מעילה י׳
מעילה מקדושת פה, חיוב נותר וטמא מקידוש בכלי — ואין פיגול בדבר שאין לו מתירין.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף נפתח בהמשך משנת מעילה בקדשים שעולים כליל: מעילה חלה כבר בקדושת פה, ואילו פסול טבול יום ולינה וחיוב נותר וטמא מגיעים רק אחרי קידוש בכלי, ופיגול אין בהם כי אין להם מתירין.
הגמרא מבקשת מקור לחיוב טמא גם בדבר שאין לו מתירין: ברייתא דוחה קל וחומר מפיגול בדרשה ׳בכל הקדשים הכתוב מדבר׳, ואת ההו״א שחייבים מיד — במילים ׳אשר יקרב׳, שרבי אלעזר מפרש עד שיוכשר להקרבה.
הדף נחתם בהדרן על פרק חטאת העוף ובמשנת ׳ולד חטאת׳ על חמש החטאות המתות, שסופה וגמרתה הקצרה בראש דף י״א: הרישא אינה מחלקת כי דינה קבוע, והמשנה נשנתה כאן בשל דין המעילה.
עמוד א · משנה
קדשי כליל: מתי מועלין, ומה דין פיגול נותר וטמא
בקצרה — על מה הסוגיה
בקצרה: מתי חלה מעילה ושאר דינים בקדשים שעולים כליל. מעילה חלה מקדושת פה, ואילו פסול טבול יום ולינה וחיוב נותר וטמא רק מקידוש בכלי; פיגול אין בהם, כי אין להם מתירין.
- משנהקדשי כלילהמשנה ממשיכה לברר מתי חלה מעילה בסוגי קדשים, וכאן — בקדשים שעולים כליל על המזבח ואין בהם חלק לכהנים: הקומץ (החלק שנקמץ מן המנחה ומוקטר), הלבונה שמקטירים עמו, הקטורת שמקטירים כל יום על מזבח הזהב, מנחת כהנים (נשרפת כולה), מנחת כהן משיח (חביתי הכהן הגדול) ומנחת נסכים (המנחה הבאה עם זבח). דינם: ״מועלין בהם משהוקדשו״ — כבר מרגע ההקדש בפה, בלי להמתין לכלי (רש״י: קדושת פה בעלמא).קדשי כליל: מועלין בהם כבר משעת ההקדשה בפה
- קידוש בכליפסול וחיובכשהקדשים האלה ״קדשן בכלי״ — נתנו אותם בכלי שרת — הם ״הוכשר ליפסל״: מכאן ואילך נפסלים במגע של טבול יום, של מחוסר כפורים (טמא שטבל אך טרם הביא את קרבנותיו) ובלינה, אם לא הוקטרו עד הבוקר. ועוד, חייבים על אכילתם משום נותר (אם נשארו אחרי זמנם) ומשום טמא (אכילה בידי אדם טמא בגופו).אחרי קידוש בכלי: נפסלים בטבול יום ובלינה, וחיוב נותר וטמא
- פיגולאיןאבל ״פיגול אין בה״: גם אם חשב הכהן בשעת נתינתם בכלי להקטירם אחרי זמנם, אינו חייב משום פיגול. הטעם לפי רש״י: אין להם מתירין — וזה מוסבר בכלל שבהמשך.פיגול אין בהם, גם אם חשב להקטירם אחרי זמנם
- הכללמתיריןהכלל: ״כל שיש לו מתירין״ — דבר שמעשה אחר מתיר אותו, כמו זריקת הדם שמתירה את האימורים להקטרה ואת הבשר לאכילה (רש״י: שלמים, חטאת ואשם; וכן עולה, לחם הפנים ומנחות שהקומץ מתיר) — לא חייבים עליו משום פיגול, נותר וטמא ״עד שיקרבו מתירין״. רש״י: הכלל נלמד בפיגול של שלמים, ונותר וטמא נלמדים ממנו בגזרות שוות.דבר שיש לו מתירין: אין חיוב עד שיקרב המתיר
- אין לו מתיריןוהפוך: ״וכל שאין לו מתירין״, כקומץ ולבונה שהם עצמם המתירים — ״כיון שקידש בכלי״ חייבים עליו משום נותר וטמא, אבל פיגול אין בו. רש״י: פיגול נאמר בתורה בשלמים, שיש להם מתירין, ולכן חיוב פיגול קיים רק בדבר שיש לו מתירין. מקור החיוב בנותר וטמא יבוא בגמרא.בלי מתירין: חייבים נותר וטמא מקידוש בכלי, פיגול אין
חשבו לפני שממשיכים
בקומץ ולבונה — מתי מתחילה מעילה, ומה נוסף רק אחרי שנתנו בכלי?
מעילה מתחילה משהוקדשו בפה. רק אחרי קידוש בכלי הם יכולים להיפסל בטבול יום, במחוסר כפורים ובלינה, וחייבים עליהם משום נותר וטמא.
עמוד ב · גמרא
מנין החיוב בנותר וטמא בדבר שאין לו מתירין
🔑 מפתח לסוגיה
הסוגיה משווה שני איסורי אכילה בקדשים: פיגול, וטומאה — אכילת קדשים בידי אדם טמא בגופו, שחיובה כרת ובשגגה קרבן עולה ויורד (משתנה לפי יכולתו הכספית). בשניהם נשאלת השאלה אם החיוב קיים רק כשיש מתירין.
בקצרה — על מה הסוגיה
בקצרה: מנין שחייבים משום טמא (ונותר) גם בדבר שאין לו מתירין?
הברייתא מעלה קל וחומר מפיגול שהחיוב רק בדבר שיש לו מתירין, והפסוק ׳כל איש אשר יקרב׳ דוחה: בכל הקדשים הכתוב מדבר. ושמא חייבים מיד?
׳אשר יקרב׳ — ורבי אלעזר מפרש: עד שיוכשר להקרבה, כלומר אחרי המתירין, ובלי מתירין אחרי קידוש בכלי.
- מנא הני מילי?הגמרא שואלת על דין המשנה, שחייבים משום נותר וטמא גם בדבר שיש לו מתירין (אחרי שקרבו) וגם בדבר שאין לו: ״מנא הני מילי״ — מה המקור לכך?קושיה: מה מקור חיוב נותר וטמא גם בלי מתירין?
- ברייתאיכולברייתא פותחת בהו״א: ״יכול אין חייבין משום טומאה״ אלא בדבר שיש לו מתירין. כלומר אכילת קדשים בטומאה תהיה כמו פיגול, שחייבים עליו רק כשיש מתירין וקרבו. ואז קומץ ולבונה היו פטורים.הו״א בברייתא: טומאה כמו פיגול, רק בדבר שיש לו מתירין
- ק״ו מפיגולההו״א נשענת על קל וחומר, ״ודין הוא״: פיגול חמור משלוש בחינות, ובכל זאת אין חייבים עליו אלא בדבר שיש לו מתירין. (א) ״בידיעה אחת״ — די בכך שנודע לאוכל שאכל פיגול, ואילו בטומאה נדרשות שתי ידיעות (רש״י). (ב) ״קרבנו קבוע״ — מביא חטאת כבשה או שעירה, ולא קרבן עולה ויורד. (ג) ״ולא הותר מכללו״ — איסורו מוחלט, ואילו טומאה הותרה בציבור.ק״ו: פיגול חמור משלוש בחינות, ובכל זאת צריך מתירין
- ק״והמסקנהאם כך, ״טומאה״ קלה מפיגול בכל שלוש: (א) היא ״בשתי ידיעות״ — חייב קרבן רק אם ידע בתחילה שהוא טמא, הדבר נשכח ממנו ואכל, ואחר כך נודע לו שוב (רש״י, מן הפסוקים בויקרא ה). (ב) קרבנה עולה ויורד — לפי יכולתו הכספית של החוטא. (ג) היא ״הותרה מכללה״ — בציבור, כגון פסח הבא בטומאה (רש״י). ״אינו דין״ שלא יהא חייב עליה אלא בדבר שיש לו מתירין? לפי ההו״א, בקומץ ולבונה, שאין להם מתירין, לא היה חיוב טומאה כלל.טומאה קלה יותר, ולכן חיוב רק בדבר שיש לו מתירין
- תלמוד לומרהפסוק דוחה את הקל וחומר: ״כל איש אשר יקרב מכל זרעכם״ (ויקרא כב, ג) — ״בכל הקדשים הכתוב מדבר״, גם אלה שיש להם מתירין וגם אלה שאין להם. אם כן החיוב בטומאה אינו תלוי במתירין, ואי אפשר ללמדו מפיגול.הפסוק כולל את כל הקדשים — גם בלי מתירין
- יכול מיד?הגמרא מעלה הו״א נוספת: ״יכול יהו חייבין עליהן מיד״ — כבר מהקדשתם בפה, לפני קידוש בכלי, ובדבר שיש לו מתירין אף לפני שקרבו (רש״י).הו״א: אולי חייבים כבר משעת ההקדשה בפה?
- אשר יקרבמתרצים: ״תלמוד לומר אשר יקרב״ — אותה מילה בפסוק (ויקרא כב, ג) מגבילה את זמן החיוב, ולכן אין חיוב מיד משעת ההקדש. בפשטות ׳יקרב׳ הוא לשון נגיעה: התרגום מתרגם ׳כי יגע׳ (ויקרא יא) ׳ארי יקרב׳ (רש״י). איך מילה זו קובעת מתי מתחיל החיוב — מסביר רבי אלעזר בצעד הבא.׳אשר יקרב׳: הפסוק מגביל מתי מתחיל החיוב
- קושיהוכי יש נוגערבי אלעזר מקשה על פירוש הנגיעה כפשוטה: ״וכי יש נוגע שהוא חייב״ — האם מי שרק נגע בקדש חייב כרת? ודאי שלא (רש״י). אם כן ׳יקרב׳ אינו נגיעה ממש.רבי אלעזר: וכי מי שרק נגע חייב כרת?
- הא כיצדמסקנהפירוש הפסוק, ״הא כיצד״: ׳יקרב׳ הוא עד שיוכשר להיות מוקרב. לכן דבר שיש לו מתירין אינו חייב ״עד שיקרבו מתירין״, ודבר שאין לו מתירין — ״עד שיקדש בכלי״. זה מקור דין המשנה; ונותר נלמד מטמא בגזירה שווה (רש״י).מסקנה: חיוב אחרי קרבן המתיר, ובלי מתירין — אחרי קידוש בכלי
עזרים — אם… אז…
מתי מתחיל החיוב בטמא ובנותר
אם קדש שיש לו מתירין (שלמים, חטאת)
- אין חיוב עד שיקרבו המתירין — זריקת הדם
אם קדש שאין לו מתירין (קומץ, לבונה)
- אין חיוב עד שיקדש בכלי שרת
אם פיגול
- חל רק בדבר שיש לו מתירין
עמוד ב · משנה
סוף הפרק ומשנת חמש החטאות המתות
בקצרה — על מה הסוגיה
בקצרה: הדרן על פרק חטאת העוף, ואחריו משנת ׳ולד חטאת׳: שלוש חטאות מתות תמיד, ושתיים — שעברה שנתה ושנמצאה בעלת מום — מתות רק אם הבעלים כבר נתכפרו באחרת;
אם לא, נמכרות ובדמיהן חטאת אחרת. בראש דף י״א הגמרא מסבירה מדוע רק הסיפא מחלקת, ומדוע המשנה נשנתה גם כאן וגם בתמורה.
- סוף הפרקהדרןכאן מסתיים פרק חטאת העוף (״הדרן עלך חטאת העוף״) ומתחיל פרק ׳ולד חטאת׳. משנתו הראשונה עוסקת בחמש החטאות המתות — חטאות שאינן קרבות אלא נעזבות עד שימותו. היא שנויה כלשונה גם במסכת תמורה, והגמרא בדף י״א תשאל מדוע נשנתה גם כאן.סוף הפרק; משנת חמש החטאות המתות, השנויה גם בתמורה
- שלוש מתות תמידשלוש חטאות ״ימותו״ — נעזבות עד שימותו, בין לפני כפרה ובין אחריה (רש״י): ולד חטאת, שלא הופרש מתחילה לכפרה; תמורת חטאת, שבאה בעבירה של המרה אסורה; וחטאת שמתו בעליה, כי אין כפרה למתים — מיתתם כיפרה עליהם.שלוש חטאות מתות תמיד: ולד, תמורה וחטאת שמתו בעליה
- עברה שנתה או נמצאת בעלת מוםשתי חטאות נוספות — ״שעיברה שנתה״ (החטאת באה רק בתוך שנה מלידתה) ו״שאבדה ונמצאת בעלת מום״ — ״אם משכיפרו הבעלים״ באחרת — ״תמות״. הבעלים כבר נתכפרו באחרת, והחטאת הזו פסולה. רש״י: אם נמצאה תמימה לפני הכפרה, אפילו נתכפרו באחרת, אינה מתה אלא תרעה.שנה או מום אחרי כפרה באחרת: החטאת מתה
- אינה עושה תמורה״ואינה עושה תמורה״: אם המירו בה בהמת חולין, ההמרה אינה תופסת. כיון שנתכפרו באחרת, אין לה לא קדושת מזבח ולא קדושת דמים שיכולה להתפיס אחרת (רש״י), אף שבדרך כלל בעלת מום עושה תמורה.אינה עושה תמורה: אין בה כוח להתפיס אחרת
- לא נהנין ולא מועלין״ולא נהנין ולא מועלין״: אסור ליהנות ממנה לכתחילה, כי יש בה קדושה, ואם נהנו — אין מעילה מהתורה אלא מדרבנן, והוא משלם קרן בלבד בלי חומש (רש״י).אסור ליהנות; ואם נהנה — אין מעילה מהתורה
- לפני כפרהדף י״אסוף המשנה: ״ואם עד שלא כיפרו הבעלים״ — הבעלים עדיין לא נתכפרו בחטאת אחרת, ואפשר להתכפר בדמי זו. שעברה שנתה — ״תרעה עד שתסתאב״ (עד שיפול בה מום), ״ותמכר״, ובדמיה קונים חטאת אחרת; שנמצאה בעלת מום — נמכרת מיד, כי כבר יש בה מום (רש״י). ״ועושה תמורה, ומועלין בה״ — כי יש בה קדושת דמים (רש״י), בניגוד לזו שהבעלים כבר נתכפרו באחרת.לפני כפרה: נמכרת ובדמיה חטאת אחרת; עושה תמורה ומועלין בה
- מאי שנא רישא?דף י״ארקע: במשנה שני חלקים. רישא: ולד חטאת, תמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה — ימותו. סיפא: שעברה שנתה ושנמצאה בעלת מום — מתות רק אם הבעלים כבר נתכפרו באחרת.הגמרא שואלת על מבנה המשנה: ״מאי שנא רישא דלא קא מיפלגי״ — מדוע בשלוש הראשונות המשנה אינה מחלקת בין לפני כפרה לאחריה, ואילו בשתיים האחרונות היא מחלקת?קושיה: מדוע הרישא אינה מחלקת בין לפני כפרה לאחריה?
- רישא פסיקא ליהדף י״א״רישא פסיקא ליה״ — בשלוש הראשונות הדין חד וקבוע: הן מתות תמיד, כי אין בהן מקום לחלק. רש״י: ולד חטאת ותמורת חטאת אינם בעצמם חטאת שהופרשה לכפרה, ובחטאת שמתו בעליה כבר אין מי שיתכפר בה. ״סיפא לא פסיקא ליה״ — בשתיים האחרונות הדין תלוי אם הבעלים כבר נתכפרו באחרת.ברישא הדין קבוע; בסיפא הוא תלוי אם נתכפרו הבעלים
- הא תנא ליה גבי תמורהדף י״אקושיה נוספת: ״הא תנא ליה גבי תמורה״ — המשנה הזו כבר שנויה כלשונה במסכת תמורה (בראש פרק ׳ולד חטאת׳ שם). מדוע לחזור עליה כאן במסכת מעילה?קושיה: המשנה כבר שנויה בתמורה — למה לשנותה כאן?
- משום מעילהדף י״א״תנא התם משום תמורה, תנא הכא משום מעילה״: במסכת תמורה נשנתה המשנה בשביל דין התמורה שבה (׳ואינה עושה תמורה׳), ואגב כך גם דין המעילה; כאן נשנתה בשביל דין המעילה (׳ולא מועלין׳, ׳ומועלין בה׳), ואגב כך גם דין התמורה (רש״י).שם נשנתה בשביל דין התמורה, כאן בשביל דין המעילה
חשבו לפני שממשיכים
מדוע ולד חטאת מת ואינו קרב כחטאת?
לפי רש״י, הוא לא הופרש מתחילה לכפרה, ולכן אינו ראוי לה.
הסוגיה ממשיכה בדף י״א
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות להעמקה
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- SW Daf — Simon Wolf — תרשימים, מפות ודפי מקורות לדף — מקושרים במקור (באדיבות Simon Wolf)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.