כריתות כ״ו
יום הכיפורים מכפר רק על חטא שאין מכיר בו אלא המקום: כך נבחנים קרבנות הספק (יולדת, מצורע, נזיר, סוטה, עגלה ערופה) ואשם תלוי, ואחר כך חטאת העוף על הספק ודיני אשם בהקדש.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף ממשיך מהמשנה בדף כ״ה: הגמרא מוצאת מקור לכך שחייבי חטאות ואשמות ודאין מביאים גם אחרי יום הכיפורים — יום הכיפורים מכפר רק על חטא שאין מכיר בו אלא המקום — ובשם רבא נאמר שגם חייב מלקות אינו נפטר בו.
אחר כך היא מקשה מקרבנות הספק של יולדת, מצורע, נזיר, סוטה ועגלה ערופה, ומשיבה שהם באים לטהרה ולא לכפרה.
מכאן עוברת לשאלה אם מי שנודע לו חטאו אחרי יום הכיפורים מביא חטאת, ומה תפקיד האשם התלוי.
בעמוד ב חוזרת הגמרא לחטאת העוף הבאה על הספק, לשאלה למה נקברת ולמחלוקת רב ורבי יוחנן, ובסוף הדף נפתחת משנה חדשה על המפריש שני סלעים לאשם, עם שאלה על משמעות המילה מעילתו, שנפתרת בראש דף כ״ז.
עמוד א · המשך מדף כ״ה
חייבי מלקות ויום הכיפורים
→ תחילת הסוגיה בדף כ״הבקצרה — על מה הסוגיה
השאלה: מניין שחייבי חטאות ואשמות ודאין מביאים קרבנם גם אחרי יום הכיפורים?
רב תחליפא בשם רבא: לא מרב דימי ולא מאביי, אלא מדברי רבי אלעזר — יום הכיפורים מכפר רק על חטא שאין מכיר בו אלא המקום, ולא על חטא ידוע.
ועוד בשם רבא: חייב מלקות אינו נפטר ביום הכיפורים — אם התרו בו; אם לא התרו בו, מתכפר.
- רקעהמשך מדף כ״הבדף הקודם נדונה המשנה: חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהם יום הכיפורים חייבים להביא אחריו, ואילו חייבי אשמות תלויין פטורים. בסוף הדף אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא בר תחליפא בשם רבא ״קדמייתא נמי לא תיתי״: גם הדין הראשון — שיום הכיפורים אינו פוטר את חייבי הודאין — אינו מוכח מן הלימודים שהובאו. כעת הוא ממשיך: ״למפשטה לא מדרב דימי ולא מדאביי״ — את הדין הזה אין לפשוט לא מרב דימי, שלמד משעיר יום הכיפורים הפנימי (״ומפשעיהם לכל חטאתם״), ולא מאביי, שלמד מהשעיר המשתלח (״ואת פשעיהם לכל חטאתם״), כי לימודיהם דחוקים.רבא: חיוב הודאין אחרי יום הכיפורים אינו נלמד מרב דימי ואביי
- מקור חדשהפתרון בא מדברי רבי אלעזר, שלמד מפסוק הטהרה של יום הכיפורים (ויקרא טז, ל) לענין אשם תלוי: ״חטא שאין מכיר בו אלא המקום״ — יום הכיפורים מכפר. ומכאן בדרך השלילה: דווקא חטא כזה מתכפר, ״אבל דידע בה״ — חטא שהחוטא יודע עליו, כמו חטאת ואשם ודאין (רש״י) — אינו מתכפר, ולכן מביאים עליו קרבן גם אחרי יום הכיפורים.רבי אלעזר: יום הכיפורים מכפר רק על חטא שרק המקום מכיר בו
- דין רבארב תחליפא אבוה דרב הונא בר תחליפא אומר בשם רבא: ״חייבי מלקיות שעבר עליהן יום הכפורים — חייב״. מי שחייב מלקות ועבר עליו יום הכיפורים עדיין חייב להילקות.רבא: חייב מלקות שעבר עליו יום הכיפורים עדיין חייב
- פשיטא!הגמרא תמהה: פשיטא. אם חטאות ואשמות ודאין אינם נפטרים ביום הכיפורים, ודאי שגם מלקות אינן נפטרות, ו״מאי שנא״? מה חידש רבא?קושיה: פשיטא, הרי חטאות ואשמות ודאין לא נפטרים
- קא משמע לן״סלקא דעתך אמינא״: בחטאות ואשמות החיוב הוא ממונא — חוב לגבוה, ולפי רש״י אפשר לשלם אותו ובתשלומי ממון אין כפרה, ולכן יום הכיפורים אינו פוטר. אבל מלקות הן עונש דגופא, ואפשר היה לחשוב שלא ילקה אחרי יום הכיפורים. ״קא משמע לן״ שגם אז הוא עדיין חייב.במלקות אפשר היה לחשוב שפטור, כי זה עונש בגוף
- והא — מהמשנה״והא אנן תנן״: שעיר המשתלח של יום הכיפורים מכפר על ״הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה״. ועל לא תעשה יש מלקות, אם כן כיצד אומר רבא שיום הכיפורים אינו פוטר ממלקות?קושיה: המשנה אומרת שהשעיר מכפר גם על עשה ולא תעשה
- לא קשיא״לא קשיא״: ״הא דאתרו ביה״ — התרו בו, ולכן הוא חייב מלקות — יום הכיפורים אינו מכפר עד שילקה; ״הא דלא אתרו ביה״ — אין מלקים אותו, ויום הכיפורים מכפר עליו (רש״י).אם התרו בו לא מתכפר עד שילקה; לא התרו בו מתכפר
חשבו לפני שממשיכים
מדוע אפשר היה לחשוב שיום הכיפורים יפטור ממלקות, אף שאינו פוטר מקרבן ודאי?
בקרבן הדין הוא ממונא, חוב לגבוה שאפשר לשלם (רש״י); אבל מלקות הן עונש דגופא, ולכן היה מקום לומר שלא ילקה אחרי יום הכיפורים.
עמוד א · גמרא
ספק יולדת, מצורע, נזיר, סוטה ועגלה ערופה
בקצרה — על מה הסוגיה
השאלה: אם יום הכיפורים מכפר על חטא שאין מכיר בו אלא המקום, מדוע ספק יולדת, מצורע, נזיר, סוטה ועגלה ערופה מביאים קרבן גם אחריו?
התשובה העיקרית: הכתוב אמר לכל חטאתם ולא לכל טומאתם, והקרבנות באים לטהרה; בסוטה ובעגלה מוסיפים אביי ורבא נימוקים משלהם.
- סימןהגמרא חוזרת לכלל שיום הכיפורים מכפר על חטא שאין מכיר בו אלא המקום (ולכן אין מביאים אשם תלוי אחריו), ובודקת אותו מול חמישה דינים. הסימן: ״יולדת מצורע נזיר סוטה בעגלה״. בכל אחד השאלה: אם גם ספק מתכפר ביום הכיפורים, מדוע מביאים קרבן אחריו?הכלל נבחן מול חמישה דינים: יולדת, מצורע, נזיר, סוטה, עגלה
- אלא מעתה — יולדת״אלא מעתה״, ספק יולדת (אשה שספק אם ילדה, שמביאה חטאת העוף על הספק, רש״י) שעבר עליה יום הכיפורים ״לא תייתי״ — הרי כיפר עליה יום הכיפורים, כי זה ״חטא שאין מכיר בו אלא המקום״!קושיה: ספק יולדת אחרי יום הכיפורים לא תביא, כי כופר
- לכל חטאתם — לא לכל טומאתםרב הושעיא: נאמר בענין יום הכיפורים ״לכל חטאתם״ (ויקרא טז, כא) — ו״לא לכל טומאתם״. היולדת מביאה קרבן לא על חטא אלא לטהרתה, כדי שתוכל לאכול קדשים, ועל כך יום הכיפורים אינו מכפר.רב הושעיא: כפרה על חטא, לא על טומאה — היא באה לטהרה
- ולרבי שמעון בן יוחי״ולרבי שמעון בן יוחי, דאמר יולדת חוטאת היא״ (רש״י: בשעת הלידה היא נשבעת שלא תזקק לבעלה), ״מאי איכא למימר״? לשיטתו הקרבן בא על חטא ולכאורה יתכפר ביום הכיפורים.קושיה: לרבי שמעון בן יוחי יולדת חוטאת, והקרבן לכפרה
- גם לשיטתוגם לשיטתו ״יולדת כי קא מייתי קרבן — לאישתרויי באכילת קדשים הוא״: הקרבן משלים את טהרתה, ״ולא לכפרה מתיא״, כי כבר התכפר לה בשעת הלידה (רש״י).גם לדעתו הקרבן בא להתיר קדשים, לא לכפרה
- ראיה מהמשנהרב אשי מביא תמיכה: ״אף אנן נמי תנינא״ — המשנה אומרת ״האשה שיש עליה חטאת העוף ספק, ועבר עליה יום הכפורים — חייבת להביא״, וטעמה ״מפני שמכשרתה לאכול בזבחים״. הטעם הוא הטהרה ולא הכפרה (רש״י).רב אשי: המשנה מנמקת שהקרבן מכשיר לאכול בזבחים
- אלא מעתה — מצורע״אלא מעתה״, ספק מצורע — מי שיש ספק אם נטמא בצרעת וצריך להביא קרבן טהרה (רש״י: כגון ספק אם השער הלבן קדם לבהרת) — שעבר עליו יום הכיפורים ״לא מייתי״, כי יום הכיפורים כיפר על חטא שרק המקום יודע!קושיה: ספק מצורע אחרי יום הכיפורים לא יביא קרבן
- אותה תשובהרבי אושעיא משיב כמו קודם: ״לכל חטאתם״ (ויקרא טז, כא) ו״לא לכל טומאתם״. הקרבן של המצורע בא לטהרתו.רבי אושעיא: לכל חטאתם ולא לכל טומאתם, קרבן טהרה
- והא — נגעים על עוון״והא אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: על שבעה דברים נגעים באים״ (רש״י: הסימן גג״ג ששל״ץ). הצרעת באה על חטא מסוים, ולכן קרבן המצורע צריך להיות לכפרה, ויום הכיפורים יכפר עליו.קושיה: נגעים באים על חטא, אז הקרבן לכפרה
- הקרבן לטהרה״מצורע כי מייתי לאו לכפרה מייתי״: אף שהצרעת באה על חטא, כפרתו באה בצער הנגע עצמו (רש״י), והקרבן בא ״לאישתרויי באכילת קדשים״.הקרבן להתיר קדשים; הכפרה באה בצער הנגע
- אלא מעתה — נזיר״אלא מעתה״, ספק נזיר — נזיר שספק אם נטמא במת וצריך להביא קרבן טהרה (רש״י) — שעבר עליו יום הכיפורים ״לא מייתי קרבן״, כי כיפר יום הכיפורים!קושיה: ספק נזיר שעבר עליו יום הכיפורים לא יביא
- אותה תשובהרבי אושעיא: ״לכל חטאת״ (ויקרא טז, כא) — ״ולא לכל טומאה״. קרבן הנזיר בא על הטומאה.אותה תשובה: הקרבן בא על הטומאה, לא על חטא
- ולרבי אלעזר בן הקפר״ולרבי אלעזר בן הקפר, דאמר נזיר חוטא הוא״ (שציער עצמו מן היין, רש״י), ״מאי איכא למימר״? לשיטתו הקרבן בא על חטא.קושיה: לרבי אלעזר בן הקפר נזיר חוטא הוא
- גם לשיטתו״נזיר כי קא מייתי קרבן, לאו לכפרה מייתי״, אלא להתיר לו לאכול קדשים; כפרתו כבר באה בכך שהתנוול בגידול השער (רש״י).גם לו הקרבן להתיר קדשים; הכפרה בגידול השער
- אלא מעתה — סוטה״אלא מעתה״, ספק סוטה — סוטה שנסתרה וספק אם נטמאה (רש״י) — שעבר עליה יום הכיפורים ״לא תייתי״ את מנחת הקנאות, כי כיפר עליה יום הכיפורים על חטא שרק המקום מכיר בו!קושיה: ספק סוטה שעבר עליה יום הכיפורים לא תביא
- אותה תשובהרבי הושעיא: ״לכל חטאתם״ (ויקרא טז, כא) — ״ולא לכל טומאתם״, ועל הטומאה אין שייכת כפרה.רבי הושעיא: לכל חטאתם ולא לכל טומאתם
- אבייאביי חולק על עצם ההנחה: ״בועל מכיר בו״. הבועל יודע על החטא, ולכן אין זה חטא שאין מכיר בו אלא המקום, וממילא אין לומר שיום הכיפורים כיפר עליו.אביי: הבועל מכיר, אין זה חטא שרק המקום מכיר
- רבארבא: אין צורך בכך, כי ״סוטה כי מתייא — לברר עון קא אתיא״. המנחה באה להודיע אם נטמאה (רש״י), ולא לכפרה.רבא: מנחת הסוטה באה לברר עוון, לא לכפרה
- אלא מעתה — עגלה ערופה״אלא מעתה״, ״עגלה ערופה״ שעבר עליה יום הכפורים — לא יביאוה, שהרי אין ידוע מי הרוצח, וזה חטא שרק המקום יודע!קושיה: עגלה ערופה שעבר עליה יום הכיפורים — מדוע מביאים
- אבייאביי: ״הורג מכיר״. הרוצח עצמו יודע שהרג, ולכן אין זה חטא שרק המקום מכיר בו.אביי: ההורג מכיר בחטאו
- רבארבא לומד מפסוק: ״ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה״ (במדבר לה, לג). משמע שאין כפרה לארץ אלא בעגלה הערופה (על ספק) או בדם ההורג (על ודאי), רש״י, ויום הכיפורים אינו מועיל.רבא: מהפסוק אין כפרה לארץ אלא בעגלה או בדם ההורג
- רב פפארב פפא: ״כפר לעמך ישראל״ (דברים כא, ח) — ״ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים״, שנאמר עליהם ״אשר פדית״. כמה ימי כיפורים עברו מאז ועדיין הם זקוקים לכפרת העגלה אם נמצא חלל ביניהם (רש״י); כלומר יום הכיפורים לא כיפר על שפיכות דמים.רב פפא: כפרת עגלה ראויה לכפר גם על יוצאי מצרים
עזרים — טבלת שיטות
חמשת המקרים — מדוע הקרבן אינו לכפרה
| הקרבן | הסבר | |
|---|---|---|
| ספק יולדת | חטאת העוף | להתיר לה לאכול קדשים |
| ספק מצורע | קרבן טהרה | להתיר קדשים; כפרתו בצער הנגע |
| ספק נזיר | קרבן טהרה | להתיר קדשים; כפרתו בגידול השער |
| ספק סוטה | מנחת קנאות | הבועל מכיר (אביי) / לברר עוון (רבא) |
| עגלה ערופה | עגלה | הרוצח מכיר (אביי) / ולארץ לא יכופר (רבא) / כפרה גם ליוצאי מצרים (רב פפא) |
עמוד א–ב
ידיעה אחרי יום הכיפורים ואשם תלוי
בקצרה — על מה הסוגיה
השאלה: אם יום הכיפורים מכפר על חטא שרק המקום מכיר בו, אולי מי שנודע לו חטאו אחרי יום הכיפורים פטור מחטאת?
רבי זעירא לומד מריבוי הידיעה שמביא, אביי מגזירה שווה, ורבא מהכתוב או הודע. בסוף נשאלת תכלית האשם התלוי.
- השתא דאמרתבעקבות הכלל שיום הכיפורים מכפר על חטא שרק המקום יודע, הגמרא שואלת: ״אימא כי מתיידע ליה בתר יום הכפורים נמי לא מייתי חטאת״. אולי גם מי שהחטא נודע לו רק אחרי יום הכיפורים כבר מתכפר ופטור?קושיה: אולי נודע לו אחרי יום הכיפורים ופטור מחטאת
- רבי זעירארבי זעירא: ״לא מצית אמרת״. התורה כתבה ידיעה בחטאת היחיד, בנשיא ובציבור, שלוש פעמים, ואין צורך בכולן כדי ללמד שעל ספק אין מביאים חטאת. היתר מלמד שמי שנודע לו חטאו, גם אחרי יום הכיפורים, חייב להביא (רש״י).רבי זעירא: ידיעה נכתבה שלוש פעמים ללמד שמביא
- צריכיהגמרא דוחה: צריכי, כל אחת צריכה לגופה. אילו נכתבה רק ביחיד, ״הוה אמינא כולהון מיחיד לא אתאן״, כי יש פירכא: ״מה ליחיד שכל קרבנו נקבה״. היחיד קל, וקרבנו כשבה או שעירה בלבד, ובנשיא ובציבור אפשר שהחמירו ויביאו חטאת גם על ספק (רש״י).דחיה: כל ידיעה צריכה לגופה, כי יחיד קל
- הצעה: נשיא״נכתוב גבי נשיא, ונייתי הנך מנשיא״: נכתוב ידיעה רק בנשיא, וממנו נלמד את היחיד והציבור.הצעה: לכתוב ידיעה רק בנשיא וללמוד ממנו את השאר
- פירכא: שמיעת קולבלימוד היחיד: ״מה לנשיא שכן אין בשמיעת קול״. הנשיא קל, כי אין בו חטאת בשמיעת קול (המלך אינו מעיד ואין מעידים אותו, רש״י), ואילו ליחיד יש. לכן אי אפשר ללמוד ממנו את היחיד.פירכא: נשיא אין בו שמיעת קול, ליחיד יש
- פירכא: נקבהבלימוד הציבור: ״מה לנשיא שכן בקרבנו נקבה״. הנשיא מביא עז נקבה בעבודה זרה (רש״י), וחטאת הציבור זכרים בלבד, והנשיא קל יותר.פירכא: בנשיא יש קרבן נקבה, בציבור אין
- הצעה: צבור״נכתוב גבי צבור, ונייתי יחיד ונשיא מינה״: נכתוב ידיעה רק בציבור, וממנו נלמד את היחיד והנשיא.הצעה: לכתוב ידיעה רק בציבור וללמוד ממנו
- פירכא: העלם דבר״מה לצבור שכן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה״. ציבור חייב רק כשבית הדין טעה בהוראה והקהל עשה על פיה בשגגה (רש״י), ואילו יחיד ונשיא חייבים בשגגת עצמם, והציבור קל בזה.פירכא: ציבור חייב רק בהעלם דבר עם שגגת מעשה
- מחדא לא אתיא״מחדא ידיעה לא אתיא, תיתי חדא ידיעה מתרתי״: אמנם ידיעה אחת לא תלמד את השתיים, אבל אולי שתי ידיעות ילמדו את השלישית. ״לא נכתוב ידיעה גבי יחיד, ותיתי מנשיא וצבור״.הצעה: לוותר על ידיעת יחיד וללמוד מנשיא וציבור
- פירכא: שמיעת קול״מה לנשיא וצבור שכן אינן בשמיעת קול״: שניהם קלים בזה, ״תאמר ביחיד שישנו בשמיעת קול״. ואי אפשר לומר שהציבור יוכיח, כי גם הוא אינו בשמיעת קול (רש״י).פירכא: נשיא וציבור שניהם בלי שמיעת קול
- הצעה: ללמוד צבור״לא נכתוב קרא ידיעה גבי צבור, ותיתי מידיעה דיחיד ונשיא״: נלמד את הציבור משניהם.הצעה: לוותר על ידיעת ציבור וללמוד מיחיד ונשיא
- פירכא: נקבה״מה ליחיד ונשיא שכן יש בקרבן נקבה״, ״תאמר בצבור שאין בקרבן נקבה״. ואין צד שיוכיח, כי שניהם כאלה (רש״י).פירכא: ביחיד ונשיא יש נקבה, בציבור אין
- הצעה: ללמוד נשיא״לא נכתוב גבי נשיא, ותיתי מידיעה דיחיד וצבור״: נלמד את הנשיא משני האחרים. והגמרא שואלת בעצמה: ״מאי פרכת״? איזו פירכא אפשר לומר כאן?הצעה: לוותר על ידיעת נשיא; האם יש פירכא?
- אין פירכא: שמיעת קול״מאי פרכת״? ״אי משום דאינן בשמיעת הקול״ — אם תאמר שהציבור קל כי אינו בשמיעת קול — ״יחיד יוכיח״: ליחיד יש שמיעת קול, ובכל זאת נדרשת ידיעה כדי לחייבו. בנוסח הגמרא שלפנינו כתוב ״דאינו בשמיעת הקול״, ושטיינזלץ מגיה (דאינו) [דישנו], וכך מתפרש כאן. רש״י גורס אחרת: ״ואי משום דאינו בשגגת מעשה — יחיד יוכיח דישנו נמי בשגגת מעשה״: הציבור קל בכך שאינו חייב אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה, והיחיד, שחייב בשגגת מעשה לבדה, מוכיח שגם כך נדרשת ידיעה.אין פירכא: היחיד חייב בשמיעת קול ועדיין צריך ידיעה
- אין פירכא: נקבהואם הפירכא היא שליחיד קרבן נקבה — ״צבור יוכיח״, ״דאין בקרבנן נקבה״, ובכל זאת ״עד דאית להון ידיעה לא מחייב״: בלי ידיעה אינם חייבים.אין פירכא: הציבור בלי נקבה ועדיין צריך ידיעה
- למה ליאם אין פירכא והלימוד אפשרי: ״למה לי דכתיב ידיעה גבי נשיא״? הידיעה של הנשיא מיותרת!קושיה: אם אין פירכא, למה נכתבה ידיעה בנשיא?
- מסקנה״אם אינו ענין לגופיה, דהא אתיא מיחיד וצבור, תנהו ענין להיכא דמתיידע ליה בתר יום הכפורים״: דין הידיעה בנשיא נלמד מיחיד ומציבור, ולכן הידיעה הכתובה בנשיא מיותרת לגופה, והיא באה ללמד על מי שנודע לו אחרי יום הכיפורים — שמביא חטאת. כך נשארת דרכו של רבי זעירא.מסקנה: הידיעה היתרה מלמדת על נודע אחרי יום הכיפורים
- אביי: יש פירכאאביי חולק על ההנחה שאין פירכא: ״אי דלא כתיב ידיעה גבי נשיא, מיחיד וצבור לא אתי״, כי אפשר לפרוך: ״מה ליחיד וצבור שכן אין עשויין להשתנות״. מעמדם קבוע, ו״תאמר בנשיא״…אביי: יש פירכא — יחיד וציבור אינם עשויים להשתנות
- נשיא עשוי להשתנותסוף דבריו של אביי: ״בנשיא שעשוי להשתנות״. נשיא עשוי לרדת מנשיאותו, ואז דינו כיחיד (רש״י), ולכן אי אפשר להקיש. ואף שזו אינה פירכא של קולא וחומרא, רש״י מסביר שבלימוד ״מה הצד״ משני מקורות פורכים בכל הבדל שהוא (״פרכינן כל דהו״, חולין קטו:).נשיא עשוי לרדת ממעמדו, ולכן אי אפשר להקיש
- גזירה שווה: מצות״אלא אמר אביי, מהכא״: ״מכדי מצות מצות ילפי מהדדי״. בחטאת היחיד, הנשיא והציבור כתוב ״מצות״, והם נלמדים זה מזה בגזירה שווה (רש״י: הוריות ח׳, לדבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת). לכן ידיעה אחת מספיקה ללמד על שלושתם.אביי: שלוש החטאות נלמדות זו מזו בגזירה שווה מצות
- למה שלוש ידיעות״כיון דילפי מהדדי, למה לי דכתיב שלש ידיעות״ ביחיד, בנשיא ובציבור?קושיה: אם נלמדות זו מזו, למה שלוש ידיעות?
- תנהו ענין״אם אינו ענין לגופיהן, דהא גמרי להון מצות מצות — תנהו ענין היכא דמתיידע ליה בתר יום הכיפורים הוא דמייתי חטאת״. הידיעות המיותרות מלמדות שגם מי שנודע לו אחרי יום הכיפורים מביא חטאת.תשובה: הידיעות המיותרות מלמדות על נודע אחרי יום הכיפורים
- אימא — אשם תלויאימא: אולי רק מי שנודע לו אחרי יום הכיפורים מביא חטאת, כי יום הכיפורים ״לאו על הדין חטא קא אתי״, לא בא לכפר על חטא מסוים זה. אבל מי שהביא ״אשם תלוי״, שבא על אותו חטא, מיכפר, ואם נודע לו אחר כך ״לא מייתי חטאת״.קושיה: אולי מי שהביא אשם תלוי מתכפר ופטור מחטאת
- רבא: או הודערבא: ״או הודע אליו״ (ויקרא ד, כח) — ״מכל מקום״. בכל מקרה שנודע לו חטאו, גם אחרי אשם תלוי, הוא מביא חטאת.רבא: או הודע אליו — מכל מקום מביא חטאת
- אשם תלוי למה בא״השתא דאמר כי מתיידע ליה מייתי חטאת, אשם תלוי למה בא״? אם בכל מקרה מביא חטאת כשנודע לו, מה תפקידו של האשם התלוי?קושיה: אם כך, אשם תלוי למה בא?
- רבי זירארבי זירא: ״שאם מת, מת בלא עון״. אם מת לפני שנודע לו חטאו, מת בלא עוון בזכות האשם התלוי.רבי זירא: שאם ימות, ימות בלא עוון
- מיתה ממרקת״מתקיף לה רבא: מת, מיתה ממרקת״. המיתה עצמה מכפרת, ואין צורך באשם תלוי בשביל כך.רבא: מיתה ממרקת, אין צורך באשם תלוי לכך
- מסקנה״אלא אמר רבא: להגן עליו מן הייסורים״. האשם התלוי מגן על האדם מייסורים בינתיים, עד שיתברר חטאו ויביא חטאת.מסקנה: אשם תלוי מגן עליו מייסורים עד שיביא חטאת
עזרים — טבלת שיטות
ניסיונות הלימוד של הידיעות
| הפירכא | תוצאה | |
|---|---|---|
| יחיד ללמד את השאר | ביחיד כל קרבנו נקבה | נדחה |
| נשיא ללמד את היחיד | בנשיא אין שמיעת קול | נדחה |
| נשיא ללמד את הציבור | בנשיא יש קרבן נקבה | נדחה |
| ציבור ללמד יחיד ונשיא | ציבור רק בהעלם דבר עם שגגת מעשה | נדחה |
| נשיא וציבור ללמד יחיד | שניהם בלי שמיעת קול | נדחה |
| יחיד ונשיא ללמד ציבור | בשניהם יש קרבן נקבה | נדחה |
| יחיד וציבור ללמד נשיא | כל פירכא נענית ביוכיח (אביי: נשיא עשוי להשתנות) | ידיעת נשיא מיותרת |
חשבו לפני שממשיכים
לפי אביי, שלוש החטאות נלמדות זו מזו בגזירה שווה. מה עושים אז עם שלוש הידיעות הכתובות בתורה?
אם אינן נצרכות לגופן, תנהו ענין היכא דמתיידע ליה בתר יום הכיפורים: הן מלמדות שגם מי שנודע לו אחרי יום הכיפורים מביא חטאת.
עמוד ב · גמרא
חטאת העוף הבאה על הספק — כיפרה ולמה נקברת
🔑 מפתח לסוגיה
המשנה בפרק עוסקת בחטאת העוף שאשה מביאה על ספק לידה: היא נמלקת אך אינה נאכלת לכהנים, כי שמא אינה חייבת, והעוף חולין שנעשה נבלה במליקה (רש״י). ונאמר שם שאם אחרי המליקה ״נודע לה״ — החטאת תקבר; הסוגיה בודקת מה נודע לה ולמה נקברת.
בקצרה — על מה הסוגיה
השאלה: אם חטאת העוף על הספק מכפרת, מדוע המשנה אומרת שתיקבר, והאם אחרי שנודע שילדה היא נאכלת? התשובה: המשנה בנודע שלא ילדה, וקבורתה מדרבנן;
ובנודע שילדה רב מתיר אכילה ורבי יוחנן אוסר בגזירה.
- משנה ודברי רבהגמרא מביאה את המשנה: ״חטאת העוף הבא על הספק״ — אם אחרי המליקה נודע לאשה, היא תקבר ואינה נאכלת. המשנה אינה מפרשת מה נודע לה. ועל החטאת הזאת אמר רב: וכיפר — האשה יצאה ידי חובתה לאחר שהוזה מדם החטאת ומוצה על קיר המזבח. הגמרא מבינה תחילה שנודע לה שילדה ודאי (שטיינזלץ), ולכן מקשה. במסקנה יתברר שהמשנה עוסקת בנודע לה שלא ילדה, וכך מפרש אותה רש״י.משנה: חטאת העוף על הספק נקברת; רב אומר שכיפרה
- אי הכי אמאי תקבר״אי הכי, אמאי תקבר״? אם החטאת כיפרה, דינה ככל חטאת העוף הודאית, והיא צריכה להיאכל לכהנים.קושיה: אם כיפרה, למה לא נאכלת לכהנים?
- אינה משתמרת״לפי שאינה משתמרת״: מכיוון שהעוף בא על הספק ולא על מנת להיאכל, הכהן מסיח דעתו ממנו ושמא נטמא, ונפסל בהיסח הדעת (רש״י).תשובה: אינה משתמרת, כי באה על הספק
- אימת לא משתמרת״אימת לא משתמרת״? ״אי מעיקרא חיה הויא״: לפני המליקה העוף חי, ובעל חיים אינו מקבל טומאה. ״אי לבסוף קמנטר לה״: אחרי המליקה הכהן שומר עליו. אם כן אין זמן שבו אינו משתמר.קושיה: לפני המליקה היא חיה, אחריה שומרים אותה
- מתניתין בנודע שלא ילדה״אלא מתניתין בנודע לה דלא ילדה״: המשנה מדברת כשנודע שלא ילדה. העוף חולין גמור ו״מותרת בהנאה״ מן התורה, ותקבר היא גזירה מדרבנן, שמא יאמרו שחטאת העוף הבאה על הספק מותרת בהנאה (רש״י).המשנה בנודע שלא ילדה — קבורה מדרבנן
- על מה נאמר דברי רבדברי רב נאמרו על דין אחר, מהמשנה בדף כ״ב: אשה שהביאה חטאת העוף על הספק, ״אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי — תעשה ודאי״, כי ״ממין שהביאה על לא הודע — מביאה על הודע״. ועל המקרה שבו נודע לה אחרי המליקה אמר רב את דבריו (רש״י).דברי רב נאמרו על נודע שילדה ודאי
- רבאם אחרי המליקה נודע לה שילדה ודאי, ״אמר רב: מזה דמה ומוצה דמה, וכפרה, ומותרת באכילה״. החטאת מתכפרת ונאכלת לכהנים.רב: נודע אחרי המליקה שילדה — מכפרת ונאכלת
- רבי יוחנןרבי יוחנן אמר: אסורה באכילה. אף שהזה ומיצה וכיפרה, היא אסורה, ״גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת״.רבי יוחנן: אסורה באכילה, גזירה שלא יאמרו שנאכלת
- ברייתא כרב״תני לוי כותיה דרב״: ברייתא ששנה לוי כמו רב. אם משנמלקה נודע שילדה ודאי, מזה וממצה, כיפרה ומותרת באכילה.ברייתא דלוי תומכת ברב: מזה וממצה, מותרת באכילה
- ברייתא כרבי יוחנן״תניא כוותיה דרבי יוחנן״: אם עד שלא נמלקה נודע לה שלא ילדה — ״תצא לחולין, או תמכר לחברתה״ שחייבת חטאת. ואם עד שלא נמלקה נודע שילדה ודאי — ״תעשה ודאי״.ברייתא כרבי יוחנן: נודע שלא ילדה — חולין או נמכרת
- סוף הברייתאוהברייתא ממשיכה: ״אם משנמלקה נודע שילדה — אסורה אפילו בהנאה״. כרבי יוחנן שאינה נאכלת, ואף חמור ממנו, כי ״על הספק באה מתחלתה, כפרה ספיקה והלכה לה״. כבר כיפרה על הספק שלשמו הובאה, ודינה כמי שלא נודע (רש״י).סוף הברייתא: נודע שילדה אחרי המליקה — אסורה אפילו בהנאה
עמוד ב · משנה וגמרא
המפריש שני סלעים לאשם — מהי מעילתו
בקצרה — על מה הסוגיה
השאלה: מה פירוש מעילתו במשנה, שמדברת על מי שהפריש שני סלעים לאשם וקנה בהם שני אילים?
ברישא מעילתו מתפרשת כגזילו (קרן וחומש), אך בסיפא מעילתו הוא איל אשם.
בראש דף כ״ז מיישבים: ברישא האיל שווה בדיוק קרן וחומש ולכן נקרא על שם הגזל, ובסיפא אינו שווה להם ולכן נקרא על שם אשם המעילות.
- משנה: אשם שהופרשהמשנה: מי שהפריש שני סלעים לאשם וקנה בהם ״שני אילים לאשם״. לפי התורה אשם הוא איל בשווי שני סלעים לפחות (רש״י). אם אחד מהם ״יפה שתי סלעים״, כלומר שווה כעת שתי סלעים אף שנקנה בזול, הוא ״יקרב לאשמו״. ״והשני ירעה עד שיסתאב״: אינו יוצא לחולין, כי נקנה בכסף האשם לשם אשם (רש״י), וממתינים שיפול בו מום; אז הוא נמכר ו״דמיו לנדבה״, לעולת ציבור.משנה: אשם שהופרש — האיל השני ירעה ויימכר לנדבה
- משנה: לקח לחולין״לקח בהן שני אילים לחולין״: מי שקנה בכסף האשם שני אילים לעצמו, לאכילה, מעל בהקדש בשני סלעים. עליו לשלם להקדש קרן וחומש — שני סלעים (שמונה זוז) ועוד חומש, יחד ״עשרה זוז״ — ולהביא אשם מעילות בשתי סלעים; ועדיין מוטל עליו גם האשם הראשון שלשמו הפריש את הכסף (רש״י). אם אחד האילים ״יפה שתי סלעים״ ואחד ״יפה עשרה זוז״: היפה שתי סלעים ״יקרב לאשמו״ — כאן הכוונה לאשם המעילות (רש״י, שטיינזלץ); ״והשני — למעילתו״: היפה עשרה זוז קרב בשביל האשם הראשון, ובכך נפטר גם מן הקרן והחומש (רש״י). הגמרא תשאל מיד מה פירוש מעילתו כאן.משנה: קנה לחולין — איל לאשם מעילות, איל עשרה זוז לאשם הראשון
- משנה: אחד לאשם ואחד לחולין״אחד לאשם ואחד לחולין״: מי שקנה איל אחד לשם אשם ואחד לחולין, מעל רק בסלע שקנה בו את האיל של החולין. אם האיל של האשם ״יפה שתי סלעים״, הוא ״יקרב לאשמו״ הראשון, כי נלקח לשמו. והשני, שנקנה לחולין, אם שווה שתי סלעים ״יקרב למעילתו״ — לאשם מעילות. ״ויביא עמה סלע וחומשה״: את הסלע שמעל בו ועוד חומש, ולפי רש״י הם נופלים לנדבה, כי באו ממותר האשם הראשון.משנה: אחד לאשם ואחד לחולין — סלע וחומשה
- מאי מעילתו״מאי מעילתו דקתני רישא, והשני למעילתו״? במקרה השני של המשנה, שבו האיל השני שווה עשרה זוז, מהי מעילתו שהוא בא עבורה?שאלה: מה פירוש מעילתו במשנה?
- אילימא איל אשם״אילימא איל אשם״ (אשם מעילות)? ״למימרא דחומש בהדי איל מייתי ליה״: האם האיל, אם שווה יותר משני סלעים, מכסה גם את החומש? והכתוב אומר ״ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו״ (ויקרא ה, טז). החומש בא ״בהדי גזילו״, יחד עם הקרן שנהנה, כתשלום להקדש, ולא בתוך איל.קושיה: אם איל אשם, החומש לא יכול לבוא בתוכו
- ועוד — מהסיפא״ועוד, קתני סיפא״: ״והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה״. בסיפא המשנה עצמה מוסיפה סלע וחומשו בנפרד מן האיל — ״אלמא חומש בהדי גזילו מייתי ליה״: החומש משולם יחד עם הקרן ולא בתוך איל האשם (רש״י). ולכן גם ברישא אי אפשר שהאיל בן עשרה זוז הוא איל אשם שהחומש כלול בו.קושיה נוספת: בסיפא החומש בא עם הקרן, לא עם האיל
- מעילתו — גזילו״אלא מעילתו — מאי דאיתהני מהקדש״: המשנה עוסקת במי שהפריש שני סלעים לאשם וקנה בהם שני אילים לחולין. האיל שיפה שתי סלעים מקריב אותו ״איל אשם״ (אשם מעילות), והאיל שיפה עשרה זוז נותן אותו ״למאי דאיתהני מהקדש״, שהוא גזילו וחומשו: שמונה זוז קרן ושניים חומש. כלומר הוא מקריב אותו לאשמו הראשון, וזה נחשב תשלום הקרן והחומש שמעל בהם (רש״י). ״ומאי מעילתו? גזילו״ — לא אשם המעילה אלא תשלום מה שנהנה.תשובה: מעילתו הוא גזילו, תשלום מה שנהנה מההקדש
- במאי אוקימתא״במאי אוקימתא למעילתו דרישא — גזילו״? ״אימא סיפא״: ״אחד לאשם ואחד לחולין — והשני למעילה ויביא עמה סלע וחומשה״. בסיפא סלע וחומשה הם התשלום, ולכן המעילה שם היא בהכרח האשם עצמו (רש״י), ולא התשלום.קושיה: בסיפא מעילה היא האשם, לא התשלום
- אלמא מעילתו — איל אשם״אלמא מעילתו — איל אשם״: בסיפא מעילתו הוא איל אשם המעילות. ו״רישא קרי ליה למעילתו גזילו״: ברישא כינתה המשנה בשם הזה את התשלום, כלומר גזילו. כך המשנה משתמשת באותה מילה בשני אופנים, והדבר תמוה.משמעות: אותה מילה במשנה משמשת בשני אופנים
- וסיפא — איל אשםדף כ״זהקושיה נשלמת בראש דף כ״ז: ״סיפא קרי ליה למעילתו איל אשם״! ברישא קראה המשנה ״מעילתו״ לגזילו, ובסיפא קראה כך לאיל אשם המעילות — וכי אותה מילה באותה משנה תשמש בשני מובנים (רש״י: ״בתמיה״)?קושיה: בסיפא מעילתו הוא איל אשם, ברישא גזילו?
- רישא — האיל שווה קרן וחומשדף כ״זהתשובה: המשנה צריכה להבחין בשמות בין שני האשמות — אחד בא לחובת האשם הראשון והשני לאשם מעילות (רש״י). ״רישא, דהוה ליה איל רובן קרן וחומשו״: ברישא האיל הגדול שווה עשרה זוז, בדיוק הקרן והחומש שמעל בהם, ולכן קראה המשנה לאיל הזה, הקרב לאשמו הראשון, ״מעילתו״ על שם גזילו — להודיע שהוא בא כתשלום הקרן והחומש. ״סיפא, דלא הוי איל דזבן קרן וחומש״: בסיפא האיל שווה שתי סלעים, ואילו הקרן והחומש הם רק סלע וחומשו, ולכן אינו בא כתשלום הגזל אלא כאיל אשם, ונקרא ״מעילתו״ על שם אשם המעילות, ״ויביא עמה סלע וחומשה״ בנפרד.תשובה: ברישא האיל שווה בדיוק קרן וחומש, ולכן נקרא על שם הגזל
עזרים — חשבון
חישוב עשרה הזוזים לפי ההסבר ברישא
- קרן — שני סלעים8 זוז
- חומש — רבע מהקרן2 זוז
- סך הכל — האיל השני10 זוז
סלע הוא ארבעה זוזים, והחומש הוא חמישית מן הסכום הכולל, כלומר רבע מהקרן.
חשבו לפני שממשיכים
אדם הפריש שני סלעים לאשם וקנה בהם שני אילים לאשם, ואחד מהם שווה כעת שתי סלעים. מה דין שני האילים לפי המשנה?
האיל ששווה שתי סלעים יקרב לאשמו; והשני ירעה עד שיסתאב (יפול בו מום), ואז נמכר ודמיו לנדבה.
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות להעמקה
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- SW Daf — Simon Wolf — תרשימים, מפות ודפי מקורות לדף — מקושרים במקור (באדיבות Simon Wolf)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.