נדה ד׳
האם מחזיקים טומאה ממקום למקום — קופה, ככר ומחט; וחכמים בין שמאי להלל: מעת לעת ומפקידה לפקידה, תקנת הבדיקה שחרית וערבית, ואשה שיש לה וסת — כרבי דוסא.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח בסוגיה שהתחילה בסוף דף ג׳: קופה שנמצא בה שרץ — חזקיה מטהר את הטהרות הראשונות ורבי יוחנן מטמא, ומצמצמים את מחלוקתם כדי שלא תסתור את הודאת שמאי והלל: שולים ואוגנים, קופה בדוקה, מכוסה או בזוית בית, עד שמתברר שהשאלה היא אם מחזיקים טומאה ממקום למקום.
מקשים על רבי יוחנן ממשנה, ברייתא, מחט, שרץ שרוף וככר על הדף, ומסבירים למה הככר שונה מהקופה.
אחר כך עוברים לסוף משנת שמאי והלל: חכמים אינם כאחד מהם, ושיעורי מעת לעת ומפקידה לפקידה מקצרים זה את זה.
רבה ואביי, תקנת שמואל לבדוק שחרית וערבית, ורב פפא ורבא מבררים מה טעם חכמים.
לבסוף, על המשנה כל אשה שיש לה וסת: האם היא כרבי דוסא או כחכמים — סוגיה שמסתיימת בתחילת דף ה׳.
עמוד א · מתחיל בדף ג׳
קופה שנמצא בה שרץ: היכן נחלקו חזקיה ורבי יוחנן
→ הסוגיה מתחילה בסוף דף ג׳ ומובאת כאן במלואהבקצרה — על מה הסוגיה
קופה שהשתמשו בה בטהרות ואחר כך נמצא בה שרץ: חזקיה מטהר את הטהרות הראשונות ורבי יוחנן מטמא.
מקשים מברייתא ששמאי והלל מודים שבקופה הן טמאות, ומצמצמים את המחלוקת בארבעה תירוצים — שולים ואוגנים, בדוקה, מכוסה, זוית בית — והאחרון מגלה שהמחלוקת היא אם מחזיקים טומאה ממקום למקום.
- איתמר: קופהדף ג(״שולים, בדוקין, מכוסין בזוית — סימן״: סימן לזכירת ארבעת התירוצים שיבואו.) ״איתמר״: קופה שהשתמשו בה בטהרות בזוית אחת, ואחרי שהוציאו אותן נמצא שרץ בזוית אחרת. חזקיה: הטהרות הראשונות — אלה שהוצאו לפני שנמצא השרץ — טהורות; רבי יוחנן: גם הראשונות טמאות.קופה שנמצא בה שרץ: חזקיה מטהר את הראשונות, רבי יוחנן מטמא
- והא שמאי והלל מודודף גרקע: בברייתא בדף ג׳ שמאי והלל דנים בקופה מלאה טהרות שנמצא בה שרץ, בדומה לאשה שראתה דם (״מה הפרש בין זו לזו״).קושיה על חזקיה: ״והא שמאי והלל מודו בקופה דטהרות הראשונות טמאות״ — גם שמאי, שאומר באשה דיה שעתה, מודה שבקופה הטהרות הראשונות טמאות.קושיה: שמאי והלל מודים שבקופה הטהרות הראשונות טמאות
- שוליםדף גשמאי והלל מודים ״בקופה שיש לה שולים״ — תחתית: מוציאים ממנה דרך הפה שלמעלה, ושרץ שבתחתית יכול להישאר בלי שיראו אותו. חזקיה ורבי יוחנן נחלקו ״בקופה שאין לה שולים״, כמו חבית עץ שניטלה תחתיתה: כשמערים ממנה מגביהים צד אחד והכל יוצא (רש״י), ולכן לחזקיה אילו היה שם שרץ היה יוצא ונראה.מודים בקופה עם תחתית; נחלקו בקופה בלי תחתית, שהכל יוצא ממנה
- מאי טעמא דרבי יוחנן?דף ג״אין לה שולים, מאי טעמא דרבי יוחנן״? אם הכל יוצא מקופה כזאת, שרץ שהיה בה עם הטהרות היה יוצא איתן.קושיה: בקופה בלי תחתית השרץ היה יוצא — מה טעם רבי יוחנן?
- אוגניםדף ג״אין לה שולים, ויש לה אוגנים״ — במקום התחתית קצות הלוחות כפופים פנימה, ואפשר שהאוגנים עיכבו את השרץ ולא יצא עם הטהרות (רש״י). חזקיה סבור שגם כך היה יוצא.מדובר בקופה עם אוגנים — שוליים כפופים שיכלו לעכב את השרץ
- המדלה עשרה דלייםדף גקושיה על חזקיה מברייתא: ״המדלה עשרה דליים מים״ בזה אחר זה בדלי אחד, ונמצא שרץ באחד מהם — הוא טמא וכל השאר טהורים, שאומרים שהשרץ נפל רק עכשיו. ״ואמר ריש לקיש משום רבי ינאי״: רק בדלי שאין לו אוגנים, אבל ״יש לה אוגנים — כולן טמאין״, כי אולי האוגנים עיכבו את השרץ. אם כן ״לימא חזקיה לית ליה דרבי ינאי״ — שהרי בקופה עם אוגנים הוא מטהר?קושיה: רבי ינאי מטמא כל הדליים כשיש אוגנים — וחזקיה מטהר?
- מיא שרקידף גתשובה: ״מיא שרקי, פירי לא שרקי״ — מים ניגרים, ודי בהטיית הדלי כדי לשפוך אותם, ולכן השרץ יכול להישאר מאחורי האוגנים. פירות אינם מחליקים, ולכן הופכים את הקופה על פיה — ושרץ שהיה בה היה נופל איתם (רש״י).מים ניגרים בהטיה קלה; פירות — הופכים את הקופה, והשרץ היה נופל
- אי נמי: קפידדף גתשובה אחרת: ״מיא לא קפיד עלייהו, פירי קפיד עלייהו״ — אדם אינו מקפיד אם נשארו מעט מים בדלי, ולכן אינו מרוקן אותו עד הסוף. על פירות הוא מקפיד להוציא את כולם, ולכן הופך את הקופה ושום דבר לא נשאר בה.על מים לא מקפידים לרוקן; על פירות מקפידים — לא נשאר דבר
- ואי בעית אימא: שאינה בדוקהדף גתירוץ אחר לקושיה משמאי והלל: הם מודים ״בקופה שאינה בדוקה״ — שלא בדקו אותה כשהכניסו לתוכה את הטהרות, ולכן אין לה חזקת טהרה (רש״י).תירוץ אחר: שמאי והלל מודים בקופה שלא נבדקה
- בקופה בדוקה נחלקוהמשך התירוץ: ״כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן בקופה בדוקה״ — שנבדקה לפני שהניחו בה את הטהרות ולא נמצא בה שרץ. חזקיה: ״הא בדקה״, ולכן מסתבר שהשרץ נפל רק אחרי שהוצאו הטהרות, והטהרות הראשונות טהורות. רבי יוחנן: ״אימור עם סילוק ידו נפל״ — אפשר שהשרץ נפל מיד אחרי הבדיקה, ולכן הטהרות הראשונות טמאות.חזקיה ורבי יוחנן נחלקו רק בקופה בדוקה: מתי נפל השרץ
- והא דומיא דאשהרקע: ברייתא על שמאי והלל מביאה את דין הקופה בדומה לאשה שראתה דם, והטהרות הראשונות בה טמאות.הקושיה: ״דומיא דאשה קתני״ — הברייתא שנתה את דין הקופה בדומה לדין אשה, ו״אשה בדוקה היא״: היא בודקת עצמה שחרית וערבית, ובכל זאת הטהרות טמאות. אם כן גם בקופה בדוקה הן טמאות — וזה קשה לחזקיה.קושיה: האשה בדוקה ובכל זאת הטהרות טמאות — גם בקופה בדוקה כך
- שכיחי בה דמים״כיון דשכיחי בה דמים״ — דם מצוי באשה, ולכן היא נחשבת כאילו אינה בדוקה. גם הקופה שבברייתא היא קופה שאינה בדוקה (רש״י), ולכן אין בכך סתירה לחזקיה.תשובה: דם מצוי באשה, לכן היא כלא בדוקה; כך גם הקופה בברייתא
- ואיבעית אימא: מכוסהתירוץ אחר: שמאי והלל מודים בקופה ״שאינה מכוסה״ — שם אפשר שהשרץ נפל עם סילוק ידו. חזקיה ורבי יוחנן נחלקו בקופה מכוסה, ולכן חזקיה מטהר.שמאי והלל מודים בקופה פתוחה; חזקיה ורבי יוחנן נחלקו במכוסה
- היכי נפל?״מכוסה — היכי נפל״? קופה מכוסה סגורה, ואם כן איך נפל בה שרץ והוא נמצא בה עכשיו?קושיה: בקופה מכוסה איך נפל השרץ לתוכה?
- תשמישה על ידי כסוימדובר ״שתשמישה על ידי כסוי״: כדי להכניס טהרות או להוציא אותן מגלים את הקופה ומכסים שוב. חזקיה: כל זמן שהטהרות בתוכה הוא נזהר, ורק אחרי שהוצאו הסיח דעתו ולא כיסה — ואז נפל השרץ. רבי יוחנן חושש שמא כשגילה את הקופה בעוד הטהרות בתוכה נפל השרץ וטימא אותן.משתמשים בקופה בגילוי: חזקיה נזהר כשהטהרות בפנים; רבי יוחנן חושש
- ואשה מכוסה היארקע: הברייתא שוב משווה את הקופה לאשה, והפעם השאלה היא אם האשה מכוסה.הקושיה על חזקיה: הברייתא שנתה ״דומיא דאשה קתני״, ו״אשה מכוסה היא״ — אין דם מבחוץ נכנס לתוכה, כמו בקופה מכוסה, ובכל זאת היא טמאה. אם כן גם בקופה מכוסה הטהרות טמאות.קושיה: האשה כמכוסה ובכל זאת טמאה — גם קופה מכוסה כך
- שכיחי בה דמים״כיון דשכיחי בה דמים״ — הדם מצוי בה, ולכן היא כאילו אינה מכוסה. הקופה שבברייתא היא קופה שאינה מכוסה.תשובה: דם מצוי באשה, לכן היא נחשבת כלא מכוסה
- ואיבעית אימא: זויתתירוץ שלישי: שמאי והלל מודים כשהטהרות היו ״בזוית קופה״, וחזקיה ורבי יוחנן נחלקו ״בזוית בית״.שמאי והלל מודים בזוית קופה; חזקיה ורבי יוחנן נחלקו בזוית בית
- קושיה: והא קופה קאמרהקושיה: הברייתא מדברת על קופה ולא על בית — מה פירוש זוית בית? (רש״י: ההסבר בא מיד בהמשך.)קושיה: הברייתא מדברת על קופה, לא על זוית בית
- ממקום למקום״הכי קאמר״: קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית בית אחת, וטלטלו אותה לזוית אחרת, ושם נמצא שרץ. חזקיה: ״לא מחזקינן טומאה ממקום למקום״ — לא אומרים שהשרץ היה בה כבר בזוית הראשונה אלא שנפל אחרי שהובאה לכאן, ולכן הטהרות הראשונות טהורות. רבי יוחנן: מחזקינן, והן טמאות. כך המחלוקת היא בעצם אם מחזיקים טומאה ממקום למקום.חזקיה: אין מחזיקים טומאה ממקום למקום; רבי יוחנן: מחזיקים
עזרים — טבלת שיטות
ארבע הצעות לצמצום המחלוקת
| שמאי והלל — מודים שטמאות | חזקיה ורבי יוחנן — נחלקו | |
|---|---|---|
| הצעה א: שולים | קופה שיש לה שולים | קופה שאין לה שולים ויש לה אוגנים |
| הצעה ב: בדיקה | קופה שאינה בדוקה | קופה בדוקה |
| הצעה ג: כיסוי | קופה שאינה מכוסה | קופה מכוסה שמשתמשים בה בגילוי הכיסוי |
| הצעה ד: מקום | זוית קופה | זוית בית — קופה שהועברה מזוית לזוית |
עמוד א–ב
ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום?
בקצרה — על מה הסוגיה
שואלים אם רבי יוחנן באמת מחזיק טומאה ממקום למקום, והרי משנה וברייתא שאומרות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן.
מבררים אם לפחות לתלות תולים, ומקשים ממחט, שרץ שרוף וככר על הדף. הככר טהורה כי אדם נטלה — ומסבירים למה זה אינו חל בקופה.
- ומי מחזקינן?אם רבי יוחנן מחזיק טומאה ממקום למקום — ״ומי מחזקינן״? הרי שנינו במשנה בטהרות: ״נגע באחד בלילה״, ואינו יודע אם האדם שנגע בו חי או מת, ולמחרת השכים ומצאו מת — רבי מאיר מטהר את הנוגע.קושיה: האם מחזיקים טומאה ממקום למקום? והרי משנה בטהרות
- משנה: כשעת מציאתןוחכמים מטמאים את הנוגע, וטעמם: ״שכל הטמאות כשעת מציאתן״ — כיון שנמצא בבוקר מת, מניחים שכבר היה מת גם בלילה.חכמים מטמאים: הטומאה לפי שעת מציאתה — מת בבוקר, מת גם בלילה
- ותני עלהרקע: המשנה מדברת על מצב שנמצא לאחר זמן, והברייתא מוסיפה שגם המקום קובע.ברייתא על המשנה: ״כשעת מציאתן, ובמקום מציאתן״ — חכמים מטמאים רק אם מצאו אותו מת באותו מקום שבו נגע בו. אם מצאו מת במקום אחר — הנוגע טהור, ואין אומרים שהיה מת כבר במקומו הראשון. וזה סותר את רבי יוחנן.ברייתא: נמצא מת במקום אחר — טהור; אין מחזיקים ממקום למקום
- וכי תימא: לשרוףתירוץ לרבי יוחנן: ״וכי תימא״ — הטהרה בברייתא היא רק ״לשרוף״: אין שורפים תרומה על מגע כזה, כי אין מחזיקים טומאה ודאית ממקום למקום (רש״י). אבל ״לתלות״ — תולים, כלומר לא אוכלים ולא שורפים. וגם רבי יוחנן מטמא רק לענין תלייה.אולי טהור רק לענין שריפה; לתלות תולים, וכך אומר רבי יוחנן
- ומי תלינן?ההקשה על התירוץ: ״ומי תלינן״? האם באמת תולים במקרה כזה? ומביאים משניות שבהן מוכח שאין תולים.קושיה: האם באמת תולים? משניות מוכיחות שאין תולים
- מחט חלודה״מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה״ על גבי טהרות — טהורה, כי כל הטמאות כשעת מציאתן. לא אומרים שנפלה שלמה, טימאה ואחר כך נשברה. ״ואמאי״? הרי אפשר היה לומר שהיתה מעיקרה מחט טובה והחלידה רק עכשיו, ולכל הפחות לתלות. מכאן שאין תולים.מחט חלודה שנמצאה על טהרות טהורה, ואין אפילו תלייה
- שרץ שרוףועוד: ״מצא שרץ שרוף על גבי הזיתים״, וכן מטלית זב בלויה — טהור. שרץ שרוף אינו מטמא ומטלית בלויה נטהרה, ואין חוששים שהונחו לפני כן וטימאו. גם כאן הכלל כשעת מציאתן, ולא תלייה.שרץ שרוף על זיתים טהור: אין חוששים שמא טימא קודם
- רק במקום מציאתןתירוץ: ״וכי תימא״ — כשעת מציאתן קובעים בין לקולא (מחט ומטלית טהורים) ובין לחומרא (נמצא מת — מטמא), אבל זה רק במקום מציאתן. כשהמציאה שלא במקומה: ״משרף לא שרפינן״, אבל ״מתלא תלינן״. במחט ובשרץ השרוף גם שעת המציאה וגם מקומה היו בטהרה (רש״י), ולכן אין מה לתלות.כשעת מציאתן רק במקום מציאתן; במקום אחר לא שורפים אך תולים
- ככר על גבי הדףרקע: תוספתא: ככר טהורה הייתה על דף בכותל, ובגד טמא מונח על הקרקע תחתיו.קושיה על התירוץ: ״ככר על גבי הדף״, ובגד טמא מונח תחתיו — אם נפלה אי אפשר שלא נגעה בו, ובכל זאת הככר שנמצאה על הארץ טהורה, כי ״אדם טהור נכנס לשם ונטלה״. נמצא שגם שלא במקום המציאה אין תלייה.קושיה: ככר שנמצאה על הארץ ליד בגד טמא טהורה, בלי תלייה
- רבי אלעזר: מדרוןהברייתא ממשיכה: הככר טהורה ״עד שיאמר: ברי לי שלא נכנס אדם שם״ — רק כשהוא בטוח שלא נכנס אדם, אין במה לתלות. ״ואמר רבי אלעזר: לא נצרכה אלא למקום מדרון״ — ההוראה נאמרה אפילו כשהדף משופע וסביר שהככר נפלה מעצמה על הבגד: גם אז היא טהורה. אם כן אין מחזיקים טומאה ממקום למקום, אפילו לא לתלות (רש״י).רבי אלעזר: אפילו בדף משופע הככר טהורה — אין מחזיקים ממקום למקום
- התם כדקתני טעמאתשובה: ״התם כדקתני טעמא״ — הברייתא עצמה נותנת טעם מיוחד לככר, ואינה קובעת כלל שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום.תשובה: בככר הברייתא נותנת טעם מיוחד, לא כלל כללי
- אדם טהור נטלההטעם: ״שאני אומר: אדם טהור נכנס לשם ונטלה״ — יש במה לתלות שהככר הועברה, ולכן לא מחזיקים טומאה. אבל בקופה נמצא שרץ בתוכה, ושעת המציאה טמאה (רש״י).בככר יש במה לתלות; בקופה שעת המציאה טמאה
- עורב אתא ושדארקע: בקופה הטהרות הוצאו מזוית אחת, והשרץ נמצא בה כשהועברה לזוית אחרת.שאלה: אם בככר אומרים אדם נטלה, ״הכא נמי״ בקופה נאמר: ״עורב אתא ושדא״ — השרץ לא היה בה בזוית הראשונה, ועורב הביא אותו אחרי שהועברה.קושיה: גם בקופה נאמר שעורב זרק את השרץ אחר כך
- אדם בכונהתשובה: ״אדם דבכונה״ — אדם פועל לתכלית, כדי להציל את הככר מטומאה, ולכן אומרים שנטל אותה. ״עורב דשלא בכונה״ — מעשיו אינם מכוונים, ולכן אין אומרים שהשליך.אדם פועל בכוונה — אומרים; עורב בלי כוונה — לא אומרים
- ספק טומאה ברשות היחידמקשים על ההיתר בככר: ״ספק טומאה ברשות היחיד״ — ספק אם הככר נגעה בבגד — וכל ספק טומאה ברשות היחיד טמא. אם כן למה מקילים באומרם אדם נטלה?קושיה: ספק טומאה ברשות היחיד טמא — למה הככר טהורה?
- דבר שאין בו דעת לישאלתשובה: הככר היא ״דבר שאין בו דעת לישאל״ — אין בה יכולת להישאל אם נטמאה, בניגוד לסוטה (רש״י). וכל ספק טומאה בדבר כזה, ברשות הרבים או ברשות היחיד, טהור.ככר אינה בת דעת לישאל — ספק טומאתה טהור בכל רשות
- ואיבעית אימא: טומאה דרבנןתירוץ אחר: מדובר ב״טומאה דרבנן״, ובה מקילים בספק אפילו ברשות היחיד (רש״י: כגון מעלות החומר בקודש).אפשר שמדובר בטומאה מדרבנן — ספקה טהור אפילו ברשות היחיד
- ראיה: מדףראיה: הברייתא אומרת ״מדף״ טמא, ולשון זו מורה על דבר קל — כמו ״עלה נדף״ (ויקרא כו, לו) — כלומר טומאה קלה מדברי חכמים.ראיה: לשון מדף מורה על דבר קל, כמו עלה נדף
חשבו לפני שממשיכים
בככר שעל הדף אומרים אדם טהור נטל אותה, ובקופה אין אומרים שעורב השליך את השרץ. מה ההבדל הנוגע לטענה עצמה?
אדם פועל בכוונה ומסתבר שנטל את הככר כדי להציל אותה מטומאה, ואילו עורב מעשיו שלא בכוונה — ולכן אין אומרים שהשליך את השרץ.
עמוד ב · משנה
לא כדברי שמאי ולא כדברי הלל: מעת לעת ומפקידה לפקידה
🔑 מפתח לסוגיה
המשנה (בדף הקודם): אשה שאין לה וסת וראתה דם. שמאי: דיה שעתה — טמאה מעכשיו בלבד. הלל: טמאה למפרע מפקידה לפקידה, כלומר מהבדיקה האחרונה שנמצאה בה טהורה ועד הבדיקה שבה נמצאה טמאה, אף אם עברו ימים. חכמים: לא כזה ולא כזה, אלא מעת לעת (עשרים וארבע שעות) — והפרטים בסוגיה.
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה אומרת שחכמים אינם כשמאי ולא כהלל. הברייתא מסבירה את הכלל: שני השיעורים — מעת לעת ומפקידה לפקידה — מקצרים זה את זה, והגמרא שואלת למה צריך לשנות גם את המקרה הפשוט.
- משנה: לא כדברי זההמשנה מסיימת במחלוקת שמאי והלל באשה שאין לה וסת וראתה דם: חכמים אומרים ״לא כדברי זה ולא כדברי זה״ — לא כשמאי (דיה שעתה) ולא כהלל (טמאה למפרע מפקידה לפקידה).חכמים: לא כשמאי ולא כהלל
- ברייתא: מדוע לאהברייתא מסבירה: לא כשמאי — ״שלא עשה סייג לדבריו״, כלומר הקל מאוד בלי גדר; ולא כהלל — ״שהפריז על מדותיו״, כלומר פרץ את הגבול והחמיר מאוד: טמאה למפרע מפקידה לפקידה (רש״י).ברייתא: שמאי הקל בלי גדר, הלל החמיר יותר מדי
- הכלל: ממעטתחכמים הולכים באמצע: ״מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה״, ואף ההפך. כלומר יש שתי תקופות — עשרים וארבע שעות לאחור, ומהבדיקה הקודמת — וכל אחת מקצרת את חברתה.מעת לעת ומפקידה לפקידה מקצרות זו את זו
- מעת לעת מקצרתבדקה ביום ראשון ומצאה טהורה, ישבה שני ושלישי בלי לבדוק, ובדקה ברביעי ומצאה טמאה: ״אין אומרים תטמא מפקידה לפקידה״ — שלושה ימים — אלא רק מעת לעת, עשרים וארבע שעות.בדיקה אחרי שלושה ימים: טמאה רק מעת לעת
- מפקידה לפקידה מקצרתבדקה בשעה ראשונה ומצאה טהורה, ישבה שניה ושלישית בלי לבדוק, ובדקה ברביעית ומצאה טמאה: ״אין אומרים תטמא מעת לעת״, אלא רק מפקידה לפקידה — מהבדיקה בשעה הראשונה עד הבדיקה בשעה הרביעית.בדיקה אחרי שלוש שעות: טמאה רק מפקידה לפקידה
- פשיטארקע: הברייתא שנתה שני מקרים: ארוך (שלושה ימים) וקצר (שלוש שעות). במקרה הקצר ההלכה ברורה מאליה.שאלה: זה פשוט — ״כיון דבדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאת טהורה״ ברור שאין מטמאים אותה מעת לעת, שהרי בדוקה היתה. למה צריך להשמיענו?קושיה: פשוט שלא מטמאים מעת לעת אחרי בדיקה שנמצאה טהורה
- איידי דתנאתשובה: ״איידי דתנא״ מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ״תנא נמי״ את ההפך. המקרה הראשון נצרך — שלא נאמר שמא ראתה מיד אחרי הבדיקה ביום ראשון ותטמא מפקידה לפקידה (רש״י); ומתוך ששנה אותו, שנה גם את השני אף שהוא פשוט.תשובה: מתוך ששנה אחד שנה גם את ההפך, אף שפשוט
עזרים — אם… אז…
עד מתי אשה שאין לה וסת טמאה למפרע (חכמים)?
אם עברו כמה ימים מהבדיקה הטהורה לבדיקה הטמאה
- טמאה למפרע רק מעת לעת — עשרים וארבע שעות
אם עברו רק שלוש שעות בין הבדיקות
- טמאה למפרע רק מפקידה לפקידה — לא עשרים וארבע שעות
עמוד ב · גמרא
מה טעם חכמים: תקנת הבדיקה ועונה יתירה
בקצרה — על מה הסוגיה
שואלים מה טעם חכמים לשיעור מעת לעת. ההסבר אשה מרגשת נדחה כחידוד בלבד; הטעם הוא תקנת בדיקה שחרית וערבית וקנס של עונה יתירה.
רב פפא מקשה משלוש עונות, ושני תירוצים נבדלים באנוסה.
- מאי טעמייהו דרבנן?רבה שואל: ״מאי טעמייהו דרבנן״ — מה הטעם של שיעור מעת לעת? אם עברו ימים בין הבדיקות, אפשר שראתה בכל אחד מהם, ובכל זאת מטמאים רק עשרים וארבע שעות.רבה: מה טעם חכמים שמטמאים רק מעת לעת כשעברו ימים?
- אשה מרגשת בעצמהרבה עצמו משיב: ״אשה מרגשת בעצמה״ — אילו ראתה היתה מרגישה, ואם לא הרגישה ודאי לא ראתה; לכן אין חשש רחוק.רבה: אשה מרגשת בעצמה, ולא הרגישה — לכן לא ראתה
- אם כן תהא דיה שעתהאביי מקשה: ״אם כן, תהא דיה שעתה״ — אם היא מרגישה, אין סיבה לטמא למפרע אפילו מעת לעת, וזו שיטת שמאי.אביי: אם מרגישה, אין סיבה לטמא למפרע כלל — דיה שעתה
- לחדודי לאבייהגמרא מסבירה: ״לחדודי לאביי״ — רבה לא התכוון להלכה, אלא רצה לחדד את אביי ולראות אם יעמוד על הקושי.רבה אמר זאת רק כדי לחדד את אביי
- אלא מאי טעמייהו?וחוזרים לשאלה: ״אלא מאי טעמייהו דרבנן״? מהו הטעם האמיתי לשיעור של מעת לעת?שוב: מה הטעם האמיתי של חכמים למעת לעת?
- תקנת בדיקהתשובה כדברי רב יהודה בשם שמואל: ״חכמים תקנו להן לבנות ישראל שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית״. בדיקת שחרית מכשירה, אם נמצאה טהורה, את טהרות הלילה; בדיקת ערבית — את טהרות היום. לפי התקנה כל בדיקה מבררת את הזמן שקדם לה.תקנה: בודקות שחרית וערבית — כל בדיקה מכשירה את הטהרות שקדמו לה
- הפסידה עונהמי שלא בדקה ״הפסידה עונה״ — חכמים קנסו אותה על שעברה על התקנה, והיא מפסידה טהרות של עונה.מי שלא בדקה נקנסה: הפסידה טהרות של עונה
- מאי עונה?״מאי עונה״? מדוע נאמר עונה אחת, והרי מעת לעת הן שתי עונות — יום ולילה?קושיה: מעת לעת הן שתי עונות, למה נאמר עונה
- עונה יתירה״עונה יתירה״ — עונה נוספת. אילו בדקה שחרית וערבית היתה מפסידה עונה אחת בלבד, בין הבדיקות; מי שלא בדקה מפסידה עונה נוספת, ויחד מעת לעת.עונה יתירה: אילו בדקה, הפסידה עונה אחת; כעת שתי עונות
- שלש עונותרקע: אשה שלא בדקה כמה ימים ובדקה בצהרים ומצאה טמאה — טמאה למפרע עד הצהרים של אתמול.רב פפא מקשה על רבא: ״והא זימנין משכחת לה שלש עונות במעת לעת״ — כשבדקה בצהרים ולא בדקה ימים, מעת לעת כולל יום אתמול, לילה והיום עד הצהרים, והרי הקנס הוא עונה אחת בלבד.רב פפא: לפעמים מעת לעת כולל שלוש עונות — יותר מעונה יתירה
- השוו מדותיהןרבא: ״השוו חכמים מדותיהן״ — קבעו שיעור אחד קבוע, ״שלא תחלוק״ במעת לעת, כלומר שלא יהיה שיעור משתנה לפי המקרה (רש״י: זמן קבוע, ולא מגרעים ממנו).רבא: חכמים קבעו שיעור אחד קבוע לכל מעת לעת
- שלא יהא חוטא נשכרתירוץ אחר: ״שלא יהא חוטא נשכר״ — אילו בדקה בבוקר היתה נטמאת מעת לעת מלא. מי שדחתה את הבדיקה לצהרים לא תרוויח בכך, ולכן היא טמאה עד צהרי אתמול.מי שאיחרה לצהרים לא תרוויח — טמאה עד צהרי אתמול
- מאי בינייהו?״מאי בינייהו״? מה ההבדל להלכה בין שני התירוצים?שאלה: מה ההבדל להלכה בין שני התירוצים?
- דאתניסה״איכא בינייהו דאתניסה״ — אשה שנאנסה ולא בדקה בשחרית, ובדקה בצהרים. לפי הטעם שלא יהא חוטא נשכר היא אינה חוטאת, ולכן אין מטמאים אותה עד צהרי אתמול — רק את העונה היתירה (הלילה) ואת היום. לפי השוו חכמים מדותיהן השיעור קבוע, ולכן גם היא טמאה מעת לעת שלם.אנוסה: לחוטא נשכר — לא עד צהרי אתמול; להשוו מדותיהן — כן
עזרים — טבלת שיטות
שני התירוצים לשלוש עונות
| השוו מדותיהן | חוטא נשכר | |
|---|---|---|
| בדקה בצהרים אחרי ימים | טמאה מעת לעת — שיעור קבוע | טמאה עד צהרי אתמול — שלא תרוויח |
| נאנסה ולא בדקה בשחרית, ובדקה בצהרים | טמאה מעת לעת שלם — עד צהרי אתמול | אינה חוטאת — לא עד צהרי אתמול, רק הלילה והיום |
חשבו לפני שממשיכים
אביי שואל את רבה אם כן תהא דיה שעתה. למה הסבר אשה מרגשת בעצמה היה מוביל לשיטת שמאי?
אם אשה מרגשת בעצמה, אז כשלא הרגישה — לא ראתה. אין סיבה לטמא למפרע כלל, אפילו מעת לעת, וזו שיטת שמאי: דיה שעתה.
עמוד ב · גמרא · ממשיך לדף ה׳
כל אשה שיש לה וסת: כרבי דוסא או כרבנן?
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה ׳כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה׳ נראית כשיטת רבי דוסא היחיד.
מתרצים שחכמים מודים בשעת וסתה, אך אז ברייתא על כתם של אשה שיש לה וסת אינה כרבי דוסא — ולכן הופכים: רבי דוסא מודה שלא בשעת וסתה, והמשנה כמותו.
למה דווקא כך? כשאפשר להעמיד לקולא או לחומרא — מעמידים לחומרא.
- משנה: יש לה וסתהמשנה: ״כל אשה שיש לה וסת״ — זמן קבוע לראייתה — וראתה דם, ״דיה שעתה״: טמאה רק משעת הראייה, ואינה מטמאה טהרות למפרע.משנה: אשה שיש לה וסת — דיה שעתה
- לימא רבי דוסא״לימא מתניתין רבי דוסא היא, ולא רבנן״? בברייתא: רבי אליעזר אומר ״ארבע נשים דיין שעתן״ — בתולה, מעוברת, מניקה וזקנה, שדמיהן מסולקים (רש״י). רבי דוסא אומר: ״כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה״, וחכמים חולקים עליו (רש״י). אם כן המשנה כדעת היחיד?קושיה: המשנה כרבי דוסא היחיד, ולא כחכמים?
- בשעת וסתה מודו״אפילו תימא רבנן״: חכמים חולקים על רבי דוסא רק כשראתה ״שלא בשעת וסתה״ — הדם בא שלא בזמנו, ויש לחשוש שיצא כבר קודם (רש״י). בשעת וסתה הם מודים שדיה שעתה, והמשנה בשעת וסתה — ודברי הכל.חכמים מודים בשעת וסתה; המשנה שם — דברי הכל
- מאן תנא להא?רקע: הברייתא מנמקת את טומאת הכתם למפרע בכך שגם ראייתה שלא בשעת וסתה מטמאה למפרע (רש״י) — ולפי ההסבר הקודם רבי דוסא אינו סובר כך.״מכלל דרבי דוסא אפילו שלא בשעת וסתה אמר״ דיה שעתה? אם כן מי שנה את הברייתא: ״אשה שיש לה וסת — כתמה טמא למפרע״ (עד שעת הכיבוס, רש״י), ״שאם תראה שלא בשעת וסתה — מטמאה מעת לעת״? היא חולקת על רבי דוסא.קושיה: אם כך, הברייתא על כתם אינה כרבי דוסא
- אפילו תימא רבי דוסא״נימא רבנן היא, ולא רבי דוסא״? ״אפילו תימא רבי דוסא״: נהפוך את ההסבר — רבי דוסא חולק על חכמים רק בשעת וסתה, אבל שלא בשעת וסתה הוא מודה שמטמאה למפרע. המשנה בשעת וסתה, והיא כרבי דוסא.הפוך: רבי דוסא מודה שלא בשעת וסתה; המשנה כרבי דוסא
- וברייתא דברי הכלדף ה״וברייתא דברי הכל״ — לפי זה הברייתא, שמטמאה למפרע שלא בשעת וסתה, מוסכמת גם על רבי דוסא.לפי זה הברייתא — דברי הכל
- ולוקמא איפכאדף ה״ולוקמא איפכא״ — למה חזרנו בנו? אפשר היה להשאיר את ההסבר הראשון: המשנה דברי הכל והברייתא כחכמים (רש״י).קושיה: למה לא להשאיר את ההסבר הראשון?
- לחומרא מוקמינןדף ה״כיון דאיכא לאוקומי לקולא ולחומרא — לחומרא מוקמינן״. בהסבר הראשון המוסכם הוא הקולא — בשעת וסתה הכל מודים שדיה שעתה. בהסבר השני המוסכם הוא החומרא — שלא בשעת וסתה הכל מודים שמטמאה למפרע, ויש מי שמחמיר אף בשעת וסתה (רש״י). כשאפשר כך וכך, מעמידים את המוסכם לחומרא.כשאפשר להעמיד לקולא או לחומרא — מעמידים לחומרא
עזרים — טבלת שיטות
שני ההסברים: מה מוסכם ובמה נחלקו
| בשעת וסתה | שלא בשעת וסתה | |
|---|---|---|
| הסבר א — המשנה כדברי הכל | הכל מודים: דיה שעתה | רבי דוסא: דיה שעתה; חכמים: מטמאה למפרע |
| הסבר ב (המסקנה) — המשנה כרבי דוסא | רבי דוסא: דיה שעתה; חכמים: מטמאה למפרע | הכל מודים: מטמאה מעת לעת |
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות להעמקה
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- הוצאת ספרים ח. וגשל — צורת הדף — תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש (באדיבות ההוצאה, © כל הזכויות שמורות)
- SW Daf — Simon Wolf — תרשימים, מפות ודפי מקורות לדף — מקושרים במקור (באדיבות Simon Wolf)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.