תמורה כ״א

תמורת בכור ומעשר — במה הם שונים משאר קדשים

1. משנה — דין התמורה״תמורת הבכור והמעשר, ולדן וולד ולדן״ עד סוף העולם דינם כבכור וכמעשר בהמה עצמם: אינם קרבים על המזבח, אלא נוהגים בהם קדושה — רועים עד שיפול בהם מום, ואז ״יאכלו במומן״. תמורת בכור ווולדותיה נאכלים לכהנים, ותמורת מעשר ווולדותיה — לבעלים. לפי רש״י, ״כבכור וכמעשר״ כולל את כל דיני קדושתם, ובהם האיסור למכור את בשרם באיטליז.תמורת בכור ומעשר וולדותיהן: רועים עד מום ונאכלים במומם
2. משנה — הבדל ראשון: איטליז״מה בין בכור ומעשר לכל הקדשים?״ ההבדל הראשון: קדשים אחרים שנפל בהם מום ונפדו ״נמכרים באיטלז, ונשחטין באיטלז, ונשקלין בליטרא״ — כבשר חולין, אף שיש בכך זלזול. בכור ומעשר אינם נמכרים כך. רש״י: דמי הבכור ניתנים לכהן ודמי המעשר לבעלים, ואין הנאה להקדש — ולכן אין מזלזלים בקדשים בשביל הנאה פרטית.הבדל ראשון: שאר קדשים נמכרים באיטליז, בכור ומעשר לא
3. משנה — הבדל שני ושלישיההבדל השני: לשאר הקדשים ולתמורותיהם שנפל בהם מום ״יש פדיון״ — הם נמכרים, יוצאים לחולין וכספם למקדש — ולבכור ולמעשר אין (רש״י: בבכור נאמר שלא יפדה, ובמעשר שלא יגאל). ההבדל השלישי: שאר הקדשים מותר להביא ״מחוצה לארץ״ לכתחילה; בכור ומעשר — לא לכתחילה, אך אם באו תמימים יקרבו, ואם בעלי מומין ״יאכלו במומן״ — בכור לכהנים, מעשר לבעלים.הבדלים: אין פדיון לבכור ומעשר, ומחוץ לארץ רק בדיעבד
4. רבי שמעון — טעם ההבדלרבי שמעון מסביר את ההבדל השלישי: ״הבכור והמעשר יש להן פרנסה ממקומן״ — בחוץ לארץ הם רועים עד שיפול בהם מום ונאכלים במומם, ולכן אין צורך להביאם. ושאר הקדשים, גם אחרי שנפל בהם מום, ״הרי אלו בקדושתן״: צריך לפדותם ולהקריב את דמיהם, ומאחר שסופם להקריב דמים, מביאים אותם עצמם תמימים (רש״י).רבי שמעון: בכור ומעשר נאכלים במומם במקומם, לכן אין מביאים אותם

המטיל מום בתמורת בכור ומעשר

1. בעיא״אמר רבא בר רב עזא״, בארץ ישראל שאלו: מי שהטיל מום בתמורת בכור או מעשר — מהו? שני צדדים: ״כיון דלא קריבן לא מיחייב״ — האיסור קיים רק כשהמום פוסל בהמה מהקרבה, ותמורה אינה קרבה; או ״כיון דקדשו מיחייב״ — סוף סוף היא קדושה.בעיא: המטיל מום בתמורת בכור ומעשר — חייב, כי קדושה, או פטור?
2. אביי מקשה״אמר ליה אביי: ותיבעי לך המטיל מום בתשיעי״ — מדוע שאלת דווקא על התמורה? אותה שאלה קיימת גם בתשיעי של מעשר בהמה שהמונה קרא לו בטעות ״עשירי״: הוא קדוש ואינו קרב (רש״י), ולכן אסור לגזוז ולעבוד בו עד שיפול בו מום.אביי: למה לא שאלת גם על תשיעי של מעשר, שקדוש ואינו קרב?
3. אלא מאי שנאאביי ממשיך ומוכיח מתוך דברי השואל עצמו: ״אלא מאי שנא תשיעי, דלא קמיבעיא לך?״ — על התשיעי לא שאלת, כי פשוט לך שהמטיל בו מום פטור. מה הטעם לכך? הטעם הזה עצמו יפתור גם את שאלתך על התמורה.אביי: ומדוע בתשיעי פשוט לך שאין חיוב?
4. מיעוט מהכתוב״דרחמנא מעטיה״: נאמר ״עשירי״ ״להוציא התשיעי״ — רק העשירי קרב. מאחר שהתשיעי אינו קרב, פשוט שהמטיל בו מום אינו חייב (רש״י).אביי: התורה מיעטה תשיעי מהקרבה, ולכן המטיל בו מום פטור
5. הכי נמיאביי מסיק: ״הכי נמי״ — כך גם בתמורת בכור: ״רחמנא מעטינהו״. נאמר בבכור ״קדש הם״ — ״הם קריבין ואין תמורתן קריבה״. מאחר שהתמורה אינה קרבה, דינה כתשיעי: המטיל בה מום פטור, ואין כאן ספק.אביי: גם תמורה ממועטת מהקרבה — ולכן המטיל בה מום פטור
6. גרסה אחרת — הסדר מתהפךרב נחמן בר יצחק מתני לה הכי: מי ששאל הוא רב אחא בריה דרב עזא, ושאלתו על התשיעי של מעשר; ואביי משיב לו: ״ותיבעי לך״ המטיל מום בתמורת בכור ומעשר — הרי אפשר לשאול גם עליהם.גרסה אחרת: בנו של רב עזא שאל על תשיעי; אביי: גם תמורה
7. אלא מאי שנא״אלא מאי שנא תמורת בכור ומעשר דלא מיבעיא לך?״ — מה מיוחד בתמורה, שלגביה אין שאלה.קושיה: מה מיוחד בתמורת בכור ומעשר, שאין בה ספק?
8. מיעוט בשניהם״דרחמנא מעטינהו״ — ״קדש הם״: הם קרבים ואין תמורתם קריבה. וכך ״תשיעי של מעשר נמי״ — התורה מיעטה אותו ב״העשירי״. בשני המקרים התורה מיעטה, ולכן אין חיוב.תשובה: בשניהם התורה מיעטה — קדש הם והעשירי — ולכן אין חיוב

בן עזאי: מעשר שני בכל הרואה

1. בן עזאי — יכולהדבר השלישי בברייתא של רבי יוסי (שלושה דברים משום שלושה זקנים) — בן עזאי: ״יכול יעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בכל הרואה?״ — בכל מקום שממנו רואים את ירושלים (רש״י), ולא רק בתוך העיר. ומנמק למה לא: ״ודין הוא״ — בכור ומעשר שני שניהם ״טעון הבאת מקום״; ״מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה״ (כי קדשים נפסלים ביוצא), ״אף מעשר״.בן עזאי: מעשר שני כבכור, נאכל רק לפנים מן החומה
2. פירכא — מתן דמים״מה לבכור״ — שהוא חמור: ״טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח״, ולכן נאכל רק בתוך החומה. ״תאמר במעשר דלא?!״ — אין ללמוד ממנו.פירכא: בכור טעון דם ואימורים, ומעשר שני לא
3. היקש מהכתוב״תלמוד לומר״ ״ואכלת לפני ה׳ אלהיך... ובכורות בקרך וצאנך״ — ״מקיש מעשר לבכור״: מה בכור אינו נאכל אלא ״לפנים מן החומה״, אף מעשר.תשובה: ההיקש מלמד שמעשר שני נאכל לפנים מן החומה כבכור
4. מאי קשיא ליה״מאי קשיא ליה דקאמר יכול?״ — מה גרם לבן עזאי להעלות את האפשרות שמעשר שני ייאכל בכל הרואה, עד שנזקק לפסוק כדי לשלול אותה?קושיה: מדוע בכלל חשב בן עזאי שמעשר שני יאכל בכל הרואה?
5. משנה — שילה וירושלים״אמרת, הואיל ותנן״: ״אין בין שילה לירושלים״ אלא ש״בשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה״, ו״בירושלים לפנים מן החומה״. רש״י: קדשים קלים טעונים מתן דם, אך מעשר שני אין בו דם — והיה מקום לומר שייאכל בכל הרואה.תשובה: בשילה אכלו מעשר שני בכל הרואה — אולי גם בירושלים
6. מהו דתימא… קא משמע לןהמשנה ממשיכה: ״וכן קדשי קדשים לפנים מן הקלעים״ — בשילה ובירושלים כאחת, בתוך החצר בלבד (בשילה בין יריעות החצר, בירושלים בעזרה). נמצא שההבדל בין שילה לירושלים נוגע רק לקדשים קלים ולמעשר שני. מכאן ההו״א: ״מהו דתימא בירושלים ליתי מעשר שני בכל הרואה״ — אפשר היה לחשוב שהחומרה של ירושלים, ״לפנים מן החומה״, נאמרה רק בקדשים קלים, שיש בהם מתן דם על המזבח, ואילו מעשר שני, שאין לו צד מזבח, נשאר בירושלים כבשילה ונאכל בכל הרואה (רש״י). ״קא משמע לן״ בן עזאי בהיקש: מעשר כבכור — גם בירושלים רק לפנים מן החומה. לכן פתח ב״יכול״.בן עזאי שולל: שמא בירושלים מעשר שני, שאין בו מזבח, ייאכל בכל הרואה

אחרים: בכור שעברה שנתו

1. אחרים אומריםבברייתא מביאים עוד דרשה — ״אחרים אומרים״: ״יכול יהא בכור שעברה שנתו כפסולי המוקדשין, ויפסל?״ — שמא ייפסל מהקרבה כקרבן שעבר זמנו, כי נאמר בו ״שנה בשנה״ (רש״י).אחרים: אולי בכור שעברה שנתו נפסל מהקרבה כקרבן פסול?
2. היקש לבכור״תלמוד לומר״ ״מעשר דגנך ותירושך ויצהרך״ — ״מקיש בכור למעשר״: ״מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה״, אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה.תשובה: הכתוב מקיש בכור למעשר, שאינו נפסל משנה לשנה
3. ולרבנן — מנא להוולרבנן (רבי ישמעאל, רבי עקיבא ובן עזאי), ״דמפקי להו לטעמא אחרינא״ — שדורשים את ההיקש לדין אחר — ״משנה לחבירתה מנא להו?״ מנין להם שהבכור אינו נפסל כשעברה שנתו?קושיה: ולחכמים, שדורשים את ההיקש לדבר אחר, מנין שאינו נפסל משנה לשנה?
4. שנה בשנה״נפקא להו״ מ״לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה״ — הכפילות ״שנה בשנה״ מורה על יותר משנה אחת, ומכאן שהבכור יכול לעבור משנה לשנה; כך ״לימד על הבכור שאינו נפסל משנה לחברתה״.תשובה: מהכתוב שנה בשנה לומדים שבכור אינו נפסל משנה לשנה
5. ולאחרים מאי דרשיולאחרים, שלמדו זאת מההיקש, ״לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה מאי דרשי ביה?״ — מה הם דורשים מהכתוב הזה?קושיה: ולאחרים, מה נלמד מהכתוב שנה בשנה?
6. יום משנה זו״מיבעי ליה לכדתניא״: ״יום אחד משנה זו ויום אחד משנה אחרת״ — הבכור נשחט בסוף שנתו כמצוותו ונאכל באותו יום וביום המחרת, שכבר נחשב לשנה אחרת (רש״י). ״לימד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד״.תשובה: שנה בשנה מלמד שהבכור נאכל יום משנה זו ויום משנה אחרת
7. ורבנן — שני ימיםורבנן — החכמים שלמדו מהכתוב אי-פסול — ״דנאכל לשני ימים ולילה אחד מנא להו?״קושיה: ולחכמים, מנין שהבכור נאכל שני ימים ולילה אחד?
8. יהיה לך כחזה התנופה״אמר קרא״: ״יהיה לך כחזה התנופה״ — הבכור הושווה לחזה ושוק של שלמים, הנאכלים לשני ימים ולילה אחד (רש״י; ובלשון אחרת — הכפל ״יהיה״ מוסיף יום).תשובה: הבכור הושווה לחזה ושוק שנאכלים שני ימים ולילה אחד
9. סוף הפרק״הדרן עלך אלו קדשים״ — כאן מסתיים הפרק ״אלו קדשים״. מן המשנה הבאה מתחיל פרק חדש, ״ולד חטאת״.סיום הפרק אלו קדשים

משנה: חטאות שדינן מיתה

1. משנה — שלוש חטאות שמתותהפרק החדש פותח בחמש חטאות שדינן מיתה. שלוש הראשונות: ״ולד חטאת״ (הנולד לחטאת), ״תמורת חטאת״ (בהמה שנעשתה תמורה לחטאת), ו״חטאת שמתו בעליה״ (לפני שהוקרבה) — ימותו: כונסים אותן למקום סגור ומונעים מהן מזון.ולד חטאת, תמורתה וחטאת שמתו בעליה — דינם מיתה
2. משנה — עברה שנתה ואבדהשתי החטאות האחרות: ״שעיברה שנתה״ (חטאת באה רק בתוך שנתה, ועברה שנה מלידתה) ו״שאבדה ונמצאת בעלת מום״ — אם הבעלים כבר כיפרו באחרת, תמות, ו״אינה עושה תמורה״: אם המירו בה בהמת חולין, אין זו תמורה. רש״י: כשנמצאה בעלת מום לפני הכפרה והבעלים כיפרו אחר כך באחרת, יש כאן שתי סיבות לפסול — אבדה ומום — ולכן תמות; אילו נמצאה תמימה, הייתה רועה.אחרי כפרה באחרת: שעברה שנתה ושאבדה בעלת מום מתות ואינן עושות תמורה
3. המשך המשנהדף כב — לא נהנין״לא נהנין ולא מועלין״: אסור ליהנות מהן לכתחילה (רש״י: מדרבנן), ואם נהנו — אין מעילה, כי לא הן ולא דמיהן יקרבו ולכן קדושתן סרה.בחטאות שמתות אין נהנין, ואם נהנו אין מעילה
4. המשך המשנהדף כב — לפני כפרה״ואם עד שלא כיפרו הבעלים״ — הדין אחר: זו שעברה שנתה ״תרעה עד שתסתאב״ (עד שיפול בה מום) ותמכר, ויביאו בדמיה חטאת אחרת (רש״י: זו שאבדה ונמצאה בעלת מום, שכבר מסואבת, תימכר מיד). בינתיים היא ״עושה תמורה ומועלין בה״, כי עדיין קדושה.לפני כפרה: תרעה עד מום, תימכר ויביאו בדמיה אחרת; עושה תמורה

שאלות הבנה

מקורות להעמקה

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא