תמורה י״ט
מתי ולד קרב בעצמו: שם על האם והמותר לשיטת רבי אלעזר, ונקבה שהופרשה לאשם: ממתינה למום או נמכרת מיד, לפי קדושת הגוף וקדושת דמים.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח בהמשך הסוגיה על ולדות קרבנות: רבא מסביר ששיטת רבי אלעזר נשענת על ״שם עולה על אמו״, אביי מקשה מברייתא על נקבה שהופרשה לפסח ומציע הסבר אחר, רב עוקבא בר חמא מקשה עליו מברייתא נוספת, ורבינא מיישב בבהמה מעוברת.
אחר כך רבי יוסי ברבי חנינא מוסיף שרבי אלעזר מודה בנקבה שהופרשה לאשם. בעמוד ב׳ משנה חדשה: נקבה שהופרשה לאשם רועה עד שיפול בה מום, ולרבי שמעון נמכרת בלי מום.
הגמרא בוררת את הטעמים (מיגו דנחתא קדושת דמים, דבר שאינו ראוי לגופו, מחוסר זמן ובכור), והדף נחתם בפתיחת ברייתא על המקדיש נקבה לעולתו, לפסחו ולאשמו.
עמוד א · המשך מדף י״ח
ולד הקרב בעצמו: שם על האם והמותר
→ תחילת הסוגיה בדף י״חבקצרה — על מה הסוגיה
רבא ביאר ששיטת רבי אלעזר נשענת על שם עולה על אמו, אביי הקשה מברייתא על נקבה שהופרשה לפסח ורבא דחה, ואביי הציע הסבר אחר (המותר והולד הולכים יחד).
אחר כך הקשה רב עוקבא בר חמא מברייתא נוספת, ורבינא תירץ שמדובר בבהמה מעוברת.
- רקעהדיון ממשיך מהדף הקודם, במפריש נקבה לעולה (עולת בהמה באה רק מן הזכר) וילדה זכר: לחכמים הולד נמכר ובדמיו מביאים עולה, ורבי אלעזר אומר שהולד עצמו קרב עולה. רבא ביאר שטעמו של רבי אלעזר הוא ש״שם עולה על אמו״: על האם יש כבר שם עולה, כי עולת העוף באה אף מן הנקבה, ועוד שדמיה עומדים לעולה (רש״י). לכן קדושת הגוף יורדת גם על הולד.המשך הדף הקודם: לרבא הולד קרב כשיש שם עולה על האם
- דברי רבאאבל ב״תמורת ולד אשם״ אין שם עולה על האם: הקדושה הראשונה, שממנה באו כולם, הופרשה לאשם ולא הייתה עולה, לא היא ולא דמיה (רש״י). לכן אף רבי אלעזר מודה שהולד עצמו אינו קרב; הוא נמכר, ו״בדמיו אין״ — בדמיו מביאים קרבן.רבא: בולד תמורת אשם אין שם עולה על האם, ולכן הולד עצמו לא קרב
- איתיביה אבייאביי מקשה על רבא מברייתא: האם באמת רבי אלעזר דורש ״שם עולה על אמו״? הברייתא פותחת: מי ש״הפריש נקבה לפסחו״ (פסח בא רק מזכר) — תרעה עד שיפול בה מום, תימכר ויביא בדמיה פסח. ״ילדה״ — גם הולד ירעה, יימכר ובדמיו יביא פסח. הקושיה תתחדד מהמשך הברייתא.אביי מקשה: האם צריך שם על האם? ברייתא על נקבה שהופרשה לפסח
- המשך הברייתא״נשתיירה אחר הפסח״ — הנקבה שהופרשה לפסח נשארה בלי מום עד אחרי הפסח: תרעה עד שיפול בה מום, תימכר ויביא בדמיה שלמים, וכך גם הולד שילדה. אבל רבי אלעזר אומר: ״הוא עצמו יקרב שלמים״. רש״י: פסח בשאר ימות השנה דינו שלמים, והאם עצמה אינה קרבה כי נקבה זו נפסלה מחמת קדושת פסח.ברייתא: אחרי הפסח הולד נמכר לשלמים, אך התנא החולק מקריבו שלמים
- והא הכאאביי מסיק: ״דליכא שם שלמים על אמו״ — האם הוקדשה לפסח ולא לשם שלמים, ובכל זאת רבי אלעזר אומר שהולד יקרב שלמים. הרי שאינו מצריך שם כזה על האם, וזה סותר את רבא.אביי: אין שם שלמים על האם, ובכל זאת הולד קרב שלמים
- שאני אחר הפסחרבא דוחה: ״שאני אחר הפסח״ — ״מותר פסח גופיה קרב שלמים״. פסח שהופרש ונתכפר באחר ונותר, קרב שלמים (רש״י). לכן אחרי הפסח שם פסח מסתלק מהאם וחל עליה שם שלמים, אלא שנקבה אינה יכולה להיקרב כי באה מכוח פסח. אם כן יש שם שלמים על אמו.רבא: אחרי הפסח מותר פסח קרב שלמים, ולכן יש שם שלמים על האם
- אי הכיאביי שואל: ״אי הכי״ — אם הטעם הוא ששם שלמים על האם, ״ניפלוג נמי ברישא״: גם בתחילת הברייתא (ילדה לפני הפסח) יחלקו חכמים ורבי אלעזר. כי בשאר ימות השנה פסח הוא שלמים (רש״י), ושם שלמים חל על האם גם לפני הפסח.אביי: אם כך, שיחלקו גם בולד שנולד לפני הפסח
- אין הכי נמירבא מודה: ״אין הכי נמי, ופליגי״ — אכן גם בתחילת הברייתא חלוקים, ורבי אלעזר סובר שגם שם הולד קרב שלמים.רבא: אכן יש מחלוקת גם בולד שנולד לפני הפסח
- אביי: הסבר אחראביי מציע טעם אחר לשיטת רבי אלעזר: ״לא פליג מידי״ — בולד שנולד לפני הפסח אין מחלוקת, והוא נמכר. הטעם אינו שם על האם אלא כלל מקובל: ״למקום שהמותר הולך הולד הולך״. מותר הוא בהמה שהופרשה לאחריות ונשארה, כי הבעלים נתכפרו בבהמה אחרת (רש״י). לפי רש״י הכלל מסביר את כל המקרים: מותר עולה קרב עולה — ולכן גם ולד של נקבה שהופרשה לעולה קרב; מותר אשם רועה — ולכן גם ולד תמורת אשם רועה. אחרי הפסח המותר קרב שלמים, ולכן גם הולד קרב שלמים.אביי: הולד הולך למקום שהמותר הולך, ואין מחלוקת לפני הפסח
- לפני הפסחלפני הפסח אין למותר מקום, כי הוא אינו ראוי לכלום (רש״י). הנקבה הוקדשה רק ״לדמי פסח״ — נמכרת וקונים בדמיה פסח, שהרי היא עצמה אינה יכולה להיקרב — ולכן גם הולד קדוש רק לדמי פסח ונמכר. אם כן אין מחלוקת בתחילת הברייתא.לפני הפסח האם והולד קדושים רק לדמי פסח, ולכן נמכרים
- מתיב רב עוקבא בר חמארב עוקבא בר חמא מקשה על אביי: ״ומי אמרינן מדאימיה לדמי ולד נמי לדמי״ — האם באמת אומרים שמאחר שהאם קדושה לדמים גם הולד כך? בברייתא אחרת: המפריש נקבה לפסח — ״היא וולדותיה ירעו״ ויביאו בדמיהם פסח, אבל רבי אלעזר אומר: ״הוא עצמו יקרב פסח״.רב עוקבא בר חמא: ברייתא שבה הולד קרב פסח אף שאמו לדמים
- והא הכאהקושיה מתחדדת: האם קדושה כאן לדמים בלבד, ובכל זאת רבי אלעזר מקריב את הולד פסח. הרי ש״לא מוקמינן ליה באימיה״ — אין מעמידים את הולד בקדושת אמו, וזה סותר את הכלל של אביי.הקושיה: האם לדמים והולד קרב, אין הולד הולך אחר אמו
- תירוץ רבינא: בהמה מעוברתרבינא: מדובר ב״מפריש בהמה מעוברת״. רבי אלעזר סובר כרבי יוחנן ש״אם שיירו משוייר״: המקדיש בהמה מעוברת ושייר את העובר לקדושה אחרת — העובר משוייר, כי ״עובר לאו ירך אמו״ אלא גוף נפרד. לפי רש״י גם כשלא שייר אותו הוא אינו נגרר אחרי אמו, ולכן חלה עליו קדושת פסח לעצמו. האם, שהיא נקבה, ״לא קדשה קדושת הגוף״ אלא לדמים בלבד, ואילו הולד קדוש וקרב.רבינא: בבהמה מעוברת העובר גוף נפרד וקדוש פסח, ואמו לדמים
- שמע מינהמר זוטרא בריה דרב מרי מסכים: ״הכי נמי מסתברא״ שמדובר בבהמה מעוברת, מלשון הברייתא ״היא וולדותיה״. כלומר הולדות כבר היו קיימים בשעת ההקדש (רש״י); אילו נולדו אחר כך, הייתה הברייתא אומרת שהנקבה ילדה. ״שמע מינה״ שכך הוא.מר זוטרא בריה דרב מרי: לשון היא וולדותיה מוכיחה שמדובר בבהמה מעוברת
עזרים — טבלת שיטות
הטעם לשיטת רבי אלעזר — שני הסברים
| רבא | אביי | |
|---|---|---|
| הטעם | שם שלמים על האם | הולד הולך למקום המותר |
| נולד לפני הפסח | חולקים: הולד עצמו קרב שלמים | אין מחלוקת: נמכר ובדמיו פסח |
| נולד אחרי הפסח | הולד עצמו קרב שלמים | הולד עצמו קרב שלמים |
חשבו לפני שממשיכים
מה ההבדל בין נקבה שהופרשה לפסח לפני הפסח לבין נקבה כזו אחרי הפסח?
לפי רבא, אחרי הפסח מותר פסח קרב שלמים, ולכן יש שם שלמים על האם והולד קרב שלמים; גם לפני הפסח יש עליה שם שלמים, ולכן גם שם נחלקו. לפי אביי, לפני הפסח המותר אינו ראוי לכלום, והאם והולד קדושים רק לדמי פסח; אחרי הפסח הולד הולך אחרי המותר וקרב שלמים.
עמוד ב · גמרא
ולד נקבה שהופרשה לאשם
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי יוסי ברבי חנינא השמיע שרבי אלעזר מודה שבן נקבה לאשם אינו קרב אשם.
הגמרא תמהה שהדבר פשוט, ומבארת שבלי ההשמעה היינו טועים בטעמו של רבי אלעזר, ושדווקא אשם נבחר להשמעה.
- דברי רבי יוסי ברבי חנינאאמר רבי יוסי ברבי חנינא: ״ומודה רבי אלעזר״ — מי שהפריש נקבה לאשם (שאינו בא אלא מזכר) וילדה זכר, ״אין בנה קרב אשם״. אף רבי אלעזר מודה בזה לחכמים.רבי יוסי ברבי חנינא: גם התנא מודה שבן נקבה לאשם אינו קרב אשם
- פשיטאהגמרא תמהה: ״פשיטא״! רבי אלעזר הקריב את הולד רק כשהפריש נקבה לעולה, משום ש״איכא שם עולה על אמו״ (עולת העוף באה מן הנקבה). באשם אין שם אשם על האם, כי אין אשם נקבה (רש״י), ולכן ברור שגם הוא מודה.קושיה: פשוט, שהרי באשם אין שם אשם על האם
- קא משמע לןתשובה: ״אי לאו דאשמעינן״ הייתי אומר שטעמו של רבי אלעזר אינו שם עולה על האם אלא ש״חזי ולד להקרבה״: הולד זכר וראוי להקרבה. אז גם ולד זה, שהוא זכר וראוי, היה קרב אשם. ההשמעה מלמדת שהטעם הוא שם עולה על האם (רש״י).תשובה: בלי זה הייתי חושב שהטעם הוא שהולד זכר הראוי להקרבה
- אי הכיהגמרא מקשה: ״אי הכי״ — אם הטעם הוא השם שעל האם, במקום להשמיענו שאין בנה קרב אשם, ״נישמעינן דאין בנה קרב עולה״: בנה של נקבה שהופרשה לאשם אינו קרב אפילו עולה, כי אין שם עולה על אמו. ״והוא הדין לאשם״ — רש״י: זה קל וחומר. אם לעולה, שדמי האם עשויים ללכת לעולה, הולד אינו קרב — לאשם, שאין לו שם על האם כלל, כל שכן.קושיה: שישמיע שאין בנה קרב עולה, ומזה נדע גם לאשם
- קא משמע לןתשובה: אילו השמיע רק עולה, ״הוה אמינא״ שדווקא עולה לא קרבה, כי האם לא הוקדשה לעולה; אבל אשם, שאליו הוקדשה האם, ״אימא ולד קרב אשם״. לכן השמיע במפורש שאף אשם אינו קרב.תשובה: בעולה הייתי חושב שאינו קרב כי האם לא נקדשה לה, באשם כן
עמוד ב · משנה וגמרא
נקבה לאשם: נמכרת במום או בלי מום
🔑 מפתח לסוגיה
בקדשים יש שתי דרגות: קדושת הגוף, שבגללה אין פודים את הבהמה בלי מום (ואם היא ראויה להקרבה היא קרבה), וקדושת דמים, שחלה על שווייה בלבד ומותר למכור אותה בלי מום. הסוגיה שואלת איזו קדושה חלה על נקבה שהופרשה לאשם.
בקצרה — על מה הסוגיה
במשנה נקבה שהופרשה לאשם רועה עד שיפול בה מום, ולרבי שמעון נמכרת מיד. הגמרא שואלת למה חכמים ממתינים למום ומבארת במיגו שקדושת דמים מביאה קדושת הגוף.
אחר כך היא בוררת מדוע חולק רבי שמעון, ומדוע מחוסר זמן קדוש אף שאינו ראוי עכשיו.
- משנההמפריש בהמה נקבה לקרבן אשם, שאינו בא אלא מזכר, תרעה עד שיפול בה מום, ״ותימכר״ לחולין ויביא בדמיה אשם. ״ואם קרב אשמו״ — אם הוקרב בינתיים אשם אחר שהפריש ושוב אינו זקוק לו — דמיה לאחר שתימכר נופלים לעולות נדבה.משנה: נקבה לאשם רועה עד מום, נמכרת ובדמיה מביאים אשם
- משנה: רבי שמעון״רבי שמעון אומר״: ״תימכר שלא במום״. נקבה אינה ראויה לאשם, ולכן אי-הראוּת הזו כשלעצמה כמום: לא חלה עליה קדושת הגוף אלא קדושת דמים בלבד, ואפשר למכור אותה מיד. (רש״י: בנקבה לעולה לא חולק, כי יש שם עולה בעוף.)רבי שמעון: הנקבה נמכרת מיד בלי מום, כי אינה ראויה לאשם
- ולמה לי תסתאב?הגמרא שואלת על חכמים: ״ולמה לי תסתאב״ — למה להמתין למום? ״תימכר״ מיד! ״כיון דלא חזיא למילתא היינו מומא״: כיון שאינה ראויה למה שהוקדשה לו, זה כשלעצמו מום.קושיה: למה להמתין למום, הרי אי-הראוּת היא מום
- מיגורב יהודה בשם רב: זה הטעם ״מיגו דנחתא לה קדושת דמים״ — מתוך שחלה עליה קדושת דמים, חלה גם קדושת הגוף. אף שהיא אינה קריבה, קדושת הגוף מועילה לכך שאין פודים אותה בלי מום.רב: מתוך שירדה קדושת דמים, ירדה גם קדושת הגוף, ולכן צריך מום
- רבא: זאת אומרתרבא מוסיף: ״זאת אומרת״ שמי שהקדיש זכר לדמיו, כלומר על מנת למכור ולהביא בדמיו עולה או אשם, גם הוא קדוש קדושת הגוף. וכיון שזכר ראוי להקרבה, הוא קרב (רש״י).רבא: גם זכר שהוקדש לדמיו קדוש קדושת הגוף וקרב
- מחלוקת רב כהנא ורבאבנדון זה נחלקו: רב כהנא אמר שהוא קדוש קדושת הגוף, ורבא אמר שאינו קדוש. ״הדר ביה״ רבא לדעת רב כהנא, מתוך דברי רב יהודה בשם רב המיישבים את המשנה (רש״י).רבא חזר בו וקיבל את דעת רב כהנא על זכר שהוקדש לדמיו
- רב חייא בר אביןרב חייא בר אבין שואל את רבי יוחנן על רבי שמעון שבמשנה: למה לא נאמר גם לשיטתו ״מיגו דנחתא ליה קדושת דמים״ ותחול קדושת הגוף? אז גם נקבה זו לא תימכר בלי מום.קושיה על רבי שמעון: למה אין מיגו שמחיל קדושת הגוף
- רבי יוחנן: לטעמיהרבי יוחנן: ״רבי שמעון לטעמיה״, כלומר הולך לשיטתו: ״כל מידי דלא חזי ליה לגופיה״ — דבר שאינו ראוי להקרבה בעצמו — לא חלה עליו קדושת הגוף. לכן אין צורך במום.רבי יוחנן: רבי שמעון סובר שדבר שאינו ראוי לגופו אינו מקבל קדושת הגוף
- תניא: אשם בן שנהרבי יוחנן מביא ראיה מברייתא: ״אשם בן שנה והביאו בן שתים״ (אשם נזיר ומצורע בא בן שנה) ולהפך, אשם בן שתים (גזילות, מעילות ושפחה חרופה) שהביאו בן שנה (רש״י). לדעת תנא קמא ההקרבה כשירה — הבהמה קדושה וקרבה אף שאינה בגיל הנדרש — אך ״לא עלו לבעלים לשם חובה״: לא יצאו ידי חובתם, ועליהם להביא אשם אחר.ברייתא, תנא קמא: אשם שלא בגילו כשר, אך אינו פוטר מחובה
- רבי שמעון בברייתאבהמשך הברייתא ״רבי שמעון אומר כל עצמן אינן קדושין״ — לא חלה עליהם קדושת הגוף כלל. הרי ששיטתו שדבר שאינו ראוי להקרבה בעצמו אינו קדוש, ולכן הנקבה שבמשנה נמכרת בלי מום.רבי שמעון בברייתא: אשם שלא בגילו אינו קדוש כלל
- והרי מחוסר זמןקושיה על הכלל: ״והרי מחוסר זמן״ — בהמה שטרם הגיע זמנה להיקרב, כגון כבש שלא הגיע ליום השמיני, אינה ראויה עכשיו, ובכל זאת אמר רבי שמעון שהיא קדושה: השוחטה בחוץ עובר באיסור שחיטת קדשים בחוץ, שחל רק על דבר הראוי להקרבה (רש״י).קושיה: מחוסר זמן אינו ראוי, ובכל זאת רבי שמעון אומר שקדוש
- שאני מחוסר זמןתירוץ: ״שאני מחוסר זמן דחזי למחר״ — הוא ראוי להיקרב כשיגיע זמנו, ולכן אינו נחשב כמי שאינו ראוי.תירוץ: מחוסר זמן ראוי להקרבה מאוחר יותר
- אי הכיהגמרא מקשה על התירוץ: ״אי הכי״ — אם די בכך שיהיה ראוי בעתיד, הרי ״אשם בן שתים והביאו בן שנה״ גם הוא ״חזי לשנה״, ראוי לשנה הבאה כשיהיה בן שתים. ולמה לרבי שמעון אינו קדוש?קושיה: אשם בן שתים שהובא בן שנה ראוי בעתיד, ובכל זאת אינו קדוש
- אלא: ילפותא מבכורמסקנה: ״אלא היינו טעמא״ — טעם רבי שמעון במחוסר זמן אינו שהוא ראוי למחר, אלא ש״דיליף ליה מבכור״, כלומר לומד אותו מדין בכור.מסקנה: מחוסר זמן קדוש מפני שנלמד מבכור
- תניא: מחוסר זמן ובכורמקור הדין בברייתא: רבי שמעון בן יהודה משם רבי שמעון — ״מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר״ עם הבהמות שהגיע זמנן למעשר בהמה, והרי הוא ״כבכור״. בכור קדוש כבר ברחם (רש״י), כלומר מיד כשנולד, אף שאינו קרב אלא מיום השמיני. כך גם מחוסר זמן: קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו. זה דין מיוחד הנלמד מבכור, ולכן אינו סותר את הכלל שדבר שאינו ראוי לגופו אינו קדוש.ברייתא: מחוסר זמן כבכור, קדוש לפני זמנו וקרב אחריו
עזרים — טבלת שיטות
תנא קמא ורבי שמעון — מתי יורדת קדושת הגוף?
| תנא קמא | רבי שמעון | |
|---|---|---|
| נקבה שהופרשה לאשם | רועה עד שתסתאב (מיגו) | נמכרת מיד, בלי מום |
| אשם שהובא שלא בגילו | כשר, אך אינו פוטר מחובה | אינו קדוש כלל |
| מחוסר זמן | לא נאמר | קדוש — נלמד מבכור |
חשבו לפני שממשיכים
מדוע מחוסר זמן קדוש לרבי שמעון אף שאינו ראוי להקרבה עכשיו, ואילו נקבה לאשם אינה קדושה בקדושת הגוף?
הגמרא העלתה שמחוסר זמן ראוי למחר, אך נדחה מאשם בן שתים שהובא בן שנה. לבסוף הטעם הוא שנלמד מבכור, שקדוש לפני זמנו. נקבה לאשם אינה ראויה לגופה כלל ואין לה דין כזה.
עמוד ב · גמרא
נקבה לעולתו, לפסחו ולאשמו
בקצרה — על מה הסוגיה
הדף נחתם בפתיחת ברייתא על המקדיש נקבה לעולה, לפסח ולאשם. הדיון עצמו נמשך בדף הבא.
- ברייתאתנו רבנן — ברייתא נוספת על המחלוקת בין חכמים לרבי שמעון: ״המקדיש נקבה לעולתו״ עושה תמורה, כי יש שם עולה עליה בעוף (רש״י).ברייתא: המקדיש נקבה לעולתו עושה תמורה, כי יש עולה בעוף
- המשך בדף כ׳בדף הבא הברייתא נמשכת: לדעת חכמים גם המקדיש נקבה לפסחו או לאשמו עושה תמורה. רבי שמעון מחלק: נקבה לעולתו עושה תמורה, אבל נקבה לפסחו או לאשמו אינה עושה תמורה, כי רק בהמה שרועה עד שיפול בה מום (קדושת הגוף) עושה תמורה, ונקבה לפסח ולאשם נמכרת לשיטתו בלי מום. שם תתברר הסוגיה.רבי שמעון: לעולתו עושה תמורה, לפסחו ולאשמו אינה עושה
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות להעמקה
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- SW Daf — Simon Wolf — תרשימים, מפות ודפי מקורות לדף — מקושרים במקור (באדיבות Simon Wolf)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.