מעילה י״ז
מתי חצאי שיעורים מצטרפים: כלל רבי יהושע (טומאה ושיעור שווים), דם ובשר שרץ, פיגול ונותר לענין אכילה, וראשון ושני בקל שבשניהם — וסיפור גזירות רומי שבו מתגלה מקור טומאת דם השרץ.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף נפתח בסיום דברי רבא על ההיקש בין בהמה לשרצים, שנאמר רק לענין בל תשקצו ולא לענין שיעורים, וממשיך לעסוק בצירוף שיעורים: משנה ובה כלל רבי יהושע, שרק דברים ששוים בטומאתם ובשיעורם מצטרפים.
הגמרא בוחנת דם ובשר שרץ, אם מצטרפים רק מאותו שרץ או גם משרצים שונים, ומחלקת בין שרץ שלם לחלק ממנו.
משם עוברים לסיפור ארוך על שלוש גזירות שמד ברומי, שבו מתברר מקור הדין שדם שרץ טמא. בחצי השני של הדף משנה על פיגול ונותר ועל שרץ ונבילה, שאינם מצטרפים;
שמואל מגביל את דין פיגול ונותר לטומאת ידים בלבד, ולענין אכילה הם מצטרפים. לבסוף משנה על אוכלים ומשקים, שבה ראשון ושני לטומאה מצטרפים, והגמרא מבארת את טעמם.
עמוד א · המשך מדף ט״ז
היקש לשרצים — רק לבל תשקצו
→ תחילת הסוגיה בדף ט״זבקצרה — על מה הסוגיה
רב אדא בר אהבה הקשה שאם בהמה הוקשה לשרצים, גם בה יחולקו השיעורים. רבא משיב שההיקש בא רק ללאו בל תשקצו, ולא לשיעורים, ולכן תירוצו בשרצים עומד.
- רקע מדף ט״זבדף הקודם נשאל אם לוקים על אכילת שרץ בכזית או בכעדשה. רבא העמיד את שיעור כעדשה בשמונת השרצים, שהם ״מובדלים״ — הכתוב ייחד אותם בטומאתם משאר השרצים. רב אדא בר אהבה הקשה: הכתוב מקיש בהמה טהורה, בהמה טמאה ושרצים זה לזה (ויקרא כ, כה), ואם כן גם בנבילת בהמה יחולק השיעור בין נבילה ״מובדלת״ לנבילה שאינה מובדלת (רש״י).רקע: רב אדא בר אהבה הקשה שההיקש יחלק שיעורים גם בבהמה
- אין היקש לשיעוריןרבא משיב: ״כי קא מקיש רחמנא״ — כשהכתוב משוה בהמה טהורה ובהמה טמאה לשרצים, הוא עושה זאת רק ״לבל תשקצו״, כלומר לאיסור הכללי ״ולא תשקצו את נפשתיכם״ (ויקרא כ, כה): האוכל מכל אחד מהם עובר גם על לאו זה, נוסף על הלאו המיוחד לו (רש״י). אבל ״לשיעורין – לא״: ההיקש אינו מלמד חילוק שיעורים בין נבילה מובדלת לשאינה מובדלת, ולכן אין ממנו קושיה על תירוצו בשרצים.רבא: ההיקש רק לבל תשקצו, לא להבחנה בשיעורים
עמוד א · משנה
דם השרץ ובשרו וכלל רבי יהושע
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה קובעת שדם השרץ ובשרו מצטרפים לשיעור כעדשה, ורבי יהושע נותן כלל: מצטרפים רק כשהטומאה והשיעור שווים. אם אחד מהם שונה — אין צירוף.
- דם ובשר השרץמשנה: דם השרץ ובשרו מצטרפים זה עם זה לשיעור הטומאה, שהוא כעדשה. כלומר חצי עדשה בשר וחצי עדשה דם נחשבים יחד לעדשה שלמה המטמאה.משנה: דם השרץ ובשרו מצטרפים לשיעור כעדשה לטמא
- כלל רבי יהושערבי יהושע אומר כלל: ״כל שטומאתו ושיעורו שוין״ מצטרפין. ״טומאתו״ היא הדרגה והדין של הטומאה (טומאת ערב או טומאת שבעה); ״שיעורו״ הוא הכמות הדרושה כדי לטמא. למשל שני חצאי זיתים משני מתים או משתי נבילות, או שני חצאי עדשה משני שרצים, כגון חולד ועכבר (רש״י).רבי יהושע: מצטרפים רק כשהטומאה והשיעור שווים
- טומאה שווה, שיעור שונה״טומאתו ולא שיעורו״: שרץ ונבילה. בשניהם טומאת ערב, אבל הנבילה מטמאה בכזית והשרץ בכעדשה, ולכן אינם מצטרפים.שרץ ונבילה: טומאה שווה אך שיעור שונה, אין צירוף
- שיעור שווה, טומאה שונה״שיעורו ולא טומאתו״: נבילה ומת. שניהם מטמאים בכזית, אבל טומאת הנבילה עד הערב וטומאת המת שבעה ימים, ולכן אין צירוף.נבילה ומת: שיעור שווה אך טומאה שונה, אין צירוף
- לא זה ולא זה״לא טומאתו ולא שיעורו״: מת ושרץ. השרץ מטמא בכעדשה עד הערב והמת בכזית לשבעה, ובוודאי אין הם מצטרפים.מת ושרץ: לא טומאה ולא שיעור שווים, אין צירוף
עמוד א · גמרא
דם משרץ אחד ובשר משרץ אחר
בקצרה — על מה הסוגיה
רב זעירא מצמצם: דם ובשר מצטרפים רק מאותו שרץ, והברייתא על ״הטמאין״ מצרפת אפילו משרצים שונים.
רב יוסף מיישב בין כולו למקצתו, וברייתא על רביעית דם מוכיחה את החילוק.
- רב זעירא: מאותו שרץהמשנה מצרפת דם שרץ לבשרו. ״אמר רב חנין אמר רב זעירא״ שזה דווקא כשהדם והבשר הם של אותו שרץ עצמו שהדם פירש ממנו (רש״י). דם משרץ אחד ובשר משרץ אחר אינם מצטרפים.רב זעירא: דם ובשר מצטרפים רק מאותו שרץ עצמו
- קושיה מברייתארבי יוסי בר רבי חנינא מקשה: ״הטמאין – מלמד שהן מצטרפין״. הלשון המרבה ״הטמאים״ בפסוק ״אלה הטמאים לכם בכל השרץ״ (ויקרא יא, לא) מלמדת שמצטרפים אפילו שרץ ושרץ, וגם שרץ ודם, בין משם אחד ובין משני שמות (כחולד ועכבר, רש״י). הרי דם משרץ אחד מצטרף לבשר שרץ אחר, וזה סותר את רב זעירא.קושיה: ברייתא מצרפת אפילו שרצים שונים ודם משרץ אחר
- רב יוסף: כולו או מקצתורב יוסף: ״לא קשיא, כאן – בכולו. כאן – במקצתו״. הברייתא עוסקת בשרצים שלמים: חצי שיעור דם משרץ שלם וחצי שיעור בשר משרץ שלם אחר. כיוון שבאו מדבר חשוב הם מצטרפים. רב זעירא מדבר כשהיה שם רק חלק מהשרץ, ואז הדם אינו מצטרף לבשר של שרץ אחר (רש״י).רב יוסף: ברייתא בשרצים שלמים, רב זעירא בחלק משרץ
- מנא תימרא?הגמרא מבקשת מקור לחילוק הזה בין כולו למקצתו: מנין לנו שיש בדין הבדל כזה?מבקשים מקור לחילוק בין כולו למקצתו
- ברייתא: רצפה משופעתברייתא: ״נשפך על הרצפה והיה מקומה קטפרס״. רביעית דם מת נשפכה על רצפה חלקה ונמשכה במדרון. מי שהאהיל על חלק מהדם — טהור, כי לא האהיל על כל השיעור. מי שהאהיל על כולו — טמא.ברייתא: האהיל על חלק מהדם טהור, על כולו טמא
- מאי מקצתו?הגמרא שואלת מה פירוש ״מקצתו״ בברייתא. ״אילימא מקצת דם״ — כלומר פחות מרביעית, וכולו הוא רביעית שלמה.מה פירוש מקצתו: אולי פחות מרביעית דם
- והא רבי חנינאדוחים: רבי חנינא אמר בשם רבי ״רביעית דם שהגיס בה – טהורה״. מי שבחש ברביעית דם שלמה, בכוש או בכרכר (רש״י), ודאי האהיל על כולה, ובכל זאת אינו נטמא. אם כן ״כולו״ אינו רביעית שלמה.קושיה: רביעית דם שנחשה בה טהורה אף שהאהיל על כולה
- שמע מינהאלא ״שמע מינה״: כאן בכולו, כאן במקצתו. החילוק אינו בין רביעית שלמה לחלקה, אלא בין דם שבא מגוף שלם (שרץ או מת) לדם שבא מחלק ממנו. מדם שבא ממת שלם נטמאים באוהל, ומדם שיצא ממקצת מת אין נטמאים (רש״י). כך מתיישב גם רב יוסף: הברייתא בשלמים ורב זעירא בחלקים.מסקנה: כולו הוא מגוף שלם, מקצתו מחלק ממנו
עמוד א–ב
מנין שדם שרץ טמא — גזירות רומי
בקצרה — על מה הסוגיה
השאלה מנין שדם שרצים טמא מובילה לסיפור: הדרשה באה מרבי אלעזר בר רבי יוסי, שנשלח עם רבי שמעון בן יוחאי לרומי לבטל שלוש גזירות. בדרך ובארמון נעשים נסים, והאגרת נקרעת.
- שאלה ברומירבי מתיא בן חרש שאל את רבי שמעון בן יוחאי בעיר רומי: ״מנין לדם שרצים שהוא טמא״?רבי מתיא שואל: מנין שדם שרצים טמא?
- וזה לכם הטמארבי שמעון משיב: ״וזה לכם הטמא״ (ויקרא יא, כט). הדרשה באה מיתור הכתוב, שהרי כבר נאמר ״אלה הטמאים לכם״ (ויקרא יא, לא), ומהיתר לומדים שגם הדם טמא.רבי שמעון: מיתור הכתוב לומדים שגם הדם טמא
- תלמוד ערוךתלמידיו של רבי מתיא התפעלו מחכמת בן יוחאי. רבי מתיא ענה שזו אינה דרשתו אלא ״תלמוד ערוך בפיו של רבי אלעזר בר רבי יוסי״ — לימוד ברור ומסודר שרבי שמעון לא אמר מדעתו (רש״י). והראיה לכך היא הסיפור שלהלן: בדרך לרומי אמר רבי אלעזר את הדרשה ״וזה לכם הטמא״ בפני רבי שמעון (רש״י). והסיפור החל בימי גזירות המלכות.רבי מתיא: הדרשה אינה של בן יוחאי אלא של רבי אלעזר בר רבי יוסי
- שלוש הגזירותהמלכות הרומית גזרה שלוש גזירות: ״שלא ישמרו את השבת״, שלא ימולו את בניהם, ושיבעלו נדות. לפי ביאור שטיינזלץ, גזרו שלא תטבלנה הנשים מנדתן, וכך יבואו לבעול אותן נדות.שלוש גזירות: אין שבת, אין מילה, ובעילת נדות
- רבי ראובן: שבתרבי ראובן בן איסטרובלי ״וסיפר קומי״, כלומר הסתפר בתספורת הגויים כדי שלא יכירו שהוא יהודי (רש״י), וישב עמם בשעת הדיון. הוא שאל: מי שיש לו אויב, האם רוצה שיעני או שיעשיר? ענו: יעני. אם כן, ״לא יעשו מלאכה בשבת״ כדי שיענו! אמרו: טבית אמר, ליבטל — והגזירה בוטלה.שבת: אויב רוצה שיענו, לכן שיבטלו מלאכה — הגזירה בוטלה
- רבי ראובן: מילהחזר ושאל: מי שיש לו אויב, יכחיש או יבריא? ענו: יכחיש. אם כן ״ימולו בניהם לשמונה ימים״ ויכחישו, שהמילה מחלישה אותם. אמרו: טבית אמר — ובוטלה גם הגזירה הזו.מילה: אויב רוצה שיחלשו, לכן שימולו — הגזירה בוטלה
- רבי ראובן: נדותחזר ושאל: מי שיש לו אויב, ירבה או יתמעט? ענו: יתמעט. אם כן ״לא יבעלו נדות״, וכך יוולדו פחות ילדים ויתמעט מספרם. אמרו: טבית אמר — ובוטלה גם הגזירה השלישית.נדות: אויב רוצה שיתמעטו, לכן שלא יבעלו נדות — בוטלה
- הוכר והוחזרואחר כך הכירו בו שהוא יהודי, והבינו שטענותיו היו לטובת ישראל, והחזירו את הגזירות. אמרו חכמים: ״מי ילך ויבטל הגזרות״?הוכר שהוא יהודי, הגזירות הוחזרו, ומחפשים מי יבטלן
- מי ילך?ילך רבי שמעון בן יוחאי, ש״הוא מלומד בנסים״, כי נעשו לו נסים במערה (רש״י). ואחריו ילך רבי אלעזר בר רבי יוסי.נשלחים רבי שמעון בן יוחאי ואחריו רבי אלעזר בר רבי יוסי
- התנגדות האברבי יוסי, אביו של רבי אלעזר, התנגד: אילו היה אבא חלפתא קיים, האם יכולתם לומר לו ״תן בנך להריגה״? רבי שמעון השיב בדומה: אילו היה אבי יוחאי קיים, גם לו לא יכולתם לומר זאת. ובכל זאת הוא מוכן ללכת, וכך גם רבי אלעזר.רבי יוסי מתנגד לשליחות בנו; רבי שמעון משיב שגם הוא נשלח
- חשש מענישהרבי יוסי אמר ״אנא אזלין״ (לפי שטיינזלץ: אני אלך, ולא בני), ״דלמא עניש ליה רבי שמעון״: יותר מפחד האויבים הוא חושש שרבי שמעון יכעס על בנו בשל דבר כלשהו ויענישנו (רש״י). שטיינזלץ מביא בשם התוספות שהבן צעיר וממהר להשיב ועלול להכעיס את רבי שמעון. רבי שמעון קיבל עליו שלא יענישנו, ״אפילו הכי, ענשיה״ — כמסופר מיד: ״אל יחזור הבן אצל אביו״ (רש״י).האב חושש שרבי שמעון יעניש את בנו; הלה מקבל ובכל זאת מעניש
- בדרך: עקימת שפתייםבדרך נשאלה השאלה: מנין לדם השרץ שהוא טמא? רבי אלעזר בר רבי יוסי ״עקם פיו״, כלומר לחש כדי שרבו לא ירגיש שהוא מורה הלכה לפניו (רש״י), ואמר ״וזה לכם הטמא״ (ויקרא יא, כט). רבי שמעון שמע ואמר: מעקימת שפתיך ניכר שתלמיד חכם אתה, אבל הואיל והוריתה בפני רבך — ״אל יחזור הבן אצל אביו״. רש״י: זה היה העונש — רבי אלעזר חלה ונטה למות, עד שנזכר רבי שמעון שהבטיח לאביו להחזירו לשלום, וביקש עליו רחמים.הוראה בפני רבו, אף בלחש: רבי שמעון גוזר שלא יחזור לאביו
- בן תמליוןכשקרבו לרומי יצא אליהם בן תמליון, שד, והציע להצטרף. רבי שמעון בכה על שנזדמן לו שד ולא מלאך, ואמר: ״שפחה של בית אבא״ — הגר, שפחת בית אברהם אבינו — נזדמן לה מלאך שלוש פעמים (בראשית טז; רש״י), ואני לא אפילו פעם אחת? ואף על פי כן: ״יבא הנס מכל מקום״.רבי שמעון בוכה על שנזדמן לו שד, ומקבל את הנס
- בת הקיסר והאגרתבן תמליון נכנס מראש בבת הקיסר והשתגעה. כשהגיע רבי שמעון קרא לו בן תמליון, צא, והשד יצא והיא נרפאה. הקיסר הרשה להם לקחת מגנזיו כל מה שרצו, ו״אשכחו ההוא איגרא״, האגרת שבה כתובות הגזירות (רש״י), וקרעוה.השד יוצא מבת הקיסר, והחכמים קורעים את אגרת הגזירות
- ראיה לסיפורזה מסביר את דברי רבי אלעזר בר רבי יוסי במקום אחר: ״אני ראיתיה בעיר רומי״, ״והוו עליה כמה טיפי דמים״. הוא ראה את הפרוכת בבית אוצרות הקיסר כשנכנס אליו, ועליה טיפות דם מפר ושעיר של יום הכיפורים (רש״י).רבי אלעזר בר רבי יוסי ראה ברומי את הפרוכת שעליה טיפות דם
חשבו לפני שממשיכים
הפסוק ״אלה הטמאים לכם״ כבר נאמר בשרצים. מדוע אפשר לדרוש דווקא מ״וזה לכם הטמא״ שגם הדם טמא?
כי ״וזה לכם הטמא״ מיותר, שהרי כבר נאמר ״אלה הטמאים לכם״, ומיתור הכתוב לומדים ריבוי: גם דם שרצים טמא.
עמוד ב · משנה וגמרא
פיגול ונותר — מתי אין צירוף
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה: איסורים או טומאות בשמות שונים אינם מצטרפים.
שמואל מצמצם: זה רק לטומאת ידים מדרבנן, אבל לענין אכילה פיגול ונותר מצטרפים, ורבי אליעזר מלמד שכל קודש שנפסל נאסר באכילה בלאו אחד.
- פיגול ונותרמשנה: פיגול, קרבן שהכהן חשב בשעת עבודתו לאכלו שלא בזמנו, ונותר, בשר שנשאר אחרי זמן אכילתו, אינם מצטרפים, ״מפני שהן שני שמות״. אלה שני איסורים נפרדים, ולכן חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אינם משלימים שיעור.משנה: פיגול ונותר אינם מצטרפים כי הם שני איסורים נפרדים
- שרץ, נבילה ומתאותו דין בטומאה: השרץ והנבילה, וכן הנבילה ובשר המת, אינם מצטרפים לטמא, ״אפילו בקל שבשניהן״. פחות מכעדשה בשר שרץ, החמור, אינו משלים לכזית נבילה, הקל, והנבילה אינה מצטרפת לפחות מכעדשה שרץ. וגם חצי זית מת וחצי זית נבילה אינם מצטרפים אפילו לטומאת ערב, הקלה (רש״י).שרץ, נבילה ומת אינם מצטרפים, אפילו לטומאה הקלה
- שמואל: רק לטומאת ידיםרקע: במשנה אין פירוט באיזה דין אין צירוף. הנוגע בפיגול ובנותר מטמא את ידיו מדרבנן, ויש גם איסור אכילה שמן התורה, ושני הדינים שונים.אמר רב יהודה אמר שמואל: ״לא שנו אלא לטומאת הידים״, שהיא מדרבנן. רש״י: חכמים גזרו שפיגול ונותר יטמאו את הידים, ואין מוסיפים גזרה על גזרה לצרף. אבל ״לענין אכילה – מצטרפין״: איסור האכילה מן התורה, ולכן חצי כזית פיגול וחצי כזית נותר משלימים כזית לחיוב.שמואל: אין צירוף רק לטומאת ידים; לאכילה מצטרפים
- מקור: רבי אליעזרמקור לשמואל: ברייתא שבה רבי אליעזר דורש ״לא יאכל כי קדש הוא״ (שמות כט, לד) בדין הנותר: ״כל שבקדש פסול״, כל קודש שנפסל, נתן בו הכתוב לאו על אכילתו. לדברי רש״י מכאן שפיגול ונותר נכללים בלאו אחד ומצטרפים לאכילה.ראיה: כל קדשים שנפסלו נאסרו באכילה בלאו מן התורה
עמוד ב · משנה וגמרא
אב וולד הטומאה — טעם הצירוף
🔑 מפתח לסוגיה
אוכל שנגע באב הטומאה נעשה ראשון לטומאה, ואוכל שנגע בראשון נעשה שני. בתרומה ובקדשים, אוכל שנגע בשני נעשה שלישי. הדרגות רק יורדות, ומי שנוגע בשני אינו נעשה ראשון.
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה מצרפת אוכל שנטמא באב הטומאה לאוכל שנטמא בולד הטומאה, וקובעת גם שיעורים לאוכלים ולמשקים.
הגמרא שואלת על טעמו של רבי שמעון, ושני אמוראים מבארים אותו.
- משנה: ראשון ושנימשנה: אוכל שנטמא באב הטומאה (ראשון) ואוכל שנטמא בולד הטומאה (שני) מצטרפים זה עם זה, כשכל אחד פחות מכביצה, ״לטמא בקל שבשניהם״. כלומר יחד הם מטמאים אוכל אחר כשלישי, כמו שהשני עושה, ולא כשני כמו הראשון (רש״י).משנה: ראשון ושני מצטרפים, ומטמאים כדרגת הקל, שלישי
- כל האוכליםכל האוכלים הטמאים מצטרפים זה עם זה ״לפסול הגוייה״, כלומר לפסול את גוף האדם, כשאכל מהם יחד כשיעור כחצי פרס.כל האוכלים הטמאים מצטרפים לפסול את הגוף בחצי פרס
- שיעורי אוכליםאוכלים מצטרפים גם לשאר שיעוריהם: מזון שתי סעודות לעירוב תחומין, כביצה לטמא טומאת אוכלין, ״כגרוגרת להוצאת שבת״ מרשות לרשות, וככותבת ביום הכיפורים.האוכלים מצטרפים גם לשיעורי עירוב, טומאה, הוצאה ויום כיפור
- משקיםכל המשקין מצטרפים זה עם זה לפסול את הגוף ברביעית: השותה כשיעור זה פסול לאכול בתרומה עד שייטהר. וכן מצטרפים לחיוב ביום הכיפורים כמלא לוגמא.כל המשקים מצטרפים לפסול את הגוף ברביעית
- ברייתא: רבי שמעוןברייתא: רבי שמעון שואל על צירוף ראשון ושני ״מה טעם״, ועונה: ״שאפשר לשני שיעשה ראשון״. כלומר השני יכול להיעשות כראשון, ולכן הם מצטרפים.רבי שמעון: מצטרפים כי שני יכול להיעשות ראשון
- ומי קא עביד?מקשים: ״ומי קא עביד שני ראשון״? האם שני עושה ראשון? ״הא לא אפשר״: הנוגע בשני נעשה שלישי, ולא ראשון.קושיה: שני אינו נעשה ראשון, הנוגע בו נעשה שלישי
- רבא: מי גרם לשנירבא: כוונת הברייתא היא ״מי גרם לשני? לאו ראשון״. הראשון גרם לשני להיטמא, ולכן הם קשורים ומצטרפים. רש״י: כיוון שהטומאה באה על השני מכוחו של הראשון, הוא נחשב כראשון.רבא: הראשון גרם לטומאת השני, ולכן הם מצטרפים
- רב אשי: בני חדא ביקתארב אשי: ראשון ושני, ביחס לשלישי, ״בני חדא ביקתא אינון״, כלומר בית אחד הם ונלמדים מכתוב אחד, ולכן מצטרפים. לפי רש״י ההבדל בין רבא לרב אשי הוא רק בניסוח.רב אשי: ראשון ושני נלמדים מאותו מקור, כבית אחד
חשבו לפני שממשיכים
אם שני אינו נעשה ראשון, מה בכל זאת מצרף את הראשון והשני לטומאה אחת?
לפי רבא, הראשון הוא שגרם לטומאת השני; לפי רב אשי, שניהם נלמדים מאותו כתוב ביחס לשלישי, ולכן הם כבית אחד.
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות להעמקה
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- הוצאת ספרים ח. וגשל — צורת הדף — תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש (באדיבות ההוצאה, © כל הזכויות שמורות)
- SW Daf — Simon Wolf — תרשימים, מפות ודפי מקורות לדף — מקושרים במקור (באדיבות Simon Wolf)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.