כריתות ד׳
האם עקימת שפתיים היא מעשה, ומתי לוקים או מביאים קרבן על כל מין חלב ודם בנפרד.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף נפתח בהמשך הדיון אם דיבור הוא מעשה, ועובר לחלב: מחלוקת רבי ישמעאל וחכמים על מלקות לכל מין, ואז שאלת הקרבן והעלמות.
אחר כך הוא עוסק בלאוין בחלב קדשים, בהיקש של דם לחלב, בכריתות בדם, ומסיים במעשר שני.
עמוד א · המשך מדף ג׳
עקימת שפתיים — האם היא מעשה?
→ תחילת הסוגיה בדף ג׳בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא ממשיכה לברר אם דיבור (עקימת שפתיים) נחשב מעשה לחיוב חטאת. רבא מבחין בין מגדף ועדים זוממין, שבהם העיקר בלב או בראייה, לבין שאר המקרים.
- רקעבסוף דף ג׳ שאל רבי ירמיה על שתי כריתות ולאו אחד, ורבי זירא הפנה למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש מדוע ידעוני אינו נמנה בין מביאי חטאת. משם עבר הדיון לשאלת ה״מעשה״ אצל חכמים ורבי עקיבא: חטאת באה על עבירה שיש בה מעשה, והשאלה היא אם דיבור בלבד — עקימת שפתיים — נחשב מעשה. כאן נבדקים שני מקרים שיש בהם דיבור ובכל זאת אין בהם חטאת: מגדף ועדים זוממין.רקע: האם דיבור בלבד נחשב מעשה לחיוב חטאת
- קושיה: מגדףאם עקימת שפתיים נחשבת מעשה, מדוע המשנה אינה מונה מגדף בין מי שמביאים חטאת? זו הקושיה ״שפתיו נהוי מעשה גבי מגדף״.קושיה: אם דיבור הוא מעשה, מדוע המשנה לא מנתה מגדף?
- שאני מגדףרבא: ״שאני מגדף, הואיל וישנו בלב״. עיקר איסורו של המגדף תלוי ברוע לבו, בכך שהוא יודע למי הוא מגדף (רש״י); הדיבור רק משמיע את מה שבלבו, ולכן אינו נחשב מעשה. ״בעלמא״, בשאר עבירות, עקימת שפתיים כן נחשבת מעשה. רש״י מעמיד מולו את המשתחווה לעבודה זרה: שם כפיפת הקומה, שאנו רואים בעין, היא עצמה העבירה.רבא: במגדף העיקר בלב, ובשאר המקרים דיבור הוא מעשה
- מתיב רבי זירארבי זירא מקשה על דברי רבא ממקור אחר: ״יצאו עדים זוממין שאין בו מעשה״. זו דרשה בתורת כהנים על חטאת פר כהן משיח (רש״י). והרי ״על פי כתיב בהן״, עדותם נאמרת בפה, ואם עקימת שפתיים היא מעשה היה עליהם להתחייב.קושיה: בעדים זוממין יש דיבור, ובכל זאת אין מעשה
- שאני עדים זוממיןרבא: ״שאני עדים זוממין, הואיל וישנן בראייה״. עיקר עדותם הוא מה שראו בעיניהם (רש״י), והראייה אינה מעשה, ולכן העדות בפה אינה נחשבת כאן מעשה.רבא: עיקר עדות הוא ראייה, ולכן אין בה מעשה
עמוד א · גמרא
חלב שור, כשב ועז — מלקות על כל אחד?
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי ישמעאל מחייב מלקות נפרדת על כל מין חלב וחכמים חולקים.
הגמרא שואלת אם זו מחלוקת על לאו שבכללות, ומתברר שהכול תלוי בטעם של ״שור וכשב ועז״ ובשאלה אם לומדים לאו מכרת.
- מחלוקת: חלב שלושה מיניםהמשנה מונה את האוכל חלב בין חייבי כרת. ברייתא דנה בפסוק ״כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו״: רבי ישמעאל לומד שהוא בא לחייב מלקות על כל אחד ואחד, כלומר מי שאכל חלב שור, כשב ועז לוקה שלוש פעמים. חכמים אומרים שהוא חייב אחת בלבד (רש״י: מדובר באכילה בהתראה אחת).רבי ישמעאל: מלקות על כל חלב לחוד; חכמים: אחת
- הצעה: לאו שבכללותהגמרא מציעה שהמחלוקת היא עקרונית: ״לוקין על לאו שבכללות״. לרבי ישמעאל לוקים על כל פרט בלאו כולל, ולחכמים אין לוקים על כל פרט. (לחכמים לוקים לפחות פעם אחת, רש״י).הצעה: המחלוקת היא אם לוקים על לאו שבכללות
- שאני הכאהגמרא דוחה: רבי ישמעאל מסכים שאין לוקים על לאו שבכללות, אך ״שאני הכא, דמייתרי ליה קראי״. אפשר היה לכתוב רק ״כל חלב״, ולכן זכירת שור וכשב ועז מיותרת ו״שמע מינה לחלק״, ללמד מלקות נפרדת לכל אחד.רבי ישמעאל מודה בעיקרון; כאן הכתוב מיותר ומחלק
- חכמים: למעט חיהחכמים משיבים שהכתוב אינו מיותר: אילו לא נכתב ״שור וכשב ועז״ הייתי אומר שגם חלב חיה טהורה (כגון צבי) אסור. הכתוב בא לומר שרק חלב אלו אסור וחלב חיה מותר.חכמים: הכתוב בא למעט חלב חיה
- שפיר קאמרי ליההגמרא מקשה על הסבר זה: ״שפיר קאמרי ליה״, חכמים צודקים שהכתוב נחוץ למעט חיה. אלא טעמו של רבי ישמעאל הוא אחר: אם הכתוב בא רק למעט חיה, די היה לכתוב ״כל חלב שור״, ו״כשב ועז למה לי״? מכאן שהוא בא לחלק.קושיה: למעט חיה מספיק ׳חלב שור׳, ולכן שאר המינים מחלקים
- חכמים: גזירה שווה מסיניחכמים משיבים שגם אילו נכתב רק ״שור״ יש צורך בשלושה: הייתי לומד ״שור״ ״שור״ מהר סיני, שם נאסר לכל בהמה לעלות להר (שמות יט, יג). לפי רש״י הלימוד הוא משבת (״למען ינוח שורך״).חכמים: מ׳שור׳ בלבד הייתי למד גזירה שווה
- חכמים: חיה ועוף כמוהובסיני חיה ועוף כבהמה, ולכן גם באכילת החלב חיה ועוף יהיו כמו שור. משום כך כתבה התורה ״שור וכשב ועז״, כדי שרק אלו יהיו אסורים וחיה ועוף יהיו מותרים.חכמים: הכתוב מתיר חלב חיה ועוף
- שפיר קאמרי ליה, שובשוב ״שפיר קא אמרי ליה״, אך טעמו של רבי ישמעאל אחר: אפשר היה לכתוב רק ״כל חלב כשב לא תאכלו״ או רק ״כל חלב עז״ — בהם אין גזירה שווה מסיני (רש״י), וממילא חיה ועוף מותרים. ״שור וכשב ועז למה לי״? מכאן שהם באים לחלק.קושיה: אפשר היה לכתוב כשב בלבד, ולכן המינים מחלקים
- חכמים: כשב לבדוחכמים: אילו נכתב רק ״כל חלב כשב״ הייתי אומר שחלב כשב אסור ושל שור ועז מותר. ואם תשאל מה חומרת כשב, הייתי אומר שהוא נתרבה באליה שמקטירים על המזבח.חכמים: כשב לבדו היה מתיר שור ועז
- רבי חנניא: למה אימורים בשלשהואם תשאל מה חומרת הכשב — ״וכדתנא רבי חנניא״: בפסוק ״אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז... ואת חלבם תקטיר״ (במדבר יח, יז) מנה הכתוב את הקטרת האימורים בכל מין לחוד, ורבי חנניא שאל למה. תשובתו (בצעדים הבאים): לכל מין ייחוד משלו — שור בנסכים, כשב באליה, עז בעבודה זרה — ולכן אין ללמוד מין אחד מחברו. כך גם בחלב: אילו נכתב רק כשב, לא היינו לומדים ממנו את שור ועז.רבי חנניא: למה נזכרו אימורים בכל אחד מהשלושה
- צריכי: שור לבדוהגמרא: ״צריכי״, כל אחד נחוץ. אילו נכתב רק שור, הייתי אומר שאין לומדים ממנו כשב ועז, כי אפשר לפרוך: ״מה לשור שכן נתרבה בנסכים״, שנסכיו מרובים (רש״י: חצי ההין).שור לבדו: אין ללמוד ממנו כי נסכיו מרובים
- פירכא: כשב לבדואילו נכתב רק כשב ללמוד ממנו שור ועז, אפשר לפרוך ״מה לכשב שכן נתרבה באליה״.כשב לבדו: נפרך כי הוא נתרבה באליה
- פירכא: עז לבדהאילו נכתבה רק עז, אפשר לפרוך ״מה לעז שכן נתרבה אצל עבודה זרה״, שביחיד חטאת עבודה זרה היא עז דווקא ולא כבשה.עז לבדה: נפרכת כי היא נתרבתה בעבודה זרה
- מן חד לא ילפינןהגמרא שואלת: אחד אינו מלמד על השניים האחרים, אבל ״נכתוב תרתי ונילף חדא מתרתי״, שני מינים ללמוד מהם את השלישי?קושיה: אולי ללמוד אחד משניים
- פירכא: שור משנייםלא ניתן ללמוד שור מכשב ועז, כי יש להם פירכא: ״מה לכשב ועז שכן נתרבו אצל הפסח״, שבקרבן פסח רק גדי וטלה כשרים ולא שור.שור משניים: נפרך כי כשב ועז נתרבו בפסח
- פירכא: כשב משנייםלא ניתן ללמוד כשב משור ועז: ״מה לשור ועז שכן נתרבה אצל עבודה זרה״, שהציבור מביא פר והיחיד מביא עז ולא כבשה.כשב משניים: נפרך כי שור ועז נתרבו בעבודה זרה
- פירכא: עז משנייםלא ניתן ללמוד עז משור וכשב: ״מה לשור וכשב שכן יש בו צד ריבוי״ במזבח, נסכי הפר ואליית הכבש (רש״י). לכן אין הם נלמדים זה מזה, וכל השלושה נחוצים. מכאן שבים לעיקר הענין.עז משניים: נפרך כי לשניים ריבוי במזבח
- רבי ישמעאל: לא ללמד חיההגמרא חוזרת: ״שפיר קא אמרי ליה״ — חכמים צודקים בכל התשובות. ״אלא לעולם טעמא דרבי ישמעאל כדאמרינן מעיקרא״: אילו לא באו המינים לחלק, די היה לכתוב ״כל חלב״ ולשתוק. ומה שחכמים אומרים ש״שור וכשב ועז״ בא להתיר חלב חיה?קושיה: האם הכתוב בא להתיר חלב חיה?
- דבר הלמד מעניינואין צורך להתיר, כי ״הא כי כתב קרא בעניינא דקדשים״. הכתוב נאמר בענין קרבנות (״כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה״), ובקרבנות אין חיה. לכן ״דבר למד מעניינו״ ממעט חיה גם בלי הפסוק.הכתוב עוסק בקדשים, ולכן חיה ממילא מוחרגת
- מכלל דרבנןשואלת הגמרא: האם מכך שרבי ישמעאל דורש כך נסיק שחכמים סבורים ״לא ילפינן דבר למד מעניינו״?שאלה: האם חכמים לא לומדים דבר הלמד מעניינו?
- לאו מלאו ומכרתלא, ״דכולי עלמא ילפינן״ דבר הלמד מעניינו. המחלוקת היא אם לומדים כך רק לאו מלאו או גם לאו מכרת. רבי ישמעאל סבור ״למידין לאו מלאו בין מלאו ובין מלאו דכרת״: את גדרי הלאו לומדים גם מלאו אחר שבאותו ענין וגם מן הכרת שבו. (רש״י מעיר שהגירסה בספרים משובשת, ועיקרה: מר סבר לומדים לאו מלאו ולאו מכרת, ומר סבר רק לאו מלאו.)דבר הלמד מעניינו מוסכם; נחלקו אם לומדים גם מכרת
- רבי ישמעאל: קדשים בלבדרבי ישמעאל לומד את הלאו של ״כל חלב שור וכשב ועז״ מהלאו של ״חקת עולם... כל חלב וכל דם לא תאכלו״, שנאמר בענין קדשים, ובקדשים אין חיה. לכן בלאו של ״שור״ אין ספק לגבי חיה, ו״שור וכשב ועז״ באים רק לחלק ולחייב על כל אחד.רבי ישמעאל: הלאו לומד מקדשים, ולכן המינים מחלקים
- למידים לאו מכרתאת שני הלאוין — ״כל חלב״ ו״חקת עולם״ — לומדים מהכרת ״כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה״: ״מה ההוא לחלק״, אף הלאוין לחלק — ולכן לוקים על כל מין בנפרד. (החילוק כאן הוא למלקות; בסוגיה הבאה אומר רבי חנינא שבקרבן רבי ישמעאל מודה שמביא חטאת אחת בלבד.)רבי ישמעאל: כמו שהכרת מחלק כך הלאו מחלק
- חכמים: לאו מלאו בלבדחכמים מסכימים ללמוד לאו מלאו אך ״לאו מכרת לא ילפינן״ (רש״י: במקרה כמו בשר בחלב בפרק אחד לומדים לאו מלאו). לכן בלי ׳שור וכשב ועז׳ חיה הייתה בכלל האיסור.חכמים: לאו נלמד מלאו אך לא מכרת
- ואיבעית אימא: אליה״ואיבעית אימא״ — טעם אחר לחכמים, מדברי רב מרי לרב זביד בעניין אחר. רב מרי הקשה: אם האליה של כבש נקראת ״חלב״ (רש״י), ״אלא מעתה, אליה דחולין תיתסר״ — אליה של בהמת חולין תיאסר באכילה כחלב! ענה רב זביד: ״עליך אמר קרא״ ״כל חלב שור וכשב ועז״ — ״דבר השוה בשלשתן בעינן, וליכא״: אסור רק מה שנקרא חלב בשלושת המינים, והאליה נקראת חלב רק בכשב (רש״י), ולכן היא מותרת.טעם נוסף לחכמים: ׳דבר השוה בשלשתן׳ מתיר אליה
- רבי ישמעאל: עז למה לילפי זה ״שור וכשב ועז״ ״למישרי אליה דחולין הוא דאתא״, ולא לחלק. רבי ישמעאל משיב: אם כן היה הכתוב אומר ״כל חלב שור וכשב״, ״עז למה לי״? גם בשני מינים היינו דורשים ״דבר השוה בשניהן״ וממעטים אליה, שאינה בשור (רש״י). העז מיותרת, ולכן ״שמע מינה לחלק״.רבי ישמעאל: לאליה די ׳שור וכשב׳, ועז באה לחלק
עזרים — טבלת שיטות
ניסיונות ללמוד אחד מחברו (אימורי בכור שור, כשב ועז)
| הניסיון | הפירכא | תוצאה |
|---|---|---|
| כשב ועז משור | שור נתרבה בנסכים | לא נלמד |
| שור ועז מכשב | כשב נתרבה באליה | לא נלמד |
| שור וכשב מעז | עז נתרבה בעבודה זרה | לא נלמד |
| שור מכשב ועז | כשב ועז נתרבו אצל הפסח | לא נלמד |
| כשב משור ועז | שור ועז נתרבו אצל עבודה זרה | לא נלמד |
| עז משור וכשב | שור וכשב — ריבוי במזבח (נסכים, אליה) | לא נלמד |
חשבו לפני שממשיכים
אילו נכתב רק ״כל חלב שור״ בלי כשב ועז, מה היו חכמים אומרים שהיה נלמד?
שהיינו לומדים ״שור״ ״שור״ מסיני ומחילים את האיסור גם על חיה ועוף, כמו שנאסר בהר סיני לכל בהמה, ולכן ״שור וכשב ועז״ נכתבו להתיר חיה ועוף.
עמוד א–ב
חטאת אחת או שתיים על שני שמות של חלב
🔑 מפתח לסוגיה
חיוב חטאת בשגגה תלוי בהעלם ובידיעה: אם נודע לאדם על חטאו בין אכילה לאכילה, כל אחת שגגה נפרדת וחייב חטאת על כל אחת (רש״י על ״או הודע אליו״). לכן השאלה היא מתי אפשר לחייב שתי חטאות על אכילה אחת.
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי חנינא קובע שבקרבן חייבים אחת, ורמי בר חמא שואל מדוע הברייתא מחייבת שתים על שני שמות בהעלם אחד.
תירוצי רב חסדא ורב ששת נדחים, והסוגיה מסיימת בשני תמחויין.
- רבי חנינא: קרבן אחתרבי חנינא: אף שרבי ישמעאל מחייב מלקות על כל חלב, בקרבן הוא ״מודה״ שמביא חטאת אחת בלבד, אם אכל חלב שור, כשב ועז בהעלם אחד. הטעם: ״לא דמי הדין לאו ללאו דעריות״, שבעריות יש לאו נפרד לכל אחת וחייב על כל אחת, וכאן הלאו אחד לכל החלבים.רבי חנינא: רבי ישמעאל מודה שבקרבן חטאת אחת
- ועשה אחת, ועשה הנהברייתא על חיוב חטאת בשגגה, ״ועשה אחת״ ״ועשה הנה״ (מהפסוק ״מאחת מהנה״): חייב על כל אחת ואחת.ברייתא: חייבים חטאת על כל אחת מהעבירות
- שם אחד ושני שמותהברייתא מפרטת: אכל חלב ושוב חלב מאותו שם בשני העלמות (שנודע לו ביניהן) — חייב שתים; אכל שני שמות של חלב, כגון חלב שעל הכוליא ושעל המעיים (רש״י: כזית מכל אחד), בהעלם אחד — חייב שתים.שם אחד בשני העלמות או שני שמות בהעלם אחד: שתים
- רמי בר חמא שואלרמי בר חמא שואל את רב חסדא: בשם אחד בשני העלמות מובן, כי ״העלמות מחלקין״ — נודע לו ביניהן (רש״י), ויש שתי שגגות. אבל שני שמות בהעלם אחד, מדוע חייב שתים? הרי צריך ״העלמות מוחלקין״, ואין כאן.קושיה: שני שמות בהעלם אחד, מנין שתי חטאות?
- רב חסדא: חלב דנותררב חסדא: ״הכא במאי עסקינן״ בחלב של נותר, קדשים שעבר זמנם, שהוא חייב על נותר ועל חלב (רש״י: שתי שגגות משתי כריתות).רב חסדא: מדובר בחלב של נותר
- ניחייב נמי משום קודשרמי בר חמא דוחה: אם כן ״ניחייב נמי משום קודש״, שיתחייב גם אשם מעילות (רש״י), ובברייתא לא נאמר כך.קושיה: אז יתחייב גם משום קודש
- רב ששת: חלב מוקדשין כרבי יהודהרב ששת: מדובר שאכל חלב של קדשים, ו״רבי יהודה היא״. בברייתא: אכל חלב נבלה או חלב מוקדשין — חייב שתים (חלב ונבלה, או חלב וזרות); רבי יהודה אומר: ״חלב מוקדשין – לוקה שלש״ — שני לאוין של חלב הכתובים בשני פסוקים, ועוד זרות (רש״י). לפי זה ״שני שמות״ שבברייתא הם שני לאוי החלב שבחלב מוקדשין; ואשם מעילות אינו נמנה, כי הברייתא מונה רק את שמות החלב (רש״י).רב ששת: חלב מוקדשין, כרבי יהודה — שני לאוי חלב
- מחייכו במערבאבארץ ישראל צחקו על התירוץ: ״ונוקמה כגון חלב דשור וכשב ועז״ וכדעת רבי ישמעאל, שאמר שלוקה שלוש. מדוע לא העמידו כך?קושיה: למה לא נעמיד כחלב שור וכשב ועז כרבי ישמעאל?
- אלמא לא אוקמההגמרא מבארת: ״אלמא לא אוקמה כרבי ישמעאל״ — לא העמידו כך משום שרבי חנינא אמר שבקרבן רבי ישמעאל מודה שמביא חטאת אחת, והברייתא שלנו עוסקת בקרבן, שהרי נדרשה מ״ועשה מאחת מהנה״ האמור בחטאות (רש״י).רבי ישמעאל מודה בקרבן, ולכן אי אפשר כך
- גם רבי יהודה נדחהאבל אותה בעיה בתירוץ רב ששת: ״השתא נמי כרבי יהודה לא מתוקמא״, שהרי רבי אליעזר (כאן אמורא, ולא התנא רבי אליעזר הגדול) אמר שגם רבי יהודה מודה שבקרבן מביא חטאת אחת.קושיה: גם רבי יהודה מודה שבקרבן חטאת אחת
- ריש לקיש: שני תמחויין״אלא אמר ריש לקיש משום בר תאוטני״: מדובר שאכלן ״בשני תמחויין״ — בשתי קערות, וכדעת רבי יהושע ש״תמחויין מחלקים״ (להלן ט״ו ע״ב): אכילה משני תמחויין נחשבת לשתי אכילות נפרדות, וחייב חטאת על כל אחת אף בהעלם אחד. לפי זה ״שני שמות״ שבברייתא הם שני מאכלים, כגון תבשיל וצלי (רש״י), ולא שני מיני חלב.ריש לקיש: אכל משני תמחויין, כרבי יהושע
חשבו לפני שממשיכים
מדוע לא מתקבל התירוץ שמדובר בחלב של נותר, לפי רמי בר חמא?
כי אז היה חייב גם משום קודש, והיה חייב אשם מעילות, ואין זה כתוב בברייתא.
עמוד ב · גמרא
חלב ודם קדשים — הלאוין וההיקש
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי יהודה מחייב בחלב קדשים שלוש מלקויות, וחכמים שתיים. הגמרא מבררת מדוע חכמים נזקקים לשני כתובים, ומוצאת שהמחלוקת היא שוב אם לומדים לאו מכרת.
רבי יהודה לומד מהיקש שדם לוקה כמו חלב. חכמים צריכים את ההיקש למקום אחר: דם אינו מצטרף לבשר, ומזה יוצא שדם שרצים מצטרף.
- ברייתא: חלב נבילה ומוקדשיןהברייתא: האוכל חלב נבילה לוקה שתים, האוכל חלב מוקדשין לוקה שתים, ורבי יהודה אומר שחלב מוקדשין לוקה שלוש.ברייתא: נבילה ומוקדשין שתים; רבי יהודה במוקדשין שלוש
- רב שיזבי: מה טעם חכמיםרב שיזבי שואל את רבא: לשיטת רבי יהודה מובן, שכתובים שלושה לאוין — ״חקת עולם״, ״כל חלב שור וכשב ועז״ ו״וכל זר לא יאכל קדש״. אבל לחכמים מה טעמם?קושיה: שלושה לאוין מצדיקים את רבי יהודה, ומה טעם חכמים?
- חכמים: חולין וקדשיםחכמים סבורים ש״לאו דחקת עולם בקדשים״ ו״לאו דחלב שור בחולין״ — ״כל חלב שור״ עוסק בחולין בלבד (רש״י). לכן בחלב קדשים יש לאו אחד של חלב, ועמו לאו של זרות — שתים. ושני הכתובים ״צריכי״, כמבואר בצעדים הבאים.חכמים: חקת עולם בקדשים וחלב שור בחולין
- צריכי: קדשים לבדואילו נכתב רק בקדשים הייתי אומר שהקדשים חמורים ולכן חלבם אסור, אבל חולין לא; ולכן נכתב ״כל חלב שור״.אם רק בקדשים: חולין היו מותרים
- צריכי: חולין לבדוואילו נכתב רק ״כל חלב שור״ הייתי אומר שחלב חולין אסור מפני שלא הותר מכללו, אבל חלב מוקדשין הותר מכללו (אליה, רש״י), ו״משהותר בשרן הותר חלבן״.אם רק בחולין: קדשים היו מותרים
- רבי יהודה: גם חלב שור בקדשיםרבי יהודה סבור ש״חלב שור״ נאמר גם הוא ״בעניינא דקדשים״, כי הפסוק ״כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה״ בא אחריו, ולמדים דבר הלמד מעניינו.רבי יהודה: גם חלב שור נאמר בענין קדשים
- מכלל דרבנןהגמרא שואלת שוב: האם מכלל זה חכמים סבורים ״לא ילפינן דבר הלמד מעניינו״? והרי אין חולק על כך.שאלה: האם חכמים אינם לומדים דבר הלמד מעניינו?
- מחלוקת: לאו מכרתלא; ״דכולי עלמא״ לומדים דבר הלמד מעניינו. רבי יהודה לומד גם לאו מלאו וגם לאו מכרת (כרת בקדשים — אף לאו בקדשים), וחכמים לומדים לאו מלאו בלבד.מוסכם דבר הלמד מעניינו; נחלקו אם גם מכרת
- חקת עולם למהלרבי יהודה שני הלאוין של חלב נאמרו בענין קדשים. אם כן, הפסוק ״כל חלב וכל דם לא תאכלו״, שמצרף דם לחלב — ״למאי אתא״? דם היה יכול להיכתב בפסוק לעצמו (רש״י).קושיה: לרבי יהודה, למה צירף הפסוק דם לחלב?
- להקיש דםהפסוק מיבעי ליה להקיש: ברייתא — מה חלב לוקה שתים, אף דם לוקה שתים (רבי יהודה). וחכמים אומרים שבדם יש אזהרה אחת בלבד.בא להקיש דם לחלב: גם הוא לוקה שתים
- ומאי שנא חלבומה שונה חלב שלוקה שתים בלי היקש (שני כתובים), והרי דם גם הוא כתוב בו בשני לאוין, ״כל חלב וכל דם״ ו״וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם״, ולמה צריך היקש?קושיה: דם גם בלי היקש לוקה שתים
- אלא אימא: שלושהגמרא מתקנת: ״מה חלב לוקה שלש, אף דם לוקה שלש״, שתיים משום האיסור ואחת משום זרות.תיקון: מה חלב לוקה שלוש, אף דם
- גם דם הוא שלושומה שונה חלב שלוקה שלוש? יש בו שני לאוין ולאו של זרות. ״דם נמי״ יש בו אותם, אז למה היקש?קושיה: גם בדם יש שני לאוין וזרות
- איצטריך: נתמעט מטומאה״איצטריך״: ״הואיל ואיתמעיט דם מטומאה״ — האוכל דם קדשים בטומאה אינו חייב משום אכילת קדשים בטומאה — הייתי אומר שדם נתמעט גם מאיסור זרות. (ברש״י הגירסה ״אימעיט ממעילה״ — אין מעילה בדם.) ״קא משמע לן היקישא״: כמו חלב, גם דם קדשים אסור לזר, ולכן לוקה שלוש.היקש מלמד שדם לא נתמעט מזרות
- ואלא לרבנןולחכמים, הסבורים שבדם רק אזהרה אחת, ההיקש למאי אתא?קושיה: לחכמים ההיקש למה בא?
- שחלבו חלוק מבשרו״מיבעי ליה לכדתניא״: ״מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו״ — החלב אסור והבשר מותר, ולכן חצי זית חלב וחצי זית בשר אינם מצטרפים לשיעור כזית — ״אף דם, שדמו חלוק מבשרו״. החידוש לפי רש״י: אף בבהמה טמאה, שגם בשרה אסור, הדם (שאיסורו בכרת) והבשר (שאיסורו משום טמאה) אינם מצטרפים לכזית, כי דמה חלוק מבשרה.חכמים: ההיקש מלמד שדם אינו מצטרף לבשר
- יוצא דם שרצים״אוציא דם שרצים״: על דם השרץ אין איסור נפרד משום דם, אלא הוא אסור משום שרץ כמו בשרו (רש״י). ״הואיל דאין דמן חלוק מבשרן״ — שם אחד להם, ולכן דמו ובשרו ״מצטרפין״ לכזית.מיעוט שרצים: בשרם ודמם מצטרפים
- והא מהכא נפקא״והא מהכא נפקא״? הרי מהפסוק ״וזה לכם הטמא״ נלמד שדם השרץ ובשרו מצטרפין.קושיה: צירוף שרץ נלמד כבר מוזה לכם הטמא
- לטומאה ולא לאכילה״אי לאו היקישא״ הייתי אומר שהצירוף מ״וזה לכם הטמא״ נאמר רק לטומאה — לשיעור כעדשה — ולא לאכילה, ששיעורה כזית. ״אשמעינן היקישא לאכילה״.ההיקש מלמד צירוף גם לאכילה
- רבינא: דם נחשרבינא: מכאן דם נחש ובשרו מצטרפין לכזית.רבינא: דם נחש ובשרו מצטרפים
- מאי קא משמע לןהגמרא תוהה: מה חידש רבינא? ״היינו היקישא״!קושיה: זה כבר ההיקש עצמו
- שרץ לעומת נחשיש חידוש: ״סלקא דעתך אמינא״ — שרץ, שדמו ״איתרבי לטומאה״ (מ״וזה לכם הטמא״), נתרבה גם לאכילה; אבל נחש, שאינו משמונת השרצים המטמאים ולכן דמו לא נתרבה לטומאה — לא יתרבה לאכילה. ״קא משמע לן היקישא״: ״כל מילי דאין דמו חלוק מבשרו משמע״ — גם בנחש אין איסור על דמו אלא משום בשרו (רש״י), ולכן הם מצטרפים.כל שאין דמו חלוק מבשרו מצטרף, גם נחש
חשבו לפני שממשיכים
למה היה צריך היקש לרבי יהודה ללמד שדם לוקה גם משום זרות?
כי דם נתמעט מטומאה (מעילה), והייתי אומר שנתמעט גם מזרות, ולכן ההיקש מלמד שלא.
עמוד ב
כריתות ולאוין בדם
בקצרה — על מה הסוגיה
רבא מונה שלוש כריתות וחמישה לאוין בדם. מתברר שאחת מהכריתות באה לדם כיסוי ולא לדם התמצית, לפי חכמים.
- רבא: שלוש כריתותרבא: שלוש כריתות נאמרו בדם: אחת לדם חולין, אחת לדם קדשים ואחת ל״דם התמצית״, הדם שמתמצה מהבהמה אחרי שיצאה נפשה.רבא: שלוש כריתות בדם — חולין, קדשים, תמצית
- הניחא לרבי יהודהזה מובן לפי רבי יהודה: ברייתא — דם התמצית באזהרה, ורבי יהודה אומר בכרת.לרבי יהודה דם התמצית בכרת
- אלא לרבנן״אלא לרבנן, ההיא למאי אתא״? לחכמים דם התמצית אסור באזהרה בלבד, בלי כרת — ואם כן הכרת השלישית מיותרת. ״ואפילו לרבי יהודה״ אין צורך בה, כי ״כרת נפקא ליה״ מן ״כל דם״ — את הכרת על דם התמצית הוא לומד מריבוי ״כל״, ולא מאחת משלוש הכריתות (רש״י).קושיה: לחכמים הכרת השלישית מיותרת, ולרבי יהודה נלמדת מ׳כל דם׳
- מה תלמוד לומר כל דםברייתא: רבי יהודה אומר שהיה אפשר לכתוב ״דם״, ו״מה תלמוד לומר כל דם״?רבי יהודה: למה נאמר כל דם?
- דם חולין ותמציתבלי ״כל״ היה נאמר: ״אין לי אלא דם קדשים שהנפש יוצא בו״ — הדם הראוי לכפרה על המזבח, כמו שנאמר שם ״ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר״ (רש״י). ״דם חולין ודם התמצית, מנין״ — דם חולין, ודם התמצית שאינו ראוי לכפרה אף בקדשים? תלמוד לומר ״כל דם״, ו״כל״ מרבה אותם לכרת.׳כל דם׳ מוסיף לכרת דם חולין ודם התמצית
- אלא אימא: דם כיסוי״אלא אימא״ — דברי רבא מתוקנים לשיטת חכמים: ״אחד לדם חולין, ואחד לדם קדשים, ואחד לדם כיסוי״. לחכמים דם חולין אינו נלמד מריבוי ״כל״, ולכן צריך לו כרת משלו; ואף שאין להם כרת בדם התמצית, צריך כרת לדם כיסוי — דם חיה ועוף שכיסהו בעפר ונתגלה. בלי זה הייתי אומר שהדם בטל לעפר, והאוכלו כאוכל עפר בעלמא ואינו חייב (רש״י).הכרת השלישי היא בדם כיסוי
- חמשה לאויןרבא אמר עוד: ״חמשה לאוין האמורין בדם למה״? ״אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם כיסוי, ואחת לדם איברין, ואחת לדם התמצית״. כאן נוספים שני סוגים שאינם ברשימת הכריתות: דם איברין — הדם הבלוע באיברי הבהמה, ודם התמצית — הדם שמתמצה אחרי יציאת הנפש, שלחכמים הוא ״באזהרה״ בלבד. לפי רש״י חמשת הלאוין הם פסוקי הדם שבויקרא (פרקים ג, ז, יז) ובדברים (פרק יב) שאינם נדרשים לעניין אחר; פסוקי דם אחרים שם נדרשים לאבר מן החי, לבשר בחלב, לחלב פסולי המוקדשין ולהזהיר גדולים על הקטנים.רבא: חמישה לאוין — נוספים דם איברין ודם התמצית
עמוד ב · המשך בדף ה׳
מעשר שני — שלוש מלקויות על לאו שבכללות
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי אילא מחייב שלוש מלקויות על מעשר שני בחוץ, אף שהלאו כולל. הגמרא מוצאת יתור בכתוב, ומסיימת בדף ה׳ בכך שהפירוט בא לייחד כל אכילה.
- רבי אילא: מעשר שנירבי אילא: מי שאכל מחוץ לירושלים מעשר שני של דגן, של תירוש (יין) ושל יצהר (שמן) ״לוקה שלש״ — על הלאו ״לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך״ (דברים יב, יז; רש״י).רבי אילא: אכל שלושה מעשרות מחוץ לירושלים — שלוש מלקויות
- והא אין לוקין״והא אין לוקין על לאו שבכללות״! ״לא תוכל לאכל בשעריך״ הוא לאו אחד הכולל את שלושת המינים, וכמו שלמדנו בחלב, על לאו כזה אין לוקים על כל פרט.קושיה: אין לוקין על לאו שבכללות
- שאני הכא״שאני הכא, דמייתרי קראי״ — כאן הכתובים מיותרים, וכתוב מיותר בא לחלק בין הפרטים (כמו שאמרה הגמרא לעיל בדעת רבי ישמעאל בחלב).כאן הכתובים מיותרים
- מה היתורהראיה ליתור: ״מכדי כתב רחמנא״ ״ואכלת לפני ה׳ אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך״ (דברים יד, כג) — בירושלים כן, ומחוצה לה לא; כבר מכאן ידוע שאסור לאכול בחוץ. אם כן, למה חזרה התורה וכתבה ״לא תוכל לאכל בשעריך״? ״לחלק״ — ללמד איסור נפרד לכל אחד מן המינים.הלאו חוזר ומפרט כדי לחלק
- דחייה: צריך לאודחייה: ״אי מההוא, הוה אמינא: הני מילי בעשה, אבל בלאו אימא לא״. מן ״ואכלת לפני ה׳״ לבדו היה האיסור בחוץ רק ״לאו הבא מכלל עשה״, שדינו כעשה (רש״י) ואין לוקים עליו. לכן הלאו המפורש אינו מיותר — הוא נצרך כדי לעשות את האיסור לאו.דחייה: מן העשה לבדו אין מלקות, ולכן נצרך לאו
- השלמת הדחייהדף ה׳המשך הדחייה בדף ה׳: לכן ״כתב רחמנא״ ״לא תוכל״ — ״לאוקמה בלאו״, להעמיד את האיסור בלאו שלוקים עליו, ולא ללמד חילוק.׳לא תוכל׳ מעמיד את האיסור בלאו
- ועדיין לאו שבכללותדף ה׳״ועדיין, לאו שבכללות הוא״! גם אם הלאו נצרך לעצמו, הוא לאו אחד הכולל דגן, תירוש ויצהר, ואין לוקים עליו שלוש.קושיה: עדיין זה לאו שבכללות
- ליחודי אכילהדף ה׳תשובה: ״אם כן, נימא קרא״ ״לא תוכל לאכלם בשעריך״ — שהרי המעשרות כבר הוזכרו בפסוקים שלפני כן (״מעשרותיכם״, רש״י). הפירוט ״מעשר דגנך תירשך ויצהרך״ מיותר, ובא ״ליחודי אכילה דכל חד וחד״ — לייחד איסור ומלקות לאכילת כל אחד.הפירוט מייחד אכילה לכל אחד, ולכן מלקות נפרדת
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות להעמקה
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- SW Daf — Simon Wolf — תרשימים, מפות ודפי מקורות לדף — מקושרים במקור (באדיבות Simon Wolf)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.