תמורה כ״ג
המשנה בדף כב מתיישבת בשני אופנים, של רב הונא (בא לימלך) ושל רבי אבא (התכפר באבודה), ושניהם עומדים מול הוכחות; ומעות שהופרשו לאחריות נופלות לנדבה אף לרבי שמעון.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף ממשיך את סוגיית הסתירה במשנה מדף כב: רישא כחכמים וסיפא כרבי.
רב הונא מיישב בהבחנה בין משך מדעתו לבא לימלך, ורבי אבא מחלק לפי השאלה במה התכפר, ולשיטתו הגמרא קובעת שהמשנה סתמה כשתי שיטות.
אחר כך בודקים את שני ההסברים מול ברייתא על שיירי מנחה ומול משנת שעירי יום הכיפורים, ומדיוקי המשנה ברישא ובמעות, שעליהם עונים שהתנא שונה רק דין ברור.
בסוף הדף עוברים לדינו של רבי אמי, מעות שהופרשו לאחריות, ומבררים שהוא נאמר לשיטת רבי שמעון, ושיש לו נדבה גם בשני ציבורי מעות.
עמוד א · המשך מדף כ״ב
יישוב סתירת המשנה: רב הונא ורבי אבא
→ תחילת הסוגיה בדף כ״ב🔑 מפתח לסוגיה
המשנה בדף כב עוסקת במי שהפריש חטאת ואבדה, הפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאה הראשונה. אם השניה כבר הוקרבה — הראשונה מתה, כחטאת שכיפרו בעליה; אם שתיהן עדיין עומדות, רבי אומר שאחת תקרב והשניה תמות, וחכמים אומרים שחטאת מתה רק כשנמצאה אחרי שהבעלים כבר התכפרו, ועד אז היא רועה עד שיפול בה מום. וכן במעות שאבדו ונמצאו לפני שקנה בהן חטאת: מביא חטאת מאלו ומאלו, והשאר לנדבה.
בקצרה — על מה הסוגיה
בקצרה: המשנה בדף כב נראית כסותרת את עצמה — רישא כחכמים וסיפא כרבי.
רב הונא מיישב בכך שהכל מודים במי שמשך מדעתו, ואילו לרבי אבא אין יישוב כזה, ולכן הגמרא קובעת שהמשנה סתמה כשתי שיטות.
- רקע מדף כ״בבסוף הדף הקודם נשארה הגמרא בקושי על המשנה: הרישא אומרת שאם הקריב את השניה ואחר כך נמצאה הראשונה — הראשונה מתה, ומשמע שאם עוד לא הקריב היא רועה, כשיטת חכמים. ואילו בסיפא, במעות, שנינו ״יביא מאלו ומאלו״, ומשמע שאם הביא מאחד מהם בלבד השני הולך לים המלח, כשיטת רבי. ״הניחא לרב הונא״ — לשיטתו יש יישוב, וכאן הוא מתפרש.רקע: רישא כחכמים וסיפא כרבי — ולרב הונא יש יישוב
- הניחא לרב הונאלפי רב הונא ״הכל מודים״: גם חכמים, הסבורים שחטאת שנאבדה בשעת ההפרשה רועה, מודים שאם הבעלים משך מדעת עצמו אחת מהן — אפילו את האבודה — והקריב אותה, השניה מתה. בכך גילה שאינו מקפיד על גורל השניה, ודחה אותה בידיים (רש״י). לכן גם סוף המשנה, שבו מוקרבת אחת והשניה מתה, מתיישב לחכמים — כשמדובר במי שמשך מדעת עצמו.רב הונא: משך מדעתו והקריב — גם חכמים מודים שהשניה מתה
- אלא לרבי אבאאבל לפי רבי אבא אמר רב אי אפשר ליישב כך. אצלו ״הכל מודים״ רק במי שהתכפר בשאינה אבודה — אז האבודה מתה. כשהתכפר באבודה, אפילו משך אותה מדעתו ולא נמלך, חכמים אומרים שהשניה — שלא נדחתה ולא אבדה מעולם — רועה (רש״י). המחלוקת היא אם חטאת שהופרשה במקום אבודה דינה כאבודה: רבי סבור שכן, וחכמים סבורים שלא. ממילא הסיפא, שלפיה גם מי שהתכפר במעות האבודות שולח את השאר לים המלח, אינה יכולה להיות כחכמים (רש״י).קושי: לרבי אבא חכמים אומרים רועה גם כשמשך את האבודה
- רישא וסיפאלרבי אבא התנא פשוט שנה את המשנה כשתי שיטות. ״רישא סתם לן כרבנן״ — האבודה מתה רק אחרי שהוקרבה השניה, ולפני כן רועה, וכדברי חכמים. ו״סיפא סתם לן כרבי״ — בכסף שנינו ״יביא מאלו ומאלו״, ומשמע שאם הביא מאחד מהם השאר הולך לים המלח, גם אם התכפר באבודה (רש״י).רישא כחכמים וסיפא כרבי — שתי שיטות במשנה אחת
- מאי קא משמע לן?אבל מה חידוש בכך שהמשנה כשתי שיטות? ״בהדיא קתני לה״ בסיפא של המשנה עצמה: רבי אומר שאחת תקרב והשניה תמות, וחכמים אומרים שחטאת מתה רק אם נמצאה אחרי שהבעלים כבר התכפרו. המחלוקת שנויה במפורש.קושיה: המחלוקת בין רבי לחכמים כבר שנויה במפורש בסיפא
- קא משמע לןהתנא בא להשמיע ש״דבר זה״ — ההלכות שנראו כסותרות זו את זו — הן עצמן מחלוקת רבי וחכמים: צד אחד כרבי והצד השני כחכמים (רש״י). אין כאן משנה אחת שסותרת את עצמה.הסתירה אינה סתירה: כל צד שייך לשיטה אחרת, רבי או חכמים
חשבו לפני שממשיכים
אם לפי רב הונא הכל מודים כשמשך מדעתו, מדוע אי אפשר ליישב כך גם לפי רבי אבא?
לפי רבי אבא חכמים אומרים שהשניה רועה גם אם משך את האבודה מדעתו והתכפר בה, כי היא לא נדחתה מעולם. המחלוקת אצלו אם המפריש לאיבוד כאיבוד דמי, ולכן הרישא והסיפא הן שתי שיטות.
עמוד א–ב
תקנה בקדשים ומפריש לאיבוד
בקצרה — על מה הסוגיה
בקצרה: הגמרא מפרטת שני הסברים למחלוקת רבי וחכמים — של רב הונא ושל רבי אבא — ובודקת כל אחד.
ברייתא על אכילת שיירי מנחה אינה סותרת את רב הונא, ומשנת שעירי יום הכיפורים אינה סותרת את רבי אבא, כי כל אחת מהן כשיטה אחת בלבד.
- גופארב הונאעכשיו בוחנים את דברי רב הונא בשם רב: ״הכל מודים״ שאם הבעלים משך אחת והקריבה — השניה מתה. המחלוקת היא רק במי ש״בא לימלך״ בבית דין מה לעשות בשתי הבהמות העומדות לפניו, והיא תלויה בשאלה אם בית דין מתקנים לבעלים דרך להציל את הקרבן מהמיתה.רב הונא: משך והקריב — הכל מודים; נחלקו רק בבא לימלך
- רבי: לא עשו תקנהרבי סבר: לא עשו תקנה בקדשים — לבית דין לא איכפת אם אחת מהן תמות, ולכן אומרים לבעלים להתכפר בשאינה אבודה, והאבודה תמות (רש״י).רבי: אין תקנה בקדשים — יתכפר בשאינה אבודה והאבודה מתה
- חכמים: עשו תקנה״ורבנן סברי״: עשו תקנה בקדשים, וראוי לדאוג שלא יבואו קדשים לכלל מיתה. לכן אומרים לבעלים להתכפר דווקא באבודה, והשאינה אבודה תרעה. זה המקרה שבו חכמים אומרים במשנה שחטאת אינה מתה (רש״י).חכמים: יש תקנה — יתכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה
- מותיב רב משרשיארב משרשיא מקשה על רבי: ״ולא עשו תקנה בקדשים״? הרי בברייתא נדרשת המילה ״יאכלו״ בשיירי המנחה: אם האכילה מועטת, אוכלים עמה חולין ותרומה כדי שהמנחה תיאכל על השבע. זו תקנה לקדשים. לפי רש״י אוכלים את החולין בחוץ ואחר כך נכנסים לאכול את המנחה.קושיה על רב: ברייתא מורה חולין עם שיירי מנחה — תקנה בקדשים
- יאכלוההמשך הברייתאובהמשך הברייתא נדרשת התוספת ה׳ במילה ״יאכלוה״ ללמד: אם האכילה מרובה, כשיש שיירי מנחות רבים, אין אוכלים עמה חולין ותרומה, כדי שלא תיאכל על הגסה, לא תיאכל כולה ותבוא לכלל נותר. גם כאן הדאגה היא שהקדשים לא ייפסלו.המשך הברייתא: באכילה מרובה אין מוסיפים חולין, שלא יבוא לנותר
- מאי לאו אפילו רבי?הגמרא מציעה: ״מאי לאו אפילו רבי״? האם לא נלמד שהברייתא נאמרה גם לרבי? הרי היא עושה תקנה כדי שהקדשים לא יבואו לידי נותר ויפסלו (רש״י), ואם גם רבי מסכים לה, יוצא שיש לו תקנה בקדשים ודברי רב נדחים.קושיה: הברייתא נאמרה אפילו לרבי, ולכן יש לו תקנה בקדשים
- לא, רבנןלא — ״רבנן״: הברייתא כשיטת חכמים בלבד. הם עושים תקנה בקדשים ורבי אינו כמותם, ולכן אין סתירה לרב הונא.תשובה: הברייתא כחכמים בלבד, לא כרבי
- ורבי אבא אמר רב״ורבי אבא אמר רב״ מסביר את המחלוקת אחרת: הכל מודים במתכפר בשאינה אבודה — האבודה מתה, כי היא נדחתה. נחלקו כשהתכפר באבודה: רבי סבור שחטאת המופרשת תחת אבודה נחשבת כאבודה, ולכן גם השאינה אבודה מתה; חכמים סבורים שלא, ולכן היא רועה.רבי אבא: נחלקו רק כשהתכפר באבודה — האם המפריש לאיבוד כאיבוד
- תנןשעירי יום הכיפוריםמקשים על רבי אבא ממשנה בשעירי יום הכיפורים: אם מת השעיר שהוגרל לעזאזל, מביאים זוג אחר ומגרילים שוב. אחד משני השעירים שהוגרלו לה׳ קרב, והשני ״ירעה עד שיסתאב״, נמכר ודמיו לנדבה, משום ש״אין חטאת ציבור מתה״. מכאן מדייקים: ״הא דיחיד — מתה״. חטאת יחיד שהופרשה כך מתה.קושיה: שעירי יום הכיפורים רועה בציבור, אבל חטאת יחיד מתה
- ואמר רבבעלי חיים אינן נידחיןהגמרא מצרפת לקושיה את דברי רב (במסכת יומא, רש״י): ״בעלי חיים אינן נידחין״ — השעיר שהוגרל לה׳ בזוג הראשון לא נדחה כשחברו מת, ובו מתכפרים. השעיר שהוגרל לה׳ בזוג השני הופרש רק בגלל השעיר שמת, ולכן ״הוה ליה כמפריש לאיבוד״ (רש״י). נמצא שהתכפרו בשעיר שהופרש ראשון, כמו מי שמתכפר באבודה, והשעיר שהופרש לאיבוד — שמעולם לא אבד — רועה רק משום שזו חטאת ציבור; בחטאת יחיד כזו הייתה מתה. וזה בדיוק המקרה שבו לפי רבי אבא חכמים אומרים שהשניה רועה.רב: השעיר מהזוג השני כמפריש לאיבוד, רועה רק כי ציבור
- מאי לאו אפילו רבנן?ומכאן ההשלכה: ״מאי לאו אפילו רבנן״? האם לא נלמד שהמשנה כשיטת חכמים, שגם הם סבורים שהמופרש תחת אבוד נחשב כאבוד (רש״י)? אם כן, הסבר רבי אבא לשיטת חכמים נדחה.קושיה: אולי המשנה גם כחכמים, ואז רבי אבא נדחה
- לא, רבי היאלא — ״רבי היא״: משנה זו כשיטת רבי בלבד, ואין ללמוד ממנה לשיטת חכמים. שני ההסברים, של רב הונא ושל רבי אבא, נשארים עומדים, והגמרא עוברת לבחון אותם מדיוק המשנה.תשובה: המשנה כרבי בלבד, ואין ראיה לשיטת חכמים
עזרים — טבלת שיטות
שני ההסברים למחלוקת
| רבי | חכמים | |
|---|---|---|
| רב הונא: משך מדעתו והקריב | השניה מתה | השניה מתה |
| רב הונא: בא לימלך | יתכפר בשאינה אבודה, והאבודה מתה | יתכפר באבודה, ושאינה אבודה תרעה |
| רבי אבא: התכפר בשאינה אבודה | האבודה מתה | האבודה מתה |
| רבי אבא: התכפר באבודה | מפריש לאיבוד כאיבוד — השניה מתה | לאו כאיבוד — השניה רועה |
עמוד ב · גמרא
תיובתא מדיוק המשנה: מילתא דפסיקא
בקצרה — על מה הסוגיה
בקצרה: הגמרא מדייקת פעמיים מלשון המשנה, ברישא ובמעות, שאין שם חילוקים כרב הונא וכרבי אבא, ורואה בכך תיובתא.
היא מתרצת שהתנא שונה רק דין ברור שאין בו חילוקים.
- משנה: הקריב — תמותהגמרא חוזרת לרישא של המשנה: המפריש חטאת ואבדה, והפריש אחרת תחתיה והקריב אותה, ואחר כך נמצאה הראשונה — ״תמות״. היא נמנית בין חמש החטאות המתות, חטאת שהתכפרו בעליה באחרת.משנה: הקריב את השניה ואחר כך נמצאה הראשונה — הראשונה מתה
- דיוק מהמשנהמדייקים מלשון המשנה: רק משום שהשניה כבר הוקרבה האבודה מתה, ״הא לא הקריבה — תרעה״. והדין זהה בכל אופן: בין שהתכפר באבודה ובין בשאינה אבודה, בין שמשך ובין שלא משך. זה סותר את שני ההסברים, שבהם התוצאה תלויה בפרטים אלה.דיוק: אם לא הקריב — רועה, בלי חילוק בין המקרים
- תיובתא דתרוייהומכאן ״תיובתא דתרוייהו״ — קושיה חמורה על רב הונא ועל רבי אבא כאחד. רב הונא מבחין בין משך לבא לימלך, ורבי אבא בין התכפר באבודה לשאינה אבודה, והמשנה אינה מבחינה.תיובתא: המשנה לא מבחינה בין המקרים, כרב הונא ורבי אבא
- מילתא דפסיקאאין לדייק כך: ״מילתא דפסיקא ליה קתני״, ומילתא דלא פסיקא ליה לא קתני. התנא שונה רק דין חד משמעי — שהאבודה מתה אחרי שהוקרבה השניה — ואינו שונה מקרים שהדין בהם משתנה לפי החילוקים (רש״י).תשובה: התנא שונה רק דין פסוק, בלי חילוקים
- משנה: מעותהגמרא שבה ומקשה מהסיפא העוסקת במעות: ״המפריש מעות לחטאת״ ואבדו, והפריש אחרים תחתיהם, ונמצאו הראשונים לפני שקנה חטאת — מערב את המעות, מביא מהן חטאת, והעודף נופל לקרבן נדבה.משנה: מעות שאבדו ונמצאו — מביא מאלו ומאלו, השאר לנדבה
- דיוק: הא מאחדמדייקים: ״טעמא דמתכפר מאלו ומאלו״ הוא שעדיין לא התכפר באחד מהם. ״הא מאחד״ — אם כבר התכפר באחד, ״יוליכם לים המלח״. בשלב זה הגמרא סוברת שהדין מוסכם על הכל (רש״י), כלומר בלי חילוק בין המקרים.דיוק: אם התכפר באחד מהם, האחרים הולכים לים המלח
- תיובתא שובוגם כאן אין חילוק: בין שהתכפר במעות האבודות ובין בשאינן אבודות, בין שמשך ובין שלא — המעות האחרות הולכות לים המלח. ושוב ״תיובתא דתרוייהו״.תיובתא שוב: גם במעות אין חילוק בין המקרים
- הכא נמימתרצים כמו קודם: ״הכא נמי״ מילתא דפסיקא ליה קתני. התנא שונה את התקנה הברורה — יביא מאלו ומאלו — בלי חילוקים. ללמד שאפשר להביא מאחד מהן היה צריך לחלק בין משך ללא משך ובין אבודים לשאינם, ולכן לא שנה זאת (רש״י).תשובה: התנא שנה רק תקנה ברורה בלי חילוקים
עמוד ב · גמרא
שני ציבורי מעות לאחריות — רבי אמי
בקצרה — על מה הסוגיה
בקצרה: רבי אמי קובע שמעות שהופרשו לאחריות נופלות לנדבה. הגמרא שואלת לשיטת מי: לרבי ולחכמים הדין פשוט, ולכן הוא נאמר לשיטת רבי שמעון.
מוכיחים שיש לו נדבה בכלל, ומיישבים שהחידוש הוא ששני ציבורי מעות אינם כמו קבוצה אחת. הסוגיה נגמרת בתחילת דף כד.
- רבי אמי״המפריש שני ציבורי מעות״ לחטאתו לאחריות — כלומר כגיבוי, שאם תאבד אחת הקבוצות יביא מהשניה — מתכפר באחת מהן, והשניה נופלת לנדבה.רבי אמי: שני ציבורי מעות לאחריות — האחד מתכפר והשני נדבה
- פשיטאהגמרא שואלת ״אליבא דמאן״ נאמר הדין. אם כרבי — ״פשיטא״ שנופלים לנדבה: רבי אומר שהמעות הולכות לים המלח רק במפריש לאיבוד, תחת מעות שאבדו, אבל באחריות הוא עצמו מודה.קושיה: אם כרבי, פשיטא — הוא מחמיר רק במפריש לאיבוד
- קל וחומרואם כחכמים — הדין פשוט עוד יותר, בקל וחומר: אם ״לאו כאיבוד דמי״, כלומר המפריש לאיבוד אינו נחשב כאבוד ואין המעות הולכות לים המלח, אז ״לאחריות מיבעיא״?קושיה: אם כחכמים, קל וחומר — אפילו לאיבוד אינו כאבוד
- אליבא דרבי שמעוןאלא נאמר לשיטת רבי שמעון, ושם יש מה לחדש. רבי שמעון, כפי שנאמר בפרק קודם (דף טו), אומר שחמש חטאות מתות ואין רועה לגמרי, ולכן צריך להשמיענו מה דינן של מעות (רש״י).תשובה: רבי אמי אמר לשיטת רבי שמעון
- מהו דתימא״מהו דתימא״ — היה מקום לומר — ש״לית ליה״ לרבי שמעון נדבה: כשם שבבהמות אין לו רעיה ונדבה, כך גם במעות הנותרות, והן הולכות לים המלח (רש״י). לכן ״קא משמע לן״ רבי אמי שיש לו נדבה.היה אפשר לחשוב: לרבי שמעון אין נדבה; קא משמע לן שיש
- ומי מצית אמרת?אבל ״מי מצית אמרת״ שאין לרבי שמעון נדבה? הרי נשנתה ברייתא (במסכת שקלים): שלושה עשר שופרות, קופות צדקה בצורת שופר, היו במקדש, ועליהן כתוב לאיזה צורך נותנים בהן כסף: שקלים חדשים וישנים, קינים, גוזלי עולה, עצים, לבונה וזהב לכפורת, ו״ששה לנדבה״.קושיה: האם באמת אין לרבי שמעון נדבה? ברייתא על שופרות
- ששה לנדבהרבי יהודהבברייתא מפרשים: הששה לנדבה הם ״לעולה הבאה מן המותרות״, מכסף שנותר מקרבנות חטאת ואשם, ו״אין עורה לכהנים״: מוכרים את העור וקונים בדמיו עולות לקיץ המזבח, כדי שלא יהיה פנוי. כך אומר רבי יהודה.רבי יהודה: ששה שופרות לעולה ממותרות, ועורה נמכר ולא לכהנים
- רבי נחמיה או רבי שמעוןאומר לו רבי נחמיה, ויש אומרים רבי שמעון: ״בטלה מדרשו של יהוידע הכהן״. יהוידע דרש את הכתוב ״אשם הוא״ — לרבות כל דבר שבא ממותר חטאות ואשמות, ליקח בדמיו עולות: הבשר לשם והעורות לכהנים. אם עורות העולות האלה נמכרים לנדבה, אין מקום למדרש.רבי נחמיה או רבי שמעון: מותר חטאת קונה עולות, עורן לכהנים
- אלמא אית ליה נדבהמכאן ״אלמא אית ליה נדבה לרבי שמעון״: לפי הגרסה שהאומר הוא רבי שמעון, גם לשיטתו ממותר חטאות קונים עולות — כלומר יש לו נדבה. אם כן אין מקום לחשוש שאין לו נדבה, ומה חידש רבי אמי?קושיה: לרבי שמעון יש נדבה ממילא — מה חידש רבי אמי?
- איצטריךחד סידרא״איצטריך, סלקא דעתך אמינא״ — דברי רבי אמי נצרכים, כי היה עולה על הדעת שרבי שמעון מודה בנדבה רק ב״חד סידרא״: קבוצת מעות אחת שהופרשה לחטאת, והוזלו הטלאים ונותר ממנה עודף (רש״י). את המותר הזה מביאים לעולת נדבה.תשובה: נצרך — אפשר היה לחשוב שנדבה רק בקבוצת מעות אחת
- אבל בתרי סדרידף כ״ד״אבל בתרי סדרי לא״ — בשתי קבוצות שהופרשו לאחריות, כשהתכפר באחת הוא דחה בכך את השניה (רש״י), ולכן היה מקום לומר שרבי שמעון אינו מפיל אותה לנדבה.היה אפשר לחשוב: בשתי קבוצות, הכפרה באחת דוחה את השניה
- קא משמע לןדף כ״דלכן ״קא משמע לן״ רבי אמי: גם בשני ציבורי מעות שהופרשו לאחריות, רבי שמעון סובר שהציבור שלא התכפר בו נופל לנדבה ואינו הולך לים המלח.קא משמע לן: גם בשני ציבורי מעות לאחריות — לנדבה
חשבו לפני שממשיכים
מה ההבדל בין מעות שהופרשו לאיבוד לבין מעות שהופרשו לאחריות, ומדוע זה משנה לרבי?
רבי אומר שהמפריש לאיבוד כאיבוד דמי ולכן המעות הולכות לים המלח, אבל במפריש לאחריות הוא מודה שהמעות נופלות לנדבה: עד כאן לא קאמר רבי אלא במפריש לאבוד.
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות להעמקה
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- SW Daf — Simon Wolf — תרשימים, מפות ודפי מקורות לדף — מקושרים במקור (באדיבות Simon Wolf)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.