מעילה י״א
מעילה במעות שהופרשו בסתם, בדם שיצא לנחל קדרון, בנסכים שירדו לשיתין ובדישון המזבח הפנימי: מתי הקדושה נשארת, ומתי היא פוקעת אחרי שנעשתה המצווה.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף נפתח בהמשך משנת חמש החטאות המתות: הגמרא מסבירה מדוע רק בסיפא המשנה מחלקת, ולמה המשנה נשנתה גם במסכת תמורה.
אחר כך משנת מעות הנזיר: מעות סתומות אינן במעילה כי יכולות להיות כולן שלמים, וריש לקיש מקשה מדוע לא שנו כך גם בקינים.
מכאן עוברים למשנת רבי שמעון על הדם והנסכים: הברייתא קובעת שחכמים אינם מועלים בדם שיצא לנחל קדרון, עולא ורבי יוחנן מביאים טעם מן הפסוקים, ורבי יוחנן נשאל על תרומת הדשן, שנעשתה מצוותה ובכל זאת מועלים בה.
התשובה עוברת דרך הכלל ״שני כתובין הבאין כאחד״ ועד שני מיעוטים בכתובים.
אחר כך הגמרא שואלת אם משנת הנסכים שירדו לשיתין נאמרה שלא כרבי אלעזר בר רבי צדוק, שמצריך לשרוף אותם בקדושה.
בסוף הדף משנת דישון המזבח הפנימי והמנורה, והגמרא פותחת בשאלה מנין שיש בהם מעילה, וממשיכה בדף הבא.
עמוד א · המשך מדף י׳
מדוע הרישא אינה מחלקת והסיפא מחלקת
→ תחילת הסוגיה בדף י׳בקצרה — על מה הסוגיה
בקצרה: הגמרא שואלת מדוע בשלוש החטאות הראשונות המשנה אינה מחלקת בין כיפרו הבעלים ללא כיפרו, ובשתיים האחרונות היא מחלקת.
התשובה: ברישא הדין קבוע מעצמו, ובסיפא הוא תלוי בכפרה.
עוד שואלים מדוע המשנה נשנתה כאן אחרי שנשנתה בתמורה, ועונים: בכל מסכת נשנתה בשביל הדין של אותה מסכת, והדין האחר נשנה אגב כך.
- רקעבדף הקודם נשנתה משנת חמש החטאות המתות: שלוש מהן (ולד החטאת, תמורתה וחטאת שמתו בעליה) מתות בכל מקרה, ושתיים (שעברה שנתה ושנמצאה בעלת מום) מתות רק אם הבעלים כבר התכפרו באחרת. המשנה כאן ממשיכה בדין המקרה שבו הבעלים עדיין לא התכפרו.הרקע: חמש החטאות המתות, ושתיים מהן תלויות בכפרת הבעלים
- משנה״ואם עד שלא כיפרו הבעלים״: אם הבעלים עדיין לא התכפרו באחרת, החטאת שעברה שנתה ״תרעה עד שתסתאב״, כלומר תרעה עד שיפול בה מום שפוסל אותה מהקרבה, ואז ״תמכר ויקחו בדמיה אחרת״. החטאת שנמצאה כבר בעלת מום נמכרת מיד, ובדמיה מביאים חטאת אחרת (רש״י). שתיהן ״עושה תמורה ומועלין בה״, כי קדושתן קדושת דמים (רש״י).לא כיפרו: תרעה עד מום, תימכר, ויביאו בדמיה חטאת; יש תמורה ומעילה
- מאי שנא?רקע: במשנה שני חלקים. רישא: שלוש חטאות מתות בלי הבדל אם כיפרו הבעלים. סיפא: שתי החטאות האחרות, שדינן תלוי בכפרה.״מאי שנא רישא דלא קא מיפלגי״: מה שונה תחילת המשנה, שבה החטאות מתות בכל מקרה בלי לחלק בין משכיפרו הבעלים לעד שלא כיפרו, מסופה, שבה המשנה כן מחלקת? (רש״י)קושיה: למה הרישא אינה מחלקת והסיפא כן?
- תירוץ״רישא פסיקא ליה״: ברישא אין מה לחלק, כי ולד החטאת ותמורתה לא היו חטאת בעצמן, וחטאת שמתו בעליה אין בעלים שיתכפרו. ״סיפא לא פסיקא ליה״: בשתי האחרות הדין תלוי אם הבעלים כבר התכפרו, ולכן יש מקום לחלק (רש״י).ברישא הדין קבוע מעצמו; בסיפא הוא תלוי בכפרת הבעלים
- קושיה״הא תנא ליה גבי תמורה״: המשנה הזאת כבר שנויה בלשונה במסכת תמורה. מדוע חוזרים ושונים אותה כאן?קושיה: המשנה כבר נשנתה בתמורה, למה שוב כאן?
- תירוץתנא התם משום תמורה: שם נשנתה בגלל דין התמורה שבה, ואגב כך נשנה גם דין המעילה. תנא הכא משום מעילה: כאן נשנתה בגלל דין המעילה, ואגב כך נשנה גם דין התמורה (רש״י).שם נשנתה בשביל התמורה, וכאן בשביל המעילה, וכל אחת אגב חברתה
עמוד א
מעות שהופרשו לנזירות ולקינים
בקצרה — על מה הסוגיה
בקצרה: המשנה קובעת שבמעות שהופרשו לנזירות בסתם אין מעילה, כי אפשר שכולן שלמים.
ריש לקיש מקשה מדוע לא שנו כך גם בקינים, ורבא מבדיל: בנזירות התורה אמרה ״הבא שלמים״, ובקינים התורה לא אמרה להביא עופות שאינם ראויים למזבח.
- משנה״המפריש מעות לנזירותו״ ולא פירש כמה לחטאת, כמה לעולה וכמה לשלמים: ״לא נהנין ולא מועלין״. אסור ליהנות מהן לכתחילה, אבל מי שנהנה אינו מועל. הטעם: ״מפני שהן ראוין לבא כולן שלמים״. בכל מנה אפשר לומר שהוא הופרש לשלמים, ובשלמים אין מעילה לפני זריקת הדם (רש״י).מעות נזירות סתומות: אין מעילה, כי כל מנה אולי לשלמים
- מת הנזירנזיר ״מת והיו לו מעות סתומין״, כלומר שלא פירש לאיזה קרבן: כולן ״יפלו לנדבה״ ויוקרבו כעולות נדבה (רש״י: הלכה בנזיר). אם היו ״מעות מפורשים״ ו״דמי חטאת״, ״ילכו לים המלח״ ויאבדו, כי זו חטאת שמתו בעליה, ואסור ליהנות מהן, אך מי שנהנה אינו מועל.מת הנזיר: סתומות לנדבה; דמי חטאת מפורשים לים המלח
- המשך״דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן״: עולה אינה באה לכפרה אלא כמתנה בלבד, ולכן מקריבים אותה גם אחרי מות הבעלים, כמו שהיורשים מביאים את עולת האשה שמתה (רש״י). היא עולת נדבה ויש בה מעילה. ״דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד״, כדין שלמי נזיר. הם ״אין טעונין לחם״, כי נאמר ונתן על כפי הנזיר (במדבר ו, יט) ואין כאן נזיר (רש״י).דמי עולה לעולה, ודמי שלמים לשלמים בלי לחם ונאכלים ליום
- מתקיף להרקע: הנימוק במשנה: כל מנה מן המעות הסתומות של הנזיר ראויה להיות שלמים, ובשלמים אין מעילה לפני זריקת הדם, ולכן אין מעילה באף אחת מהן. ריש לקיש שואל מדוע לא שנו נימוק דומה במעות שהופרשו לקן ולא פורשו.״מתקיף לה ריש לקיש״: אם הנימוק הוא שהמעות אינן בהכרח ראויות למעילה, ״וליתני נמי המפריש מעות לקינים״. קינים הם זוג עופות לחטאת ולעולה (יולדת ומצורע), ואם הפריש מעות לקינו ולא פירש איזה לחטאת ואיזה לעולה, גם בו ראוי לשנות שלא נהנין ולא מועלין.ריש לקיש: למה לא שנו גם מעות לקינים?
- המשך הקושיהריש לקיש ממשיך ומנסח את הדין שהיה ראוי לשנות: ״לא נהנין ולא מועלין, מפני שהן ראוין״ להביא ״תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן״. עופות כאלה פסולים להקרבה, ולכן אין בהם דין מקדשי ה׳ ואין בהם מעילה (רש״י).היה אפשר לשנות: אין מעילה כי המעות ראויות גם לעופות פסולים
- רבא״אמר רבא״: אין הקרבן שווה. בנזירות ״אמרה תורה במעות סתומין הבא שלמים״, שהנזיר חייב להביא שלמים ממקצת מעותיו, ולכן אפשר לומר שכל מנה הופרש לשלמים. בקינים לעומת זאת: ״אמרה תורה הבא תורין שלא הגיע זמנן?״ הם ״אינן ראויין למזבח״ כלל, ולמה יביא אותם (רש״י). לכן לא שנו זאת בקינים.רבא: בנזירות התורה חייבה שלמים, ובקינים לא חייבה עופות פסולים
חשבו לפני שממשיכים
נזיר מת והיו לו מעות שהופרשו במפורש לשלמים. מה יעשו בהן, ובמה הן שונות משלמי נזיר שהביא בחייו?
יביאו בהן שלמים ויאכלו ליום אחד, כדין שלמי נזיר, אבל בלי לחם, כי נאמר על כפי הנזיר ואין כאן נזיר.
עמוד א–ב
מעילה בדם שיצא לנחל קדרון
🔑 מפתח לסוגיה
אחרי זריקת הדם נשפכים שיריו ליסוד המזבח, ומשם בתעלה לנחל קדרון, שם נמכרים לגננים לזבל (רש״י). נסכי היין יורדים לבסוף לשיתין, והם יסודות המזבח. השאלה בסוגיה היא אם אחרי שהמצווה נעשתה עדיין אפשר למעול.
בקצרה — על מה הסוגיה
בקצרה: חכמים אינם מועלים בדם, ועולא, דבי רבי ישמעאל ורבי יוחנן מביאים לכך מקור מן הפסוקים. רבי יוחנן נשאל מתרומת הדשן, שנעשתה מצוותה ויש בה מעילה.
הגמרא עונה בשלוש הצעות לפי הכלל ״שני כתובין הבאין כאחד״, ובסוף מגיעה לשני מיעוטים (״הערופה״, ״ושמו״) שמגבילים את הדין לעגלה ערופה ולתרומת הדשן בלבד.
- משנהרבי שמעון אומר שבדין מעילה ״הדם קל בתחלה וחמור בסופו״: בתחילה, לפני הזריקה, אין מועלים בו, ובסוף, אחרי שיצא לנחל קדרון, מועלים בו. ״נסכין חומר בתחלתן וקל בסופן״: משהוקדשו מועלים בהם, ואחרי שירדו לשיתין כבר נעשתה מצוותם ואין מועלים בהם.רבי שמעון: דם קל ואחר כך חמור, ונסכים להפך
- פירוט״דם בתחלתו אין מועלין״, ״יצא לנחל קדרון מועלין בו״, וזו מעילה מדרבנן בלבד, ובמקדש עצמו אין גוזרים כך (רש״י). ״נסכין בתחלתן מועלין בהן״, אבל ״ירדו לשיתין אין מועלין בהן״, כי נעשתה מצוותם ופקעה קדושתם.דם: מעילה מדרבנן אחרי נחל קדרון; נסכים: מעילה רק לפני השיתין
- ברייתא״תנו רבנן״: ״מועלין בדמים״ אחרי שירדו לנחל קדרון, זו שיטת רבי מאיר ורבי שמעון. ״וחכמים אומרים אין מועלין״. כלומר, חכמים חולקים על רבי שמעון שבמשנה, ולדעתם אין מעילה בדם גם אחרי נחל קדרון. מכאן השאלה מה טעמם.ברייתא: רבי מאיר ורבי שמעון מועלים בדם, וחכמים לא
- מאי טעמא?״מאי טעמא דמאן דאמר אין מועלין״: הדם הוא חלק מן הקרבן, ומדוע לדעת חכמים אין בו מעילה? הגמרא מבקשת מקור לכך שבדם אין מעילה מן התורה כלל (רש״י), והתשובות שלהלן עוסקות בדם עצמו, גם לפני הזריקה.קושיה: מה המקור שבדם אין מעילה מן התורה?
- עולא״אמר עולא״: נאמר ״ואני נתתיו לכם״ (ויקרא יז, יא), והמילה ״לכם״ באה לומר ״שלכם הוא״, כלומר שהדם אינו קנין הקדש, ולכן אין בו מעילה.עולא: ״נתתיו לכם״ — הדם שלכם ואינו הקדש
- דבי רבי ישמעאל״דבי רבי ישמעאל תנא״: נאמר לכפר (ויקרא יז, יא), ללמד ש״לכפרה נתתיו ולא למעילה״. הדם ניתן לכפרה בלבד.דבי רבי ישמעאל: ״לכפר״ — לכפרה ניתן ולא למעילה
- רבי יוחנןרבי יוחנן אמר: נאמר ״כי הדם הוא בנפש יכפר״ (ויקרא יז, יא), והמילה ״הוא״ באה לומר שדינו ״לפני כפרה כלאחר כפרה״. כמו שלאחר כפרה אין בו מעילה, כי כבר נעשתה מצוותו (רש״י), כך גם לפני כפרה אין בו מעילה.רבי יוחנן: דינו לפני כפרה כדינו אחריה, ואחריה אין מעילה
- ואימא״ואימא מה לפני כפרה יש בו מעילה, אף לאחר כפרה יש בו מעילה״: אפשר ללמוד מאותה השוואה גם להפך, שדינו אחרי הכפרה כדינו לפניה, ויש בו מעילה (רש״י).קושיה: אולי ההשוואה מלמדת שגם אחרי כפרה יש מעילה
- סברה״וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ויש בו מעילה?״ רבי יוחנן משיב בסברה: לא מסתבר שדבר שכבר נעשתה מצוותו יישאר במעילה. לכן ההשוואה פועלת לכיוון שלו: דין הדם לפני הכפרה נלמד מדינו אחריה, ולא להפך (רש״י).רבי יוחנן: לא סביר שדבר שנעשתה מצוותו יישאר במעילה
- הרי תרומת הדשןהגמרא תוהה: מדוע לא? ״הרי תרומת הדשן״, האפר מן הקרבנות שנשרפו על המזבח: ״נעשה מצותו ויש בו מעילה״, כפי שנלמד מ״ושמו אצל המזבח״ (רש״י). הרי שיש דבר שאחרי המצווה מועלים בו, ואולי גם בדם כך.קושיה: תרומת הדשן נעשתה מצוותו ובכל זאת יש בה מעילה
- שני כתובין״משום דהוה ליה תרומת הדשן ואיברי שעיר המשתלח שני כתובין הבאין כאחד״: אחרי שעיר המשתלח נעשה גופו אברים אברים ומועלים באיבריו, וגם בתרומת הדשן אחרי המצווה. ״וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין״, ולכן אין ללמוד מהם לשאר דברים.תרומת הדשן ושעיר המשתלח הם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים
- הניחארקע: בשעיר המשתלח נחלקו אם נהנים מאיבריו אחרי שנעשתה מצוותו. תשובת ״שני כתובין״ מבוססת על כך שאסור ליהנות מהם ויש בהם מעילה.״הניחא למאן דאמר איברי שעיר המשתלח אין נהנין מהן״: לדעה זו יש מעילה בשעיר וזה שני כתובים. ״אלא למאן דאמר נהנין מהן״ ואין בהם מעילה, ״מאי איכא למימר״: אז לא יהיו שני כתובים, ויש ללמוד מתרומת הדשן.קושיה: למאן דאמר שנהנים מאיברי שעיר, אין שני כתובים
- בגדי כהונה״משום דהוה ליה תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבאין כאחד״. בבגדי הלבן של הכהן הגדול ביום הכיפורים מועלים גם אחרי שנעשתה מצוותם, ולכן הם עם תרומת הדשן שני כתובין שאין מלמדין.תרומת הדשן ובגדי כהונה הם שני כתובים הבאים כאחד
- לרבנן שפיר״הניחא לרבנן דאמרי והניחם שם״ (ויקרא טז, כג): נאמר שהכהן הגדול מניח שם את בגדי הבד, ללמד ״שהן טעונין גניזה״ ואינם ראויים לשימוש אחר. לדעה זו התשובה הקודמת מתקבלת, כי בגדי הכהונה הם כתוב נוסף שבו יש מעילה.לחכמים שהבגדים טעונים גניזה, התשובה מתקבלת
- אלא לרבי דוסא״אלא לרבי דוסא דאמר מותר להשתמש בהן כהן הדיוט״: לדעתו בגדי הכהונה אינם טעונים גניזה ואין בהם מעילה (רש״י). לפי זה אין שני כתובים, ויש ללמוד מתרומת הדשן. ״מאי איכא למימר״?קושיה: בגדי כהונה מותרים בהדיוט לדעת רבי דוסא, ואין בהם מעילה
- עגלה ערופה״משום דהוה תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד״: עגלה ערופה אסורה בהנאה גם אחרי שנעשתה מצוותה, ולכן היא עם תרומת הדשן שני כתובים.תרומת הדשן ועגלה ערופה הן שני כתובים הבאים כאחד
- הניחא״הניחא למאן דאמר אין מלמדין״ משני כתובים הבאים כאחד, זה נוח. ״אלא למאן דאמר מלמדין, מאי איכא למימר״: לדעה שגם שני כתובים מלמדים, צריך ללמוד מתרומת הדשן ועגלה ערופה לדבר אחר.קושיה: למאן דאמר ששני כתובים מלמדים, מה התשובה?
- מיעוט ראשון״תרי מיעוטי כתיבי״: בשני הדינים יש לשון מיעוט, שמגביל את הדין רק להם. ״כתיב התם הערופה״ (דברים כא, ו), והה׳ היתירה שבראש המילה באה לומר שבעגלה זו נוהג הדין ולא בדבר אחר (רש״י).בעגלה ערופה כתוב ״הערופה״, והה׳ היתירה מגבילה את הדין
- מיעוט שני״וכתיב התם ושמו אצל המזבח״ (ויקרא ו, ג): הוי״ו האחרונה ב״ושמו״ יתירה (רש״י), ומלמדת שרק ״הני אין״, אלה מועלים בהם אחרי שנעשתה מצוותם, ״מידי אחרינא לא״. כך עומדת הנחתו של רבי יוחנן, שדבר שנעשתה מצוותו אין בו מעילה, ועמה דרשתו שגם לפני הכפרה אין מעילה בדם.״ושמו״: רק אלה מועלים אחרי מצווה, ולא דבר אחר
עזרים — טבלת שיטות
ההצעות שנדחו ביחס לתרומת הדשן
| הקושי | התשובה | |
|---|---|---|
| שעיר המשתלח | לדעה שנהנים מאיבריו אין הכתוב שני | בגדי כהונה כשני כתובים |
| בגדי כהונה | לרבי דוסא אין בהם מעילה | עגלה ערופה כשני כתובים |
| עגלה ערופה | למאן דאמר מלמדין שני כתובים | שני מיעוטים: הערופה, ושמו |
חשבו לפני שממשיכים
מדוע תרומת הדשן, שנעשתה מצוותה ובכל זאת מועלים בה, אינה סותרת בהצעה הראשונה את סברת רבי יוחנן?
כי היא ושעיר המשתלח שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין לדברים אחרים.
עמוד ב · גמרא
נסכים שירדו לשיתין ורבי אלעזר בר רבי צדוק
בקצרה — על מה הסוגיה
בקצרה: הגמרא שואלת אם משנת הנסכים שירדו לשיתין נאמרה שלא כרבי אלעזר בר רבי צדוק, שמצריך לשרוף את יין הנסכים הקרוש בקדושה.
נדחה שאפשר שמדובר בנסכים שנקלטו בלול, ולישנא אחרינא מציעה שהמשנה כמותו, והתשובה היא שהשריפה מדרבנן והפסוק אסמכתא.
- לימארקע: במשנה נאמר שנסכים בתחילה מועלים בהם, ומשירדו לשיתין אין מועלים בהם. רבי אלעזר בר רבי צדוק מצריך שריפה בקדושה, וזה מרמז שהקדושה נשארת.״לימא מתניתין דלא כרבי אלעזר בר רבי צדוק״: אולי המשנה, שמורה שמשירדו לשיתין אין מועלים, נאמרה שלא כשיטתו, כי הוא מצריך שריפה בקדושה, וכל שריפה בקדושה פירושה שיש בו מעילה (רש״י).קושיה: האם המשנה נאמרה שלא כרבי אלעזר בר רבי צדוק?
- ברייתא״דתניא רבי אלעזר בר רבי צדוק אומר״: היה ״לול קטן״ בין הכבש למזבח, במערבו של הכבש. ״אחת לשבעים שנה״ יורדים בו פרחי כהונה, מביאים יין קרוש שדומה ״לעגולי דבילה״, ושורפים אותו בקדושה. הוא למד זאת מ״בקדש הסך נסך שכר לה׳״ (במדבר כח, ז): כמו שהניסוך בקדושה, כך השריפה בקדושה.ברייתא: פעם בשבעים שנה שורפים בקדושה את יין הנסכים הקרוש
- מאי משמע?״מאי משמע״: מנין לומדים מהפסוק על ניסוך עניין של שריפה, שלא נאמר בו כלל?קושיה: מנין שהפסוק על ניסוך מלמד על שריפה?
- גזירה שווה״אמר רבינא״: ״אתיא קדש קדש״, גזירה שווה. נאמר כאן ״בקדש הסך נסך שכר״ (במדבר כח, ז), ונאמר שם ״ושרפת את הנותר באש ולא יאכל כי קדש הם״ (שמות כט, לד), ומכאן שהדין של הנסכים כדין הנותר.רבינא: גזירה שווה ״קדש״ ״קדש״ מנותר לנסכים
- המסקנה מהלימוד״מה נותר שריפתו בקדושה, אף האי נמי בקדושה״: כל מה שפסולו בקדש שריפתו בקודש (רש״י). לפי רבי אלעזר בר רבי צדוק, גם משירדו לשיתין נוהגים בנסכים קדושה, וזה נראה שלא כמשנתנו.כמו נותר, גם הנסכים נשרפים בקדושה, גם אחרי השיתין
- דחייה״אפילו תימא רבי אלעזר בר רבי צדוק, דאי קלט״: אפשר שהמשנה כמותו, ומדובר באופן שבו הלול קלט חלק מהנסכים לפני שהגיעו לרצפת השיתים. באלה אין מעילה. אבל נסכים שירדו לקרקע השיתים, הקרקע מקדשת אותם, ומועלים בהם (רש״י).המשנה כמותו, בנסכים שנקלטו לפני שהגיעו לרצפת השיתים
- איכא דאמרי״לימא מתניתין כרבי אלעזר בר רבי צדוק״: בלשון אחרת ההצעה הפוכה. מכך שהמשנה צריכה לומר שבנסכים שירדו לשיתין אין מועלים, משמע שאפשר להגיע אליהם. זה מתאים לרבי אלעזר בר רבי צדוק, שלדבריו היה לול שיורדים בו; לפי חכמים השיתין חלולים ויורדים עד התהום, ואין איך להשתמש בנסכים (רש״י). אם כך המשנה כמותו, ומדובר דווקא בנסכים שנקלטו לפני שהגיעו לקרקע; אלה שירדו לקרקע השיתין נתקדשו ויש בהם מעילה.לשון אחרת: המשנה כר׳ אלעזר בר ר׳ צדוק, רק בנקלט?
- דחייה״אמרי לא ומדרבנן״: אין צורך לומר שהמשנה מדברת דווקא בנקלט. גם אם ירדו לשיתים, רבי אלעזר בר רבי צדוק סבור שמן התורה אין בהם מעילה, והשריפה בקדושה היא מדרבנן בלבד.אין צורך בנקלט: מן התורה אין מעילה, והשריפה מדרבנן
- והא קרא״והא קרא קנסיב לה״: רבי אלעזר בר רבי צדוק הרי מביא פסוק, ומקרא משמע שהשריפה מן התורה, ולא מדרבנן.קושיה: הרי ר׳ אלעזר בר ר׳ צדוק לומד שריפה מפסוק
- אסמכתאאסמכתא: הפסוק מובא כסמך בעלמא, ללא הוכחה שהשריפה מן התורה, והדין עצמו מדרבנן.הפסוק אסמכתא בלבד, והדין מדרבנן
חשבו לפני שממשיכים
מה ההבדל בין נסכים שהגיעו לרצפת השיתים לנסכים שנקלטו בלול, לפי ההסבר הראשון?
נסכים שירדו לקרקע השיתים נתקדשו, ויש בהם שריפה ומעילה. אלה שנקלטו לפני כן אין בהם מעילה.
עמוד ב · משנה
דישון המזבח הפנימי והמנורה
בקצרה — על מה הסוגיה
בקצרה: המשנה קובעת שבדישון המזבח הפנימי והמנורה אין מעילה לפני שהניחו אצל המזבח החיצון, ואחרי כן יש.
הגמרא שואלת מנין שיש בהם מעילה, ורבי אלעזר דורש מ״אל מקום הדשן״ לפנימי, ואחר כך גם מנורה נלמדת מה׳ היתירה בלשון ״הדשן״.
- משנה״דישון מזבח הפנימי והמנורה״: הכוהנים מוציאים את הדשן שנשאר עליהם ומניחים אותו אצל המזבח החיצון, במקום תרומת הדשן. לפני שהונח שם ״לא נהנין ולא מועלין״, כי בו לא נאמר ״ושמו״ (רש״י). ״המקדיש דישון בתחלה מועלין בה״: לפי רש״י, אחרי שהונח שם מועלים בכולו, כי אי אפשר שלא יתערב בו מעט מתרומת הדשן של המזבח החיצון, שיש בה מעילה. ״תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן״ אין נהנין מהם ואין מועלין בהם, כי הם פסולים להקרבה.דישון הפנימי והמנורה: אין מעילה בו עד שהונח אצל החיצון
- בשלמאבשלמא: מובן דין המזבח החיצון, שבו כתוב מפורש שיש מעילה בתרומת הדשן, כי נאמר ״ושמו״. לכן הדשן טעון גניזה, והיה נבלע במקומו כדי שלא ימעלו בו (רש״י). השאלה נמשכת בראש דף י״ב.בשלמא: בדשן המזבח החיצון כתוב ״ושמו״
- מנלן?דף י״ב״מזבח החיצון דכתיב ביה ושמו אצל המזבח״ (ויקרא ו, ג), אך ״מזבח הפנימי מנלן״: מנין שהדשן שלו מונח אצל המזבח החיצון ויש בו מעילה?קושיה: מנין הדין בדשן המזבח הפנימי?
- רבי אלעזרדף י״ב״אמר רבי אלעזר״: נאמר בעולת העוף ״והסיר את מראתו בנצתה״ (ויקרא א, טז) והשליך אותה אל מקום הדשן. ״אם אינו ענין למזבח החיצון״, שכבר נלמד ממקום אחר, ״תנהו ענין למזבח הפנימי״ (רש״י).רבי אלעזר: ״אל מקום הדשן״ מיותר לחיצון, ולכן בא לפנימי
- אימאדף י״ב״אימא אידי ואידי במזבח החיצון ולקבוע לו מקום״: אולי שני הפסוקים בדשן החיצון, והפסוק הנוסף בא לקבוע לו מקום מוגדר. אז אין מקור לדשן הפנימי.קושיה: אולי שני הכתובים בחיצון, ובאו לקבוע לו מקום
- אם כןדף י״ברקע: בעולת העוף נאמר שהכוהן משליך את המוראה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן (ויקרא א, טז). בתרומת הדשן נאמר ״ושמו אצל המזבח״, ולכן גם ״אצל המזבח״ לבדו היה מציין את אותו מקום (רש״י).״אם כן לימא קרא אצל המזבח״: אם הכתוב רק קובע מקום, די לכתוב ״אצל המזבח״. ״מאי הדשן״? הוא בא ללמד ״שאפילו מזבח הפנימי״, שגם דשנו ניתן שם (רש״י).היה מספיק לכתוב ״אצל המזבח״, והמילה ״הדשן״ מרבה את הפנימי
- מנורה מנלן?דף י״ב״מנורה מנלן״: מנין שגם דישון המנורה, ששנינו במשנה, הדין בו כך?קושיה: מנין הדין בדישון המנורה?
- הדשןדף י״בהדשן: היה אפשר לכתוב ״דשן״, והכתוב כתב ״הדשן״, והה׳ היתירה מרבה גם את דשן המנורה (רש״י).הה׳ היתירה ב״הדשן״ מרבה גם את דישון המנורה
חשבו לפני שממשיכים
מדוע הגמרא אינה מסתפקת בכך שהכתוב ״אל מקום הדשן״ בא לקבוע מקום להנחת הדשן?
כי אילו בא רק לקבוע מקום, היה די לכתוב ״אצל המזבח״. מכך שנכתב ״הדשן״ לומדים שהוא מרבה גם את הפנימי.
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות להעמקה
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- SW Daf — Simon Wolf — תרשימים, מפות ודפי מקורות לדף — מקושרים במקור (באדיבות Simon Wolf)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.