נדה ג׳

שניהם לא למדוה אלא מסוטה

1. ורמי חבית אמקוהדף ב״ורמי חבית אמקוה״ — הגמרא מעמידה זו מול זו שתי משניות שהובאו בדף הקודם. במקוה שנמדד ונמצא חסר, הטהרות שנעשו על סמך הטבילה בו טמאות למפרע בוודאות. בחבית שהפרישו עליה תרומה ונמצאה חומץ, אחרי שלושת הימים הראשונים ההפרשה היא רק בספק. לפי רש״י בשתיהן יש שני פגמים (תרתי לריעותא), ולכן קשה: ״מאי שנא הכא ודאי, ומאי שנא הכא ספק״?קושיה: מקוה חסר — ודאי, חבית שהחמיצה — ספק; מה ההבדל?
2. רבי חנינא מסוראדף ברבי חנינא מסורא מיישב: ״מאן תנא חבית? רבי שמעון היא״. משנת החבית, שאומרת ספק, נשנתה כשיטת רבי שמעון, ״דלגבי מקוה נמי ספקא משוי ליה״ — גם במקוה שנמצא חסר הוא רואה את הטומאה כספק בלבד. משנת המקוה, שמטמאה ודאי, היא כשיטת חכמים. כך המשניות חלוקות בתנאים ואין סתירה.רבי חנינא מסורא: משנת החבית כרבי שמעון, שגם במקוה רואה ספק
3. דתנן: מקוה שנמצא חסרדף בהמקור לכך שרבי שמעון רואה במקוה ספק הוא משנה: ״מקוה שנמדד ונמצא חסר״ — מקוה שהיו בו ארבעים סאה, ולאחר זמן נמדד ונמצא חסר משיעורו. לפי תנא קמא (חכמים) ״כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע״, בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד, טמאות — טומאה ודאית, אף ברשות הרבים, שבה ספק טומאה בדרך כלל טהור.המשנה: מקוה שנמצא חסר — הטהרות טמאות למפרע, גם ברשות הרבים
4. רבי שמעון: תוליןדף ב״רבי שמעון אומר: ברשות הרבים טהורות, ברשות היחיד תולין״. לשיטתו זו טומאת ספק בלבד. ברשות הרבים הטהרות טהורות, כדין כל ספק טומאה ברשות הרבים. ברשות היחיד, אף שבדרך כלל ספק טומאה שם טמא, כאן רק תולין: אין אוכלים את התרומה, שמא טמאה, ואין שורפים אותה, שמא טהורה. טעם הדבר מתבאר בהמשך (רש״י).רבי שמעון: ברשות הרבים טהורות, ברשות היחיד תולין — ספק בלבד
5. שניהם מסוטה״ושניהם לא למדוה אלא מסוטה״ — גם חכמים וגם רבי שמעון לומדים את דין המקוה מהסוטה. הבסיס (רש״י): הפסוק ״והיא נטמאה״ (במדבר ה) מקיש טומאה לסוטה, ולכן הספק במקוה נדון כספק סוטה.שניהם לומדים את המקוה מהיקש לסוטה
6. חכמים: ספק כודאיחכמים: ״מה סוטה ספק היא, ועשאוה כודאי״. אשה שהתייחדה אחרי התראה היא ספק טמאה, ובכל זאת אסורה לבעלה עד שתשתה מי סוטה. כך גם מקוה שנמדד ונמצא חסר: ספק אם היה שלם בשעת הטבילה, ואף על פי כן התרומה שנגעה בכלים שטבלו בו טמאה ודאי ויוצאת לשריפה.חכמים: כמו סוטה, ספק במקוה חסר נחשב כודאי טומאה
7. קושיה: ברשות הרביםאם לומדים מסוטה, אפשר להקשות: ״מה סוטה ברשות הרבים טהור״ — סוטה שנסתרה ברשות הרבים אינה אסורה, כי אין שם מקום סתירה. אם כן גם מקוה חסר ברשות הרבים צריך להיות טהור, ומדוע חכמים מטמאים גם שם?קושיה: אם מסוטה למדתם, ברשות הרבים המקוה יהיה טהור
8. תשובה: סתירה מול חסרהגמרא דוחה את ההשוואה: בסוטה האיסור בא ״משום סתירה״, וסתירה ברשות הרבים אינה קיימת. במקוה הפסול הוא חסר, ולחסר אין הבדל בין רשות הרבים לרשות היחיד.תשובה: בסוטה הפסול הוא סתירה, ובמקוה — חסרון שאינו תלוי ברשות
9. וכי תימא: ספק ברשות הרבים״וכי תימא, הא כל ספק טומאה ברשות הרבים טהור״ — גם אם ההיקש לסוטה אינו מחלק בין רשות הרבים לרשות היחיד, הרי יש כלל ידוע שכל ספק טומאה ברשות הרבים טהור. אם כן, מדוע חכמים מטמאים ודאי גם מקוה חסר שעמד ברשות הרבים?קושיה: הרי כל ספק טומאה ברשות הרבים טהור
10. תשובה: תרתי לריעותא״כיון דאיכא תרתי לריעותא — כודאי טומאה דמי״. במקוה החסר יש שני דברים להרע: המקוה חסר לפנינו, והכלים שטבלו בו היו בחזקת טומאה. כששני הצדדים נפגמו, הספק נחשב כוודאי, והכלל של ספק טומאה ברשות הרבים אינו חל. זה הסבר שיטת חכמים.תשובה: במקוה תרתי לריעותא, ולכן נחשב כוודאי טומאה
11. רבי שמעון: גם ברשות הרבים טהוררבי שמעון לומד אף הוא מסוטה: ״מה סוטה ברשות הרבים טהור״ — כך גם מקוה חסר ברשות הרבים טהור, כי שם הספק אינו מטמא.רבי שמעון: כמו סוטה — ברשות הרבים המקוה טהור
12. קושיה: ברשות היחידאם רבי שמעון לומד מסוטה, יש להקשות: ״מה סוטה ברשות היחיד טמאה ודאי״ — אשה שנסתרה ברשות היחיד טמאה בוודאות. אם כן גם במקוה חסר ברשות היחיד התרומה צריכה להיות טמאה ודאי, ומדוע לשיטתו רק תולים?קושיה: אם כסוטה, ברשות היחיד המקוה יטמא ודאי
13. תשובה: רגלים לדברהגמרא דוחה: בסוטה ״יש רגלים לדבר״ — הבעל קינא לה ובכל זאת נסתרה, וזה סימן טומאה. במקוה אין סימן כזה: אולי החסרון נוצר רק עתה, ולכן מטמאים רק מספק. (רש״י מוסיף: מכאן שלרבי שמעון בשאר ספקות טומאה ברשות היחיד תולים).תשובה: בסוטה יש רגלים לדבר, במקוה אין
14. ואיבעית אימאהסבר אחר לרבי שמעון: ״גמר סוף טומאה מתחלת טומאה״. (רש״י: אם חכמים היו לומדים מסוטה לגמרי, היו מטהרים ברשות הרבים; ההיקש נאמר רק על תחילת הטומאה, ולכן רבי שמעון לומד את הטבילה — סוף הטומאה — מתחילתה).רבי שמעון מסביר: הטבילה נלמדת מתחילת הטומאה
15. הלימוד מתחילת הטומאה״מה תחלת טומאה ספק נגע ספק לא נגע — ברשות הרבים טהור״. כך גם סוף הטומאה: אם ספק טבל במקוה כשר או לא, ברשות הרבים הוא טהור. השוואה בין ספק טומאה לספק טהרה.מתחילת הטומאה: ספק ברשות הרבים טהור — כך גם ספק טבילה
16. חכמים: חזקה מול חזקהחכמים דוחים: אי אפשר להשוות. בתחילת הטומאה ״גברא בחזקת טהרה קאי״, ומספק אין מורידים אותו לטומאה. בטבילה האיש ״בחזקת טומאה״ עומד ומספק אין מוציאים אותו ממנה — וכיון שאי אפשר לברר מתי נחסר המקוה, נשאר טמא.חכמים: בתחילה חזקת טהרה, בטבילה חזקת טומאה — לא דומה

טעם שמאי: דיה שעתה

1. קושיה: ומאי שנא ממבויהגמרא חוזרת למשנה שבדף ב׳: לשמאי כל הנשים דיין שעתן — אשה שמצאה דם טמאה רק מעתה, והטהרות שנגעה בהן קודם לכן טהורות; הלל מטמא אותן למפרע, מן הבדיקה הקודמת. על שמאי מקשים (רש״י): ״ומאי שנא ממבוי״ — שרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע את כל הטהרות שנעשו שם, עד שיאמר אדם שבדק את המבוי באותו יום ולא היה בו שרץ, ״או עד שעת הכיבוד״. בשעת הכיבוד (טאטוא המבוי) בודקים אותו, ולכן טהרות שלפניה טהורות (רש״י). אם במבוי מטמאים למפרע, מדוע לא באשה?קושיה: במבוי מטמאים למפרע, מדוע שמאי לא באשה?
2. תשובה: תרתי לריעותארקע: בדף ב׳ תירצה הגמרא את הקושיות מן המקוה ומן החבית: שם יש שני פגמים (תרתי לריעותא), ובאשה פגם אחד בלבד.במבוי ״איכא שרצים דגופיה״ ושרצים שבאו מבחוץ — שני דברים מרעים, ״כתרתי לריעותא״, ושם אף שמאי מודה. באשה יש פגם אחד בלבד. זו הסברה הראשונה.תשובה: במבוי שתי ריעותות, באשה רק אחת
3. ואיבעית אימא: אשה מרגשתטעם אחר לשמאי: ״אשה מרגשת בעצמה״ כשיוצא ממנה דם, ומכיון שלא הרגישה, דם לא יצא קודם הבדיקה. והלל? לשיטתו היא הרגישה, אך ״כסבורה הרגשת מי רגלים היא״, ולא חשבה שזה דם.שמאי: אשה מרגישה ביציאת דם; הלל: חשבה שהם מי רגלים
4. קושיה: ישנהלשמאי: ״האיכא ישנה״ — אשה ישנה שהדם יצא ממנה ולא הרגישה!קושיה: אשה ישנה לא מרגישה, ואולי ראתה קודם
5. תשובה: צער מעוררגם ישנה, ״אגב צערה מיתערא״ — מתוך הצער שביציאת הדם היא מתעוררת, כמו בהרגשת מי רגלים.תשובה: גם ישנה מתעוררת מצער יציאת הדם
6. קושיה: שוטה״והאיכא שוטה״ — היא מרגישה אך אינה מבינה שזה דם, ולכן אולי ראתה קודם והמשנה אומרת עליה דיה שעתה?קושיה: שוטה מרגישה ואינה מבינה שזה דם
7. תשובה: מודה שמאי״מודה שמאי בשוטה״ שמטמאה למפרע.תשובה: שמאי מודה שבשוטה מטמאים למפרע
8. קושיה: כל הנשיםאבל המשנה אומרת ״כל הנשים״ דיין שעתן, ובכלל זה שוטה!קושיה: בלשון כל הנשים נכללת גם שוטה
9. תשובה: פקחות״כל הנשים — פקחות״: הלשון כל הנשים מתכוונת לפקחות בלבד.תשובה: כל הנשים הוא רק פקחות
10. קושיה: ליתני נשיםאם כוונת המשנה לפקחות בלבד, ״וליתני נשים״ — היה מספיק לכתוב נשים בלי המילה כל!קושיה: למה כתבה המשנה כל הנשים ולא נשים
11. תשובה: לאפוקי מרבי אליעזר״לאפוקי מדרבי אליעזר״, שאמר: ארבע נשים בלבד דיין שעתן (נדה ז ע״א) — ומשמע שאחרות לא. המשנה מוסיפה כל כדי להשמיענו שהדין נכון בכל הנשים הפקחות.תשובה: כל — כדי לחלוק על רבי אליעזר שהגביל לארבע נשים
12. קושיה: כתמים״והאיכא כתמים״: אשה שמצאה כתם דם על בגדה טמאה למפרע, עד שתאמר שבדקה את הבגד ולא היה בו כתם, או עד שעת הכיבוס (רש״י, לקמן נו ע״א). ולא אומרים שאילו בא הדם מגופה היתה מרגישה. אם כן, ״לימא תנן כתמים דלא כשמאי״ — האם המשנה של כתמים שנויה שלא כשמאי?קושיה: בכתמים מטמאים למפרע — משנת כתמים שלא כשמאי?
13. תשובה: אבייאביי: ״מודה שמאי בכתמים״. הטעם: אין לתלות בדם ציפור שלא נתעסקה בה או בשוק הטבחים שלא עברה בו — אם כן הדם בא ממנה, אף שלא הרגישה.אביי: שמאי מודה בכתמים, כי הדם ודאי ממנה
14. ואיבעית אימא: דם היה באטעם שלישי לשמאי: ״אם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי״ — אילו היה דם קודם, היה יוצא קודם. הלל סבור ש״כותלי בית הרחם העמידוהו״ והדם עוכב, ושמאי סבור שהכותלים אינם מעמידים דם — אחרי שנעקר יוצא מיד.טעם שלישי: אילו היה דם, היה יוצא; שמאי — הכותלים אינם מעכבים
15. קושיה: משמשת במוך״משמשת במוך״ — אשה שמשתמשת במוך (בתוך הגוף) שמעכב את הדם מלצאת. אם כן אפשר שראתה קודם. מה יש לומר?קושיה: במשמשת במוך הדם יכול להתעכב
16. תשובה: אבייאביי: ״מודה שמאי במשמשת במוך״ שמטמאה למפרע.אביי: שמאי מודה במשמשת במוך
17. תשובה: רבארבא חולק על ההודאה: ״מוך נמי אגב זיעה מכויץ כויץ״ — המוך מתכווץ מהזיעה ויש מקום לדם לצאת. רבא מודה רק ב״מוך דחוק״.רבא: המוך מתכווץ, ושמאי מודה רק במוך דחוק
18. שאלה: מה ההבדל בין הלשונותומה ההבדל המעשי בין הלשונות שבהסבר שמאי — ״אשה מרגשת״ ו״מעיקרא הוה אתי״ — לבין הלשון הראשונה, העמדת אשה על חזקתה?שאלה: מה נפקא מינה בין שלושת הטעמים בשמאי?
19. תשובה: חבית, מקוה ומבוייש הבדל להקשות מחבית, מקוה ומבוי: לפי הלשון הראשונה (חזקה) אפשר להקשות מהם על שמאי. לפי שתי האחרות אי אפשר, כי הטעם מיוחד לאשה בלבד — היא מרגשת, ובית הרחם אינו מעכב — ואין הוא קיים בחבית ובמקוה ובמבוי.נפקא מינה: הקושיה מחבית, מקוה ומבוי קיימת רק בלשון החזקה
20. שאלה: בין שתי הלשונות האחרונותומה ההבדל בין ״אשה מרגשת״ ל״אם איתא דהוה דם מעיקרא״?שאלה: מה ההבדל בין אשה מרגשת לדם שהיה בא
21. תשובה: מוך לאביי״לאביי איכא מוך״: לפי טעם אשה מרגשת גם משמשת במוך מרגישה, ולכן דיה שעתה. לפי טעם הדם שהיה בא, המוך עצר את הדם ויתכן שראתה קודם — והיא מטמאה למפרע.לאביי ההבדל במוך: מרגשת — דיה שעתה; הדם היה בא — למפרע
22. תשובה: מוך דחוק לרבא״לרבא איכא מוך דחוק״ — גם לרבא, שלדעתו מוך רגיל מתכווץ מן הזיעה ואינו מעכב את הדם, יש הבדל: במוך דחוק, שאין הדם עובר בעדו. לפי הטעם שהדם היה יוצא מיד — המוך עיכב אותו, והאשה מטמאה למפרע. לפי הטעם שאשה מרגשת — היתה מרגישה ביציאת הדם, ולכן דיה שעתה (כפירוש רש״י בדעת אביי).רבא: ההבדל במוך דחוק — לפי הדם היה בא, למפרע
23. ברייתא: הלל והקופה״תניא כי האי לישנא״ — ברייתא התואמת את הטעם שאם היה דם היה בא: הלל אמר לשמאי: אינך מודה בקופה שנשתמשו בה טהרות בצד אחד ונמצא שרץ בצד אחר, שהטהרות הראשונות טמאות (שמא היה שם קודם)? שמאי ענה: אבל, כן הדין בקופה.ברייתא: הלל מקשה מקופה ושמאי מודה בדינה
24. שאלה: מה הפרשהלל ממשיך ושואל בברייתא: ״ומה הפרש בין זו לזו״ — אם בקופה מטמאים למפרע, מה ההבדל בינה לבין אשה? הרי גם באשה מדובר בטומאה למפרע (רש״י).הלל: אם בקופה למפרע, מה ההבדל בינה לאשה?
25. תשובה: שוליםשמאי משיב: לקופה ״יש לה שולים״ — תחתית; הטהרות הוצאו דרך פיה מלמעלה, והשרץ שבזווית האחרת יכול היה להיות שם בלי שייראה (רש״י). לאשה ״אין לה שולים״: אילו היה דם בבית החיצון מאתמול, היה יוצא ונופל (רש״י). מכאן שהברייתא מסבירה את שמאי בטעם שאם היה דם — היה יוצא.תשובה: לקופה שולים שמסתירים את השרץ, לאשה אין
26. רבא: ביטול פריה ורביהרבא אמר טעם אחר: ״טעמא דשמאי משום בטול פריה ורביה״. אילו טימאו את האשה למפרע, הבעל היה חושש שמא כבר יש דם בבית החיצון, לבו היה נוקפו והוא היה פורש מאשתו (רש״י).רבא: טעם שמאי — שלא לבטל פריה ורביה
27. תניא נמי הכיברייתא מסייעת לרבא: ״אמר לו שמאי להלל: אם כן, בטלת בנות ישראל מפריה ורביה״. שמאי עצמו נימק את שיטתו בחשש שהבעלים יפרשו מנשותיהם.סיוע: בברייתא שמאי אומר להלל — בטלת בנות ישראל מפריה ורביה
28. קושיה: הברייתא של הקופהמי ששנה לשון זו (רבא) — ״הא תניא כי האיך לישנא״: הברייתא של הקופה אומרת שהטעם הוא שאם היה דם היה בא!קושיה: ברייתא הקופה מסבירה את שמאי אחרת מרבא
29. תשובה: הלל טעהשם ״הלל הוא דקטעי״ — הלל טעה בהבנת טעמו של שמאי וסבר שהוא משום שהיה בא; לכן הקשה מקופה.תשובה: הלל טעה בהבנת טעם שמאי
30. תשובה שמאישמאי ענה: טעמי הוא ביטול פריה ורביה. ואף לפי מה שטעית, ״לזו יש לה שולים, ולזו אין לה שולים״.שמאי: טעמי ביטול פריה ורביה; ואף לטעותך — לקופה שולים
31. קושיה הפוכהולמי ששנה לשון הדם שהיה בא — ״הא תניא כי האיך לישנא״: ברייתא של ביטול פריה ורביה!קושיה: ולצד השני — ברייתא של ביטול פריה ורביה?
32. תשובה: סייגהלל אמר לשמאי: ״אין, טעמא קאמרת״ — הטעם שלך נכון, אך ״עשה סייג לדבריך״: גם בשאר התורה עושים סייג, מה שונה כאן?תשובה: הלל מסכים לטעם אך דורש סייג לדברי שמאי
33. שמאי: בטלת מפריה ורביהשמאי השיב להלל על הסייג: ״אם כן, בטלת בנות ישראל מפריה ורביה״ — אם תטמא את האשה למפרע, הבעלים יפרשו מנשותיהם.שמאי: סייג כזה יבטל את בנות ישראל מפריה ורביה
34. הלל: לטהרות אמרתיהלל משיב: ״מפריה ורביה מי קאמינא? לטהרות הוא דקאמינא״ — הסייג שהציע אינו אוסר את האשה על בעלה למפרע; הוא מטמא למפרע רק את הטהרות שנגעה בהן.הלל: הסייג רק לטהרות, לא לאסור את האשה לבעלה
35. שמאי: גם בטהרותשמאי: אף לטהרות לא — ״לבו נוקפו ופורש״. הבעל יחשוש שמא אשתו טמאה ויפרוש ממנה.שמאי: גם טומאת טהרות תגרום לבעל לפרוש

סוף הדף פותח סוגיה שתובא במלואה בדף ד׳