תמורה ט׳

מקור התמורה בכל הבהמות ועניין טוב מעיקרו

1. משנהכל הצירופיםהמשנה מונה בין אילו בהמות חל דין תמורה: ״ממירין מן הצאן על הבקר״ ומן הבקר על הצאן (בהמה דקה כמו כבשים ואילים מול בהמה גסה כמו שור ופרה), ״מן הכבשים על העזים״ ולהפך, מן הזכרים על הנקבות ולהפך, וגם בין תמימים לבעלי מומין. כל אלה נחשבים ״בהמה״ לעניין הפסוק, ואין הבדל בין בהמת הקדש לבהמת חולין מבחינת הסוג או המין.המשנה: דין תמורה חל בין כל סוגי הבהמות, תמימים ובעלי מומין
2. משנההגבלה בבעלי מומיןהמשנה מביאה ראיה מהפסוק ״לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב״: ״טוב״ הוא תמים ו״רע״ בעל מום. התורה אוסרת להמיר תמים של חולין בבעל מום של הקדש, ובעל מום של חולין בתמים של הקדש — מכאן שדין התמורה קיים בין תמימים לבעלי מומין לשני הכיוונים (רש״י). ומיד מגבילה: ״איזהו טוב ברע״? בעלי מומין ״שקדם הקדישן את מומן״ — הבהמה הוקדשה כשהייתה תמימה ורק אחר כך נפל בה מום. אבל בהמה שהוקדשה כשכבר היה בה מום אינה עושה תמורה, ואם המיר בה — אין כאן תמורה (רש״י).המשנה: רק בהמה שהוקדשה תמימה ואחר כך נפל בה מום עושה תמורה
3. מנא הני מילי?הגמרא שואלת מהיכן לומדים את כל האפשרויות שהמשנה מנתה — צאן בבקר, כבשים בעזים, זכרים בנקבות, תמימים בבעלי מומין.קושיה: מנין שדין התמורה חל בכל הצירופים שבמשנה?
4. ברייתא״בהמה בבהמה״הברייתא דורשת את הפסוק ״ואם המר ימיר בהמה בבהמה״: הלשון ״בהמה״ כללית, ולכן נכללים כל סוגי הבהמות — צאן ובקר, כבשים ועזים, זכרים ונקבות, תמימים ובעלי מומין.תשובה: הפסוק כותב בהמה בבהמה, ולכן כל סוגי הבהמות בכלל
5. יכול?אם ״בהמה״ כוללת גם בעלי מומין, אפשר לחשוב ש״יכול אפילו קדם מום להקדישן״ — גם בהמה שהוקדשה כשכבר הייתה בעלת מום תעשה תמורה.קושיה: אולי גם בהמה שהוקדשה כשהייתה בעלת מום עושה תמורה?
6. תלמוד לומרהכתוב ממשיך ״טוב ברע או רע בטוב״, והברייתא מגדירה: ״איזהו טוב ברע״ — רק בעלי מומין שקדם הקדשם למומם. בהמה שהייתה בעלת מום כבר בשעת ההקדש אינה עושה תמורה.תשובה: הפסוק מגדיר טוב ברע רק בבהמה שקדם הקדשה למומה
7. מאי תלמודא?הגמרא שואלת: מאיזו לשון בפסוק נלמד שדווקא בהמה שהוקדשה תמימה עושה תמורה? מהי הדרשה?קושיה: איך הפסוק מלמד שרק טוב מעיקרו עושה תמורה?
8. אביי: ״בטוב״ מיותראביי מסביר: התורה הייתה יכולה לכתוב ״או רע בו״, והיה מובן שהכוונה להמרת רע בטוב. ה״בטוב אחרינא״ (הנוסף) מיותר, ולכן הוא מלמד: רק מי שהוא ״טוב מעיקרו״ — תמים בשעת ההקדש ואחר כך נפל בו מום — עושה תמורה, ו״רע מעיקרו״ אינו עושה.אביי: המילה בטוב מיותרת ומלמדת שרק טוב מעיקרו עושה תמורה
9. רבא: שני ה״טוב״ מיותריםרבא חולק על ההסבר: ״תרווייהו טוב ייתורי מייתרי״ — שני ה״טוב״ מיותרים, שהרי התורה הייתה יכולה לכתוב ״ולא ימיר אותו ברע או רע בו״. לכן הם באים ללמד שני דברים: האחד — שגם הממיר טוב בטוב (תמימה בתמימה) לוקה; השני — שרק טוב מעיקרו עושה תמורה.רבא: שני הטובים מיותרים, אחד ללקות ואחד לטוב מעיקרו
10. מנין לאביי שטוב בטוב לוקה?לפי אביי יש רק ״טוב״ מיותר אחד, והוא כבר נדרש ללמד טוב מעיקרו. אם כן, מנין לו שהממיר ״טוב בטוב״ — בהמת הקדש תמימה בבהמת חולין תמימה — לוקה?קושיה לאביי: מנין שהממיר תמימה בתמימה לוקה?
11. קל וחומראביי לומד זאת בקל וחומר: הממיר ״טוב ברע״ — חולין תמימה תחת הקדש בעל מום — ״עלויי קא מעלי ליה״, מעלה את ההקדש (רש״י): בבהמת ההקדש בעלת המום אי אפשר היה להקריב, ובתמורתה התמימה אפשר (כך מבאר שטיינזלץ) — ובכל זאת לוקה. הממיר טוב בטוב, ששתיהן שוות ואין תועלת במעשהו — לא כל שכן שלוקה!אביי: קל וחומר מהמשביח את ההקדש, הממיר תמימה בתמימה לוקה
12. אין עונשין מן הדיןורבא — מדוע אינו לומד מקל וחומר זה? משום שהכלל הוא ״אין עונשין מן הדין״: אין מלקים על סמך קל וחומר בלבד, ולכן לדעתו נדרש לכך כתוב מיוחד — ה״טוב״ השני (רש״י). ומכאן קושיה על אביי: איך מלקים על סמך קל וחומר?רבא: אין מלקים מקל וחומר, ולכן צריך כתוב מיוחד
13. אביי: לאו דינא הואאביי משיב: זה ״לאו דינא הוא״ — אין זה עונש הנלמד מדין קל וחומר אלא סברה פשוטה: ״מי גרע טוב מרע?״ התורה לא הקפידה אלא שלא יחליפו דבר מההקדש, ואם הקדש רע מוחלף לוקים, גם הקדש טוב (רש״י: אגלויי מילתא בעלמא).אביי: סברה ולא עונש מהדין, הקדש טוב אינו גרוע מרע

בעיית רבי אבין: גוף וקדושה באשם שהומר

1. בעיית רבי אביןהמקרהרבי אבין שואל לשיטת האומר ״אין ממירין וחוזרין וממירין״ (רבי יוחנן): אדם ״הפריש אשם להתכפר בו״, ואחר כך ״המיר בו״ בהמת חולין.רבי אבין: אדם הפריש אשם והמיר בו, ועתה נבדקים המשכי המקרה
2. המשך המקרהמהו שימירהאשם הראשון הומם (נפל בו מום) והבעלים ״חללו על אחר״ — בהמה שנייה קיבלה את הקדושה. השנייה אבדה, הבעלים ״נתכפרו באשם אחר״ (שלישי), ואז נמצאה השנייה והיא ״ניתק לעולה״ — עולת נדבה (רש״י). ״מהו שימיר בו?״ מצד אחד היא גוף אחר וקדושה אחרת (עולה ולא אשם) — ממירים; ומצד שני באה מכוח הראשון שכבר המירו בו — אין ממירים.בעיה: בהמה שנייה שחוללה ואחר כך ניתקה לעולה — האם ממירים בה?
3. אביי: קרן ראשונהאביי מקשה: ״מאי קא מיבעיא ליה?״ אם עיקר הספק הוא ״שני גופים וקדושה אחת״ — היה יכול לשאול בלי המורכבות של מתכפר באשם שלישי: הומם הראשון וחללו על אחר, האם ממירים בשני?אביי: אם הספק בשני גופים וקדושה אחת, אין צורך בנתכפר
4. אביי: קרן שנייהואם עיקר הספק הוא ״שתי קדושות וגוף אחד״ — היה יכול לשאול בלי הומם: אשם שאבד, הבעלים התכפרו באחר, האבוד נמצא וניתק לעולה — האם ממירים בו (רש״י)?אביי: אם הספק בגוף אחד ושתי קדושות, אין צורך בהומם
5. חדא מגו חדאהגמרא מיישבת: רבי אבין שאל ״חדא מגו חדא״ — בעיה אחת היוצאת מתוך חברתה. תחילה שאל על שני גופים וקדושה אחת, ואמר: ״אם תימצי לומר״ שבזה אין ממירים — כי ״בההיא קדושה איתמר בה חדא זימנא״, באותה קדושה כבר המירו פעם אחת — עדיין יש לשאול על המקרה המורכב, שבו גם הגוף וגם הקדושה אחרים.רבי אבין: בעיה אחת מתוך חברתה, ונשאל על המורכב
6. תיקו״שני גופין ושתי קדושות מהו? תיקו״ — הבעיה נשארת ללא הכרעה.מסקנה: שני גופים ושתי קדושות — תיקו
7. לישנא אחרינאבגרסה אחרת רבי אבין שואל לשיטת רבי יוחנן (האומר אין ממירין וחוזרין וממירין): הפריש אשם והמיר בו, ״הומם וחללו על אחר״ — ״מהו שיחזור וימיר״ בשני? מצד אחד גוף אחר; מצד שני קדושה אחת (אשם), וכמו שבראשון אין ממירין כך גם בו.בגרסה אחרת: אשם שהומם וחולל על אחר — האם ממירים בבהמה האחרת?
8. בעיה נוספת״נתכפר באשם אחר, וניתק זה לעולה, מהו שיחזיר וימיר?״ האשם אבד, הבעלים התכפרו באחר, והאבוד נמצא ונעשה עולה. מצד אחד זה גוף אחד — אין ממירין שוב; ומצד שני קדושה אחרת — ממירים.בעיה שנייה: אשם שנתכפרו באחר וניתק לעולה — האם ממירים בו?
9. אביי: הי קא מיבעיא ליה?אביי מקשה שוב: ״הי קא מיבעיא ליה?״ איזו משתי הבעיות היא עיקר הספק? אם עיקרו ״קדושה אחרת באותו הגוף״ — אין צורך לשאול גם על הומם וחללו; ואם עיקרו ״גוף אחר באותה קדושה״ — אין צורך לשאול גם על נתכפר באשם אחר. היה עליו לשאול את עיקר הבעיה בלבד, והשנייה תילמד ממנה (כך מבאר רש״י את קושיית אביי).אביי: כל בעיה מיותרת אם השנייה היא עיקר הספק
10. חדא מגו חדאשאלה ראשונההגמרא מיישבת שוב: רבי אבין שאל ״חדא מגו חדא״. הראשונה: הומם וחללו על אחר — ״מי אמרינן״ שרק ״באשם ראשון״ אין חוזר וממיר, אבל בגוף אחר, אף שנשאר באותה קדושה, חוזר וממיר? ״או דלמא״ כל שהוא באותה קדושה אין חוזר וממיר?רבי אבין: הראשונה — בגוף אחר באותה קדושה, ממירים או לא
11. אם תימצא לומרואם תימצא לומר שהגוף האחר, כיון שהוא באותה קדושה, אין חוזר וממיר — נשאל בשאלה השנייה: ״נתכפר באשם אחר, וניתק זה ראשון לעולה״, מהו שיחזיר וימיר בו?רבי אבין: אם באותה קדושה אין ממירים, נשאל על הראשון שניתק לעולה
12. תיקוהאם הכלל ״אין ממיר וחוזר וממיר״ נאמר רק ״אותו הגוף באותה קדושה״, ובקדושה אחרת חוזר וממיר? או שאף על קדושה אחרת, כיון שהוא אותו הגוף, אין חוזר וממיר? תיקו.מסקנה: אותו גוף בקדושה אחרת — תיקו

הקדש ראשון והקדש שני: חומש בפדיון

1. רבי יהושע בן לוירבי יהושע בן לוי: ״הקדש ראשון מוסיף חומש, ואין הקדש שני מוסיף חומש״. הפודה בהמה שהוקדשה ונפל בה מום משלם את ערכה ומוסיף חמישית; אבל בהמה שהיא הקדש שני — כגון שחיללו עליה את הראשון, או חולין שהומרה — אין מוסיפים חומש (רש״י).רבי יהושע בן לוי: רק הקדש ראשון מוסיף חומש
2. מאי טעמא?רב פפא שואל: ״מאי טעמא״ של רבי יהושע בן לוי?קושיה: מה מקור ההבדל בין הקדש ראשון לשני?
3. מקדיש ולא מתפיסהפסוק: ״ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית״ — דווקא מקדיש, ולא המתפיס, מי שקדושה הותפסה בו בחילול או בתמורה.תשובה: הפסוק אומר המקדיש ולא המתפיס
4. בעיית רבי אביןרבי אבין שואל: אדם הפריש אשם להתכפר בו, ״הומם, והוסיף עליו חומש״ בפדיון, וחיללו על בהמה אחרת. השנייה אבדה, הוא התכפר באשם אחר, והיא נמצאה, ״ניתק לעולה״ ונפל בה מום. מהו שיוסיף עליה חומש — האם היא הקדש ראשון או שני?בעיה: בהמה שחוללה ואחר כך ניתקה לעולה — האם פודיה מוסיף חומש?
5. אביי: קרן ראשונהאביי: ״אי שני גופין וקדושה אחת״ קא מיבעיא ליה — אפשר היה לשאול ״בלא נתכפר״: האשם השני הומם, האם פודהו מוסיף חומש, כיון שבקדושה אחת כבר נוסף חומש (רש״י)?אביי: אם הספק בשני גופים וקדושה אחת, אין צורך בנתכפר
6. אביי: קרן שנייה״אי שתי קדושות וגוף אחד״ קא מיבעיא ליה — אפשר היה לשאול ״בלא הומם״: אשם שאבד, הבעלים התכפרו באחר, והאבוד נמצא וניתק לעולה — האם הוא הקדש שני, כי התכפרו באחר, או הקדש ראשון, כי הקדושה חדשה (רש״י)?אביי: אם הספק בגוף אחד ושתי קדושות, אין צורך בהומם
7. חדא מגו חדאהגמרא מיישבת: רבי אבין ״חדא מגו חדא קמיבעיא ליה״. אם תימצא לומר ששני גופין וקדושה אחת — לא מוסיפים חומש, ״משום דבההיא קדושה איתוסף בה חדא זימנא חומש״ — עדיין יש לשאול על שני גופין ושתי קדושות.רבי אבין: בעיה אחת מתוך חברתה — בקדושה אחת כבר נוסף חומש
8. תיקו״שני גופין ושתי קדושות מאי? תיקו״ — מצד אחד בא מכוח הראשון (הקדש שני), ומצד אחר גוף אחר וקדושה אחרת. הבעיה נשארת בלי הכרעה.מסקנה: שני גופים ושתי קדושות לעניין חומש — תיקו
9. לישנא אחרינאבגרסה אחרת: הפריש אשם, ״הומם וחללו על אחר והוסיף חומש״, השני אבד, נתכפרו באשם אחר, והשני נמצא וניתק לעולה — ״מהו שיוסיף עליו חומש״ כשיפדה?בגרסה אחרת: אשם שחולל ואחר כך ניתק לעולה — האם מוסיפים חומש?
10. אביי: הדין קא מיבעיא ליהאביי: ״הדין קא מיבעיא ליה״ — איזו מהבעיות היא העיקר? אם עיקר הספק ״קדושה אחרת באותו הגוף״ — אין צורך לצרף את הומם וחללו; ואם עיקרו ״גוף אחר באותה קדושה״ — לא נצרך שיתכפרו הבעלים בשלישי. היה עליו לשאול את העיקר בלבד, והאחר יילמד ממנו (רש״י). הגמרא מקצרת כאן (״כו׳״), כי הקושיה זהה לזו שבבעיית התמורה.אביי: כל אחת מהבעיות מיותרת אם השנייה היא העיקר
11. רבי אביןחדא מגו חדאהגמרא מיישבת: רבי אבין שאל שאלה אחת מתוך חברתה. תחילה — הומם ״וחללו על אחר, מהו שיוסיף עליו חומש״? ״מי אמרינן״ שרק ״באשם קמא״ אין מוסיפים חומש שוב, שכבר הוסף בו, אבל בגוף אחר, אף שהוא באותה קדושה, הפודה אותו כן מוסיף חומש?רבי אבין: האם בגוף אחר באותה קדושה מוסיפים חומש?
12. או דילמאדף י׳״או דילמא״ שכל מי ש״אותה קדושה״ אינו מוסיף חומש — גם הגוף האחר, כיון שהוא עומד באותה קדושה של הראשון, נחשב הקדש שני ואינו מוסיף בפדיונו.הצד השני: כל מי שבאותה קדושה, גם גוף אחר, אינו מוסיף חומש
13. אם תימצא לומרדף י׳ואם תימצא לומר שהגוף האחר, כיון שבאותה קדושה, אינו מוסיף חומש — נשאל במקרה השני: ״נתכפר באחר, וניתק זה לעולה״, ונפל בו מום. האם אינו מוסיף חומש רק באותו גוף ובאותה קדושה, אבל ״בקדושה אחרת״ מוסיף? ״או דילמא״ כיון שהוא אותו הגוף, אינו מוסיף?אם בגוף אחר אין חומש, נשאל על אותו גוף בקדושה אחרת
14. תיקודף י׳תיקו — לא הוכרע אם בהמה שעברה מקדושת אשם לקדושת עולה (ניתקה לעולה אחרי שנתכפרו באחר) מוסיפה חומש בפדיונה כהקדש ראשון, או שכיון שזה אותו הגוף — אינה מוסיפה, כהקדש שני.מסקנה: אותו גוף בקדושה אחרת לעניין חומש — תיקו

הסוגיה ממשיכה בדף י׳