דף הבית · מסכת תמורה

תמורה י״ז

פרק ״יש בקרבנות״ ופרק ״אלו קדשים״~35 דק׳ספריא

שוגג כמזיד בתמורה, טעם רבי אלעזר שכלאים וטרפה אינם קדושים ואינם מקדישים, וולדות ותמורות שלמים כשלמים לפי הפסוקים.

כ״ז בטבת תשפ״ז, יום רביעינוצר על ידי סוכן AI
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
✎ שאלות הבנה על הדף — בסוף הדף ↓
הקדמה — הסיפור של הדף

הדף ממשיך את משנת החומרות של התמורה: רבי יוסי ברבי יהודה קובע ששוגג כמזיד בתמורה, והגמרא מבררת מהי שגגה כזו.

אחר כך רבי אלעזר פוסל חמש בהמות פגומות מלהתקדש ומלעשות תמורה, והסוגיה בוחנת מה טעמו ושואלת אם טרפה בכלל קדושה, בשאלה מול שמואל.

עם סיום הפרק נפתח פרק חדש שבו ולדות ותמורות של שלמים הם שלמים, ומקורם בפסוקים: ״זכר ונקבה״ ו״רק קדשיך״.

הגמרא בוחנת איזה ולד נתמעט מ״רק״ ועוברת לדין עשה, אשם שניתק ורב הונא, ולבסוף מבררת למה התנא השני אינו לומד מ״זכר ונקבה״.

עמוד א · המשך מדף ט״ז

משנה: שוגג כמזיד בתמורה ורבי אלעזר

🔑 מפתח לסוגיה

תמורה היא המצב שבו אדם אומר על בהמת חולין שתהיה במקום בהמת קרבן: בהמת החולין נעשית קדושה, והראשונה אינה יוצאת לחולין, והממיר לוקה. המשנה מונה חומרות של תמורה לעומת הקדשים עצמם, ולפי רש״י ״ליגזז וליעבד״ עוסק בפדיון: בקדשים שמומם קדם להקדשם הפדיון מתיר גם גיזה ועבודה, ואילו בתמורה הוא מתיר אכילה בלבד.

בקצרה — על מה הסוגיה

המשנה מוסיפה שתי הלכות: רבי יוסי ברבי יהודה אומר שטעות אינה פוטרת בתמורה אך כן פוטרת בהקדש, ורבי אלעזר מונה חמישה סוגי בעלי חיים פגומים שאינם מתקדשים ואינם מקדישים אחרים.

  1. רקעהקטע נפתח באמצע משנה שממשיכה מהדף הקודם ומונה מה חמור בתמורה יותר מבקדשים עצמם. המילים הראשונות, ״ליגזז וליעבד״, הן סופו של דין שנאמר שם, ואחריהן באה חומרה נוספת.המשנה ממשיכה לפרט מה חמור בתמורה מבקדשים
  2. משנהליגזז וליעבדלפי רש״י: בקדשים שמומם קדם להקדשם, הפדיון מוציא אותם לחולין לגמרי, ומותר לגזוז אותם ולעבוד בהם. בתמורה אין כך, כי הפסוק על תמורה (טוב ברע או רע בטוב) אינו מבדיל בין תמה לבעלת מום, ולכן הפדיון מתיר רק אכילה, בלי גיזה ועבודה.בתמורה פדיון מתיר רק אכילה, בקדשים גם גיזה ועבודה
  3. משנהשוגג כמזידרבי יוסי ברבי יהודה: חומרה נוספת בתמורה היא ש״עשה שוגג כמזיד בתמורה״. מי שהמיר בטעות, בהמת החולין נעשית תמורה והוא לוקה כמו ממיר במזיד. לעומת זאת ״לא עשה שוגג כמזיד במוקדשין״: מי שהקדיש בטעות בעל מום אינו עושה הקדש, ואינו לוקה.רבי יוסי ברבי יהודה: בתמורה טעות אינה פוטרת, בהקדש היא פוטרת
  4. משנהרבי אלעזררבי אלעזר מונה חמישה סוגי בהמות: הכלאים (נולד מזיווג של שני מינים, כתיש ורחל), הטרפה (שעתידה למות תוך שנים עשר חודש, כגון שנטרפה בידי חיה), ״היוצא דופן״ (שנולד בניתוח דרך דופן הרחם), טומטום (שאין בו סימני מין ברורים) ואנדרוגינוס (שיש בו סימני זכר ונקבה גם יחד).ר׳ אלעזר מונה חמש בהמות פגומות: כלאים, טרפה, יוצא דופן, טומטום, אנדרוגינוס
  5. משנהלא קדושין ולא מקדישין״לא קדושין״: אף אחת מהן אינה מתקדשת בקדושת הגוף, בשום דרך הקדשה. ״ולא מקדישין״: ואם בכל זאת התקדשה (למשל נטרפה אחרי שהוקדשה), היא אינה מקדישה אחרים, כלומר אם המיר בהמת חולין עליה, בהמת החולין אינה קדושה.חמש הבהמות אינן מתקדשות, ואם התקדשו אינן עושות תמורה
עמוד א · גמרא

מאי שוגג כמזיד? אופני השגגה

בקצרה — על מה הסוגיה

הגמרא שואלת מה מקור הדין ששוגג כמזיד בתמורה, ובאיזו שגגה מדובר.

חזקיה, ריש לקיש ורבי יוחנן, ״לישנא אחרינא״, רבי יוחנן ורב ששת מציעים מקרים שונים, ובכולם התמורה חלה, ואילו בהקדש בעל מום הטעות פוטרת.

  1. מאי טעמא?הגמרא שואלת על דברי רבי יוסי ברבי יהודה: ״מאי טעמא״, מה מקור לכך שהממיר בשוגג דינו כמזיד, והרי בדרך כלל שוגג אינו כמזיד.מה מקורו של רבי יוסי ברבי יהודה ששוגג כמזיד בתמורה?
  2. ריבוי מהפסוקבפסוק על התמורה כתוב ״יהיה קדש״. המילה ״יהיה״ מיותרת, והיא באה לרבות גם את הממיר בשוגג, כך שדינו כממיר במזיד.המילה יהיה מרבה גם ממיר בשוגג
  3. היכי דמי?הגמרא מבררת באיזה אופן של טעות מדובר: ״היכי דמי שוגג כמזיד״. צריך להבין איזו שגגה נכללת בריבוי, כדי לראות במה תמורה שונה מהקדש.באיזו שגגה מדובר שנחשבת כמזיד בתמורה?
  4. חזקיהחזקיה: מדובר באדם ״כסבור שהוא מותר להמיר״, טעות בדין. בתמורה הוא לוקה על איסור התורה, בגזירת הכתוב. בקדשים, אם הקדיש בטעות בעל מום, אינו לוקה, כי לפי רש״י מלקות יש רק במזיד ובהתראה.חזקיה: סבור שמותר להמיר, בתמורה לוקה ובקדשים לא
  5. לישנא אחרינאבלשון אחרת בדברי חזקיה ההבדל הוא בחלות הקדושה עצמה ולא במלקות: בתמורה בהמת החולין קדיש גם כשהמיר בשוגג, ובקדשים בעל מום שהוקדש בשוגג ״לא קדיש״.לשון אחרת: בתמורה הבהמה קדושה, בהקדש בעל מום לא
  6. ריש לקיש ורבי יוחנןריש לקיש ורבי יוחנן מסבירים את השגגה אחרת: אדם ״כסבור לומר תמורת עולה״ (בהמה זו תהיה תמורת העולה שיש לי) ״ואמר תמורת שלמים״. זו טעות בלשון, ובכל זאת בתמורה הדין חמור ובהקדש בעל מום לא.ריש לקיש ורבי יוחנן: התכוון לעולה ואמר שלמים, ובכל זאת תמורה
  7. לישנא אחרינא״לישנא אחרינא״ באותו מקרה: בתמורת שלמים שהומרה בטעות, בהמת החולין קדיש, ואילו בקדשים, בעל מום שהקדישו לשלמים בטעות ״לא קדיש״.לשון אחרת: בתמורת שלמים קדושה, בהקדש בעל מום לא
  8. לישנא אחרינאשחור ולבן״לישנא אחרינא״: אדם ״כסבור לומר שחור ואמר לבן״. לפי רש״י התכוון לומר שהשור השחור שיצא מביתו ראשון יהיה תמורה, ובפיו יצא שור לבן, ואכן יצא לבן. בתמורה הוא קדוש והממיר לוקה, כי הכתוב רבה. בקדשים, אם הקדיש בעל מום, לא לקה, כי הקדש טעות אינו הקדש.אמר שור לבן במקום שחור: בתמורה לוקה, בהקדש בעל מום לא
  9. רבי יוחנןתצא זו ותיכנס זורבי יוחנן: האומר ״תצא זו ותיכנס זו״. לפי רש״י בהמת ההקדש תמימה ואינה יוצאת לחולין, אלא בהמת החולין נתפסת בקדושתה ונעשית תמורה. הוא לא התכוון להמיר אלא חשב שהראשונה תצא לחולין כבעלת מום, ובכל זאת לוקה. המקרה המקביל בקדשים: מי שחשב ש״נולד בהם מום נאכלין בלא פדיון״ ואכלם — אינו לוקה. רש״י מסביר את ההקבלה: בשני המקרים האדם יודע את האיסור הכללי (תמורה אסורה, קדשים אסורים לזרים), וטועה רק בכך שבמקרה שלו הדבר מותר.רבי יוחנן: סבר שהראשונה יוצאת לחולין, ובתמורה לוקה
  10. רב ששתרב ששת: אדם אמר ״אכנס לבית זה ואקדיש״ (או ואמיר) מדעתי, ואכן נכנס, אך המיר או הקדיש ״שלא מדעתו״, בלי מודעות למעשיו. רש״י: הוא בעל מחשבות ולא ידע מה אמר. בתמורה דבריו הועילו והוא לוקה, ובקדשים בעל מום לא הועילו ולכן אינו לוקה.רב ששת: המיר בלי להיות מודע, בתמורה לוקה ובקדשים לא
עזרים — סדר האירועים
אופני השגגה בתמורה
  1. 1חזקיהסבור שמותר להמיר, טעות בדין
  2. 2ריש לקיש ורבי יוחנןהתכוון לתמורת עולה ואמר תמורת שלמים
  3. 3לישנא אחרינאהתכוון לשור שחור ואמר לבן
  4. 4רבי יוחנןאמר תצא זו ותיכנס זו, בסבורו שהראשונה יוצאת לחולין
  5. 5רב ששתתכנן להמיר מדעתו, ובפועל המיר שלא מדעתו
עמוד א–ב · גמרא

לא קדושין ולא מקדישין: טעם רבי אלעזר

🔑 מפתח לסוגיה

קדושת הגוף פירושה שהבהמה עצמה קדושה לקרבן, ואינה נפדית אלא אם נפל בה מום; קדושת דמים היא קדושה של שוויה בלבד, כמו עצים ואבנים שהוקדשו, הנפדים גם בלי מום (רש״י). הסוגיה בוחנת אם קדושת הגוף יכולה לחול על הבהמות הפגומות שמנה רבי אלעזר, ובעיקר על טרפה.

בקצרה — על מה הסוגיה

הגמרא מבררת מה פירוש ״לא קדושין ולא מקדישין״ ומה טעמו של רבי אלעזר, ובודקת אם טרפה בכלל קדושה, בשאלה אם שמואל יכול להחזיק בדעה שהיא קדושה מול משנה וברייתא.

  1. שמואל מפרששמואל מפרש את המשנה: ״לא קדושין בתמורה״, כלומר אם אמר על אחת מהבהמות האלה שתהיה תמורת קרבן, היא אינה מתקדשת. ״ולא מקדישין לעשות תמורה״, כלומר אם הייתה קדושה והמירו עליה בהמת חולין, החולין אינה נעשית תמורה. רש״י: בבעל מום קבוע התמורה חלה בקדושת הגוף, ובאלה אינה חלה.שמואל: לא קדושין לענין תמורה, ולא מקדישין לעשות תמורה
  2. ברייתארבי מאיררבי מאיר מקשה על ״לא מקדישין״: ״ומאחר שאין קדושין, מהיכן מקדישין״. אם הבהמות האלה אינן קדושות כלל, לא ברור מתי יתכן שהן קדושות ובכל זאת אינן מקדישות.רבי מאיר: אם אינן קדושות, איך שייך שאינן מקדישות?
  3. רבי מאירטרפה ויוצא דופןרבי מאיר עונה: אפשר רק ״במקדיש בהמה ואחר כך נטרפה״, ובהקדיש ולד שיצא אחר כך דרך דופן. ברש״י: אלה קדושות כי הקדושה חלה עליהן לפני הפגם, ובהן הוצרך לומר שאינן עושות תמורה.רבי מאיר: הוקדשה ואחר כך נטרפה, או ולד שיצא דופן
  4. רבי מאירכלאים וטומטוםבכלאים, טומטום ואנדרוגינוס אפשר רק ״בולדי קדשים״: נולדו לבהמת קדשים והתקדשו ממילא, כי העובר כירך אמו. וזה ״אליבא דרבי יהודה״ שאומר שהולד עושה תמורה, והמשנה באה לומר שאלה אינם עושים.רבי מאיר: כלאים וטומטום רק כשנולדו לאם קדושה, לשיטת רבי יהודה
  5. מאי טעמא?״מאי טעמא דרבי אלעזר״: מדוע חמש הבהמות האלה אינן מתקדשות כלל? בגמרא שלפנינו השאלה והתשובה שאחריה מיוחסות לרב פפא, אך מיד אחר כך רב פפא עצמו מקשה עליהן לרבא (״אמר ליה רב פפא לרבא״), ולכן שטיינזלץ מגיה כאן ״רבא״.מה טעמו של ר׳ אלעזר שחמש הבהמות אינן קדושות?
  6. כבהמה טמאההמשיב מציע: אלה דומות ״כבהמה טמאה״, שאינה קרבה ואין חלה עליה קדושת הגוף. כך גם הכלאים והטרפה: לא קרבים, ולא חלה עליהם קדושת הגוף.הן כבהמה טמאה: לא קרבות ואין עליהן קדושת הגוף
  7. בעל מוםרב פפא מקשה על רבא: ״הרי בעל מום, דלא קריב״ על המזבח, ובכל זאת חלה עליו קדושת הגוף בתמורה, כפי שהמשנה אומרת. אם כן אי קרבה אינה מוכיחה שאין קדושת הגוף.בעל מום אינו קרב ובכל זאת יש בו קדושת הגוף
  8. קרב במינורבא מתרץ: ״בעל מום קרב במינו״. רש״י: יש בהמות תמימות מאותו סוג שכשרות להקרבה, אבל חמש אלה אינן קרבות במינן, ויוצא דופן אינו נחשב מין של בהמות כי תמהו בו אנשים.רבא: בעל מום קרב במינו, ואלה אינם קרבים במינם
  9. קושיה על רבאהגמרא מקשה על התירוץ: ״אי הכי, טרפה נמי קרבה במינה״. אם הקדושה תלויה בכך שהמין קרב, גם טרפה קרבה במינה, ומדוע אינה קדושה ואינה עושה תמורה?אם כך, גם טרפה קרבה במינה, ולמה אינה קדושה?
  10. פסול הגוףרבא חוזר בו וממציא השוואה אחרת: כבהמה טמאה, מה היא ״פסול הגוף״, כך כל פסול הגוף אינו קדוש. ההגבלה באה ״לאפוקי בעל מום״ שהוא ״פסול חסרון״, חסר באבר בגוף, ולא פסול בגוף עצמו (רש״י).רבא: הכל פסול הגוף, אבל בעל מום רק פסול חסרון
  11. שרוע וקלוטרב אדא מקשה על רבא: הרי ״שרוע וקלוט כתיב בפרשה״ בין המומים, ואלה פסול הגוף ולא חסרון אבר (שרוע: אבר גדול מחברו, קלוט: פרסות שאינן שסועות). ובכל זאת בעל מום כזה עושה תמורה, ולכן ההבחנה אינה נכונה.שרוע וקלוט הם פסול הגוף, ובכל זאת התמורה תופסת בהם
  12. ליכא במינהרבא מציע הבחנה שלישית: כבהמה טמאה, מה היא ״דליכא במינה״ כשר להקרבה, כך כל אלה שאין במינם כשר. לאפוקי בעל מום, שיש במינה בהמות כשרות להקרבה.רבא: אלה שאין במינם כשר להקרבה, בעל מום יש במינו
  13. מאי אמרת? טרפההגמרא מקדימה קושיה על ההבחנה של רבא: ״מאי אמרת טרפה איכא במינה״? לפי המבחן ״אין במינה כשר להקרבה״, טרפה דומה דווקא לבעל מום, שהרי יש במינה בהמות כשרות שקרבות. אם כך הייתה צריכה להתקדש ולעשות תמורה, ומדוע רבי אלעזר מונה אותה עם הכלאים?קושיה: לטרפה יש מין כשר, ולמה אינה כבעל מום?
  14. לא דמיא לבעל מוםהתשובה: טרפה ״לא דמיא לבעל מום״. היא דומה לבהמה טמאה בדבר אחר: ״בהמה טמאה אסורה באכילה״ ״וטרפה אסורה באכילה״, ואילו ״בעל מום דמותר באכילה״. כפי שמפרש רש״י, אף שבעניין ״יש במינה קרב״ טרפה אינה דומה לטמאה, היא דומה לה באיסור האכילה, ולכן נכללת עמה ואינה קדושה; בעל מום, המותר באכילה, נשאר מחוץ להשוואה.תשובה: טרפה אסורה באכילה כטמאה, ובעל מום מותר
  15. שמואל בטרפהשמואל אמר: ״המקדיש את הטריפה צריכה מום קבוע לפדות עליו״. רש״י: שמואל סבור שקדושת הגוף כן חלה בה, ולכן צריך מום כדי לפדותה, וזה מנוגד לדעה של רבי אלעזר שאינה קדושה.שמואל: מקדיש טרפה, היא קדושה וצריכה מום קבוע לפדיון
  16. שמע מינה?הגמרא מקשה על שמואל: ״שמע מינה פודין את הקדשים להאכילן לכלבים״. טרפה אסורה לאכילת אדם, ואם נפדית היא נאכלת רק לכלבים. אבל ההלכה היא שאין פודין קדשים כדי להאכילם לכלבים.קושיה: לפי שמואל פודים קדשים להאכילם לכלבים?
  17. אלא אימאמתקנים את דברי שמואל: ״עושה קדושה למות״. הטרפה הקדושה מתה ונקברת בקדושתה, ואינה נפדית. כך אין צורך בפדיון להאכיל כלבים.שמואל מתוקן: טרפה קדושה, אך נקברת ואינה נפדית
  18. רבי אושעיארבי אושעיא חולק על שמואל: המקדיש טרפה ״אינה אלא כמקדיש עצים ואבנים״, כלומר חלה בה קדושת דמים בלבד, והיא נפדית אף שתיאכל לכלבים. לפי רש״י, הקדש כזה אינו נקרא ״קדשים״, ולכן אין בו האיסור לפדות קדשים להאכילם לכלבים.רבי אושעיא: מקדיש טרפה כמקדיש עצים ואבנים
  19. תנןמקשים על שמואל ממשנה: ״תנן כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותן״, כי אין פודין להאכיל כלבים. מכאן: ״טעמא שנעשו, הא היו מעיקרא פודין״. אם הייתה טרפה מלכתחילה, פודים, ולכן אין בה קדושת הגוף.המשנה: רק קדשים שנעשו טרפה אינם נפדים, אז טרפה מעיקרה כן נפדית
  20. דלמאהגמרא דוחה: ״דלמא האי תנא סבר״ כשיטת רבי אלעזר, ״כל היכא דלא חזי לגופה לא נחתא לה קדושת הגוף״. התנא שבמשנה הוא רבי אלעזר, ושמואל סבור אחרת.המשנה כר׳ אלעזר, ושמואל חולק
  21. תא שמעראיה נוספת נגד שמואל: ״תא שמע״ דברי רבי אלעזר במשנה, שטרפה וחבריה ״לא קדושין ולא מקדישין״, ושמואל פירש אותה כמתייחסת לתמורה. הגמרא מוסיפה אחריה ברייתא של רבי מאיר.תא שמע: משנת ר׳ אלעזר, ושמואל מצמצם אותה לתמורה
  22. ברייתארבי מאירממשיכה הראיה מברייתא: ״אמר רבי מאיר, וכי מאחר שאין קדושין מהיכן מקדישין״? אי אפשר אלא ״במקדיש בהמה ואחר כך נטרפה״. מכאן דיוק: ״הא היתה טרפה מעיקרא, לא נחתא ליה קדושת הגוף״, נגד שמואל.ברייתא רבי מאיר: טרפה מעיקרה, אין קדושת הגוף, נגד שמואל
  23. אמר לך שמואלשמואל יכול לענות: ״דלמא הך תנא נמי סבר״ כרבי אלעזר, ״כל היכא דלא חזיא לגופה לא נחתא לה קדושת הגוף״. אני סבור כחכמים החולקים ואומר שקדושת הגוף חלה.שמואל: גם הברייתא כר׳ אלעזר, ואני כחכמים
  24. הדרןכאן מסתיים פרק ״יש בקרבנות״, והגמרא אומרת הדרן עלך.סוף פרק יש בקרבנות
עזרים — טבלת שיטות
ניסיונות לבאר את טעמו של רבי אלעזר
הפירכאתוצאה
לא קרבה ואין קדושת הגוףבעל מום אינו קרב וקדוש; טרפה קרבה במינהנדחה
פסול הגוףשרוע וקלוט הם פסול הגוף וקדושיםנדחה
אין במינה קרבטרפה יש במינה? — דומה לטמאה באיסור אכילהנשאר
חשבו לפני שממשיכים

שמואל מפרש את המשנה: ״לא קדושין״ ו״לא מקדישין״. מה הדין בכל אחד מהם בהקשר של תמורה?

עמוד ב · משנה

משנה: ולדות ותמורות שלמים

בקצרה — על מה הסוגיה

המשנה פותחת פרק חדש וקובעת שולד שלמים ותמורתם הם שלמים עד סוף העולם.

הגמרא שואלת למה צריך לומר ״עד סוף העולם״ אחרי ״ולדן וולד ולדן״, ועונה שהדבר נועד לדחות את שיטת רבי אלעזר.

  1. משנהולדות ותמורותהמשנה פותחת: ״אלו קדשים שוולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן״. ולד של בהמת שלמים (הנולד לנקבה שהופרשה לשלמים) ותמורת שלמים, וגם ״ולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם״, כולם ״הרי הן שלמים״, כלומר הם בקדושת שלמים.ולד ותמורת שלמים ולדותיהם הם שלמים לכל דבר
  2. משנהמה נובע מכךמכיוון שהם שלמים, הם ״טעונין סמיכה״ (הבעלים סומך ידיו על ראש הקרבן), ונסכים (יין הבא עם הקרבן), ״ותנופת חזה ושוק״ (לוקחים מהקרבן את החזה והשוק ונותנים לכהן).לכן יש בהם סמיכה, נסכים ותנופה
  3. עד סוף העולםהגמרא שואלת: ״כיון דתנא ולדן וולד ולדן, עד סוף כל העולם למה לי״. אם כבר שנה שולדותיהם הם שלמים וגם ולד ולדן, מה מוסיפות המילים ״עד סוף העולם״?אחרי ולדן וולד ולדן, למה עוד עד סוף העולם?
  4. נגד רבי אלעזר״תנא דידן שמעיה לרבי אלעזר״ שאומר בהמשך המשנה: ולד שלמים ״לא יקרב״, ואין מקריבים אותו. התנא של משנתנו אומר בתגובה: אפילו בולד עצמו איני מודה לך, ״אלא אפילו עד סוף העולם לא מודינא לך״, וכולם קרבים כשלמים.התנא דוחה את ר׳ אלעזר גם בדורות רחוקים
עמוד ב · גמרא

מנא הני מילי? ולד ותמורת שלמים

בקצרה — על מה הסוגיה

הגמרא שואלת מה מקור הדין שולדות ותמורות שלמים הם שלמים, ומוצאת אותו בפסוק.

אחר כך נדון מה לומדים מאותו פסוק לבעלי מומים, ולמה צריך להשמיע זאת, ואין הכרעה אם הדין הוא להקרבה או לרעייה.

  1. מנא הני מילי?הגמרא שואלת על דין המשנה: ״מנא הני מילי״, מנין שולד ותמורת שלמים דינם כשלמים.מה מקור הדין שולד ותמורת שלמים הם שלמים?
  2. ברייתאזכר״דתנו רבנן״: בפרשת השלמים כתוב ״אם זכר אם נקבה״, אחרי שכבר נאמר ״מן הבקר״. התוספת מיותרת, ולכן ״זכר״ בא ״לרבות את הולד״.הפסוק זכר מרבה את הולד
  3. והלא דין הואהגמרא מקשה: ״והלא דין הוא״. אם תמורה, שאינה גידולי הקדש (לא גדלה במעי בהמת קדשים), קריבה כשלמים, אז ולד שהוא גידולי הקדש ודאי יקרב. אם כך אין צורך בפסוק.קל וחומר: תמורה קריבה, אז ולד קל וחומר
  4. פירכאפורכים: ״מה לתמורה שכן נוהגת בכל הקדשים״, בכל קדשי יחיד, אבל ולד ״אינו נוהג בכל הקדשים״ (עולה ואשם הם זכרים ואין להם ולד, רש״י). לכן אפשר שהולד אינו קרב, וצריך פסוק.תמורה נוהגת בכל הקדשים וולד לא, ולכן נפרך
  5. תלמוד לומרולכן הפסוק מלמד: ״זכר״ לרבות את הולד, ו״נקבה״ לרבות את התמורה.מסקנה: זכר מרבה ולד, נקבה מרבה תמורה
  6. בעלי מומיםהגמרא מוסיפה: ״אין לי אלא תמורת תמימין וולד תמימין״, כלומר כשהבהמה עצמה תמימה. ולד של אם בעלת מום ותמורת בעל מום, מנין שדינם כשלמים?ממה לומדים ולד ותמורה של בעלי מומים?
  7. אם זכר, אם נקבההפסוק אומר ״אם זכר״ לרבות ״ולד בעלי מומים״, ו״אם נקבה״ לרבות ״תמורת בעלי מומים״. המילה ״אם״ היא התוספת שמרבה.אם זכר מרבה ולד בעל מום, אם נקבה תמורת בעל מום
  8. ואיפוך אנארב ספרא שואל את אביי: ״ואיפוך אנא״, מדוע לא להפוך את שיוך הפסוקים? כלומר ״אם זכר״ לרבות תמורת בעלי מומים ו״אם נקבה״ לרבות ולד בעלי מומים (רש״י).רב ספרא: למה לא להפוך את ההקבלה בין הפסוקים?
  9. מסתבראאביי: מסתברא. ״ממקום שנתרבתה תמורת תמימין״ (מ״נקבה״) נתרבתה גם תמורת בעלי מומים, מהמילה ״אם״ הסמוכה אליה, ולא מהמילה הסמוכה ל״זכר״.אביי: תמורת בעלי מומים מאותו מקום של תמורת תמימין
  10. אנא כוליה קרארב ספרא מבהיר: ״מי קאמינא לך ליפוך אם זכר אם נקבה״? שאלתי על כל הפסוק, אימא: ״זכר״ לרבות את התמורה (תמימים ובעלי מומים) ו״נקבה״ לרבות את הולד.רב ספרא: אולי כל זכר לתמורה וכל נקבה לולד
  11. ולד לשון זכראביי עונה: ״ולד לשון זכר משמע, תמורה לשון נקבה משמע״. הלשון העברית של ״ולד״ זכרית ושל ״תמורה״ נקבית, ולכן ״זכר״ שייך לולד ו״נקבה״ לתמורה.אביי: ולד לשון זכר ותמורה לשון נקבה
  12. למאי הלכתא?הגמרא שואלת מה נפקא מינה בדין ולד בעלי מומים: ״למאי הלכתא״? הרי אמו אינה קריבה.מה ההלכה בולד של שלמים בעלי מומים?
  13. שמואלליקרבשמואל: ליקרב. הולד קרב על המזבח אף שאמו בעלת מום, ״ואליבא דרבי אלעזר״ שאמר בהמשך שנקבה שהופרשה לעולה וילדה ולד זכר, הוולד קרב עולה אף שאמו אינה קריבה.שמואל: הולד קרב כשלמים לשיטת ר׳ אלעזר
  14. מהו דתימאלמה צריך להשמיע זאת? ״דמהו דתימא״: רבי אלעזר אמר זאת בעולה כי ״איכא שם עולה על אמו״, שיש עולה נקבה (עולת העוף, רש״י). אבל בשלמים בעלי מומים אין שם שלמים על אמם, ולא נמצא בעל מום קרב שלמים, ״קמשמע לן״ שגם הם קרבים.מהו דתימא: רק בעולה קרב, ולכן משמיע לנו גם בשלמים
  15. בר פדאבר פדא אמר: הדין הוא לרעיה ולא להקרבה, ו״אליבא דדברי הכל״. הולד קדוש ורועה עד שיפול בו מום ויפדה, ודמיו יביאו עולה, אבל הוא עצמו אינו קרב.בר פדא: הכוונה לרעייה, לדעת הכל
  16. רבא ורב פפאאותה מחלוקת נאמרה גם בין אמוראים אחרים: רבא אמר ליקרב ואליבא דרבי אלעזר, כשמואל, ורב פפא אמר לרעיה ואליבא דדברי הכל, כבר פדא. רש״י: אפילו חכמים מודים שהם קדושים לרעייה.רבא כשמואל ורב פפא כבר פדא
עזרים — שרשרת לימוד
מן הפסוק אל הדין
  1. פסוקבפרשת השלמים נוספו ״זכר״ ו״נקבה״ אחרי ״מן הבקר״
  2. דרשה״זכר״ מרבה ולד, ״נקבה״ מרבה תמורה, בתמימים
  3. דרשה״אם זכר״ ו״אם נקבה״ מרבים ולד ותמורה של בעלי מומים
  4. דיןולד ותמורת שלמים דינם שלמים
  5. תוצאהולד בעלי מומין: ליקרב (שמואל, רבא) או לרעייה (בר פדא, רב פפא)
חשבו לפני שממשיכים

אביי ורב ספרא נחלקו אם להפוך בין ״אם זכר״ ל״אם נקבה״. מה הנימוק של אביי ל״ולד״ ול״תמורה״?

עמוד ב · גמרא

ברייתא שנייה: ״רק קדשיך״

בקצרה — על מה הסוגיה

תנא אחר לומד את אותו דין מפסוק אחר בספר דברים, ומשם נשאלת השאלה אם הולד והתמורה ימותו או יקרבו, ואם כל הקדשים בכלל.

רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקים מניין מוציאים את שאר הקדשים.

  1. תנא אחרהגמרא מביאה ברייתא שנייה: ״והאי תנא מייתי לה מהכא״. תנא זה אינו לומד את הדין מ״זכר״ ו״נקבה״ אלא מפסוק אחר, בפרשת הקדשים בדברים י״ב.תנא אחר לומד את אותו דין מפסוק אחר
  2. רק קדשיךבפסוק: ״רק קדשיך״ אלו התמורות, ״אשר יהיו לך״ אלו הוולדות, ו״תשא ובאת״ שחייב להעלותם למקום שיבחר ה׳ (המקדש).רק קדשיך תמורות, אשר יהיו לך ולדות
  3. יכול יכניסנו?הברייתא שואלת: ״יכול יכניסנו לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו״? כי אם המצווה רק להביאם, אפשר שהם נכנסים למקדש ונשארים בלי מזון.אולי רק מכניסים למקדש ומרעיבים עד המוות?
  4. ועשית עולותיךהפסוק עונה: ״ועשית עולותיך הבשר והדם״. כדרך שנוהגים בעולה כך נוהגים בתמורת עולה, וכדרך שנוהגים בשלמים כך בולדי שלמים ובתמורתם, כלומר מקריבים אותם.ועשית עולותיך מלמד שמקריבים אותם כעולה ושלמים
  5. יכול כל קדשים?הברייתא שואלת עוד: ״יכול כל קדשים כן״, כלומר ולדות ותמורות של כל הקדשים יקרבו?אולי כך בכל הקדשים?
  6. רבי ישמעאלרקרבי ישמעאל: ״תלמוד לומר רק״, לשון מיעוט, שממעט חלק מהקדשים (להלן מבררים איזה ולד נתמעט).רבי ישמעאל: המילה רק ממעטת שאר קדשים
  7. רבי עקיבאאשם הוארבי עקיבא אומר אינו צריך את ״רק״, כי הכתוב אומר באשם ״אשם הוא״, ומכאן ש״הוא קרב ואין תמורתו קריבה״: המילה ״הוא״ מלמדת שרק האשם עצמו קרב.רבי עקיבא: אשם הוא ממעט תמורת אשם
עמוד ב · ממשיך לדף י״ח

ולד דמאן? ״רק״ ו״אשם הוא״

🔑 מפתח לסוגיה

הסוגיה מנתחת את הברייתא שלמדה מ״רק קדשיך״ ומ״ועשית עולותיך״ שולדות ותמורות של עולה ושלמים קרבים, ושרבי ישמעאל ממעט שאר קדשים מ״רק״ ורבי עקיבא ממעט תמורת אשם מ״אשם הוא״. ברקע: הלכה למשה מסיני שולד חטאת ותמורתה הולכים למיתה (״חמש חטאות״), ו״כל שבחטאת מתה, באשם רועה״ עד שיפול בו מום.

בקצרה — על מה הסוגיה

הגמרא בוחנת את הברייתא של רבי ישמעאל: איזה ולד ממעט ״רק״, ולמה צריך פסוק כשההלכה ידועה, ומה חידושו של רבי עקיבא.

התשובות מובילות לדין עשה בהקרבת חטאות ולדין אשם שניתק של רב הונא, ובסוף שואלת מדוע התנא השני אינו לומד מ״זכר״ ו״נקבה״.

  1. אמר מרהגמרא חוזרת לברייתא של ״רק קדשיך״: ״אמר מר תשא ובאת יכול יכניסנו לבית הבחירה״, ואחר כך מתחילה לברר את דבריו.הגמרא מנתחת את דברי הברייתא
  2. מנא תיתי הא?הגמרא שואלת: ״מנא תיתי הא״, מנין שיעלה על הדעת שהם יימותו בבית הבחירה? ״כיון דגמרי חמש חטאות״ מהלכה למשה מסיני, ושתיים מהן ולד חטאת ותמורת חטאת מתים, מכלל שהנך (ולד ותמורת שלמים) ״מקרב קרבי״.למה היה אפשר לחשוב שיימותו, כשרק החטאות מתות?
  3. מהו דתימא״מהו דתימא״: חמש חטאות מתות בכל מקום, ואלה, ולד ותמורת שלמים, ימותו דווקא בבית הבחירה. ״קמשמע לן״ שאינם כך אלא קרבים.מהו דתימא: שימותו דווקא בבית הבחירה
  4. יכול כל קדשיםהגמרא שוב מביאה את דברי מר: ״יכול אף כל הקדשים כן״, תלמוד לומר ״רק קדשיך״ וממעט.הברייתא ממעטת שאר קדשים בעזרת רק
  5. ולד דמאן? עולההגמרא שואלת ״ולד דמאן״, איזה ולד נתמעט? ״אי דעולה״, הרי עולה זכר היא, ״ולאו בר אולודי הוא״, ואין לה ולד כלל.ולד עולה אינו קיים, כי עולה זכר
  6. ולד דמאן? חטאת״ואי דחטאת״, גמירי לה מהלכה למשה מסיני ״דלמיתה קיימי״, ולכן אין צורך בפסוק למעט אותם.ולד חטאת ידוע בהלכה שמת, אין צורך בפסוק
  7. ולד דמאן? אשםדף י״ח״אי דאשם״ גמירי לה בהלכה ״דלרעייה אזלא״: ״כל שבחטאת מתה, באשם רועה״. גם כאן אין צורך בפסוק.אשם רועה בהלכה, אין צורך בפסוק
  8. לעולם בחטאתדף י״חהגמרא עונה: ״לעולם בחטאת״, והלכה למשה מסיני היא למיתה, ואילו הפסוק בא ״למעוטי להקרבה״, שלא להקריב אותם.ההלכה למיתה, והפסוק מוסיף איסור הקרבה
  9. והא בהא תליאדף י״חמקשים: ״והא בהא תליא״ (תיובתא, רש״י). אם הם הולכים למיתה, ממילא אינם קרבים, ולמה הפסוק?אם למיתה, ממילא אינם קרבים, תיובתא
  10. הלכתא לחטאתדף י״ח״אלא הלכתא לחטאת וקרא למעוטי תמורת אשם״: ההלכה למשה מסיני היא לגבי חטאת, והפסוק בא למעט תמורת אשם מהקרבה.ההלכה לחטאת, והפסוק ממעט תמורת אשם
  11. הא נמי הילכתאדף י״חמקשים גם על זה: ״הא נמי הילכתא גמירי לה״, שהרי נאמר ״כל שבחטאת מתה, באשם רועה״. גם תמורת אשם נלמדה מההלכה.גם תמורת אשם ידועה בהלכה, אז למה פסוק?
  12. קאי בעשהדף י״ח״אלא קרא מיבעי ליה״: הפסוק נחוץ לדין אחר — אם ״עבר ומקריב״ ולד או תמורה של חטאת או אשם, הוא ״קאי בעשה״. רש״י: ״רק קדשיך״ ו״ועשית עולותיך״ מצווים להקריב ולדות ותמורות של עולה ושלמים בלבד, ומכלל זה משמע שאת של חטאת ואשם אין להקריב; איסור כזה, לאו הבא מכלל עשה, דינו כעשה.הפסוק מלמד שהמקריב עבר על עשה
  13. רבי עקיבאדף י״חהברייתא אמרה: רבי עקיבא אומר אינו צריך, שהרי ״אשם הוא״ מלמד ש״הוא קרב ואין תמורתו קריבה״.רבי עקיבא: אשם הוא ממעט תמורת אשם
  14. למה לי קרא?דף י״חמקשים לרבי עקיבא: ״למה לי קרא, והא הילכתא גמירי לה״. הרי לפי רש״י ההלכה ידועה שתמורת אשם רועה וכשיסתאב דמיו לעולה. אם כן הפסוק מיותר.ההלכה ידועה שתמורת אשם רועה, אז למה פסוק?
  15. רב הונאדף י״ח״אין הכי נמי״: לתמורת אשם עצמה אין צורך בפסוק. אלא הפסוק ״מיבעי ליה לכדרב הונא״: ״אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לשם עולה״. אשם שבעליו כבר התכפרו בקרבן אחר נידון לרעות עד שיפול בו מום, ודמיו יביאו עולה; לכן אם שחטו סתם לפני כן הוא כשר כעולה, כי מעתה הוא עומד לשם עולה (רש״י). את הצד השני לומדים מ״אשם הוא״, כמבואר בהמשך.הפסוק נצרך לרב הונא: אשם שניתק ונשחט סתם כשר לעולה
  16. ניתק אין, לא ניתק לאדף י״חמדייקים: ״ניתק אין, לא ניתק לא״. רק אם ניתק, כשר לעולה. ״מאי טעמא״?למה אשם שלא ניתק נשחט סתם פסול?
  17. בהווייתו יהאדף י״חהטעם: ״הוא בהווייתו יהא״. הפסוק ״אשם הוא״ מלמד שהאשם נשאר אשם, וכל עוד לא ניתק אין להקריבו כעולה (רש״י). שחיטה סתם אינה מועילה, והוא פסול לגמרי.הוא בהווייתו יהא: אשם שלא ניתק נשאר אשם ופסול
  18. תיפוק לי מזכר ונקבהדף י״חמקשים על התנא השני, הלומד מ״רק קדשיך״: ״תיפוק לי מזכר ונקבה״? מדוע לא לומד את הדין כמו הברייתא הראשונה.למה התנא השני לא לומד מזכר ונקבה?
  19. ההוא מיבעי ליהדף י״ח״ההוא מיבעי ליה״ ללמד ״לולד בעלי מומין ולתמורת בעלי מומין״, ולכן אי אפשר ללמוד ממנו את הכל.הפסוק זכר ונקבה נצרך לבעלי מומים
  20. תיפוק כולהודף י״חמקשים: ״ותיפוק לי כולהו מהאי קרא״, גם תמימים וגם בעלי מומים, כמו בברייתא הראשונה.ולמה לא ללמוד הכל מאותו פסוק?
  21. אם לא משמע ליהדף י״ח״אם לא משמע ליה״: תנא זה אינו דורש את המילה ״אם״ כריבוי, כי לדעתו היא צורת לשון רגילה במקרא (שטיינזלץ). לכן אין לו פסוק נפרד לבעלי מומים: ״זכר״ ו״נקבה״ עצמם נדרשים אצלו לולד ולתמורה של בעלי מומים, ואת ולד ותמורת התמימים הוא לומד מ״רק קדשיך״.התנא השני אינו דורש את המילה אם
חשבו לפני שממשיכים

לפי רב הונא, אשם שניתק לרעייה ונשחט סתם כשר לעולה. מה פוסל אשם שלא ניתק אם נשחט סתם?

סוף הסוגיה (מראש דף י״ח) מובא כאן; לעיון שם ←
בסוף הדף

שאלות הבנה

→ דף ט״זדף י״ח ←
להעמקה

מקורות להעמקה

מקורות

הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.

נוצר על ידי סוכן AI (Claude) ונבדק אוטומטית מול לשון הגמרא — מומלץ לעיין במקור. ההסבר נכתב כעזר ללימוד ואינו מחליף עיון בגמרא ובמפרשים. להלכה למעשה — יש לשאול רב.