תמורה ט״ו

חטאת שכפרו בעליה — יחיד וציבור

1. משנהיחיד וציבורהמשנה עוסקת בחטאת שאבדה, הבעלים התכפרו בחטאת אחרת, ואז נמצאה הראשונה. ״חטאת היחיד שכפרו בעליה — מתה״: אינה ראויה להקרבה ונעזבת עד שתמות מעצמה. אבל ״של צבור — אינה מתה״. רש״י: דין החטאות המתות הוא הלכה למשה מסיני, והתנא הראשון סבור שנמסרה רק לגבי יחיד.משנה: חטאת יחיד שכפרו בעליה מתה, חטאת ציבור לא
2. משנהרבי יהודהרבי יהודה חולק ואומר על חטאת ציבור שהציבור התכפר באחרת: תמות. לדעתו ההלכה למשה מסיני נאמרה גם בציבור (רש״י).רבי יהודה: גם חטאת ציבור שכפרו בעליה תמות
3. משנהרבי שמעוןרבי שמעון מנמק את דברי התנא הראשון: שלוש מחמש החטאות המתות — ״ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה״ — אינן אפשריות בציבור (אין נקבה בציבור, קרבן ציבור אינו עושה תמורה, והציבור אינו מת), ונאמרו ביחיד בלבד. כך גם שתי האחרות, ״שכפרו בעליה ועיברה שנתה״: אף שאפשר למצוא אותן בציבור, הדין נאמר ביחיד ולא בציבור.רבי שמעון: שלוש חטאות מתות אינן בציבור, אז כולן ביחיד בלבד
4. ברייתאחטאת יביאהברייתא שואלת מה בא ללמד הכתוב בחטאת היחיד יביא (רש״י: אפשר היה לכתוב בלעדיו). מי שהקדיש חטאת, אבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואז נמצאה הראשונה — שתיהן עומדות לפניו: ״איזו מהן שירצה יביא״, ונלמד מ״חטאת״. ואולי יביא שתיהן? ״יביאנה — אחת ולא שתים״.ברייתא: מי שיש לו שתי חטאות מביא איזו שירצה, אחת בלבד
5. ואותה שניה — מה תהא עליה?נותרה חטאת אחת שלא הובאה. מה דינה? ״ואותה שניה מה תהא עליה״שאלה: מה דין החטאת השניה שלא הובאה?
6. רב המנונאברייתארב המנונא מביא ברייתא: רבי יהודה אומר תרעה — תרעה עד שיפול בה מום, תיפדה, ובדמיה יביא קרבן נדבה; רבי שמעון אומר תמות, כי היא חטאת יחיד שכפרו בעליה (רש״י).רב המנונא: רבי יהודה תרעה, רבי שמעון תמות
7. סתירה: והא רבי יהודה תמותקשה על רבי יהודה: ״והא רבי יהודה תמות שמעינן ליה״ — במשנה הוא אמר תמות אפילו בחטאת ציבור, ובוודאי ביחיד (רש״י), ואילו כאן הוא אומר תרעה.קושיה: רבי יהודה במשנה אמר תמות, ובברייתא תרעה
8. איפוךהגמרא מציעה להפוך את השמות: איפוך — רבי יהודה אומר תמות, ורבי שמעון אומר תרעה.תירוץ: להפוך את השמות בברייתא
9. והא רבי שמעוןאבל קשה להפוך: ״והא אמר רבי שמעון חמש חטאות מתות״ — במשנה הוא מנה בהן את חטאת שכפרו בעליה (רש״י), ואיך יאמר כאן תרעה?קושיה: רבי שמעון במשנה מנה חטאת שכפרו בעליה בין המתות
10. לא תיפוך״לעולם לא תיפוך״ — אין להפוך, ויש הבדל בין המקרים: ״כאן באבודה בשעת הפרשה, כאן באבודה בשעת כפרה״. בברייתא (תרעה) הראשונה אבודה בשעת הפרשת השניה אך נמצאה לפני הכפרה; במשנה (תמות) היתה אבודה גם בשעת הכפרה ונמצאה רק אחריה. רש״י: לרבי יהודה חטאת מתה רק אם נמצאה אחרי שהבעלים כבר התכפרו.תירוץ ראשון: תרעה אם נמצאה לפני הכפרה, תמות אם אחריה
11. ואיבעית אימאתירוץ אחר: שני המקורות עוסקים באבודה בשעת הפרשה בלבד, ו״הא רבי יהודה אליבא דרבי, הא רבי יהודה אליבא דרבנן״. במשנה רבי יהודה מדבר על פי שיטת רבי (רבי יהודה הנשיא, במשנה בדף כ״ב), שגם אבודה בשעת הפרשה בלבד מתה; בברייתא — על פי שיטת חכמים החולקים עליו, שאינה מתה אלא אם נמצאה אחרי הכפרה.תירוץ שני: רבי יהודה מדבר לפי שיטת רבי במשנה ולפי רבנן בברייתא

האם חטאת ציבור שכפרו בעליה מתה? — שעירי עזרא

1. ומי איכא למאן דאמר?הגמרא תוהה על דברי רבי יהודה במשנה: ״ומי איכא למאן דאמר חטאת ציבור שכפרו בעלים מתה״? האם יש חכם שסובר כך? (רש״י: הקושיה על המשנה)קושיה: האם באמת יש מי שאומר שחטאת ציבור שכפרו בעליה מתה?
2. והתניארבי יוסיראיה נגד השיטה: ״והתניא כיוצא בו אמר רבי יוסי״ — ברייתא על הנאמר בעזרא (ח, לה), שבני הגולה הקריבו פרים, אילים וכבשים, ו״שעירי חטאת שנים עשר — הכל עולה״ לה׳. רש״י מעיר שלא התפרש למה מכוון ״כיוצא בו״; לפי שטיינזלץ הברייתא מובאת בענין חטאת ציבור שמתו בעליה. הקושיה תתפרש להלן (״קא סלקא דעתין״): השעירים באו על חטא של דור שכבר מת — ובכל זאת הוקרבו.ראיה: בני הגולה בימי עזרא הקריבו שנים עשר שעירי חטאת
3. וחטאת מי קרבה עולה?הפסוק קורא לכל הקרבנות עולה, ובהם החטאות — אבל ״וחטאת מי קרבה עולה״? חטאת אינה מוקרבת כעולה.קושיה: איך החטאות נקראות עולה בפסוק?
4. רבארבא: אינה קרבה כעולה, אבל היא ״כי עולה״ — כמו שעולה אינה נאכלת, גם חטאת זו אינה נאכלת. רבי יוסי אמר ששעירים אלה הובאו על עבודה זרה, ורב יהודה אמר בשם שמואל: על עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו. (רש״י: שעירי עבודה זרה נשרפים ואינם נאכלים.)רבא: החטאות כמו עולה, לא נאכלות, כי הובאו על עבודה זרה
5. קושיה על רבי יהודה״קא סלקא דעתין״ — מי שסובר שחטאת ציבור שכפרו בעליה מתה, יסבור גם שחטאת ציבור שמתו בעליה מתה. ״והא הכא דאיכא דמתו בעליה וקא קרבה״: שעירי עזרא באו על עבודה זרה של דור צדקיהו, שכבר מת, ובכל זאת הוקרבו.קושיה: שעירי עזרא באו על בעלים שמתו ובכל זאת הוקרבו
6. רב פפארב פפא: ״אפילו למאן דאמר״ שחטאת ציבור שכפרו בעליה מתה, חטאת ציבור שמתו בעליה אינה מתה, ״לפי שאין הצבור מתים״. לכן אין בעזרא קושיה.רב פפא: ציבור אינו מת, ולכן חטאת שמתו בעליה אינה מתה
7. מנא ליה לרב פפא?״מנא ליה לרב פפא הא״ — מנין לו שהציבור אינו מת?שאלה: מנין לרב פפא שהציבור אינו מת?
8. הצעה: תחת אבותיךאולי מהפסוק ״תחת אבותיך יהיו בניך״ (תהלים מה): הבנים עומדים במקום האבות, ולכן חטאתם קרבה (רש״י).הצעה: מהפסוק תחת אבותיך יהיו בניך
9. דחייה: אפילו יחיד״אי הכי אפילו יחיד נמי״ — לפי זה גם יחיד שמת והשאיר בנים ייחשב כאילו לא מת, וחטאתו לא תמות, וזה אינו.דחייה: לפי זה גם יחיד שהשאיר בנים נחשב כלא מת
10. שעירי רגלים וראשי חדשיםהמקור הוא ״משעירי רגלים וראשי חדשים״: אמר הכתוב ״אייתינהו מתרומת הלשכה״, מהשקלים שנתרמו באדר.מקור: שעירי הרגלים והחדשים באים מתרומת הלשכה
11. ודלמא מתו מרייהו״ודלמא מתו מרייהו דהני זוזי״ — בין אדר לרגל ייתכן שחלק מהתורמים כבר מתו, ולהם חלק בשעירים (רש״י), ונמצא שמקריבים חטאת ציבור שמתו מקצת בעליה. הגמרא אינה עונה על כך — זו נקודת הראיה: התורה ציוותה להביא מתרומת הלשכה בלי לחשוש לכך.אולי חלק מהתורמים מתו — ובכל זאת התורה מצווה להקריב
12. שמע מינה״אלא לאו שמע מינה״ אין הצבור מתים: הקרבנות מוקרבים גם כשחלק מהתורמים מתו, ולכן אין לחטאת ציבור דין של שמתו בעליה.מסקנה: אין הציבור מתים, וחטאת שמתו בעליה קרבה
13. ואיבעית אימאתירוץ אחר לקושיה מעזרא: אפשר שחטאת ציבור שמתו בעליה אכן מתה, אבל ״כי אקרובינהו להני חטאות אחיי אקרבינהו״ — הקריבו על אלה מדור צדקיהו שעדיין חיו. ראיה: ״ורבים מהכהנים הלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון״ בכו בקול גדול ביסוד הבית השני (עזרא ג, יב).תירוץ אחר: הקריבו על החיים שנותרו מדור צדקיהו
14. ודילמא הנך מיעוטא״ודילמא הנך מיעוטא״ — אולי החיים היו מיעוט, ומיעוט נחשב כיחידים וצריך שעיר לכל אחד. מכך שהקריבו שעיר לכל שבט, כמו ציבור רב, ברור שהקריבו בשביל הרוב שכבר מת — ואם כן אין חטאת ציבור מתה.קושיה: אולי החיים מיעוט, והקריבו על הרוב שמת
15. לא מצית אמרת״לא מצית אמרת״: הפסוק הבא אומר ״ולא הכירו העם בתרועה ושמחה לקול בכי העם״ (עזרא ג, יג) — קול הבכי של הזקנים גבר, ולכן הם היו רבים.תשובה: קול הבכי גבר, ולכן הזקנים היו הרוב
16. והיכי מקרבי להו?״והיכי מקרבי להו״ — איך הקריבו חטאת על עבודה זרה של דור צדקיהו? ״והרי מזידין הוו״, וחטאת באה רק על שוגג.קושיה: חטאת באה על שוגג, ואילו הם היו מזידים
17. רבי יוחנןרבי יוחנן: ״הוראת שעה היתה״ — החטאות הובאו על המזידים כהוראה חריגה לאותה שעה.רבי יוחנן: הוראת שעה היתה, ולכן באה חטאת על מזיד
18. הכי נמי מסתבראוהדבר מסתבר: אילו לא נאמר כן — ״בשלמא פרים ושעירים כנגד שנים עשר שבטים״ (פר לעולה ושעיר לחטאת, דין ציבור שעבד עבודה זרה — רש״י), אבל ״כבשים כנגד מי״? האילים והכבשים אינם חלק מדין זה, ולכן ברור שהכל הוראת שעה.תימוכין: הכבשים אינם בדין עבודה זרה, ולכן הוראת שעה

אשכולות והדופי שבדורות שאחרי יוסף בן יועזר

1. משנה בסוטההסוגיה באה כאן בדרך אגב: חטאת שמתו בעליה היא מן ההלכות שנשכחו בימי אבלו של משה (כמבואר בדף ט״ז — שטיינזלץ), ומכאן דברים על לימוד התורה שאחרי משה. הגמרא מביאה משנה מסוטה: ״משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים, בטלו האשכולות״. אשכול הוא ״איש שהכל בו״: תורה, יראת חטא וגמילות חסדים (רש״י).משנה: משמתו יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן בטלו האשכולות
2. שמואלרב יהודה אמר בשם שמואל: האשכולות מימות משה עד מות יוסף בן יועזר ״היו למדין תורה כמשה רבינו״, ומכאן ואילך לא.שמואל: עד יוסף בן יועזר למדו תורה כמשה, אחריו לא
3. והא שלשת אלפים הלכות״והאמר רב יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה״ — הרי שגם הדור הראשון לא למד הכל כמשה.קושיה: שמואל עצמו אמר ששלשת אלפים הלכות נשתכחו
4. דאישתכח אישתכח״דאישתכח להו אישתכח״ — מה שנשכח נשכח, וכל מה ש״דגמירן להו״, שלא נשכח, נלמד כמשה רבינו.תשובה: רק מה שנשכח אבד; השאר נלמד כמשה
5. והתניארבו מטמאין״והתניא משמת משה אם רבו מטמאין טמאו, אם רבו טהורין טיהרו״ — אחרי משה נוצרו מחלוקות והכרעה ברוב, ובימי משה לא היה כך. הרי שלא למדו כמשה.קושיה: אחרי משה מכריעים במחלוקת ברוב, ולא כבימי משה
6. ליבא דאימעיט״ליבא דאימעיט״: מדובר רק בהלכות שנשכחו, שבהן הלב התמעט והחכמים לא ידעו להחזירן מתוך הפלפול (רש״י), ולכן נחלקו והלכו אחר הרוב. בשאר ההלכות ״מיגמר הוו גמירי להו כמשה רבינו״.תשובה: מחלוקות רק בהלכות שנשכחו, והשאר נלמד כמשה
7. ברייתא: לא היה בהם דופיברייתא אחרת: האשכולות מימות משה עד מות יוסף בן יועזר ״לא היה בהם שום דופי״, ומכאן ואילך ״היה בהן שום דופי״. בהבנה הראשונה — דופי של חטא (רש״י).ברייתא: עד יוסף בן יועזר לא היה דופי באשכולות, אחריו היה
8. והתניאמעשה בחסידקושיה על הברייתא, מברייתא אחרת: ״מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו״. הרופאים אמרו שאין לו רפואה אלא לינוק חלב רותח כל בוקר, והביאו עז וקשרו אותה לכרעי מיטתו. מה הקושיה מכאן — יתברר בסוף המעשה ובכלל ״מעשה בחסיד אחד״.קושיה מברייתא: מעשה בחסיד חולה שינק חלב עז
9. החברים מבקריםחבריו באו לבקרו וראו את העז: ״ליסטים מזויין בתוך ביתו״ — בהמה דקה שרועה בשדות אחרים (רש״י). הם בדקו את מעשיו, ו״לא מצאו בו עון אלא של אותה העז בלבד״.החברים בדקו ולא מצאו בו עוון, חוץ מהעז
10. הוידוי בשעת מיתהבשעת מיתתו אמר שאין בו עוון אלא העז, כי עבר על דברי חבריו, ש״אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל״ — משום ישוב הארץ, כי בהמה כזו משחיתה את הצומח.בשעת מיתתו אמר שעוונו היחיד הוא גידול העז
11. קשיא: חכמים ללא דופי אחרי יוסף בן יועזר״כל היכא דאמר מעשה בחסיד אחד״ — הכוונה לרבי יהודה בן בבא או לרבי יהודה בר אילעאי, והם חיו הרבה דורות אחרי יוסף בן יועזר (רש״י). הרי גם אחריו היו חכמים ללא דופי, וזה סותר את הברייתא.קושיה: החסיד חי אחרי יוסף בן יועזר ובכל זאת בלי דופי
12. רב יוסףדף ט״ז״דופי של סמיכה קתני״ — הדופי שבברייתא אינו חטא אלא מחלוקת: עד יוסף בן יועזר לא נחלקו חכמים בשום דבר, ומחלוקת הסמיכה — אם סומכים על שלמים ביום טוב (כמובא בחגיגה) — היתה הראשונה שנחלקו בה (רש״י). לכן חסיד שלא נמצא בו עוון אינו סותר את הברייתא.רב יוסף: הדופי הוא מחלוקת בסמיכה, לא חטא
13. והא יוסף בן יועזר גופיהדף ט״ז״והא יוסף בן יועזר גופיה מיפליג פליג בסמיכה״ — הוא עצמו נחלק בסמיכה על יוסף בן יוחנן איש ירושלים, ואם כן הדופי היה בימיו.קושיה: יוסף בן יועזר עצמו נחלק בענין הסמיכה
14. בסוף שניהדף ט״ז״כי איפליג בה בסוף שניה, דבצר ליבא״ — הוא חלק בסוף ימיו, כשהלב כבר התמעט והדברים נשתכחו (רש״י), ונחשב הדבר כאחרי זמנו.תשובה: חלק רק בסוף ימיו, כשהלב כבר התמעט

הסוגיה ממשיכה בדף ט״ז