מעילה כ׳
אבן הקדש שנבנתה בבית — תלוש או מחובר? ופרק השליח: מי מעל כשהשליח עשה כדברי בעל הבית, שינה או הוסיף.
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף נפתח בסוף פרק הנהנה: המשנה והגמרא דנות באבן או בקורה של הקדש שניתנו לחבר או נבנו בבית, ובשאלה אם בית שנבנה מאבני הקדש נחשב מחובר או תלוש — שתי ראיות לרב, ושתיהן נדחות.
אחרי הדרן עלך הנהנה מתחיל פרק השליח: בעל הבית מעל כשהשליח עשה כדבריו, והשליח מעל כשסטה, בבשר וכבד ובחתיכה ועוד חתיכה.
הגמרא מבררת מי התנא הסובר שבשר וכבד שני דברים, ועוברת לשאלה אם המוסיף על שליחותו עדיין שליח — ושאלה זו מסתיימת בראש הדף הבא.
אבן הקדש: ליטול, לתת ולבנות
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה מפרטת מתי נעשית מעילה באבן או בקורה של הקדש: מי שנתנה לחברו מעל, ומי שבנאה בביתו מעל רק משדר תחתיה.
הגמרא שואלת מדוע הנוטל לעצמו אינו מעל, ושמואל מעמיד בגזבר, שהחפץ בידו עדיין ברשות ההקדש.
- משנהנתינה לחברהמשנה (שתחילתה בסוף דף י״ט): מי שנטל אבן או קורה של הקדש לעצמו — לא מעל בעצם הנטילה. אבל אם ״נתנה לחברו״ — הנותן הוא שמעל, כי הוציא את החפץ מרשות ההקדש לרשות חולין (רש״י). החבר שקיבל לא מעל, כי בשעה שקיבל כבר יצא החפץ מרשות ההקדש (שטיינזלץ).נתן אבן הקדש לחברו: הנותן מעל והמקבל לא
- משנהבנייה בביתהבנייה כשלעצמה אינה מעילה, כי עדיין לא נהנה. המשנה קובעת: ״עד שידור תחתיה בשוה פרוטה״ — רק משנהנה ממגורים תחת האבן או הקורה בשווי פרוטה, הוא מעל.בנה אבן הקדש בביתו: מעל רק משדר תחתיה בשווי פרוטה
- משנהנטל לעצמומי ש״נטל פרוטה של הקדש״ לעצמו — לא מעל בכך. ואם נתנה לחברו — הנותן מעל והחבר שקיבל לא מעל, כמו ברישא.נטל לעצמו לא מעל; נתן לחברו מעל והחבר לא
- משנהבלןמי ש״נתנה לבלן״ כתשלום על רחצה — מעל אף על פי שעדיין ״לא רחץ״. הסיבה: משעה ששילם, הבלן אומר לו ״הרי המרחץ פתוח לפניך״ — יש לו רשות להיכנס ולרחוץ מיד, והרשות עצמה היא הנאה.שילם לבלן: מעל מיד, כי הרשות לרחוץ היא הנאה
- משנהצירוףאכילה והנאה, שלו ושל חברו, בכל צירוף — מצטרפות לשיעור פרוטה. למשל חצי פרוטה שאכל בעצמו וחצי פרוטה שהאכיל את חברו, או חצי פרוטה שנהנה וחצי שהנהה: מצטרפים, ״ואפילו לזמן מרובה״ — גם אם עבר זמן רב בין המעשים. כשהסכום מגיע לפרוטה הוא מעל.אכילה והנאה מצטרפות לפרוטה, גם בהפרש זמן רב
- מאי שנא?הגמרא מקשה על הרישא: ״מאי שנא הוא, ומאי שנא חבירו״? מדוע הנוטל לעצמו אבן או קורה של הקדש לא מעל, ואילו הנותן אותה לחברו מעל?קושיה: מדוע הנוטל לעצמו לא מעל והנותן לחברו מעל?
- שמואל: גזברשמואל מעמיד: המשנה עוסקת ״בגזבר, המסורות לו״ — בגזבר ההקדש, שהאבנים והקורות מסורות בידו. כשהוא נוטל אותן לעצמו הן עדיין ברשות ההקדש כמקודם (רש״י), ולכן אין מעילה. אך כשהוא נותן לחברו הוא משנה אותן מרשות הקדש לחולין, ומעל.שמואל: מדובר בגזבר; בידו החפץ עדיין ברשות ההקדש
אבן הקדש בבית — תלוש או מחובר?
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא שואלת למה צריך לדור תחתיה אם כבר שינה בבנייה, ורב מעמיד בהנחה על פי ארובה.
מכאן מנסים פעמיים להוכיח לרב שתלוש שחוברו נחשב כתלוש, ושתי הראיות נדחות; ולבסוף מוסבר למה שנתה הברייתא בית מערה.
- למה צריך עד שידור?רקע: במשנה: מי שבנה אבן או קורה של הקדש בתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתיה בשווי פרוטה.הגמרא מקשה על הסיפא: ״למה לי עד שידור תחתיה״? הרי ״כיון דשניה״ — הוא שינה את האבן כשסיתת אותה כדי לקבוע אותה בבניין, והשינוי מוציא אותה מרשות ההקדש. לכן היה צריך להיות מועל מיד בבנייה.קושיה: אם שינה בבנייה, למה לחכות עד שידור תחתיה?
- רב: על פי ארובהרב מתרץ: המשנה לא מדברת בבנייה ממש, אלא ״כגון שהניחה על פי ארובה״ — הניח אבן שלמה על פתח הארובה (חור בתקרה) בלי לשנות אותה. הנחה בלבד אינה שינוי, ולכן אין מעילה עד שידור תחתיה (רש״י). אילו בנאה ממש בבניין — היה מועל מיד.רב: מדובר בהנחה בלי שינוי; בנייה ממש מועלת מיד
- ועל כל פנים מעלמתירוצו של רב עולה: ״וכיון דבני לה, מיהת מעל״ — אם בנה את האבן ממש בבניין, על כל פנים מעל, אף שהאבן כבר חלק מבית המחובר לקרקע ובמחובר אין מעילה. כלומר המשנה רואה את האבן שנבנתה כתלושה.בנייה ממש מועלת, אף שהאבן כבר מחוברת לבית
- לימא מסייע ליהרקע: אין מעילה בדבר המחובר לקרקע. רב אמר: מי שהשתחווה לבית כעבודה זרה אסר אותו באיסור הנאה. הבית נבנה מאבנים וקורות שהיו תלושות, ולכן אינו נחשב מחובר.הגמרא שואלת: ״לימא מסייע ליה לרב״? רב אמר ״המשתחוה לבית – אסרו״: בית שהשתחוו לו כעבודה זרה נאסר בהנאה. והרי דבר המחובר לקרקע מעיקרו, כהר, אינו נאסר בהשתחוויה — לומדים זאת מהפסוק שההרים עצמם אינם ״אלהיהם״ (רש״י); אם הבית נאסר, סימן שרב רואה אותו כתלוש, כי נבנה מאבנים וקורות שהיו תלושות. וכך גם במשנה: אם יש מעילה באבן הקדש שנבנתה בבית, אף שאין מעילה במחובר — סימן שגם היא נחשבת כתלושה, וזה מסייע לרב.קושיה: האם המשנה מסייעת לרב, שתלוש ולבסוף חיברו כתלוש?
- רב אחא: הנאה הנראיתרב אחא בריה דרב איקא דוחה: אפשר שהמשנה סוברת שתלוש שחוברו הוא כמחובר, ואין ראיה לרב. ובכל זאת יש מעילה באבן שנבנתה, כי ״הנאה הנראת לעינים אסרה תורה״ — הנאה גלויה, כמו ישיבה בבית שנבנו בו האבן והקורה, אסורה במעילה גם כשהחפץ מחובר.רב אחא: אין ראיה; מעילה אוסרת כל הנאה גלויה
- לימא מסייע: הדר בביתראיה נוספת לרב: ״לימא מסייע ליה״ — ברייתא ששנתה ״הדר בבית של הקדש, כיון שנהנה ממנה — מעל״. בית בנוי הוא מחובר, ובכל זאת יש בו מעילה. נראה שהבית הוקדש כשהוא בנוי, ואם כן אף שאבניו חוברו הוא נחשב כתלוש.קושיה: ברייתא על הדר בבית הקדש תומכת ברב
- ריש לקיש: הקדישו ולבסוף בנאוריש לקיש דוחה: ״התם בשהקדישו ולבסוף בנאו״ — האבנים הוקדשו כשהן עדיין תלושות ורק אחר כך נבנה מהן הבית. אז נשאר בהן דין מעילה (רש״י), ואין ראיה שבית נחשב כתלוש.ריש לקיש: הקדישו את האבנים תלושות ואחר כך בנו
- ומה אם בנאו ולבסוף הקדישו?הגמרא מקשה על ריש לקיש מלשון הברייתא: אם בית שנבנה בחול ואחר כך הוקדש הדין הוא שלא מעל, ״מאי איריא רהיט ותני״ את הדין בבית של מערה, שמעולם לא היה תלוש? היה לה לשנות את אותו דין בבית של אבנים שבנאו ולבסוף הקדישו.קושיה: למה שנתה הברייתא בית מערה ולא בית אבנים?
- פסיקא ליההתשובה: ״הא פסיקא ליה, הא לא פסיקא ליה״. בבית מערה הדין ברור לתנא — אין בו מעילה לעולם. בבית אבנים הדין אינו אחיד: יש הבדל בין הקדישו ולבסוף בנאו, שיש בו מעילה, לבין בנאו ולבסוף הקדישו, ולכן לא שנה אותו (רש״י).בית מערה — דין אחיד; בית אבנים תלוי בסדר ההקדש
- הדרן עלך הנהנהזה סוף פרק הנהנה מן ההקדש: ״הדרן עלך הנהנה״ — כך אומרים בסיום הפרק. מכאן מתחיל פרק חדש, העוסק בשליח.סיום פרק הנהנה; מכאן פרק חדש על שליחות
לפי הגמרא, מה ההבדל בין בית שהקדישו את אבניו ולבסוף בנאו לבית שבנאו ולבסוף הקדישו?
משנה: השליח שעשה שליחותו
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה פותחת את הפרק בשליחות במעילה: שליח שעשה כדברי בעל הבית — בעל הבית מעל; ששינה — השליח מעל. בדוגמת החתיכות כל אחד מעל על החתיכה שהוסיף.
- משנהעשה שליחותובעל הבית שלח שליח, והשליח עשה את שליחותו כפי שנאמרה לו, והשתמש לצורך חולין בכספי הקדש שבעל הבית נתן לו בשוגג — ״בעל הבית מעל״ ולא השליח, כי המעשה נעשה לפי דבריו של המשלח. זה שלא ככלל הנוהג בשאר התורה, אין שליח לדבר עבירה, שבו השליח הוא החייב על העבירה שעשה (שטיינזלץ) — במעילה המשלח הוא שמתחייב.שליח שעשה כדברי בעל הבית: בעל הבית מעל
- משנהשינהאם השליח לא עשה את שליחותו, כלומר שינה ממה שבעל הבית אמר לו (רש״י), הוא השליח שמעל ולא בעל הבית.שליח ששינה מדברי בעל הבית: השליח מעל
- משנהבשר וכבדבעל הבית אמר ״תן בשר לאורחים״ והשליח נתן להם כבד, או להפך, והבשר והכבד של הקדש. השליח שינה ולא עשה את שליחותו, ולכן הוא המועל ולא בעל הבית.אמר בשר ונתן כבד, או להפך: השליח מעל
- משנהחתיכה, שתים, שלושבעל הבית אמר לתת לכל אורח חתיכת בשר הקדש אחת. השליח אמר לאורחים ״טלו שתים״, והם נטלו שלוש — ״כולם מעלו״, כל אחד על החתיכה שהוסיף: בעל הבית על הראשונה, שבה נעשתה שליחותו; השליח על השנייה, שהוסיף מדעתו; והאורחים על השלישית, שהוסיפו הם.חתיכה, שתים, שלוש: כל אחד מעל על החתיכה שהוסיף
בשר וכבד — שני דברים או דבר אחד?
🔑 מפתח לסוגיה
במשנה שליח שהתבקש לתת בשר ונתן כבד, או להפך, מעל משום שלא עשה את שליחותו — כלומר בשר וכבד נחשבים שני דברים שונים. הכלל הנבדק כאן: דבר שהשליח נמלך עליו עם משלחו, למשל כשביקשו בשר ולא מצא אלא כבד ושואל אם יקנה, נחשב דבר אחר מן המבוקש.
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא שואלת מי התנא שלפיו דבר שהשליח נמלך בו הוא דבר אחר מן המבוקש. רב חסדא: לא כרבי עקיבא; אביי: גם כרבי עקיבא.
אחר כך מביאים את רבן שמעון בן גמליאל, ובודקים מדוע אצל התנא קמא עוף בכלל בשר ודגים לא — עד שרב פפא מעמיד ביום שכואבות העיניים.
- מאן תנא?הגמרא שואלת: מי התנא ש״דכל מילתא דמימלך עלה שליח תרתי מילי הויין״ — שדבר שהשליח נמלך בו עם משלחו נחשב דבר אחר מן המבוקש? המשנה מניחה שבשר וכבד הם שני דברים; אילו היו דבר אחד, השליח היה עושה את שליחותו ולא היה מועל (רש״י).קושיה: מי התנא הסובר שדבר שנמלכים עליו הוא דבר אחר?
- רב חסדא: לא כרבי עקיבארב חסדא: המשנה ״דלא כרבי עקיבא״. במשנה בנדרים ״הנודר מן הירק – מותר בדילועין״, ו״רבי עקיבא אוסר״, כי לדעתו דילועין הם מין אחד עם ירק (רש״י). שם הביאו חכמים ראיה נגדו: אדם ששלח שליח לקנות ירק, והשליח חוזר ואומר לו שלא מצא אלא דילועין — הוא נמלך, וסימן שהם מין אחר. ורבי עקיבא השיב שההפך הוא הנכון: השליח חוזר ושואל דווקא על דילועין, ואינו אומר שלא מצא אלא קטניות — סימן שדילועין בכלל ירק, ואף שנמלכים עליהם הם דבר אחד (רש״י). לכן לרבי עקיבא דבר שנמלכים עליו עדיין נחשב אותו דבר, ואילו משנתנו, שהשליח מעל כשנתן כבד, סוברת שהם שני דברים.רב חסדא: המשנה לא כרבי עקיבא, שרואה אותם דבר אחד
- אביי: אפילו כרבי עקיבאאביי חולק: ״אפילו תימא רבי עקיבא״ — אפשר שהמשנה גם כרבי עקיבא. גם אם בשר וכבד הם דבר אחד, השליח מעל, כי ״מי לא בעי לאימלוכי״ — היה עליו להתייעץ עם בעל הבית, ולא התייעץ. הוא נתן כבד מדעת עצמו, ולכן לא נחשב שעשה את שליחותו (רש״י). רבא שמע ואמר ״שפיר קאמר נחמני״ — אביי אמר יפה.אביי: גם כרבי עקיבא, כי השליח לא נמלך עם המשלח
- מי החולק על רבי עקיבא?אם המשנה לא כרבי עקיבא — ״מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא״? מי התנא החולק עליו, וסובר שדבר שנמלכים עליו הוא דבר אחר?קושיה: מיהו התנא החולק על רבי עקיבא?
- רבן שמעון בן גמליאל״רבן שמעון בן גמליאל היא״, כפי ששנויה ברייתא: התנא קמא אומר שהנודר מבשר אסור בכל בשר, גם בראש וברגליים, בקנה, בכבד ובלב, וגם בבשר עוף, ומותר רק בדגים ובחגבים. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בראש וברגליים, בקנה ובכבד, בעופות, בדגים ובחגבים. כבד אינו בכלל בשר לשיטתו, ולכן בשר וכבד הם שני דברים — כמו במשנה (רש״י).רבן שמעון בן גמליאל מתיר כבד: כבד ובשר שני דברים
- קרביים לאו בשרועוד היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: ״קרביים לאו בשר הן״, ו״אוכליהן לאו בר איניש״ — מי שאוכל קרביים אינו נוהג כדרך בני אדם, שהרי היה יכול לקנות בשר באותו כסף (רש״י). לכן הנודר מבשר מותר בהם.רבן שמעון בן גמליאל: קרביים אינם בשר
- מאי שנא עוף?התנא קמא אוסר בעוף ומתיר בדגים. לכן שואלים: ולתנא קמא ״מאי שנא בבשר עופות״? מדוע עוף נחשב בכלל בשר, ודגים לא?קושיה: למה לתנא קמא עוף בכלל בשר ודגים לא?
- רגיל להביא עוףעוף נאסר ״משום דרגיל איניש דאמר״ — אדם שנשלח לקנות בשר בהמה ולא מצא, מביא עוף ואומר ״לא אשכחי בשרא דחיותא, ואתאי בשרא דציפרא״. הוא רואה בעוף תחליף ממין בשר, ולכן הנודר מבשר נאסר בו.עוף נאסר כי מביאים אותו תחת בשר ואומרים בשר עוף
- אי הכי — גם דגיםאם זה הטעם — ״אי הכי, הכי נמי עביד איניש למימרא״: גם על דגים אדם יכול לומר ״לא אשכחי בשרא דחיותא, ואתאי דגים״. אם כן, היה צריך לאסור גם דגים.קושיה: גם דגים מביאים תחת בשר, ולמה מותרים?
- רב פפא: יום הקזהרב פפא מתרץ: ״ביום הקזה עסקינן״ — הברייתא עוסקת באדם שנדר ביום שהקיז דם, ו״דלא אכיל איניש דגים״: ביום כזה אין אוכלים דגים, כי הם מזיקים. לכן שליח אינו נמלך על דגים, והם אינם בכלל הנדר.רב פפא: מדובר ביום הקזה, שאין אוכלים בו דגים
- ציפרא נמי לא ניכולהגמרא מקשה: אם כך, ״ציפרא נמי לא ניכול״ — גם עוף אין אוכלים ביום הקזה, כי אמר שמואל ״דמסוכר ואכל ציפרא״: מי שהקיז דם ואכל עוף, ליבו פורח כעוף. אז גם על עוף לא נמלכים, והוא לא היה צריך להיאסר.קושיה: ביום הקזה גם עוף לא אוכלים, לפי שמואל
- ועוד תניאוהקושיה השנייה: ״ועוד, תניא״ — ברייתא שאומרת ״אין מקיזין דם לא על הדגים״, ולא על העופות, ולא על בשר מליח; כלומר אין אוכלים אותם ביום הקזה. הרי גם עוף אינו נאכל באותו יום.קושיה נוספת: ברייתא אוסרת עוף ביום הקזה
- רב פפא: כאב עינייםאלא אמר רב פפא: ״ביומא דכייבין ליה עיניה עסקינן״ — הברייתא עוסקת בנודר ביום שכואבות לו עיניו, ו״דלא אכיל דגים״: דגים קשים לעיניים, ולכן אינו אוכל אותם באותו יום, אבל כל מין בשר, גם עוף, הוא אוכל (רש״י). לכן הנדר חל על כל בשר שראוי לו לאכול — בשר בהמה ועוף — ולא על דגים. ומה שאמרו במסכת נדרים שדג הוא סם לעיניים — רש״י מיישב: זה בתחילת הכאב, אבל בסופו דגים מזיקים לעיניים.רב פפא: מדובר ביום כאב עיניים — עוף אוכלים, דגים לא
עזרים — טבלת שיטות
| תנא קמא | רבן שמעון בן גמליאל | |
|---|---|---|
| ראש ורגליים | אסור | מותר |
| קנה וכבד | אסור | מותר |
| לב | אסור | לא נאמר |
| בשר עוף | אסור | מותר |
| דגים וחגבים | מותר | מותר |
לפי רבן שמעון בן גמליאל, מדוע הנודר מבשר מותר בכבד?
מוסיף על שליחותו — האם עדיין שליח?
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא לומדת מהמשנה שמי שמוסיף על שליחותו עדיין שליח, ורב ששת דוחה: השליח אמר במפורש חתיכה אחת מדעת בעל הבית.
בראש דף כא מוסבר החידוש — בעל הבית מעל על החתיכה הראשונה גם אם השליח הוסיף.
- שמע מינה: מוסיף על שליחותורקע: במשנה בעל הבית אמר לתת לכל אורח חתיכה אחת; השליח אמר שתיים; האורחים נטלו שלוש, וכולם מעלו, גם בעל הבית על החתיכה הראשונה.הגמרא מסיקה מהמשנה: ״שמע מינה״ — ״מוסיף על שליחותו״ ״הוי שליח״. בעל הבית מעל על החתיכה הראשונה, ולכן השליח שהוסיף לא ביטל את שליחותו. מי שממלא את דברי המשלח ומוסיף עליהם עדיין שליח לעיקר השליחות. לפי רש״י, מכאן אפשר היה לפשוט את הבעיה במסכת כתובות: מי שאמר לשלוחו למכור לו קרקע בשיעור לתך, והשליח מכר כור (כפליים) — האם הוא מוסיף על דברי המשלח והמכירה קיימת, או עובר על דבריו ולא קנה הלוקח כלום.מסקנה: המוסיף על שליחותו עדיין שליח לעיקרה
- רב ששת: אמר מדעתירב ששת דוחה את ההוכחה: ״דאמר שליח״ — השליח אמר לאורח במפורש ״טול אחת מדעתו ואחת מדעתי״, חתיכה אחת מדעת בעל הבית ואחת מדעתי. אז ודאי נעשתה שליחותו בחתיכה הראשונה, ובעל הבית מעל; אין ללמוד מכאן על שליח שהוסיף סתם (רש״י).רב ששת: השליח אמר חתיכה מדעת בעל הבית וחתיכה מדעתו
- מהו דתימאדף כאלפי רש״י, אם כך פשוט שבעל הבית מעל. הגמרא משיבה: ״מהו דתימא״ — ״עקר שליח שליחותיה דבעל הבית״: היה אפשר לחשוב שהשליח ביטל את שליחות בעל הבית בכך שהוסיף, ובעל הבית לא ימעל אפילו על החתיכה הראשונה. ״קא משמע לן״: כיון שאמר השליח שהחתיכה הראשונה על דעת בעל הבית, מילא את שליחותו, ובעל הבית מעל.קא משמע לן: בעל הבית מעל על הראשונה, אף שהשליח הוסיף
שאלות הבנה
מקורות להעמקה

מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- הוצאת ספרים ח. וגשל — צורת הדף — תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש (באדיבות ההוצאה, © כל הזכויות שמורות)
- SW Daf — Simon Wolf — תרשימים, מפות ודפי מקורות לדף — מקושרים במקור (באדיבות Simon Wolf)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.