מעילה י״ט

ברייתא: מעילה גם במוציא מקודש לקודש

1. רקעבדף הקודם נדרשה ברייתא על פסוק המעילה, והיא למדה מתרומה בגזירה שווה. כשם שאכילת תרומה היא הוצאה לחולין, כך במעילה: ״עד שיצא מן הקדש לחול״ — עד אז אין חיוב. הברייתא מוסיפה עכשיו שגם הוצאה מקדש אחד לקדש אחר נחשבת מעילה.הברייתא: מעילה היא הוצאה לחולין, ואף הוצאה מקדש לקדש
2. דוגמאותמהי הוצאה ״מן הקדש לקדש״? אדם שקנה מכספי הקדש זוג תורים או בני יונה לקרבן טהרתו — ״לקח קיני זבים״, וכן קיני זבות וקיני יולדות. אף שהכסף משמש לצורך קודש, החובה להביא את הקרבן חלה עליו מכיסו הפרטי, ולכן בהשתמשו בכסף ההקדש הוא נהנה. לפי רש״י, כך גם מי ששקל את שקלו מכספי הקדש, או הביא חטאתו ואשמו מן ההקדש.קונה קרבנות חובה בכספי הקדש נהנה, כי חובתו מכיסו
3. רבי שמעוןהברייתא מונה: ״ושקל שקלו״ (מחצית השקל שהוא חייב) ו״הביא חטאתו ואשמו מן ההקדש״. רבי שמעון: ״כיון שהוציא — מעל״, כלומר משעה שהוציא את הכסף. לפי רש״י, הוא סבור שהחייב בחטאת או באשם נשאר אחראי להם עד שיביאם לעזרה, ומשהביא — יצא ידי אחריותו, כאילו הוציא לחולין.רבי שמעון: מועל משעה שהוציא את כסף ההקדש
4. רבי יהודהרבי יהודה אומר: ״עד שיזרוק הדם״. לדעתו האחריות נמשכת עד שנזרק הדם, ורק אז יצא ידי חובתו — וזה כמו הוצאה לחולין (רש״י). לכן רק אז הוא מועל.רבי יהודה: מועל רק משנזרק הדם
5. מנין?ושואלים מה המקור לכך שגם הוצאה מקדש לקדש קרויה מעילה, והרי היא לצורך קודש.שאלה: מניין שגם הוצאה לצורך קודש נחשבת מעילה?
6. ריבוי״תמעל מעל״ (ויקרא ה, טו) — כפל הלשון בא לרבות, ״מכל מקום״: מעילה נוהגת בכל אופן, אף במוציא מקדש לקדש. לכל אחד מהתנאים הריבוי מלמד כשיטתו — לרבי שמעון משהוציא, ולרבי יהודה משנזרק הדם (רש״י).תמעל מעל מרבה: מעילה בכל אופן, גם מקדש לקדש

נפש כי תמעל מעל: מי נכלל, והיקשי המעילה

1. הדרשההגמרא חוזרת לדברי הברייתא: ״אמר מר״ — מן המילה נפש נלמד שמעילה נוהגת באחד ״היחיד ואחד הנשיא ואחד המשוח״.הברייתא: נפש כוללת יחיד, נשיא ומשוח
2. פשיטאמה צורך בדרשה? ״נפש כתיב״ — והמילה כוללת הכל. אם כן, מה חשבנו שיהיה אפשר להוציא, ולמה צריך ללמוד שהם כלולים?קושיה: נפש כוללת הכל, למה צריך להשמיענו?
3. מהו דתימאהו״א שהמשוח לא ייכלל: התורה אמרה בשמן המשחה ״ואשר יתן ממנו על זר״ (שמות ל, לג), והכהן המשוח אינו זר לשמן, ״דהא אימשח בגוויה״ — הוא כבר נמשח בו, והשמן שייך לו; וכך גם הנשיא, שהוא מלך שנמשח בשמן המשחה (שטיינזלץ). לכן סד״א שאינם בכלל מעילה. ״קא משמע לן״ שגם נשיא ומשוח בכלל.הו״א: המשוח אינו זר ולכן פטור, והדרשה משמיעה שכלול
4. ההיקשיםהגמרא מסכמת מה נלמד מהיקשי המעילה: ״ואקשה רחמנא לסוטה״, וכן לעבודה זרה ולתרומה. כל היקש מלמד פרט אחר בדיני המעילה.התורה הקישה מעילה לסוטה, לעבודה זרה ולתרומה
5. סוטהמההיקש לסוטה, שנאמר בה ״ומעלה בו מעל״ (במדבר ה, יב): ״דאף על גב דלא פגם״ — התורה קוראת לכך מעילה אף שהבועל לא פגם באישה, שהרי היא כבר בעולה לבעלה, פגומה ועומדת (רש״י). ״גבי הקדש נמי״: מי שנהנה מן ההקדש ולא פגם בו — כגון ש״נתנה טבעת בידה״, טבעת זהב של הקדש שאינה נפגמת — ״מעלה״.סוטה: מועל בהנאה אף בלי פגם, כמו טבעת על היד
6. עבודה זרהמההיקש לעבודה זרה: אין חיוב בה ״עד דאית בה שינוי״ — האדם משנה אותה מרשות ה׳ לרשות אחרת. כך בהקדש: ״עד דביקע בקרדום״ — אין מעילה עד שביקע עצי חולין בקרדום של הקדש, ושינה אותו ממלאכת קודש לחול, ופגם אותו.עבודה זרה: מעילה רק בשינוי ובפגם, כמו ביקוע בקרדום
7. תרומהמההיקש לתרומה: ״כי יאכל״ (ויקרא כב, יד) — ״פרט למזיק״, ומי ששפך תרומה אינו משלם חומש. כך בהקדש: דבר הראוי לאכילה שהזיקו ולא נהנה ממנו — ״כי מזיק ליה״ — פטור מדין מעילה.תרומה: המזיק בלי ליהנות פטור, וכך בהקדש

זהב שאינו נפגם, והחטאת התמימה

1. המשנה: קטלאהמשנה הביאה דוגמה לדבר שאינו נפגם: ״נתנה קטלא״ — אישה שנתנה קטלא זהב של הקדש בצווארה. זהב אינו נפגם בשימוש, ולכן די בהנאה בשוה פרוטה כדי שתיחשב מועלת, גם בלי פגם.במשנה: קטלא זהב של הקדש — מעילה בהנאה בלבד
2. והארב כהנא שואל את רב זביד: ״ודהבא לאו בר איפגומי הוא״? והרי ״דהבא דכלתיה דנון״ — תכשיטי הזהב של כלתו של העשיר נון נחסרו ממשקלם כשנשקלו שוב אחרי זמן. ״להיכא אזל״? סימן שגם זהב נפגם, ולכן לא ייתכן שהמשנה תחשוב שאינו נפגם.רב כהנא: תכשיטי זהב נחסרו, ולכן זהב נפגם
3. דלמארב זביד: ״דלמא דהבא דרמיין כלתיך הוא״ — שמא החסרון נבע מכך שהכלות משליכות את התכשיטים ואינן שומרות עליהם, ולא מן השימוש. לפי רש״י, זהב שנשמר יפה אינו נחסר.רב זביד: החסרון נבע מהזנחה, לא מן השימוש
4. ועוד״ועוד״: גם אם זהב מתחסר לאורך זמן, אין מכאן ראיה. ״נהי דלא איכא נהנה ופגם לאלתר״ — כשהמשנה אומרת שאין בזהב פגם אין כוונתה שאינו נפגם לעולם, אלא שאינו נפגם מיד בשעת ההנאה; ״לעולם מי לא איכא פגימה״ — לאורך זמן ודאי הוא הולך ונחסר. והואיל ובשעת ההנאה עצמה אין פגם — כיון שנהנה מעל (רש״י).רב זביד: בשעת ההנאה אין פגם מיד, ולכן מועל
5. המשנה: חטאתהמשנה הוסיפה: ״הנהנה מן החטאת״ בחייה, כגון שתלש מצמרה — אינו מועל עד שיפגום בשוה פרוטה. ואם היא מתה — מועל בהנאה בלבד (רש״י).במשנה: מן החטאת בחייה מועל רק אם פגם
6. מכדי״מכדי אי בבהמה תמימה״ עוסקים, ״היינו כוס של זהב״: אף לאחר שתלש מצמרה היא עומדת להקרבה, ותלישה אינה פוגמת בה לקרבן. אם כן, מדוע אין מעילה עד שיפגום?קושיה: חטאת תמימה כמו כוס זהב — למה נדרש פגם?
7. רב פפארב פפא: ״בבעלת מום עסקינן״ — החטאת הבעלת מום עומדת לפדיון ולא להקרבה, ולכן תלישת צמרה מורידה מערכה ופוגמת בה. לפיכך אין מעילה עד שיפגום בשוה פרוטה (רש״י).רב פפא: המשנה בבעלת מום, שנפדית — ותלישה פוגמת בה

משנה: הנאה ופגם בדבר אחד, ואין מועל אחר מועל

1. חצי וחציהמשנה פותחת: ״נהנה כבחצי פרוטה ופגם כחצי פרוטה״. כגון שלבש בגד של הקדש ונהנה כשיעור חצי פרוטה, וקרע אותו ופגם כחצי פרוטה (רש״י). שניהם יחד פרוטה, אך אין בכל אחד שיעור — לא מעל.נהנה בחצי פרוטה ופגם בחצי — אין מעילה
2. דבר אחראו ״נהנה בשוה פרוטה בדבר אחד ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר״. למשל נהנה מדבר שיכול להיפגם ולא פגם בו, ושפך משקה אחר בלי ליהנות (רש״י). גם כאן ״לא מעל״.הנאה בחפץ אחד ופגם בחפץ אחר — אין מעילה
3. הכלללכן ״לא מעל, עד שיהנה בשוה פרוטה ויפגם בשוה פרוטה בדבר אחד״. לפי רש״י, בדבר הנפגם צריך הנאה ופגם יחד באותו דבר, כמו בתרומה.צריך הנאה ופגם בשוה פרוטה בדבר אחד
4. אין מועל אחר מועלהמשנה: ״אין מועל אחר מועל במוקדשין״ — אדם שני אינו מועל בחפץ שאדם אחר כבר מעל בו. הסיבה (כפי שיתבאר בגמרא) היא שמי שמעל הוציא את החפץ לחולין. החריג: ״בהמה וכלי שרת בלבד״. לפי רש״י, אלה לא עומדים לדמיהם ולא נפגמים, ולכן קדושתם נשארת.אין מעילה אחר מעילה, חוץ מבהמה וכלי שרת
5. רכיבה״רכב על גבי בהמה״ שהוקדשה להקרבה, ובא חברו ורכב ועוד חברו — ״כולן מעלו״. לפי רש״י, הרכיבה אינה פוסלת אותה למזבח, בין שמינה בין כחושה, ולכן היא נשארת בקדושתה.רוכבים רבים על בהמת קרבן — כולם מעלו
6. כוס זהב״שתה בכוס של זהב״ וחברו אחריו ועוד חברו — כולן מעלו. הכוס כלי שרת, וקדושתו נשארת גם אם נפגם (רש״י).שותים בכוס זהב של הקדש — כולם מעלו
7. תלישה״תלש מן החטאת״ וחברו אחריו ועוד חברו — כולן מעלו. כאן מדובר בחטאת תמימה, שתלישת צמר אינה פוגמת בה (רש״י).תולשים צמר מן החטאת, איש אחר איש — כולם מעלו
8. רבי״רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון״ — יש בו מעילה אחר מעילה, ולא רק בבהמה ובכלי שרת. לפי רש״י, זה כל דבר שאינו נפסל בפגימה כמו בהמה וכלי שרת, והגמרא תבאר את ההבדל מן התנא הראשון.רבי: בכל דבר שאין לו פדיון יש מועל אחר מועל

משנה: נטל אבן או קורה של הקדש

1. המשנההמשנה פותחת: ״נטל אבן או קורה של הקדש״ לצורך שימושו — ״הרי זה לא מעל״. עצם הנטילה בלבד אינה מעילה.מי שנטל אבן או קורה של הקדש — לא מעל בכך
2. נתנה לחברודף כ׳״נתנה לחברו — הוא מעל, וחברו לא מעל״: הנותן הוציא את האבן או הקורה מרשות ההקדש לרשות חולין, ולכן הוא המועל (רש״י); וחברו שקיבל — בשעה שניתנה לו כבר יצאה מרשות ההקדש, ואין בה עוד מעילה (שטיינזלץ).נתן לחברו — הנותן מעל שהוציאה לחולין, והמקבל לא
3. בנאה בביתודף כ׳״בנאה בתוך ביתו — הרי זה לא מעל״: בבנייה עצמה עדיין לא נהנה מן האבן, ולכן אין מעילה ״עד שידור תחתיה בשוה פרוטה״ — עד שיגור בבית וייהנה ממנה במגורים ששווים פרוטה (שטיינזלץ).בנה אותה בביתו — מועל רק משידור תחתיה בשוה פרוטה
4. פרוטה של הקדשדף כ׳״נטל פרוטה של הקדש״ לעצמו — לא מעל, כמו באבן ובקורה; נתנה לחברו — הוא מעל, שהוציאה מרשות הקדש לחולין, וחברו המקבל לא מעל (שטיינזלץ).נטל פרוטה של הקדש — לא מעל; נתנה לחברו — הנותן מעל
5. נתנה לבלןדף כ׳״נתנה לבלן״ — שילם בפרוטה של הקדש על רחצה — מעל ״אף על פי שלא רחץ״. הטעם: משעה ששילם, הבלן אומר לו ״הרי המרחץ פתוח לפניך״, היכנס ורחוץ — הרשות לרחוץ מיד היא עצמה הנאה בשוה פרוטה (שטיינזלץ).נתן פרוטה לבלן — מעל מיד, כי הרשות לרחוץ היא הנאה
6. צירוףדף כ׳״אכילתו ואכילת חברו״ — אכל מן ההקדש כחצי פרוטה והאכיל את חברו כחצי פרוטה; וכן ״הנייתו והניית חברו״, אכילתו והניית חברו, הנייתו ואכילת חברו — כולם ״מצטרפין זה עם זה״ לשיעור פרוטה, ״ואפילו לזמן מרובה״ — גם כשעבר זמן רב בין האכילות וההנאות (שטיינזלץ), כפי שדרשה הברייתא בדף י״ח מ״תמעל מעל״.אכילתו והנאתו עם של חברו מצטרפות לפרוטה, אף לזמן מרובה

שאלות הבנה

מקורות להעמקה

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא