תמורה י׳
הקדש שני וחומש, מי נחשב הבעלים כשמקדישים לכפרת חבירו, אין ממירין אברים ועוברים, והאם קדושה חלה על עוברים.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף ממשיך את הספק מדף ט׳ אם הקדש שני מוסיף חומש, ומשם עובר לשאלה מי נחשב הבעלים כשמקדישים לכפרת חבירו: לחומש המקדיש, ולתמורה המתכפר.
אחר כך המשנה מונה צירופי אברים, עוברים ובהמות שלמות שאין בהם תמורה, ורבי יוסי מתיר אבר בשלימה.
הגמרא עוברת למחלוקת בר פדא ורבי יוחנן אם קדושה חלה על עוברים, ומסבירה למה רבי יוחנן צריך שתי הלכות.
בסוף הדף רבי ירמיה מקשה על בר פדא ארבע קושיות, ורבי זירא עונה עליהן ומגיע עד דף יא.
עמוד א · המשך מדף ט׳
הקדש שני: האם מוסיף חומש? (המשך)
→ תחילת הסוגיה בדף ט׳בקצרה — על מה הסוגיה
הספק מדף ט׳ נמשך: האם קרבן שבא באותה קדושה כקדושת הראשון נחשב הקדש שני ופטור מחומש, ומה הדין כשאותו גוף עבר לקדושה אחרת. שני הצדדים נשארים בתיקו.
- רקעבדף הקודם נשאלה שאלה על קרבן שבא תחת קרבן אחר. בעלים הפודים בהמת הקדש שנפל בה מום מוסיפים חומש, ולפי רבי יהושע בן לוי רק הקדש ראשון מוסיף ולא הקדש שני. האם הקרבן השני נחשב ראשון או שני? הדף הקודם הסתיים בתיקו, והגמרא ממשיכה כאן באותה שאלה.רקע: האם קרבן שני מוסיף חומש בפדיונו? נשאר בתיקו
- או דילמאהצד הנוסף בספק: ״כל אותה קדושה אינו מוסיף חומש״. הקרבן השני עומד באותה קדושה של הראשון, ולכן הוא כמו הקדש שני ואינו מוסיף חומש בפדיונו.צד אחד: אותה קדושה כמו הראשון — הקדש שני, בלי חומש
- בעיה נוספתואפילו נאמר שקרבן באותה קדושה אינו מוסיף, יש מקרה נוסף: הקרבן השני אבד, הבעלים נתכפרו בשלישי, ואחר כך נמצא השני וניתק להקרבה כעולה ונפל בו מום. זה אותו גוף, אבל ״בקדושה אחרת״. הצד האחד: החומש נפטר רק כשגם הגוף וגם הקדושה אותם, ולכן כאן הוא כן מוסיף.בעיה: אותו גוף בקדושה אחרת — האם מוסיף חומש?
- או דילמאהצד ההפוך: ״אותו הגוף הוא״, והגוף כבר הוקדש פעם אחת. לכן אינו מוסיף חומש גם אם הקדושה השתנתה.צד שני: כיון שאותו גוף — אינו מוסיף חומש
- תיקוהגמרא אינה מכריעה בין הצדדים, והבעיה נשארת תיקו.מסקנה: תיקו, לא הוכרע
עמוד א · גמרא
המקדיש לכפרת חבירו: חומש ותמורה
🔑 מפתח לסוגיה
הבעלים שפודים את הקדשם מוסיפים חומש על ערכו, ואחרים שפודים אינם מוסיפים. וכן אדם עושה תמורה רק בקרבן שלו. כשאדם אחד מקדיש קרבן לכפרת חבירו, צריך להכריע מי משניהם נחשב הבעלים לשני הדינים האלה.
בקצרה — על מה הסוגיה
רמי בר חמא שואל מי נחשב הבעלים כשמקדישים לכפרת חבירו: לענין חומש הכריע פסוק, ולענין תמורה הכריע רבא בסברה.
ההוכחה מקרבן הנזיר נדחתה, ובסוף הובא פסק רבי אבהו בשם רבי יוחנן.
- בעיה בחומש״מקדיש מוסיף חומש, או מתכפר מוסיף חומש״? רמי בר חמא שואל: אדם הקדיש קרבן לכפרת חבירו ונפל בו מום. מי נחשב הבעלים שמוסיף חומש בפדיון: המקדיש, או מי שהקרבן מכפר עליו (רש״י: אם המקדיש הוא הבעלים, הוא מוסיף; אם המתכפר, המקדיש כאחר ואינו מוסיף).רמי בר חמא: המקדיש או המתכפר מוסיף חומש?
- פסוקרבא משיב מהפסוק: ״ואם המקדיש יגאל את ביתו״. הפסוק מדבר על המקדיש דווקא ולא על המתכפר, ולכן המקדיש מוסיף חומש.רבא: הפסוק אומר המקדיש, ולכן הוא מוסיף ולא המתכפר
- בעיה בתמורהרמי בר חמא שואל שאלה דומה בתמורה: ״מקדיש עושה תמורה, או מתכפר עושה תמורה״? אדם עושה תמורה רק בקרבן שלו, ושוב צריך לדעת מי משניהם נחשב הבעלים.רמי בר חמא: המקדיש או המתכפר עושה תמורה?
- סברהרבא: ״אם כן, מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה״. אילו המקדיש עושה תמורה, ציבור או שותפים ששמו שליח להקדיש לכפרתם היו עושים תמורה, כי השליח המקדיש הוא יחיד. אבל המשנה בסוף הפרק קבעה שציבור ושותפים אינם עושים תמורה. לכן המתכפר הוא העושה תמורה (רש״י: קרבן שרבים מתכפרים בו אינו נחשב קרבן יחיד).רבא: אם המקדיש עושה תמורה, גם ציבור יעשו, ואינם עושים
- ראיה מנזיר״ועוד״ — ראיה נוספת לכך שהמתכפר עושה תמורה: רב נחמן בשם רב הונא מביא ברייתא על הפסוק ״קרבנו לה׳ על נזרו מלבד אשר תשיג ידו״. ״השג יד״ הוא קרבן עולה ויורד, שגודלו תלוי בעושרו של המביא, ואילו קרבן הנזיר קבוע לעני ולעשיר (רש״י) — ״וכי נזיר נידון בהשג יד״? אלא הפסוק מחלק בין שני מקרים: ״קרבנו לה׳ על נזרו״ — כשהנזיר הפריש משלו; ״מלבד אשר תשיג ידו״ — כשהוא עני ואחרים הפרישו בשבילו (רש״י).ראיה: ברייתא על נזיר שהפרישו לו אחרים קרבן
- למאי הילכתא?הגמרא שואלת: ״למאי הילכתא״ באה הברייתא? אם לענין כפרה, פשיטא שהקרבן מכפר, שהרי נתנו לו אותו במתנה.שאלה: מה ההלכה בברייתא, והרי מתנה מכפרת פשוט
- אלא לענין תמורהאלא הברייתא באה לענין תמורה, וכך היא אומרת: גם כשהפרישו לו אחרים קרבן, הנזיר הוא העושה בו תמורה ולא הם (רש״י: כמו שכשהפריש משלו הוא עושה תמורה).תשובה: הברייתא לענין תמורה, הנזיר עושה גם בקרבן מאחרים
- שמע מינה״שמע מינה״: ״בתר מתכפר אזלינן״. לענין תמורה הולכים אחר המתכפר, וזה תואם את דברי רבא.מסקנה: בתמורה הולכים אחר המתכפר
- דחייההגמרא דוחה: הברייתא לענין כפרה. לולא ״מלבד אשר תשיג ידו״ הייתי אומר שהמילה קרבנו גוזרת שרק קרבן מדידיה מכפר ולא קרבן של אחרים. לכן ״קא משמע לן״ שגם קרבן מאחרים מכפר, ואין בה ראיה לתמורה.דחייה: הברייתא באה ללמד שקרבן מאחרים מכפר, לא לתמורה
- מאי הוי עלה?ושואלת הגמרא: ״מאי הוי עלה״, כיצד נפתרו הבעיות של רמי בר חמא?שאלה: כיצד נפתרו שתי הבעיות של רמי בר חמא?
- תא שמע״תא שמע״ מרבי אבהו בשם רבי יוחנן: ״מקדיש מוסיף חומש, ומתכפר עושה תמורה״. המקדיש הוא שמוסיף בפדיון, והמתכפר הוא שעושה תמורה.רבי יוחנן: המקדיש מוסיף חומש, והמתכפר עושה תמורה
- הלכה נוספתבדומה לכך, ״תורם משלו על של אחרים — טובת הנאה שלו״: מי שמפריש תרומה מתבואה שלו בשביל התבואה של חבירו, הוא הבוחר לאיזה כהן לתת אותה, ולא חבירו. ״טובת הנאה״ היא הסכום הקטן שאדם אחר מוכן לשלם לו כדי שייתן את התרומה לכהן קרוב שלו, כמו בן בתו (רש״י).הלכה: התורם על תבואת אחרים — טובת ההנאה שלו
- מאי טעמא?״מאי טעמא״ טובת ההנאה של התורם ולא של בעל התבואה?מאי טעמא: למה טובת ההנאה של התורם?
- פסוקאמר קרא: ״את כל מעשר תבואתך… ונתת״. מי שמוציא את המעשר מתבואה שבידו הוא הנותן ובוחר למי יתן, ולכן הרווח שלו (רש״י: ולא ביד חבירו שנתרם עליו).הפסוק: מי שמוציא ונותן — הוא בוחר, והרווח שלו
חשבו לפני שממשיכים
הברייתא על קרבן הנזיר מדגישה שקרבן שהפרישו אחרים מכפר עליו. מה קשה בכך מצד ההיגיון, ומה מוצאת הגמרא בכל זאת לחדש?
פשיטא שהקרבן מכפר, כי נתנו לו אותו במתנה. אבל לולא ״מלבד אשר תשיג ידו״ היה אפשר לחשוב שהמילה ״קרבנו״ גוזרת שרק קרבן שהוא עצמו הפריש מכפר.
עמוד א · משנה
אין ממירין אברים ועוברים
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה מונה צירופים של אברים, עוברים ובהמות שלמות שבהם אין תמורה, ורבי יוסי מתיר להמיר אבר של חולין בבהמה שלמה של הקדש.
- משנה: אברים בעוברים״אין ממירין״: אדם שאמר על רגל של בהמת חולין שלו ״זו תהיה תמורת העובר שבמעי בהמת הקדש״ — לא חלה קדושה על האבר. ״לא אברין בעוברין״.אבר של חולין אינו תמורה לעובר של הקדש
- משנה: עוברים באבריםוכן להפך: אדם שאמר על עובר שבמעי בהמת חולין שלו ״זה תמורת רגל של בהמת הקדש״ — העובר אינו קדוש. ״ולא עוברין באברים״.עובר של חולין אינו תמורה לאבר של הקדש
- משנה: אברים ועוברים בשלימיםאבר או עובר של בהמת חולין אינם תמורה לבהמה שלמה של הקדש: ״ולא עוברין ואברים בשלימים״. האומר כך — לא חלה תמורה.אבר או עובר של חולין אינם תמורה לבהמה שלמה
- משנה: שלימים בהןובהפך: בהמה שלמה של חולין אינה תמורה לאבר או לעובר של הקדש: ״ולא שלימים בהן״.בהמה שלמה של חולין אינה תמורה לאבר או עובר של הקדש
- רבי יוסירבי יוסי חולק בחלק: ״ממירין אברים בשלימים״. האומר ״רגל בהמת חולין זו תחת בהמת הקדש זו״ — חלה תמורה על האבר ופשטה בכל הבהמה, והיא כולה תמורה וקרבה (רש״י). אבל ״לא שלימים בהן״: אין כוח באבר אחד של בהמת הקדש לעשות תמורה על בהמה שלמה.רבי יוסי: אבר של חולין בשלימה — כן, להפך — לא
- טעם רבי יוסירבי יוסי מסביר מדין ההקדשה: הרי ״האומר רגלה של זו עולה״ — כולה עולה, כי הקדושה מתפשטת. כך גם כשאומר ״רגלה של זו תחת זו״ — הקדושה מתפשטת ובהמת החולין כולה תמורה.טעם: כמו בהקדש, הקדושה מתפשטת מהאבר לכל הבהמה
עזרים — טבלת שיטות
אילו תמורות חלות?
| חולין ← תחת הקדש | תנא קמא | רבי יוסי |
|---|---|---|
| אבר ← תחת עובר | אין תמורה | אין תמורה |
| עובר ← תחת אבר | אין תמורה | אין תמורה |
| עובר ← תחת בהמה שלמה | אין תמורה | אין תמורה |
| אבר ← תחת בהמה שלמה | אין תמורה | חלה, וכל הבהמה תמורה |
| בהמה שלמה ← תחת אבר או עובר | אין תמורה | אין תמורה |
עמוד א–ב
האם קדושה חלה על עוברים?
בקצרה — על מה הסוגיה
בר פדא ורבי יוחנן נחלקו אם הקדשת עובר חלה. הגמרא מסבירה בשתי לשונות למה רבי יוחנן צריך לומר שתי הלכות על עוברים.
אחר כך רבי ירמיה מקשה על בר פדא ארבע ראיות, ורבי זירא מתרץ כל אחת בקדושת דמים, בולדי קדשים ובשיטת רבי יהודה, עד שבדף יא שיטת בר פדא עומדת.
- מחלוקתבעקבות המשנה שעוסקת בעוברים לענין תמורה, הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים במי שמקדיש עובר שבמעי בהמה: בר פדא אומר ״אין קדושה חלה על עוברין״, ורבי יוחנן אומר ״קדושה חלה על עוברין״. רש״י מסביר מה תלוי בכך: לבר פדא, עובר שהוקדש אינו ראוי להקרבה, ואם יקריבוהו אחרי שנולד בלי להקדישו מחדש — הכניסו חולין לעזרה. וגם במפריש חטאת מעוברת, העובר קדוש רק מכוח אמו, כולד חטאת שדינו למיתה, ואינו נחשב חטאת שנייה.בר פדא: אין קדושה על עוברים. רבי יוחנן: יש
- ואזדא לטעמיהרבי יוחנן הולך בשיטתו: מי שהקדיש ״חטאת מעוברת וילדה״ — ״רצה בה מתכפר, רצה בוולדה מתכפר״. רש״י: כשהפריש את החטאת כבר מעוברת, העובר נחשב בהמה נפרדת, כמו שתי חטאות לאחריות שמתכפר באיזו שירצה.רבי יוחנן: חטאת מעוברת שילדה — מתכפר בה או בוולדה
- למה שתי הלכות?רבי יוחנן אמר שתי הלכות על קדושת עובר: שקדושה חלה על עוברים, ובחטאת מעוברת. למה צריך את שתיהן? הגמרא עונה וצריכא ומסבירה מה כל אחת מחדשת.שאלה: למה רבי יוחנן צריך לומר שתי הלכות על עוברים?
- אילו רק הראשונהאילו אמר רק ״קדושה חלה על עוברין״, הייתי אומר שהעובר מתקדש רק ״התם הוא דאקדשיה״ — כשהקדיש את העובר עצמו במפורש.בלי הלכה שנייה: עובר מתקדש רק כשהקדישוהו במפורש
- ובהקדיש את האםאבל ״הכא דאקדשיה לאימיה״, כשהקדיש רק את האם, הייתי אומר שהעובר, שהוא בכלל אמו, לא נתקדש. לכן צריך גם את ההלכה בחטאת מעוברת.בלי הלכה שנייה: הקדיש האם — העובר בכללה לא נקדש
- אילו רק השנייהולהפך, אילו נאמרה רק ההלכה בחטאת מעוברת, הייתי אומר שהעובר נקדש כי המקדיש ״אקדיש לה״ ואת ״כל דאית בה״. אבל ״הכא דאקדשיה ליה״, כשהקדיש את העובר לבדו, ״כיון דליתיה אבראי״ — עוד לא נולד — לא יתקדש. לכן צריכא לומר שתיהן.בלי הראשונה: הקדיש את האם — כן נקדש, עובר לבדו — לא
- לישנא אחרינאגרסה אחרת: על דברי רבי יוחנן בחטאת מעוברת, ״מאי קא משמע לן״? מה החידוש בכך שמתכפר בה או בוולדה?לישנא אחרינא: מה חידש רבי יוחנן בחטאת מעוברת?
- אם שיירו משויירהחידוש: ״אם שיירו — משוייר״. אם המקדיש הוציא את העובר מההקדש, למשל ״זו חטאת ועוברה חולין״, העובר אינו קדוש, כי ״עובר לאו ירך אמו הוא״: אינו חלק מגוף האם אלא גוף בפני עצמו.תשובה: אפשר לשייר את העובר, כי עובר אינו ירך אמו
- ותרתי למה לי?אבל אם עובר גוף בפני עצמו, כבר שמענו זאת מההלכה הראשונה שקדושה חלה על עוברים. ״ותרתי למה לי״?קושיה: מההלכה הראשונה כבר ידענו, למה שתיים?
- צריכא: חטאת מעוברתצריכא. אילו נאמרה רק ההלכה בחטאת מעוברת, הייתי אומר שהעובר נקדש כי ״אימיה חזיא לגופיה״ — האם עצמה ראויה להתקדש — ו״מגו דנחתא קדושה לה נחתא נמי לולד״. אבל הקדשת עובר לבדו — לא. לכן ״קא משמע לן הדא״ שגם היא חלה.צריכא: בלי הראשונה, הקדושה על העובר רק מכוח אמו
- צריכא: הקדשת עוברואילו נאמרה רק ההלכה בהקדשת עובר, הייתי אומר שהוא נקדש משום ש״קא מפרש קדושה על הולד״ — המקדיש אמר במפורש שהקדושה תחול עליו. אבל כשהקדיש רק את האם ולא פירש — העובר לא יתקדש. לכן שתיהן נצרכות.צריכא: בלי השנייה, עובר נקדש רק כשהמקדיש פירש עליו
- יתיב רבי זירא״יתיב רבי זירא וקאמר להא שמעתא״ — רבי זירא ישב ושנה את מחלוקת בר פדא ורבי יוחנן. רבי ירמיה הקשה עליו ראיות לשיטת רבי יוחנן שעוברים מתקדשים, ורבי זירא מתרץ כל אחת כך שתתאים גם לבר פדא.רקע: רבי ירמיה מקשה על רבי זירא, המגן על בר פדא
- איתיביה: המערים על הבכוררבי ירמיה מקשה ממשנה שתבוא בהמשך מסכתנו: ״כיצד מערימין על הבכור״ — איך אפשר למנוע שהולד יינתן לכהן, וליהנות ממנו בעצמו (רש״י). בבהמה ״מבכרת״, שעוד לא ילדה והיא מעוברת, הבעלים אומר ״מה שבמעיה של זו עולה״. אם ילדה זכר — ״הרי זו עולה״, ומקריבו לחובת עולה שעליו. רש״י: קדושת העולה חלה קודם, כי קדושת בכור חלה רק כשהולד יוצא מהרחם. ״אלמא קדוש עובר״ — וזה נגד בר פדא.קושיה: המערים על הבכור מקדיש עובר לעולה, והוא קדוש
- קדושת דמיםרבי זירא: המשנה מדברת ״בקדושת דמים״ — העובר יימכר, גם בלי מום, ובדמיו יביאו עולה, אבל הוא עצמו אינו קרב (רש״י). בר פדא שולל רק קדושת הגוף בעובר, ולכן המשנה אינה סותרת אותו.תשובה: זו קדושת דמים, לא קדושת הגוף
- מי אלימא?רבי ירמיה: ״מי אלימא קדושת דמים״ שהיא מפקיעה את הולד מהבכורה? האם קדושת דמים חזקה כל כך?קושיה: האם קדושת דמים חזקה עד שמפקיעה מבכורה?
- אין, והתנןרבי זירא: ״אין״, כן. שנינו: ״כל קדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו — חייבין בבכורה ובמתנות״. בהמה שכבר היה בה מום קבוע כשהוקדשה אינה ראויה למזבח, ולכן קדושתה מלכתחילה רק קדושת דמים (רש״י). אחרי שנפדתה היא כחולין: בכור שתלד ניתן לכהן, וכשנשחטת נותנים ממנה זרוע, לחיים וקיבה. הדיוק: רק אחרי הפדיון היא חייבת, ומכאן שקודם הפדיון פטורה — ״אלמא דאלימא קדושת דמים דמפקע ליה מבכורה״.תשובה: קדשי דמים פטורים מבכורה עד שנפדו, ולכן היא מפקיעה
- איתיביה: מה שבמעיה עולהרבי ירמיה מקשה שוב, מברייתא: האומר ״מה שבמעיה של זו עולה״ — הבהמה עצמה ״מותרת בגיזה״, כי היא לא הוקדשה (רש״י), ״ואסורה בעבודה״, ״משום כחוש עובר שבה״: עבודה מחלישה את העובר שבבטנה. אם היא נאסרת בגלל העובר, הרי העובר קדוש.קושיה: הבהמה נאסרת בעבודה בגלל העובר, אם כן הוא קדוש
- גם זו קדושת דמיםרבי זירא: ״הא נמי קדושת דמים״. גם כאן הוקדש העובר רק בקדושת דמים.תשובה: גם הברייתא מדברת בקדושת דמים
- מי אלימא שאוסרת?רבי ירמיה: ״ומי אלימא קדושת דמים, דאסירא ליה בעבודה״? האם קדושת דמים חזקה עד שהיא אוסרת את האם בעבודה?קושיה: האם קדושת דמים אוסרת בעבודה?
- יוצאין לחוליןרבי זירא: כן. שנינו שקדשים שקדם להם מום קבוע ונפדו ״יוצאין לחולין, ליגזז וליעבד״. הדיוק: הטעם הוא שנפדו, אבל קודם שנפדו הם אסורים בעבודה.תשובה: קדשי דמים אסורים בעבודה עד שנפדו
- איתיביה: משנתנורבי ירמיה מקשה ממשנתנו: ״אין ממירין לא אברין בעוברין, ולא עוברין באברין״. הדיוק: ״אימורי הוא דלא מימר״ — רק תמורה אינה חלה, כי בתמורה כתוב ״בהמה בבהמה״ ועובר אינו בהמה (רש״י). ״הא מיקדש — קדשי״: רש״י מוכיח זאת מהסיפא ״ולא שלימים בהן״ — אילו עוברים לא היו מתקדשים כלל, פשוט שאין ממירים בהם בהמה שלמה, ולא היה צורך לשנות זאת.קושיה: משנתנו אוסרת רק תמורה, הרי עוברים כן מתקדשים
- ולדי קדשיםרבי זירא: המשנה מדברת ״בולדי קדשים״. הבהמה הוקדשה ואחר כך נתעברה, והעוברים נקדשים מכוח אמם, ולא שהקדיש את העוברים עצמם.תשובה: המשנה בולדי קדשים, קדושים מכוח אמם
- אי ולד קדשיםרבי ירמיה: אם מדובר בולדי קדשים, הדיוק הוא שדווקא ״במעי אמן״ לא עושים תמורה, אבל ״אבראי עבדין״. ״והא תניא: אין הולד עושה תמורה״ במשנה הבאה!קושיה: אחרי שנולדו יעשו תמורה, אך הולד אינו עושה תמורה
- רבי יהודה היארבי זירא: ״הא מני? רבי יהודה היא״, שאמר ״הולד עושה תמורה״. משנתנו כרבי יהודה, והמשנה הבאה כחכמים.תשובה: משנתנו כרבי יהודה שהולד עושה תמורה
- אי רבי יהודהרבי ירמיה: ״אי רבי יהודה״, יש קושי מתחילת משנתנו: ״תמורה הוא דלא עבדי, הא מקדש — קדשי״ — רק בתמורה אבר אינו מתפשט לכל הבהמה, אבל המקדיש אבר אחד — כל הבהמה קדושה. ותנא קמא מודה בזה, שהרי רבי יוסי מוכיח ממנו: ״והלא במוקדשין… כולה עולה״ (רש״י). אבל ״האמר רבי יהודה: אברין לא קדשי״ — בברייתא שתובא בהמשך הוא אומר שהקדושה אינה מתפשטת מהאבר.קושיה: רבי יהודה אמר שאברים אינם מתקדשים
- אבר שהנשמה תלויה בורבי זירא: ״הכא במאי עסקינן״ — ״באיבר שהנשמה תלויה בו״. רק באבר אחר רבי יהודה אומר שאינו מתקדש, אבל באבר כזה הוא מודה שכל הבהמה נקדשת (רש״י: כמו רגליה מן הארכובה ומעלה).תשובה: מדובר באבר שהנשמה תלויה בו
- איתיביה: מקדישין אברין ועובריןקושיה רביעית ממשנה בפרק הבא: ״מקדישין אברין ועוברין, אבל לא ממירין״. הרי שמקדישים עוברים במפורש.קושיה: משנה אחרת אומרת שמקדישים עוברים
- ולדי קדשיםרבי זירא: ״הכא נמי בולדי קדשים״. אין מדובר בהקדשת עוברים במישרין אלא בעוברים הקדושים מכוח אמם.תשובה: גם כאן מדובר בולדי קדשים
- מאי מקדישין?רבי ירמיה: ״אי בולדי קדשים, מאי מקדישין״? ״הא קדישי וקיימי״, הם כבר קדושים מכוח אמם ואין צורך להקדישם.קושיה: אם ולדי קדשים, למה נאמר מקדישין?
- הכי קאמרדף יארבי זירא מפרש: ״מקדישין איברין״ — מקדישים אבר, והקדושה מתפשטת בכל הבהמה ולכן ״וממירין בהן״ באותה בהמה. אבל אין ממירים אברים של חולין בהן, כי בתמורה הקדושה אינה מתפשטת מהאבר. ו״עוברים שקדשו במעי אמן אין ממירין בהן״ כל עוד הם בבטן.תשובה: ״מקדישין״ נאמר על אברים; העוברים — ולדי קדשים שאין ממירין בהם
- והא תנןדף יארבי ירמיה: אם מדובר בולדי קדשים, הדיוק הוא שדווקא ״במעי אמן״ לא עושים תמורה, אבל ״אבראי עבדי״. ״והא תנן: אין הוולדות עושין תמורה״!קושיה: אחרי שנולדו עושים תמורה, והמשנה אומרת שלא
- רבי יהודה היאדף יארבי זירא: ״הא מני? רבי יהודה היא״, החולק על חכמים וסובר שהולד עושה תמורה.תשובה: משנתנו כרבי יהודה
- אברין מי קדשידף יארבי ירמיה: ״אי רבי יהודה, אברין מי קדשי״? הרי רבי יהודה ״לית ליה״ שהאומר ״רגלה של זו עולה״ כולה עולה, ולכן אין משמעות להקדשת אבר.קושיה: לרבי יהודה הקדשת אבר אינה מתפשטת לכל הבהמה
- בדבר העושה טרפהדף יארבי זירא: ״הכא במאי עסקינן — בדבר העושה אותה טרפה״. באבר כזה רבי יהודה מודה שהקדושה מתפשטת לכל הבהמה.תשובה: מדובר באבר שנטילתו עושה את הבהמה טרפה
- מסקנהדף יאכך נדחו כל הראיות של רבי ירמיה, בקדושת דמים, בולדי קדשים ובשיטת רבי יהודה, ושיטת בר פדא לא נדחתה.מסקנה: כל הראיות נדחו, שיטת בר פדא לא נדחתה
עזרים — טבלת שיטות
ראיות רבי ירמיה והתשובות
| קושיה | תשובה | |
|---|---|---|
| המערים על הבכור | הולד קדוש לעולה | קדושת דמים |
| מה שבמעיה עולה | הבהמה נאסרת בעבודה בגלל העובר | קדושת דמים |
| אין ממירין עוברים | עוברים כן מתקדשים | ולדי קדשים; רבי יהודה; אבר שהנשמה תלויה בו |
| מקדישין אברין ועוברין | מקדישים עוברים | ״מקדישין״ על אברים; ולדי קדשים; רבי יהודה, אבר העושה טרפה |
חשבו לפני שממשיכים
אדם הקדיש בהמה מעוברת ואמר ״זו חטאת ועוברה חולין״. מה דין העובר, ולמה?
העובר אינו קדוש, כי הוא משוייר מההקדש. הגמרא מנמקת: עובר לאו ירך אמו הוא, כלומר הוא גוף בפני עצמו שאפשר להוציא מההקדש.
חשבו לפני שממשיכים
איזו ראיה מביא רבי זירא לכך שקדושת דמים מפקיעה מבכורה?
המשנה אומרת שקדשים שקדם להם מום קבוע ונפדו חייבים בבכורה ובמתנות. מכאן שקודם שנפדו הם פטורים, כי קדושת דמים מפקיעה.
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.