תמורה כ״ד

חטאת שנייה לאחריות — כשיטת מי?

1. דברי רבי הושעיא״המפריש שתי חטאות לאחריות״ — אדם הפריש שתי בהמות לחטאת אחת, כדי שאם תאבד האחת יקריב את השנייה. רבי הושעיא פוסק שהוא ״מתכפר באחת מהן״ והשנייה רועה: אינה נשלחת למות אלא נשארת עד שיפול בה מום, ואז נמכרת ודמיה לעולת נדבה.רבי הושעיא: חטאת שנייה לאחריות — רועה, לא מתה
2. אליבא דמאן? חכמיםהגמרא שואלת ״אליבא דמאן״ אמר זאת רבי הושעיא. אם לשיטת חכמים — הרי הם סוברים שאפילו כשמפרישים חטאת תחת חטאת אבודה, השנייה ״לאו כאיבוד דמי״ ואינה מתה אלא רועה. אם כך, ״לאחריות מיבעיא״ — כל שכן שתרעה, ואין בדברי רבי הושעיא חידוש.לשיטת חכמים? אם גם באיבוד הם אומרים תרעה, אין חידוש
3. אליבא דרבי שמעון?ואם לשיטת רבי שמעון — הרי הוא עצמו אמר ״חמש חטאות מתות״. לפי רש״י הכוונה בכל אופן, וביניהן חטאת שהבעלים התכפרו באחרת — גם זו שהופרשה לאחריות והתכפרו בחברתה. לכן רבי שמעון חולק על רבי הושעיא.לשיטת רבי שמעון? הוא אמר חמש חטאות מתות, כולל זו
4. אליבא דרביההסבר: רבי הושעיא אמר זאת לשיטת רבי. רבי אמר שהשנייה מתה רק באיבוד, כשהופרשה תחת חטאת אבודה; אבל ״אחריות לא״ — שם אינו אומר שהשנייה מתה.לשיטת רבי: מתה רק כשהופרשה תחת אבודה, לא באחריות
5. מיתיבי — תנןמקשים על ההסבר ממשנה בסוף המשנה שלפנינו: המפריש חטאת ונפל בה מום ״מוכרה ומביא אחרת תחתיה״. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אם השנייה קרבה קודם שהראשונה נשחטה, הראשונה תמות — אף שיצאה לחולין ונמצאת אצל הקונה — כי ״כבר כיפרו בעליה״, והיא כחטאת שהתכפרו בעליה באחרת.משנה: רבי אלעזר ברבי שמעון — הראשונה מתה כששנייה קרבה
6. קא סלקא דעתךממשנה זו מבקשים להוכיח: ״קא סלקא דעתך״ שרבי אלעזר ברבי שמעון סבור כרבי. רש״י מביא שני פירושים, ולפי השני: רבי מחמיר שהמפריש לאיבוד כאבוד דמי, ומכאן שהוא מחמיר גם כשאין איבוד ממש — כמו במשנה, שהראשונה לא אבדה אלא הוממה והשנייה הופרשה תחתיה, ובכל זאת כשהשנייה קרבה הראשונה מתה. אם כך, גם ״באחריות נמי״ — כשאחת קרבה, חברתה מתה לשיטת רבי, ואי אפשר להעמיד את רבי הושעיא כרבי. (לפי הפירוש הראשון ברש״י: לרבי האבודה בשעת הפרשה מתה משום שהתכפרו בעליה באחרת, וטעם זה קיים גם במפריש לאחריות.)אם רבי אלעזר ברבי שמעון כרבי — גם באחריות מתה, ואין הסבר
7. דלמא — כאבוהאין הכרח: דלמא רבי אלעזר ברבי שמעון סבור כאבוה, רבי שמעון, שאמר ״חמש חטאות מתות״ בלי לחלק. לכן אף אחרי המכירה, כיון שהתכפרו בעליה באחרת, הראשונה מתה. מכאן אין ראיה שהוא כרבי.אולי הוא כאביו רבי שמעון שלא חילק, ולא כרבי
8. תנן — שעירי יום הכיפוריםמקשים עוד על רבי הושעיא ממשנה בשני שעירי יום הכיפורים: אם מת השעיר לעזאזל, מביאים זוג אחר ומגרילים. אחד מהשעירים לה׳ קרב והשני ירעה עד שיפול בו מום, ודמיו לנדבה. הטעם: ״לפי שאין חטאת צבור מתה״. מכאן מדייקים: ״הא דיחיד מתה״ — חטאת יחיד במקרה כזה הייתה מתה.משנה: שעיר צבור רועה כי אין חטאת צבור מתה — יחיד מתה
9. קשיא לרבי הושעיארב אומר: ״בעלי חיין אינן נידחין״ — השעיר לה׳ שבזוג הראשון לא נדחה במיתת חברו השעיר לעזאזל, ולכן ״בשני שבזוג ראשון מתכפר״. מכאן הגמרא מקשה: השעיר לה׳ שבזוג השני ״הוה ליה אחריות״ — הוא לא הופרש תחת שעיר לה׳ שאבד, כי מה שמת היה השעיר לעזאזל (רש״י). ובכל זאת המשנה מדייקת שבחטאת יחיד הוא היה מת — וזה סותר את רבי הושעיא, שלדבריו חטאת לאחריות רועה.רב: מתכפר בשעיר הראשון; השני כאחריות, וביחיד מתה — קושיה
10. רב לטעמיהרב לטעמיה: הוא סבור ״מצוה בראשון״, כרבי יוסי (רש״י). לכן השעיר השני נחשב מופרש מלכתחילה לאיבוד — אם יקריבו את הראשון, השני ילך למיתה. זה שונה מהמפריש שתי בהמות לאחריות, שבהן מותר להקריב לכתחילה איזו שירצה, ולכן שם השנייה רועה.רב לטעמיה: מצוה בראשון, השני כמופרש לאיבוד — אין סתירה

אין מרגילין בבכור ובפסולי המוקדשין

1. המשנההגמרא חוזרת לדברי המשנה ״רבי אלעזר ברבי שמעון אומר״: המפריש חטאת ונפל בה מום — מוכרה ומביא אחרת בדמיה; ולדברי רבי אלעזר ברבי שמעון, אם השנייה קרבה קודם שנשחטה הראשונה, הראשונה תמות — אף שכבר יצאה לחולין במכירה — כי כבר כיפרו בעליה. על שיטתו זו, שהקדושה נשארת בבהמה גם אחרי שנפדתה, נסובה הברייתא שלהלן: רב חסדא יעמיד את חלקה כשיטתו.משנה: רבי אלעזר ברבי שמעון — הראשונה שנמכרה מתה אם השנייה קרבה
2. ברייתא: אין מרגיליןברייתא: אף שביום טוב מותר לשחוט ולהפשיט, ״אין מרגילין ביום טוב״ — אין מפשיטים דרך הרגליים כדי לשמור את העור שלם. וכן ״אין מרגילין בבכור״ — אפילו ביום חול — ו״בפסולי המוקדשין״ שנפדו ונשחטו, כי יש בכך בזיון לבהמת קדשים.ברייתא: אין מפשיטים שלם — ביום טוב, בבכור ובפסולי מוקדשין
3. בשלמא… אלאביום טוב ההסבר מובן — ״קא טרח טירחא דלא חזי ליה״, הוא טורח בדבר שאינו נחוץ ליום טוב, וכך סוברים הכל. אבל איסור ההרגלה בבכור — ״מאן תנא״, מי התנא שסובר כך?ביום טוב מובן; אבל מי התנא האוסר להרגיל בבכור?
4. בית שמאירב חסדא: זו שיטת בית שמאי, שהבכור גם בעל מום ״בקדושתיה קאי״. ראיה מהמשנה: בית שמאי אומרים ״לא ימנה ישראל עם הכהן״ על בשר בכור בעל מום, ובית הלל מתירים אפילו להאכילו לגוי. כיון שהקדושה נשארת, אסור לנהוג בו כבחולין (רש״י: ההרגלה דומה לעבודה בקדשים).רב חסדא: בית שמאי — בכור בעל מום נשאר בקדושתו
5. פסולי המוקדשין — מאן תנא?ופסולי המוקדשין — ״מאן תנא״ שאוסר להרגיל בהם?ומי התנא האוסר להרגיל בפסולי המוקדשין?
6. רבי אלעזר ברבי שמעוןרב חסדא: זו שיטת רבי אלעזר ברבי שמעון, דתניא בברייתא: מי שיש לפניו שתי חטאות לאחריות, ״אחת תמימה ואחת בעלת מום״ — התמימה קרבה והבעלת מום תפדה.רב חסדא: רבי אלעזר ברבי שמעון — בעלת המום נפדית
7. המשך הברייתאאם הבעלת מום נפדתה ונשחטה ״עד שלא נזרק דמה״ של התמימה — מותרת בהנאה. משנזרק דמה של התמימה — אסורה, כי היא חטאת שהתכפרו בעליה באחרת.הברייתא: נשחטה לפני זריקת התמימה מותרת, אחריה אסורה
8. אפילו בקדירהרבי אלעזר ברבי שמעון אמר: אפילו הבשר כבר בקדירה ואחר כך נזרק דמה של התמימה — הבשר ״יוצא לבית השריפה״. הוא עדיין בקדושתו, ולשיטתו פסולי המוקדשין נשארים בקדושה גם אחרי הפדיון והשחיטה — ולכן אסור להרגיל בהם.רבי אלעזר ברבי שמעון: גם בשר בקדירה אסור — הקדושה נשארת
9. לוקמה אידי ואידימקשים: מדוע רב חסדא מחלק בין שני החלקים? ״לוקמה אידי ואידי כבית שמאי״ — מי שמחמיר בבכור יחמיר גם בשאר פסולי המוקדשין (רש״י).למה לא להעמיד גם פסולי מוקדשין כבית שמאי?
10. דלמא — קדושתיה מרחםדלמא בית שמאי אמרו זאת בבכור דווקא, ש״קדושתיה מרחם״ — מרגע לידתו. בשאר פסולי המוקדשין אין קדושתם כך, ולכן אחרי השחיטה אין בהם קדושה ומותר להרגילם.בית שמאי רק בבכור, שקדושתו מרחם — בשאר אין
11. ולוקמא כרבי אלעזרושואלים מהצד השני: ״ולוקמא אידי ואידי כרבי אלעזר ברבי שמעון״ — שגם הבכור ייאסר בהרגלה כמו פסולי המוקדשין.ולמה לא להעמיד גם בכור כרבי אלעזר ברבי שמעון?
12. דלמא — אלימי למיתפס פדיונןדלמא רבי אלעזר ברבי שמעון אמר זאת בשאר פסולי המוקדשין, ״דאלימי למיתפס פדיונן״ — קדושתם חזקה עד שהיא תופסת אף בכסף הפדיון. בבכור בעל מום אי אפשר לפדות, שהפסוק אוסר לפדותו (רש״י), ולכן לא אמר כן ומותר להרגיל בו.רבי אלעזר ברבי שמעון: רק בפסולי מוקדשין שתופסים פדיונם
13. נשחטין באיטליזמקשים על רבי אלעזר ברבי שמעון: וכי ״לית ליה״ את המשנה ש״כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטליז״ ונמכרין שם בליטרא? משמע שמותר לנהוג בהם כבחולין. ואם התירו כך, יתירו גם להרגיל — כי ההקדש מרויח: הפודה שיודע שיוכל להרגיל וימכור את העור ביוקר, יפדה במחיר גבוה יותר (רש״י).אם נמכרים באיטליז כחולין, גם הרגלה תרבה את דמי הפדיון
14. מה שמשביח בעוררב מרי בנו של רב כהנא: ״מה שמשביח בעור — פוגם בבשר״. הפשטה שלמה מקלקלת חלק מהבשר, ולכן אין ההקדש מרויח וממילא אין סיבה להתיר.רב מרי: מה שמרויחים בעור מפסידים בבשר — אין רווח להקדש
15. טעם אחר: רבי אביןבארץ ישראל אמרו בשם רבי אבין טעם אחר לאיסור: ״נראה כעובד עבודה בקדשים״. אין זו עבודה ממש, שהרי אין עבודה אחרי מיתה, אבל המפוח נעשה על הבהמה כשהיא מחוברת ונראה כעבודה (רש״י), ובפסולי מוקדשין אסור לעבוד.רבי אבין: ההרגלה נראית כעבודה בקדשים
16. טעם אחר: רבי יוסי בר אביןרבי יוסי בר אבין: ״גזירה שמא יגדל מהם עדרים עדרים״. אם יתירו, בעל הפסול ימתין עד שיימצא מי שצריך עור שלם ויגדל עדרים, ויבוא לגזוז ולעבוד בהם (רש״י) — וזה אסור גם אחרי פדיון.רבי יוסי בר אבין: גזירה שמא ימתין ויגדל עדרים
17. סיום הפרקכאן נחתם הפרק ולד חטאת (״הדרן עלך ולד חטאת״), ובעמוד הבא נפתח הפרק כיצד מערימין.סיום פרק ולד חטאת; מכאן פרק כיצד מערימין

טומטום ואנדרוגינוס — מתי נקדשים ולדות קדשים

1. משנה: טומטום ואנדרוגינוסהמשנה מסיימת: אם הבהמה ילדה ״טומטום ואנדרוגינוס״, רבן שמעון בן גמליאל אומר שאין קדושה חלה עליהם — לא עולה ולא שלמים, כי אינם ראויים לקרבן.רבן שמעון בן גמליאל: טומטום ואנדרוגינוס אינם קדושים כלל
2. מאי טעמאדף כ״המדוע ״אין קדושה חלה עליהן״ — הרי אם הם ולדות של בהמת הקדש, היה צפוי שקדושת אמם תתפוס בהם?למה קדושת האם לא תופסת בהם?
3. ולדות קדשים בהוייתןדף כ״הקסבר רבן שמעון בן גמליאל ש״ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין״ — נקדשים רק כשנולדים. וכיון שבלידה הם טומטום ואנדרוגינוס, שאינם ראויים לקרבן, לא נקדשים כלל.לרבן שמעון בן גמליאל ולדות קדשים נקדשים רק בלידה
4. שמע מינהדף כ״הההוכחה: ״דאי סלקא דעתך״ שהם קדושים כבר ״ממעי אמן״ — ״הא תפסתינהו קדושה דאימייהו״ (לפי רש״י כל חלק שנוצר נקדש), ולא היה אפשר לומר שאין קדושה תופסת בהם. ״אלא שמע מינה״ שנקדשים רק בהוייתן. ולפי רש״י כל המשנה כולה כשיטת רבן שמעון בן גמליאל.אילו קדושים ממעי אמם, קדושת האם הייתה תופסת — אלא בהוייתן
5. התנא החולקדף כ״ה״האי תנא״, החולק על רבן שמעון בן גמליאל, סבור ש״ולדי קדשים ממעי אמן הן קדושים״. מקורו בברייתא הדורשת פסוק בדין הבכור.התנא החולק: ולדות קדשים קדושים ממעי אמם — מברייתא
6. יכול — בכור אדםדף כ״ההברייתא דורשת את הפסוק על בכור בהמה: אילו נאמר רק ״בכור לא יקדיש״, ״הייתי אומר״ שהכוונה לבכור אדם — שאסור לו להקדיש שום דבר להקדש (רש״י).בלי המילים הנוספות הייתי מבין: בכור אדם לא יקדיש דבר
7. איש אותודף כ״ה״תלמוד לומר איש אותו״: המילה איש מכוונת לבכור אדם, והמילה אותו — לבכור הבהמה (רש״י). כלומר, ״אותו אי אתה מקדיש״ — רק את בכור הבהמה אסור לבכור אדם להקדיש לקדושה אחרת, ״אבל מקדיש אדם בכור הקדישות״ — אדם בכור רשאי להקדיש שאר הקדשות.איש אותו: בכור אדם אינו מקדיש בכור בהמה, אבל שאר הקדשות כן
8. ועדיין אני אומרדף כ״הועדיין אפשר לטעון: ״הוא לא יקדיש, אבל יקדישוהו אחרים״ — שבכור אדם לא יקדיש את בכור הבהמה, אך אחרים רשאים.ואולי רק בכור אדם אסור להקדיש, אבל אחרים רשאים?
9. בבהמהדף כ״ה״תלמוד לומר בבהמה״ — הכתוב עוסק רק בבכור בהמה ולא בבכור אדם, ולכן האיסור לכל אדם: אסור להקדיש בכור בהמה לקדושה אחרת.בבהמה: הפסוק על בכור בהמה — אסור לכל אדם להקדישו
10. יכול בבטןדף כ״הועדיין: ״יכול לא יקדישנו בבטן״ — שגם כשהבכור עדיין בבטן אמו אסור להקדישו לקדושה אחרת?ואולי אסור להקדישו גם בבטן?
11. אשר יבכרדף כ״ה״תלמוד לומר אשר יבכר לה׳״ — רק משיבוכר, אחרי הלידה (רש״י: משיקדש), אי אפשר להקדישו; בבטן אפשר, כי עדיין אינו בכור.אשר יבכר: אחרי הלידה אסור, בבטן מותר
12. יכול אף ולדי קדשיםדף כ״הועדיין: ״יכול אף ולדי כל הקדשים כן״ — שיהיה מותר להקדיש גם ולד של שאר קדשים לקדושה אחרת בהיותו בבטן?ואולי גם ולדות קדשים אחרים מותר להקדיש בבטן?
13. אך — חלקדף כ״ה״תלמוד לומר אך״ — הכתוב חילק: בבכור התיר להקדיש בבטן, ובשאר קדשים לא.אך: חילוק — רק בבכור מותר להקדיש בבטן, לא בשאר קדשים
14. אלמאדף כ״ה״אלמא סבירא ליה״ לתנא זה ש״ולדי קדשים ממעי אמן הן קדושין״: בשאר קדשים אסור להקדיש ולד בבטן כי הוא כבר קדוש בקדושת אמו, שכל חלק שנוצר בו נתפס בה (רש״י). לכן הוא חולק על רבן שמעון בן גמליאל.התנא החולק: ולדות קדשים קדושים כבר ממעי אמם

הסוגיה ממשיכה בדף כ״ה