תמורה י״ד
מה מבדיל קרבן יחיד מקרבן ציבור, מתי קרבים נסכים ביום ומתי בלילה, ומדוע התירו לרב דימי לכתוב הלכה — ושלמי נזיר ואבשלום.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף נפתח בפרק השני של תמורה: משנה מונה הבדלים בין קרבן יחיד לקרבן ציבור — תמורה, זכר ונקבה, אחריות, ודחיית שבת וטומאה — ורבי מאיר מוכיח שהכלל האחרון תלוי בקביעות הזמן.
הגמרא בודקת אם הכללים במשנה אכן כוללים הכול (עופות, ולד, תמורה, עולה, חטאת, אשם) ומיישבת כל מקרה.
אחר כך היא מבררת מנין שבקרבן ציבור אין אחריות אך נסכים שלא קרבו מביאים אחר כך, ומכאן לשאלה אם נסכים קרבים בלילה: רמי בר חמא מחלק בין קידוש להקרבה ונדחה, רב יוסף מוחק מהברייתא, ורב דימי מביא מארץ ישראל את החילוק בין נסכים עם הזבח לנסכים בפני עצמם — ורוצה לשלוח אותו באיגרת, ומכאן לשאלה אם מותר לכתוב הלכה.
רב פפא ממשיך בדין הנסכים הבאים בפני עצמם, והדרשה על ״אלה תעשו לה׳ במועדיכם״ מגיעה לשלמי נזיר, לוויכוח אם נזיר נידר ונידב ולראיה מאבשלום שנשארת עומדת, ולחשבון ״ארבעים שנה״ שמסתיים בתחילת דף ט״ו.
עמוד א · משנה
הבדלים בין קרבן יחיד לקרבן ציבור
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה מונה הבדלים בין קרבנות יחיד לציבור. על הכלל האחרון (דחיית שבת וטומאה) מקשה רבי מאיר ממקרים של יחיד שדוחים, ומסיק שהקובע הוא זמן קבוע.
- משנההבדל ראשון: קרבן של ״יחיד עושה תמורה״ — מי שהקדיש בהמה והמיר אותה באחרת, שתיהן קדושות. קרבן ציבור אינו עושה תמורה. רש״י מוסיף שקרבנות הציבור כולם זכרים: עולות (והעולה זכר) וכבשי עצרת, וחטאותיהם שעירים.משנה: קרבן יחיד עושה תמורה, קרבן ציבור לא
- משנההבדל שני: קרבנות יחיד באים ״בזכרים ובנקבות״, וקרבנות הציבור רק בזכרים (עולות וכבשים, שעירים לחטאת).משנה: יחיד מביא זכר ונקבה, ציבור רק זכרים
- משנההבדל שלישי: הבעלים של קרבן יחיד ״חייבים באחריותו״ — אם לא הובא בזמנו חייבים להביאו אחר כך, כמו עולת יולדת וקרבנות מצורע שעבר זמנם (רש״י). בקרבן ציבור שעבר זמנו אין תשלומין. אולם אם הזבח קרב בזמנו בלי נסכיו, חייבים להביא את נסכיו אחר כך, אפילו אחרי ימים.משנה: ביחיד יש אחריות; בציבור רק נסכים שנשארו חובה
- משנהבכיוון ההפוך: קרבנות ציבור ״דוחים שבת וטומאה״ — קרבים בשבת, וגם כשהכהנים טמאי מת. קרבנות יחיד אינם דוחים לא את זה ולא את זה.משנה: קרבן ציבור דוחה שבת וטומאה, קרבן יחיד לא
- קושיהרבי מאיר מקשה על הכלל: ״חביתי כהן גדול״ (המנחה שהוא מביא בכל יום) ו״פר יום הכיפורים״ הם קרבנות יחיד, ובכל זאת דוחים שבת וטומאה.רבי מאיר: חביתי כהן גדול ופר יום כיפורים הם יחיד ודוחים
- מסקנהלכן הכלל הנכון: כל קרבן, יחיד או ציבור, ״שזמנו קבוע״ דוחה שבת וטומאה. רש״י: אלה שאם עבר זמנם אין להם תשלומין. קרבן שאין לו זמן קבוע, אפילו של ציבור, אינו דוחה.מסקנה: הקובע הוא זמן קבוע, לא יחיד או ציבור
חשבו לפני שממשיכים
מדוע החביתין של כהן גדול דוחים שבת למרות שהם קרבן יחיד?
לפי רבי מאיר הקובע אינו יחיד או ציבור אלא זמן קבוע: החביתין קבועים בכל יום, ואם עבר זמנם אין להם תשלומין.
עמוד א · גמרא
וכללא הוא? תמורה וזכר ונקבה בקרבן יחיד
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא בודקת אם הכללים במשנה (קרבן יחיד עושה תמורה, ובא בזכר ובנקבה) מדויקים: מוצאת חריגים בעופות, בולד, בתמורה, בעולה, בחטאת ובאשם, ומיישבת כל אחד.
- וכללא הוא?המשנה אומרת שקרבן יחיד עושה תמורה. ״וכללא הוא?״ הרי עולות וחטאות של עופות הן קרבן יחיד ואינן עושות תמורה.קושיה: עופות קרבן יחיד ואינם עושים תמורה
- תירוץ״בבהמה קתני״ — המשנה עוסקת בבהמה בלבד, ולא בעופות.תירוץ: המשנה מדברת רק בבהמה
- קושיהגם בבהמה: ולד של קרבן יחיד הוא קדוש ואינו עושה תמורה, לפי השיטה שהולד אינו עושה תמורה.קושיה: ולד של קרבן יחיד אינו עושה תמורה
- תירוץהמשנה היא כשיטת רבי יהודה, שאומר שהולד עושה תמורה, ולכן אין סתירה.תירוץ: המשנה כרבי יהודה, שהולד עושה תמורה
- קושיה״תמורה עצמה״ היא קרבן יחיד, ואין תמורה עושה תמורה — הלכה זו מוסכמת, ולא תלויה ברבי יהודה.קושיה: תמורה היא קרבן יחיד ואינה עושה תמורה
- תירוץ״בעיקר זיבחא קתני״ — המשנה עוסקת בקרבן המקורי, ההקדש הראשון (רש״י), ולא בתמורה הבאה מכוחו.תירוץ: המשנה מדברת בהקדש ראשון בלבד
- השתא דאתית להכיאחרי שהוגדר ש״בעיקר זיבחא קתני״, אין צורך להעמיד את המשנה כרבי יהודה: היא מתאימה אפילו לרבנן (הסוברים שהולד אינו עושה תמורה, רש״י), כי היא מדברת רק בהקדש ראשון ולא בולד.אפילו רבנן, כי המשנה מדברת בעיקר ההקדש
- רקעבמשנה נאמר שקרבנות יחיד נוהגים ״בין בזכרים בין בנקבות״ — כל קרבן שחייב היחיד להביא (רש״י).המשנה: קרבן יחיד בא בזכרים ובנקבות
- וכללא הוא?״וכללא הוא?״ הרי עולה של יחיד באה מזכר בלבד ולא מנקבה.קושיה: עולה של יחיד באה רק מזכר
- עולת העוף״איכא עולת העוף״ — ברייתא מלמדת שדין תמימות וזכרות נאמר בעולת בהמה בלבד, ובעוף אין זכרות, ולכן עוף מביאים גם נקבה.תירוץ: עולת העוף באה גם מנקבה
- קושיהחטאת של יחיד באה מנקבה ולא מזכר.קושיה: חטאת יחיד באה מנקבה בלבד
- תירוץ״איכא שעיר נשיא״ — חטאת יחיד שבאה מזכר.תירוץ: שעיר נשיא הוא חטאת יחיד מזכר
- קושיה״אשם יחיד״ בא מזכר ולא מנקבה (רש״י: כבש או איל).קושיה: אשם יחיד בא רק מזכר
- תירוץרבנן דיברו על קרבן ״השווה ליחיד ולציבור״: אשם יש רק ביחיד, בציבור אין, ולכן אינו בכלל ההשוואה שבמשנה.תירוץ: המשנה בקרבן שיש גם בציבור, ואשם רק ביחיד
- ואיבעית אימא״ואיבעית אימא״: המשנה אמרה ״יש בקרבנות״ ולא ״כל קרבנות״ — ומי הם? שלמים, שהמביא רשאי להביא נקבה או זכר.תירוץ אחר: המשנה אמרה יש בקרבנות, והם השלמים
חשבו לפני שממשיכים
אילו קרבנות יחיד אינם עושים תמורה, והאם הדבר סותר את המשנה?
עופות, ולד (לפי רבנן) ותמורה. המשנה מדברת בבהמה ובהקדש הראשון בלבד, ולכן אין סתירה.
עמוד א–ב
נסכים: אחריות, לילה ויום
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא מבררת מקור לדין אחריות, ומכאן לדין נסכים שקרבים אפילו בלילה ולמחר, ונתקלת בברייתא האומרת שנסכים קרבים רק ביום.
הפתרון: נסכים הבאים עם הזבח רק ביום, ובפני עצמם אף בלילה. ובאגב — האם מותר לכתוב הלכה באיגרת.
- מנא הני מילי?המשנה אמרה שבקרבנות ציבור אין אחריות. ״מנא לן?״ מנין שקרבן ציבור שעבר זמנו אין לו תשלומין (רש״י).שאלה: מנין שבקרבן ציבור אין אחריות?
- מקורברייתא על המוספים: ״דבר יום״ מלמד שכל היום כשר למוספין, וביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאם אינו חייב באחריותם. כך נלמד שאין אחריות בציבור.מקור: ״ביומו״ — עבר היום, אין חיוב להביא אחר כך
- מקור לנסכיםומה בנסכים, אם קרב הזבח בלי נסכיו? ״מנחתם ונסכיהם״ נאמר פעמיים: האחד מלמד שמביאים אותם בלילה, והשני למחרת. כך נסכים הם חובה גם אחרי זמנם.מקור: ״מנחתם ונסכיהם״ — נסכים קרבים בלילה ולמחר
- ריש לקיש״ריש לקיש״ לומד זאת ממקור אחר: ״מלבד שבתות ה׳״ באה אחרי ״דבר יום ביומו״ ומלמדת שביום טוב שאחרי שבת מקריבים גם את נסכי השבת ששכחו אתמול.ריש לקיש: ״מלבד שבתות״ — נסכי אתמול קרבים היום
- וצריכא״וצריכא״ — שני הכתובים נצרכים. אילו נכתב רק ״מלבד שבתות ה׳״, הסמוך ל״דבר יום ביומו״, הייתי אומר: נסכי השבת קרבים ביום טוב שלמחרת — ביום, אבל לא בלילה; לכן נאמר ״ומנחתם ונסכיהם״. ואילו נכתב רק ״מנחתם ונסכיהם״ הייתי אומר: נסכי היום קרבים בלילה שאחריו, אבל לא ביום שלמחרת (רש״י).כל כתוב לבדו משאיר ספק: יום בלי לילה או הפוך
- ומאי שנא?״ומאי שנא?״ הכתוב ״מנחתם ונסכיהם״ נאמר סתם, בלי לציין לילה — מדוע הייתי מצמצם אותו ללילה שאחרי ולא ליום שלמחרת (רש״י)?שאלה: למה הייתי חושב שבלילה כן וביום לא?
- תירוץכי ״בקדשים לילה הולך אחר היום״ שעבר (רש״י מביא ״ביום קרבנו יאכל״): הנסכים הם של אתמול, ולכן הייתי אומר שיקרבו בלילה אך לא ביום הבא. לכן צריכים את שני הכתובים.תירוץ: בקדשים הלילה הולך אחר היום שעבר
- והתנן״ונסכים מי קרבי בלילה?״ הרי ברייתא אומרת שבלילה קרבים רק דברים שדרכם להקריב בלילה, כמו ״אברים ופדרים״, שנותנים על המזבח מבוא השמש ומתעכלים כל הלילה.קושיה: בלילה קרבים רק אברים ופדרים, לא נסכים
- המשך הברייתאהמשך הברייתא: דברים שדרכם להקריב ביום — קומץ, לבונה ו״מנחת נסכים״ — מעלים אותם על המזבח ״מבוא השמש״, והם מתעכלים כל הלילה, ולכך ריבה הכתוב ״זאת תורת העולה״.הברייתא: קומץ, לבונה ומנחת נסכים מועלים לפני הערב
- קושיה״מבוא השמש סלקא דעתך?״ הרי אמרת שדרכם להקריב ביום — לא ייתכן שמעלים אותם משקיעה.קושיה: איך אפשר להעלות ביום מבוא השמש
- תיקון הנוסח״אלא עם בא השמש״ — כלומר סמוך לשקיעה, עוד ביום (רש״י: קודם שקיעה); והם ממשיכים להתעכל בלילה.תירוץ: עם בא השמש, כלומר ביום לפני השקיעה
- קושיה״קתני מיהא נסכים ביום״ — על כל פנים הברייתא מונה נסכים בין הקרבים ביום, בניגוד לדרשה שהם קרבים בלילה.קושיה: הברייתא מונה נסכים בין דברים שקרבים ביום
- רמי בר חמא״רמי בר חמא״: ״לא קשיא״ — הדרשה לנסכים בלילה היא לענין ליקדש: אם נתנו בכלי שרת בלילה הם מתקדשים ואינם יוצאים לחולין. הברייתא עוסקת בליקרב — הם קרבים רק ביום (רש״י).רמי בר חמא: מתקדשים בלילה, אבל קרבים רק ביום
- רבארבא מקשה: אם מתקדשים בלילה — קרבים בלילה, שהרי ברייתא קובעת כלל: ״כל הקרב ביום אין קדוש אלא ביום״, וכל הקרב בלילה קדוש בלילה.רבא: לפי הכלל, מה שמתקדש בלילה גם קרב בלילה
- רב יוסףאחרי שתירוץ רמי בר חמא נפל, רב יוסף מיישב את הסתירה אחרת: ״סמי מנחת נסכים״ מהברייתא — אין למנות נסכים בין הדברים שדרכם ליקרב ביום (רש״י), והדרשה שנסכים קרבים אף בלילה עומדת בעינה.רב יוסף: מוחקים מנחת נסכים מהברייתא
- רב דימיכשעלה רב דימי לארץ ישראל מצא את רב ירמיה אומר בשם רבי יהושע בן לוי: ״מנין לנסכים הבאים עם הזבח״ שקרבים רק ביום? מההיקש ״ולנסכיכם ולשלמיכם״ — כשם שהשלמים ביום, כן הנסכים. הדיוק בלשון: נסכים הבאים עם הזבח — שקידשה אותם שחיטת הזבח והם כגוף הזבח (רש״י) — הם שקרבים ביום בלבד; משמע שנסכים הבאים בפני עצמם דינם אחר.רבי יהושע בן לוי: נסכים עם הזבח ביום כמו שלמים
- האיגרתרב דימי אמר: אילו מצאתי מי שיכתוב איגרת, הייתי שולח אותה לרב יוסף בבבל, שיידע את הדין.רב דימי רוצה לשלוח איגרת לרב יוסף
- מסקנהובאותו מכתב היה אומר: ״לא תיסמי מנחת נסכים״, ואין צורך למחוק. ״לא קשיא״: הברייתא שנסכים ביום — בנסכים הבאים ״עם הזבח״; והברייתא שנסכים בלילה — בנסכים הבאים ״בפני עצמם״ (שלא קדשו בשחיטת הזבח).מסקנה: עם הזבח ביום; בפני עצמם גם בלילה
- ואי הוה ליה איגרתא״מי אפשר למשלחה?״ רבי יוחנן אמר: ״כותבי הלכות כשורפי תורה״, והלמד מהן אינו נוטל שכר (רש״י: אין מצילים אותן בשבת מן הדליקה).קושיה: רבי יוחנן — כותבי הלכות כשורפי תורה
- עוד קושיהרבי יהודה בר נחמני, מתורגמנו של ריש לקיש: ״כתב לך את הדברים האלה״ ו״על פי הדברים האלה״ — דברים שבעל פה אינך רשאי לאומרם בכתב, ושבכתב אינך רשאי לאומרם בעל פה.הכתוב: דברים שבעל פה אסור לאומרם בכתב
- עוד קושיהתנא דבי רבי ישמעאל: ״כתב לך את הדברים האלה״ — אלה כותב, אבל אינך כותב הלכות.בית רבי ישמעאל: את הדברים האלה כותב, לא הלכות
- תירוץ״דלמא מילתא חדתא שאני״: אולי דבר חידוש (רש״י: שלא ידעו לתרץ את הברייתות) שונה, והותר לכתוב כדי שלא יישכח.תירוץ: אולי דבר חידוש שונה ומותר לכתוב
- ראיהרבי יוחנן וריש לקיש עיינו בספר אגדה בשבת ודרשו ״עת לעשות לה׳ הפרו תורתך״: ״מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל״.ראיה: מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח מישראל
עזרים — טבלת שיטות
נסכים: ״בלילה״ מול ״ביום״ — שלוש דרכים
| רמי בר חמא | רב יוסף | רב דימי | |
|---|---|---|---|
| הדרשה: נסכים בלילה | לענין קידוש | קרבים בלילה | נסכים בפני עצמם |
| הברייתא: נסכים ביום | לענין הקרבה | מוחקים ״מנחת נסכים״ | נסכים עם הזבח |
| מה עלה בידו | נדחה (רבא) | נדחה (רב דימי) | מסקנה |
חשבו לפני שממשיכים
מה מלמדים ״ביומו״ ו״מנחתם ונסכיהם״ בקרבן ציבור שעבר זמנו?
״ביומו״: אם עבר היום ולא הובאו המוספין אין חיוב באחריותם. ״מנחתם ונסכיהם״: אבל נסכים של זבח שקרב בזמנו קרבים אפילו בלילה ולמחר.
עמוד ב
נסכים הבאים בפני עצמם: קידוש והקרבה בלילה
בקצרה — על מה הסוגיה
רב פפא מסיק שנסכים שבאו בלילה מקדישים ומקריבים באותו לילה; ברייתא מסייעת, ורב אדא מוסיף שעלות השחר פוסלת.
- רב פפארב פפא: אם נסכים הבאים בפני עצמם קרבים בלילה, אז אם ״נזדמנו בלילה״ מקדישים אותם בלילה ומקריבים אותם (רש״י: באותו לילה).רב פפא: נסכים שבאו בלילה מקדישים ומקריבים בלילה
- ברייתא מסייעתרב יוסף בריה דרב שמעיה לרב פפא: ברייתא מסייעת לך — ״זה הכלל״: מה שקרב ביום מתקדש רק ביום, ומה שקרב בלילה מתקדש בין ביום בין בלילה. נסכים הבאים בפני עצמם קרבים בלילה, ולכן גם מתקדשים בלילה — כדברי רב פפא.ברייתא: מה שקרב בלילה מתקדש גם בלילה
- עלות השחררב אדא בר אהבה: גם ״עלות השחר פוסלת בהן כאברין״ — כמו אברי הקרבן, עם עלות השחר הם נפסלים אם לא הועלו על המזבח.רב אדא בר אהבה: עלות השחר פוסלת נסכים כאברים
עמוד ב
דרשת ״אלה תעשו״, שלמי נזיר ואבשלום
🔑 מפתח לסוגיה
הדרשה עוסקת בפסוק המסכם את קרבנות המועדים בפרשת פינחס, ושואלת אילו קרבנות קרבים בחול המועד מלבד חובות הרגל. בהמשך עולה ״במת יחיד״: מזבח פרטי שהיה מותר להקריב עליו בתקופה שהותרו הבמות, כמו בימי גבעון.
בקצרה — על מה הסוגיה
דרשת רבי שמעון בן יהוצדק על ״אלה תעשו לה׳ במועדיכם״ מרבה שלמי נזיר. אביי טוען ששלמי נזיר נידר ונידב ואין צורך בריבוי;
מחיקת ״נזירות״ נתקלת בראיה מאבשלום, שעומדת בעינה כי הותרו הבמות. הסוגיה נחתמת בחשבון ״ארבעים שנה״, שמסתיים בתחילת דף ט״ו.
- דרשהרב דימי, כשבא לבבל, אמר בשם רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: ״אלה תעשו לה׳ במועדיכם״ — אלו חובות הבאות כחובה ברגל, כמו עולת ראיה, חגיגה ומוספין (רש״י).״אלה תעשו״: חובות הבאות מחמת הרגל
- דרשה״לבד מנדריכם ונדבותיכם״ — מלמד שגם ״נדרים ונדבות״ קרבים בחולו של מועד.נדרים ונדבות קרבים בחול המועד
- קושיה״ולעולותיכם״ — על איזו עולה? עולת נדר כבר נאמרה (״נדריכם״), ועולת נדבה כבר נאמרה (״נדבותיכם״).קושיה: ״עולותיכם״ — נדר ונדבה כבר נאמרו
- תירוץ״הא אינו מדבר אלא״ ב״עולת יולדת ועולת מצורע״, שהן חובה — אף הן קרבות בחול המועד.תירוץ: עולת יולדת ועולת מצורע
- קושיה״ולמנחותיכם״ — מנחת נדר ונדבה כבר נאמרו.קושיה: ״מנחותיכם״ — גם כאן נדר ונדבה נאמרו
- תירוץ״הא אינו מדבר אלא״ ב״מנחת סוטה ומנחת קנאות״, שאף הן קרבות בחול המועד.תירוץ: מנחת סוטה ומנחת קנאות
- היקש״ולנסכיכם ולשלמיכם״ — הכתוב ״מקיש נסכים לשלמים״: כשם שהשלמים ביום, כן הנסכים ביום. ו״ולשלמיכם״ בא ״לרבות שלמי נזיר״, שהנזיר מביא בגמר נזירותו, שקרבים בחול המועד. רש״י: שלמי נדבה כבר נאמרו ב״נדבותיכם״, ולצורך ההיקש די היה לכתוב ולשלמים — לכן הלשון היתרה מרבה שלמי נזיר.נסכים כשלמים, ביום; ״ולשלמיכם״ מרבה שלמי נזיר
- אבייאביי: ולימא מר ״שלמי פסח״ — השלמים שהביאו עם הפסח אם לא סיפק להשביע (רש״י); כי ״שלמי נזיר נידר ונידב הוא״, וכבר נכללו.אביי: הריבוי לשלמי פסח, כי שלמי נזיר כבר נכללו
- ברייתאברייתא נותנת כלל לבמת יחיד: ״כל שהוא נידב ונידר קרב בבמת יחיד״, ושאינו נידב ונידר אינו קרב שם.ברייתא: נידר ונידב קרב בבמת יחיד, חובה לא
- הוכחהותנן: המנחות והנזירות קריבין בבמת יחיד, כרבי מאיר. כלומר שלמי נזיר נחשבים נידר ונידב — ולא צריך ריבוי (רש״י).המשנה: נזירות קרבות בבמת יחיד, ולכן נידר ונידב
- תירוץ רב דימי״סמי מכאן נזירות״ — מוחקים את ״נזירות״ מהמשנה (לפי שטיינזלץ, זו תשובת רב דימי לאביי). רש״י: אף שהנזירות באה בנדר, הקרבנות מוטלים על הנזיר חובה מאליהם ואינם נקראים נידר ונידב. ממילא שלמי נזיר אינם בכלל ״נדריכם ונדבותיכם״, והריבוי מ״ולשלמיכם״ נחוץ.רב דימי: מוחקים ״נזירות״; הקרבן חובה ולא נדר
- קושיה״מי איכא למאן דאמר״ שנזיר אינו נידר ונידב? הרי אבשלום אמר ״אשלם את נדרי אשר נדרתי לה׳ בחברון״ — ״מאי לאו אקרבן״: הלך להקריב קרבן נזירות (שהיה נזיר עולם) בבמת יחיד בחברון (רש״י).קושיה: אבשלום הלך להקריב נזירות בחברון — נידר ונידב
- דחייה״לא, אעיקר נדרו אמרי״ — הפסוק אומר שנדר בחברון, אבל לא שהקריב שם (רש״י: אלך לבמה גדולה בגבעון).דחייה: הפסוק מדבר על עיקר הנדר, לא על הקרבה
- קושיה״עיקר נדרו בחברון הוה?״ הרי אבשלום נדר בגשור (״בשבתי בגשור״)!קושיה: עיקר נדרו היה בגשור, לא בחברון
- רב אחארב אחא (ויש אומרים רבה בר רב חנן): לא הלך אבשלום אלא ״להביא כבשים מחברון״, לא להקריב שם (רש״י: להקריבם בבמה גדולה).רב אחא: הלך להביא כבשים מחברון, לא להקריב
- הכי נמי מסתבראוכך מסתבר: אם הלך להקריב — ״שביק ירושלים ואזיל ומקריב בחברון?״מסתבר: לא יעזוב ירושלים להקריב בחברון
- קושיה״ואלא מאי?״ אם להביא כבשים — היה צריך לומר ״מחברון״ ולא ״בחברון״.קושיה: לשון הפסוק ״בחברון״ ולא ״מחברון״
- אלא לעולם לאקרובי״אלא לעולם לאקרובי״: אבשלום אכן הלך להקריב בחברון. ולקושיה למה עזב את ירושלים — תוקשה גם ״גבעון דמקום קדוש הוא״ (שם היה המזבח שעשה משה, רש״י). אלא ״כיון שהותרו הבמות״ — כל אחד מקריב היכן שרוצה. כך הראיה עומדת: קרבן נזיר קרב בבמת יחיד (רש״י), כלומר הוא נידר ונידב — והגמרא אינה חוזרת ליישב את ״סמי נזירות״, לא כאן ולא בתחילת דף ט״ו.הותרו הבמות, אבשלום הקריב בחברון; הראיה נגד סמי נזירות עומדת
- ארבעים שנההפסוק אומר ״מקץ ארבעים שנה״. ״ארבעים שנה למאן?״ מאיזה מנין.שאלה: ארבעים שנה — מאיזה מנין?
- ברייתארבי נהוראי משום רבי יהושע: ארבעים שנה מאז ״ששאלו להם מלך״ — ואותה שנה היתה השנה העשירית של שמואל הנביא. לפי שטיינזלץ, אבשלום חשב שבתום ארבעים השנה הגיע זמנו למלוך.ארבעים שנה מאז ששאלו מלך, בשנה העשירית של שמואל
- החשבוןדף ט״והברייתא מפרטת (בתחילת דף ט״ו): ״עשר שנים מלך שמואל בעצמו״, שנה אחת מלכו שאול ושמואל יחד, שתיים מלך שאול לבדו, ו״שלשים ושבע שמלך דוד״. רש״י: השנה העשירית — שבה שאלו מלך — אינה נמנית בארבעים; ומאז ועד מרד אבשלום: שנה, שנתיים ושלושים ושבע — ארבעים שנה.החשבון: שנה, שנתיים ושלושים ושבע לדוד — ארבעים שנה
עזרים — סדר האירועים
דרשת רבי שמעון בן יהוצדק
- 1אלה תעשוחובות הבאות מחמת הרגל
- 2לבד מנדריכם ונדבותיכםנדרים ונדבות קרבים בחול המועד
- 3ולעולותיכםעולת יולדת ועולת מצורע
- 4ולמנחותיכםמנחת סוטה ומנחת קנאות
- 5ולנסכיכם ולשלמיכםנסכים ביום כשלמים, ולרבות שלמי נזיר
חשבו לפני שממשיכים
מדוע ״ולעולותיכם״ אינו מדבר בעולת נדר ונדבה?
כי עולת נדר ונדבה כבר נאמרו (״נדריכם ונדבותיכם״), ולכן הוא מלמד על עולת יולדת ועולת מצורע.
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.