוברת מתכפר באם או בולד, כי ״אם שיירו — משוייר״ והעובר אינו ירך אמו.
קושיית המשנה נדחית כנוסח משובש, אך מברייתת השפחה עולה תיובתא;
הניסיונות לתלות את השאלה בתנאים נדחים, וגם טעם אחר שמציע רבא לרבי יוחנן נדחה בדברי רב המנונא.
לימא כתנאי — מה תולים במה?
השאלה: האם הספק אם ״שיירו משוייר״ — שעליו נשען רבי יוחנן — שנוי במחלוקת תנאים?
רבי יוחנןשיירו משוייר — העובר ישות נפרדת ואינו ירך אמו
הצד שכנגד (לפי התיובתא)שיירו אינו משוייר — העובר ירך אמו
מחלוקת בברייתא
- רבי יוסי הגלילי: האומר לשפחה מעוברת ״את בת חורין וולדך עבד״ — ולדה כמוה
- חכמים: דבריו קיימים — הולד נשאר עבד
- התנא הראשון בברייתא על חטאת שנמצא בה עובר חי: נאכלת כחטאת: לזכרי כהונה, ליום אחד, לפנים מן הקלעים
- התנא השני בברייתא (״ותניא אידך״): נאכלת לכל אדם, בכל מקום ולעולם — כחולין
שלבי ההעמדה
- הצעה רבי יוסי הגלילי (ולדה כמוה) סובר שיירו אינו משוייר, וחכמים (הולד עבד) סוברים משוייר — כרבי יוחנן
- דחייה רבי יוחנן: הכל מודים ששיירו משוייר; לרבי יוסי הגלילי הולד משתחרר מגזירת הכתוב ״האשה וילדיה״ נדחה
- הצעה בעובר חי שנמצא בחטאת: התנא הראשון (נאכל כחטאת) סובר אינו משוייר, והשני (חולין) סובר משוייר
- דחייה רבי יוחנן: הכל מודים ששיירו משוייר; נחלקו אם ולדי קדשים קדושים בהוייתן או במעי אמן נדחה
- דחייה ואיבעית אימא: אין מחלוקת — כאן בהקדישה ולבסוף נתעברה (חולין), כאן בנתעברה ולבסוף הקדישה (חטאת) נדחה
- מסקנה אין ראיה שהשאלה שנויה במחלוקת תנאים; התיובתא על רבי יוחנן נשארת, ורבא מנסה לתת לו טעם אחר (רש״י) מסקנה
- דינו של רבי יוחנןאמר רבי יוחנן: ״הפריש חטאת מעוברת וילדה״ — מי שהקדיש בהמה לחטאת כשהיתה כבר מעוברת ואחר כך ילדה: ״רצה בה מתכפר, רצה בולדה מתכפר״. כיוון שהקדישה מעוברת, הולד נחשב כאילו הוקדש בפני עצמו, ושתיהן קדושות חטאת; הבעלים בוחר איזו להקריב לכפרתו (רש״י).רבי יוחנן: בחטאת מעוברת שילדה, מתכפר באיזו שירצה — אם או ולד
- מאי טעמא?״מאי טעמא?״ מדוע הולד אינו נידון כולד חטאת רגיל, שדינו למות, אלא נחשב חטאת ראויה להקרבה?קושיה: מדוע הולד אינו נידון למיתה כרגיל בולד חטאת?
- טעםשיירו משוייר״קסבר רבי יוחנן: אם שיירו — משוייר״. המקדיש בהמה מעוברת יכול להוציא את העובר מההקדש ולומר שהוא חולין, והעובר אכן נשאר חולין; ומכיוון שאפשר לשיירו, אין הוא ירך אמו אלא קדוש מחמת עצמו (רש״י).רבי יוחנן: אפשר לשייר את העובר כחולין, ולכן הוא ישות נפרדת
- שתי חטאות לאחריות״עובר לאו ירך אמו הוא״ — העובר ישות נפרדת ואינו חלק מגוף האם. לכן מי שהקדישם יחד ״הוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות״: שתי בהמות לחטאת. ״רצה מתכפר בה, רצה בחבירתה״.העובר אינו ירך אמו, והוא כמפריש שתי חטאות לאחריות
- מותיב רבי אלעזר״מותיב רבי אלעזר״ מן המשנה: ״היא שלמים וולדה עולה — הרי זה ולד שלמים״. ״ואי סלקא דעתך שיירו משוייר״ והעובר ישות עצמאית, היה צריך לשנות ״הרי זו שלמים״ — הולד בעצמו שלמים. הלשון ״ולד שלמים״ מראה שקדושתו באה מכוח אמו (רש״י).קושיה: במשנה הולד נקרא ולד שלמים, כלומר קדושתו מכוח אמו
- בר מינה״אמר רב טבלא: בר מינה דההיא״ — משנה זו משובשת ואין להקשות ממנה. ״הא אמר רב לתנא: תני הרי זו שלמים״ — רב אמר לשונה המשניות לשנות בלשון זו, ולא ״ולד שלמים״.רב טבלא: נוסח המשנה משובש, ורב אמר לשנות הרי זו שלמים
- מיתיבישפחהמיתיבי מברייתא: ״האומר לשפחתו הרי את שפחה, וולדך בן חורין״ — כתב לשפחה כנענית שהיא נשארת שפחה והולד משוחרר; ״אם היתה עוברה — זכתה לו״, והולד יצא לחירות.קושיה: ברייתא — המשחרר ולד שפחה מעוברת, האם זוכה לו
- בשלמא אינו משוייר״אי אמרת בשלמא אם שיירו אינו משוייר״ — אם עובר הוא ירך אמו, ״משום הכי זכתה לו״, כי שחרור הולד כשחרור חלק מגופה, ״והוי ליה כמשחרר חצי עבדו״. ״ומני? רבי מאיר היא״, כמו ששנויה ברייתא:אם העובר ירך אמו, זכתה לו — כמשחרר חצי עבדו
- ברייתאחצי עבדו״המשחרר חצי עבדו יצא לחירות״ — חציו יוצא לחירות, והעבד נעשה חציו עבד וחציו בן חורין (רש״י). ואף שעבד אין לו יד לזכות בשטר, הוא זוכה בשטר שחרורו, כי ״גיטו וידו באין כאחת״ — השטר והיכולת לקבלו באים בבת אחת.המשחרר חצי עבדו — חציו יוצא לחירות, וגיטו וידו באין כאחת
- ואי אמרת משוייר״ואי אמרת: שיירו משוייר״ — אם העובר ישות נפרדת ואינו ירך אמו, ״אמאי זכתה לו?״ הרי האם היא כעבד אחר של אותו אדון, המקבל גט שחרור עבור חברו. ״והא תניא״: העבד זוכה לקבל גט שחרור של חברו ״מיד רבו שאינו שלו״ — מאדון של חברו שאינו אדונו שלו — ״ולא מיד רבו שלו״, שמה שהאדון נותן לעבדו כאילו נשאר ברשותו, והגט לא יצא מידו (רש״י).קושיה: אם הולד ישות נפרדת, האם אינה מקבלת עבורו מאדונם
- תיובתא״אלא שמע מינה״: אם שיירו אינו משוייר — העובר ירך אמו. ״ותיובתא דרבי יוחנן תיובתא״ — זו קושיה חמורה על רבי יוחנן שנשארת בעינה.תיובתא על רבי יוחנן: שיירו אינו משוייר
- לימא תנאי היא?״לימא אם שיירו משוייר תנאי היא?״ אולי אין התיובתא מכריעה, כי השאלה אם שיירו משוייר שנויה במחלוקת תנאים, ורבי יוחנן סובר כאחד מהם. הגמרא מביאה ברייתא בדין משחרר שפחה מעוברת.הצעה: אולי שיירו משוייר היא מחלוקת תנאים
- ברייתארבי יוסי הגלילי״האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד״ — לשפחה מעוברת: ״ולדה כמוה״, והולד משוחרר כמותה, דברי רבי יוסי הגלילי. ״וחכמים אומרים: דבריו קיימים״ — הולד נשאר עבד, ״משום שנאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה״.רבי יוסי הגלילי: ולדה כמוה; חכמים: הולד עבד, כדבריו
- מאי תלמודא?״קרא מאי תלמודא לרבנן?״ מה מלמד הפסוק לשיטת חכמים, שהולד של משוחררת יכול להישאר עבד?קושיה: מה מלמד הפסוק לשיטת חכמים?
- הפסוק לרבי יוסי הגלילי״אמר רבא״: הפסוק משמש דווקא לרבי יוסי הגלילי, הסבור שהולד הולך אחר האם: ״בזמן שהאשה לאדוניה, ולדה לאדוניה״ — וכשהיא משתחררת, ולדה משוחרר.רבא: הפסוק משמש את רבי יוסי הגלילי, שהולד הולך אחר האם
- מאי לאו בהא?״מאי לאו בהא קמיפלגי״ — האם לא בכך נחלקו: רבי יוסי הגלילי סבור ״שיירו אינו משוייר״, והאם והולד כגוף אחד, וחכמים סבורים משוייר, כרבי יוחנן?הצעה: רבי יוסי הגלילי אינו משוייר, חכמים משוייר
- דחיית רבי יוחנן״אמר לך רבי יוחנן: דכולי עלמא שיירו משוייר״ — לדעת הכל. טעמו של רבי יוסי הגלילי הוא הפסוק ״האשה וילדיה תהיה לאדוניה״: גזירת הכתוב בשפחה, ולא כי העובר ירך אמו (רש״י).רבי יוחנן: הכל מודים ששיירו משוייר, ושיטתו מגזירת הכתוב
- ברייתא ראשונה״אלא ודאי לימא כי הני תנאי״ — הצעה נוספת: ברייתא בדין ״השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבעה חי״ — עובר בן ארבעה חודשים שנמצא חי במעיה (ונניח שהקדישה מעוברת — רש״י). ״תני חדא״: הולד נדון כחטאת לכל דבר — ״אין נאכלת אלא לזכרי כהונה״, ליום אחד, ולפנים מן הקלעים.ברייתא: עובר חי בחטאת נאכל כחטאת — לזכרי כהונה, ליום אחד
- ברייתא שנייה״ותניא אידך״: ״נאכלת לכל אדם, ונאכלת בכל מקום, ונאכלת לעולם״ — שחיטת האם התירה את הולד באכילה, אך הוא חולין לכל דבר וחופשי מהגבלות החטאת.ברייתא אחרת: הולד נאכל לכל אדם, בכל מקום ולעולם
- מאי לאו תנאי?״מאי לאו תנאי״ — האם אין זו מחלוקת תנאים: התנא הראשון סבר ״שיירו אינו משוייר״ — והולד כאמו חטאת, והשני סבר משוייר — והולד חולין. ורבי יוחנן נמצא באחת הדעות.הצעה: הברייתאות נחלקו אם שיירו משוייר
- תשובת רבי יוחנן״אמר לך רבי יוחנן: דכולי עלמא אם שיירו משוייר״, והתנאים נחלקו בדבר אחר: מר סבר ולדי קדשים בהוייתן הן קדושים ומר סבר במעי אמן הן קדושים. הם נחלקו בהקדישה ולבסוף נתעברה: הסובר בהוייתן — הולד שלא נולד לא נקדש וחולין; הסובר במעי אמן — נקדש מעת היווצרו (רש״י).רבי יוחנן: הכל מודים בשיירו, והמחלוקת בהוייתן מול במעי אמן
- ואיבעית אימא״ואיבעית אימא: לא קשיא״ — אין מחלוקת, ושתי הברייתות עוסקות במקרים שונים. ״כאן בשהקדישה ולבסוף נתעברה״ — בברייתא השנייה: בשעת ההקדשה לא היה בה עובר, והולד לא נקדש בלידתו שהרי הוצא חי מהבטן, ולכן הוא חולין.או שאין מחלוקת: בשהקדישה ולבסוף נתעברה — הולד חולין
- המקרה השני״כאן — בשנתעברה ולבסוף הקדישה״: בברייתא הראשונה הולד היה כבר בבטן כשהוקדשה האם ולא שייר אותו, ולכן קדושת חטאת חלה גם עליו, ודינו כחטאת לכל דבריה.בשנתעברה ולבסוף הקדישה — הולד כחטאת לכל דבר
- מתקיף לה רבא״מתקיף לה רבא״: ״ממאי דטעמא דרבי יוחנן אם שיירו משוייר?״ אולי אין התיובתא נוגעת בו, ״דלמא היינו טעמא דרבי יוחנן דאדם מתכפר בשבח הקדש״ — הולד הוא תוספת של ההקדש, ואדם מתכפר גם בו אף שקדושתו מכוח אמו (רש״י).רבא: אולי טעמו של רבי יוחנן הוא שאדם מתכפר בשבח הקדש
- דחיית רב המנונא״אמר ליה רב המנונא״: רבי אלעזר תלמידיה דרבי יוחנן, ״ויתיב לקמיה״ והקשה מן המשנה — ורבי יוחנן ״לא אהדר ליה האי שינויא״, ולא ענה שטעמו משום שבח הקדש. איך אפשר לטעון עכשיו שזה טעמו?רב המנונא: רבי יוחנן לא ענה כך לרבי אלעזר
חשבו לפני שממשיכים
בשתי הברייתות על חטאת שנמצא בה עובר חי — אחת אומרת שהוא נאכל כחטאת והשנייה שהוא חולין — כיצד אפשר ליישבן בלי מחלוקת, לפי ״איבעית אימא״?
שתיהן מדברות במקרים שונים: אם הקדישה ולבסוף נתעברה, הולד חולין; אם נתעברה ולבסוף הקדישה, הולד נקדש כחטאת.
עמוד ב · גמרא
נמלך תוך כדי דיבור
🔑 מפתח לסוגיה
במשנה שבעמוד א אמר רבי יוסי באומר על בהמה מעוברת ״היא שלמים וולדה עולה״: אם כיוון לכך מתחילה — דבריו קיימים והולד עולה; ואם רק אחרי שאמר ״הרי זו שלמים״ נמלך והוסיף ״ולדה עולה״ — הולד שלמים, כי קדושת אמו כבר תפסה בו.
בקצרה — על מה הסוגיה
מה חידשה המשנה באומר ״הרי זו שלמים״ ונמלך? רב פפא: רק כשנמלך תוך כדי דיבור — גם אז אין זה נחשב דיבור אחד.
- פשיטא״פשיטא ולדן שלמים״ — ברור שאם נמלך אחרי שהקדיש את האם, הולד כבר שלמים. ״אלא כל אימת דבעי מימלך?״ האם אפשר לחשוב שהוא יכול להתחרט בכל עת שירצה?קושיה: פשוט שהולד שלמים — מה חידשה המשנה?
- רב פפא״אמר רב פפא: לא נצרכה אלא שאמר בתוך כדי דיבור״ — המשנה נצרכת רק כשהוסיף ואמר ״ולדה עולה״ בפרק זמן קצר כל כך שהוא כדי דיבור, כשיעור שאלת שלום בין תלמיד לרב (רש״י).רב פפא: המשנה נצרכת רק כשנמלך בתוך כדי דיבור
- מהו דתימא״מהו דתימא תוך כדי דיבור כדיבור״ — הייתי חושב שהתוספת מצטרפת לדיבור הראשון ונחשבת אמירה אחת. ״והאי עייוני הוא דקמעיין״ — וההפסקה היתה רק עיון והתבוננות ולא התחרטות, ולכן יחולו שתי הקדושות כדבריו.ייתכן שתוך כדי דיבור כדיבור אחד, וההפסקה רק עיון
- קא משמע לן״קא משמע לן״ — גם בתוך כדי דיבור, אם שהה ואחר כך הוסיף, נחשב שנמלך ולא דיבור אחד; הולד שלמים.מסקנה: גם תוך כדי דיבור, נמלך נחשב מתחרט והולד שלמים
עמוד ב · משנה והמשך בדף כ״ו
תמורת עולה תמורת שלמים
בקצרה — על מה הסוגיה
האומר על בהמת חולין ״תמורת עולה תמורת שלמים״: לרבי מאיר חלה העולה בלבד, כי תפוס לשון ראשון; רבי יוסי מתחשב בכוונתו.
הגמרא בדף כ״ו מסבירה את המחלוקת ומביאה ברייתות על בהמה שחציה לקרבן אחד וחציה לאחר.
- משנהרבי מאירהמשנה עוסקת במי שעומדות לפניו שתי בהמות קדשים, עולה ושלמים, והוא ממיר בהן בהמת חולין שלו (רש״י). ״הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים — הרי זו תמורת עולה״, דברי רבי מאיר: הוא סובר שתופסים את הלשון הראשון (רש״י) — הקדושה שנאמרה ראשונה היא שתופסת, ולכן הבהמה תמורת עולה בלבד, וקדושת שלמים אינה תופסת בה.רבי מאיר: מה שנאמר ראשון חל — הבהמה תמורת עולה בלבד
- משנהרבי יוסי״אמר רבי יוסי: אם לכן נתכוין תחלה״, כלומר מראש התכוון לשתי הקדושות, ״הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת״ — ״דבריו קיימים״: חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים; היא תרעה עד שתיפול בה מום, תימכר, ובדמי חציה יביא עולה ובדמי חציה שלמים (רש״י). ״ואם משאמר תמורת עולה נמלך״ והוסיף שלמים — כולה תמורת עולה.רבי יוסי: אם התכוון מראש שתיהן חלות; אם נמלך, עולה בלבד
- הסכמהדף כ״ואמר רבי יצחק ברבי יוסי בשם רבי יוחנן: ״הכל מודים באומר תחול זו ואחר כך תחול זו״ — כשאמר בנפרד, האחת ואחר כך השנייה, ״דברי הכל תפוס לשון ראשון״: רק הראשונה חלה, גם לרבי יוסי.הכל מודים: באומר תחול זו ואחר כך זו, רק הראשונה תופסת
- הסכמה נוספתדף כ״ו״לא תחול זו אלא אם כן חלתה זו״ — כשאמר שאחת לא תחול בלי השנייה, ״תרווייהו קדשי״: שתי הקדושות חלות, גם לדעת רבי מאיר.הכל מודים: באומר לא תחול זו בלי זו, שתיהן קדושות
- דעת רבי מאירדף כ״ו״לא נחלקו אלא כגון משנתינו״, שאמר ״תמורת עולה תמורת שלמים״ (בגרסת רש״י, בלי וו החיבור בין שני הביטויים). רבי מאיר סבר: ״מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים״ ואמר שני ביטויים נפרדים — ״הויא ליה כאומר תחול זו ואחר כך תחול זו״, ולכן חלה הראשונה בלבד.רבי מאיר: בחלוקה לשני ביטויים נפרדים, זה כתחול זו ואחר כך זו
- דעת רבי יוסידף כ״ו״ורבי יוסי סבר: אי אמר תמורת עולה ושלמים הוה אמינא קדושה ואינה קריבה״ — אילו אמר בביטוי אחד, הייתי מבין שהקדושה אחת ומתחלקת לשתיים, ולכן אי אפשר להקריבה. לכן אמר שני ביטויים, ״קא משמע לן״ שכוונתו שיחולו שתי הקדושות.רבי יוסי: שני ביטויים נפרדים באו להחיל שתי קדושות מלאות
- ברייתאחציה עולה וחציה שלמים · דף כ״ו״תנו רבנן: האומר בהמה זו חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים״ — לרבי מאיר ״כולה תקרב עולה״. ״וחכמים אומרים״: תרעה עד שתסתאב, תימכר, ובדמי חציה יביא עולה ובדמי חציה שלמים.ברייתא: חציה עולה וחציה שלמים — רבי מאיר עולה, חכמים נמכרת
- רבי יוסי בברייתאדף כ״ו״אמר רבי יוסי: אם לכך נתכוון מתחלה, הואיל ואי אפשר להוציא שני שמות כאחת — דבריו קיימין״: אם היתה כוונתו מראש, חלות שתי הקדושות.רבי יוסי בברייתא: אם התכוון מראש לשתיהן, דבריו קיימים
- רבי יוסי היינו רבנןדף כ״ורבי יוסי היינו רבנן! דברי רבי יוסי זהים לדברי חכמים שבברייתא; מה הוסיף?קושיה: דברי רבי יוסי זהים לדברי חכמים — מה הוסיף?
- תשובהדף כ״ו״כולה רבי יוסי קתני לה״ — כל הברייתא, כולל מה שנאמר בה ״חכמים אומרים״, היא שיטת רבי יוסי.תשובה: כל הברייתא, כולל חכמים אומרים, היא שיטת רבי יוסי
- ברייתא אחרתחציה עולה וחציה חטאת · דף כ״ו״תניא אידך: בהמה, חציה עולה וחציה חטאת״ — לרבי מאיר ״כולה תיקרב עולה״, כי תפוס לשון ראשון; וחצי בהמה הוא דבר שהנשמה תלויה בו, ולכן הקדושה חלה על כולה (רש״י).ברייתא: חציה עולה וחציה חטאת — לרבי מאיר כולה עולה
- רבי יוסיתמות · דף כ״ורבי יוסי אומר: תמות — חלה עליה גם קדושת חטאת, ואי אפשר להקריב בהמה אחת לשני קרבנות. ״ושוין באומר חציה חטאת וחציה עולה שתמות״ — כשהקדים חטאת, לדעת שניהם תמות.רבי יוסי: תמות; ובאומר חציה חטאת וחציה עולה — שניהם תמות
עזרים — טבלת שיטות
רבי מאיר ורבי יוסי — שני שמות בבהמה אחת
| רבי מאיר | רבי יוסי | |
|---|---|---|
| תמורת עולה תמורת שלמים | תמורת עולה | כיוון מראש — שתיהן; נמלך — עולה |
| חציה עולה וחציה שלמים | כולה עולה | תרעה ותימכר, ובדמיה עולה ושלמים |
| חציה עולה וחציה חטאת | כולה עולה | תמות |
| חציה חטאת וחציה עולה | תמות | תמות |
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות להעמקה
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- SW Daf — Simon Wolf — תרשימים, מפות ודפי מקורות לדף — מקושרים במקור (באדיבות Simon Wolf)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.