אשם תלוי והקדש שנתברר כטעות
כריתות כ״ד
מתי אשם תלוי שנתברר שלא חטא נשאר קדוש (לבו נוקפו) ומתי יוצא לחולין: שני אשמות, עדי הזמה, הפקר ומתנה שנדחתה, ומה דין הבשר אחרי שחיטה וזריקה.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף ממשיך את מחלוקת רבי מאיר וחכמים על אשם תלוי שנתברר שלא חטא: הכול תלוי בשאלה אם המפריש גילה בהפרשתו שלבו נוקפו, ולכן גם רבי מאיר מודה כשהפריש שני אשמות, וחכמים מודים כשהפריש על פי עדים שהוזמו.
רבא מנסה להפריך זאת משור הנסקל, ואביי דוחה; ומשם עוברת הגמרא לשור שהוזמו עדיו שהפך הפקר, ואגב כך לדין מתנה שהמקבל אמר עליה אי אפשי בה, עם שתי משניות שנבחנות מולו.
אחר כך חוזרת הגמרא למשנה עצמה: ההסבר לדברי רבי אליעזר, הסתירה בין שריפת בשר האשם התלוי לקבורת אשם ודאי, וטעם אכילת הבשר אחרי הזריקה, ובסוף הדף נפתחת שאלה חדשה בדין עגלה ערופה.
עמוד א · המשך מדף כ״ג
שני אשמות לאחריות — מדוע גם רבי מאיר מודה
→ תחילת הסוגיה בדף כ״ג🔑 מפתח לסוגיה
רבי מאיר סובר שמי שהפריש אשם תלוי ונודע לו שלא חטא — האשם יוצא לחולין, כי לא גילה מתחילה שלבו נוקפו. חכמים סוברים שההקדש חל, כי מתוך שלבו נוקפו גמר והקדישו.
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא שואלת מדוע במפריש שני אשמות תלויים גם רבי מאיר מודה שהשני נשאר קדוש, ומשיבה שעצם ההפרשה כפולה מגלה שלבו נוקפו.
- רקעהמשך מדף כ״גבדף הקודם סיים רב ששת ב״מודה רבי מאיר לחכמים״, והמשפט נשלם כאן: מי שהפריש שני אשמות תלויים לאחריות (רש״י: שאם יאבד האחד יקריב את השני) ונתכפר באחד מהם — השני אינו חולין. הוא נשאר לרעות עד שיסתאב (שיפול בו מום), יימכר, ודמיו ייפלו לנדבה.רב ששת: במפריש שני אשמות, השני נשאר קדוש וירעה
- מאי טעמא?הגמרא שואלת: ״מאי טעמא״? הרי לרבי מאיר אשם שנודע שלא חטא המביאו יוצא לחולין. מדוע כאן, כשיש שני אשמות, גם הוא מודה שההקדש חל?קושיה: למה כאן גם רבי מאיר מודה שהשני קדוש?
- עד כאן לא פליגי״עד כאן לא פליגי״ — רבי מאיר חולק על חכמים רק כשהמפריש ״לא גלי דעתיה״ שלבו נוקפו. כשהפריש אשם אחד אין ראיה שחשש שחטא, ולכן סבורים שהקדיש רק על דעת שיצטרך לו.רבי מאיר חולק רק כשלא גילה דעתו שלבו נוקפו
- כאן גילה דעתואבל כאן ״חד הוא דאיבעי ליה לאפרושי״ — היה צריך להפריש אחד, והפריש שניים כי סבר שאם יאבד האחד יתכפר בשני. בכך גילה שלבו נוקפו, וכיוון שכך גמר והקדיש גם את השני — גם לדעת רבי מאיר.הפרשת שניים מגלה שלבו נוקפו, ולכן ההקדש חל
עמוד א · גמרא
אשם תלוי שהוזמו עדיו
בקצרה — על מה הסוגיה
רב יהודה אמר רב: חכמים מודים לרבי מאיר באשם שהוזמו עדיו. רבא מקשה משור הנסקל ואביי דוחה; ובמקביל נחלקו רבי אלעזר ורבי יוחנן אם האשם כמנחת קנאות.
- רב יהודה בשם רברב יהודה אמר בשם רב: ״מודים חכמים לרבי מאיר״ באשם תלוי שהוזמו עדיו. מדובר באדם שהפריש אשם על פי עדים שהעידו שאכל ספק חלב ספק שומן, ובאו עדים אחרים והזימו אותם. במקרה כזה האשם ״יצא וירעה בעדר״ — חולין גמורים.רב: עדיו הוזמו — גם חכמים מודים שהאשם יוצא לחולין
- מאי טעמא?״מאי טעמא״? מדוע חכמים, שבדרך כלל אומרים לבו נוקפו וההקדש חל, מודים כאן שההקדש בטל?קושיה: מדוע כאן חכמים מודים לרבי מאיר?
- לא סמך על העדיםחכמים חלקו רק כשהפריש ״על פי עצמו״, ואז אומרים לבו נוקפו וגמר והקדיש. כשהפריש על פי עדים — ״לא הוה סמיך עילוי עדים״: חשש שמא יבואו אחרים ויזימו אותם (רש״י: הוא יודע בעצמו שלא אכל). לכן לא גמר בלבו להקדיש.על פי עדים לא סמך עליהם, ולכן לא גמר להקדיש
- מתיב רבא״מתיב רבא״ ממשנתנו: ״שור הנסקל אינו כן״ — בשור שנגמר דינו וניתן לסקילה ונודע שלא הרג, גם חכמים מודים שאם נודע לפני הסקילה — יצא וירעה בעדר. רבא מבקש להוכיח מכאן נגד רב יהודה.רבא מקשה: במשנה, שור הנסקל יוצא לחולין גם לחכמים
- היכי דמי?״היכי דמי״? אם באו שניים שהעידו שהשור הרג, ושניים אחרים שהעידו שלא הרג — ״מאי חזית דציית לבתראי״? מה ראית לשמוע לאחרונים? ״ציית להו לקמאי״ — שמע לראשונים!קושיה: למה לשמוע לעדים האחרונים ולא לראשונים?
- אלא לאו״אלא לאו בעדי הזמה״ — מדובר בעדים אחרונים שהזימו את הראשונים והוכיחו שלא היו שם. רק אז התורה האמינה את האחרונים, ולכן השור יוצא לחולין.המשנה עוסקת בעדי הזמה בלבד
- ודכוותיה״ודכוותיה גבי אשם תלוי״ — וכיוצא בזה באשם תלוי, שהמשנה השוותה אליו, מדובר בעדי הזמה, ופליגי: חכמים חולקים ואומרים שהאשם נשאר קדוש. וזה סותר את רב יהודה.ראיה נגד רב: באשם בעדי הזמה חכמים חולקים
- אביי: דלמאאמר ליה אביי: ודלמא שור הנסקל אינו בעדי הזמה, אלא ״שבא הרוג ברגליו״ — מי שהעידו שהשור הרגו בא חי ובריא (רש״י), והתברר מעצמו שהעדות שקר. שם גם חכמים מודים.אביי: שור הנסקל בהרוג שבא חי ובריא, לא עדי הזמה
- ודכוותיה: הוכרה חתיכהוכך באשם תלוי: המחלוקת שבה חכמים חולקים היא כשהפריש על פי עצמו, וכיצד נודע לו שלא חטא — ״כגון דהוכרה חתיכה״: החתיכה שנותרה הוכרה כחלב, ונמצא שזו שאכל הייתה שומן (רש״י). שם חכמים אומרים שגמר והקדיש. אבל ״היכא דאפרשיה על פי עדים — לא״: שם חכמים מודים שיוצא לחולין, ודברי רב יהודה עומדים.באשם: חכמים חולקים רק כשהפריש על פי עצמו
- בפלוגתארבי אלעזר״בפלוגתא״ — המחלוקת בין רב יהודה לרבא על אשם שהוזמו עדיו היא מחלוקת אמוראים קודמת (רש״י מביא אותה בשם רבי יוחנן וריש לקיש). רבי אלעזר אומר: האשם ״כמנחת קנאות״ — מנחת הסוטה. כפי ששנינו בברייתא, אם נמצאו עדי הסוטה (שהעידו שנסתרה עם האיש) זוממין — מנחתה יוצאת לחולין; וכך גם אשם תלוי שהוזמו עדיו יוצא לחולין, כדברי רב יהודה.רבי אלעזר: אשם שהוזמו עדיו כמנחת קנאות, יוצא לחולין
- רבי יוחנןרבי יוחנן חולק: האשם ״ירעה עד שיסתאב״, יימכר, ודמיו ייפלו לנדבה — כלומר ההקדש חל גם כשהוזמו העדים, כשיטת רבא שחכמים חולקים גם בעדי הזמה.רבי יוחנן: האשם נשאר קדוש וירעה עד שיסתאב
- ולרבי יוחנן נדמייהושואלים: ״ורבי יוחנן, נדמייה למנחת קנאות״ — מדוע אינו מדמה אשם תלוי למנחת קנאות, שיוצאת לחולין כשהעדים הוזמו?קושיה: למה רבי יוחנן אינו משווה למנחת קנאות?
- לא דמי״לא דמי״: מנחת קנאות ״לא לכפרה קאתייא אלא לברר עון״ (רש״י: אם אמת אם שקר), ולכן כשנתברר שאין בה צורך — יוצאת לחולין. אבל אשם תלוי בא לכפרה, ו״מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו״.מנחת קנאות לברר עון, אשם תלוי לכפרה — לבו נוקפו
עזרים — טבלת שיטות
אשם תלוי — נודע שלא חטא
| רבי מאיר | חכמים | |
|---|---|---|
| הפריש אחד על פי עצמו | חולין — לא גילה שלבו נוקפו | קדוש — לבו נוקפו, ירעה |
| הפריש שניים לאחריות | השני קדוש — גילה שלבו נוקפו | השני קדוש |
| הפריש על פי עדים שהוזמו | חולין | רב יהודה, רבי אלעזר: חולין; רבא, רבי יוחנן: ירעה |
חשבו לפני שממשיכים
שני עדים העידו שהשור הרג, ושניים אחרים העידו אחר כך שלא הרג. מדוע בדרך כלל אין שומעים לאחרונים, ואיך זה משפיע על פירוש המשנה?
אין סיבה להעדיף את האחרונים על הראשונים (ציית להו לקמאי), ולכן המשנה שמשחררת את השור יכולה לעסוק רק בעדי הזמה — כשהאחרונים הזימו את הראשונים.
עמוד א · גמרא
שור הנסקל שהוזמו עדיו — הפקר?
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי יוחנן: שור הנסקל שהוזמו עדיו הוא הפקר. רבא מסביר מתי, וגמרא משווה לעיר הנדחת.
- רבי כרוספדאי בשם רבי יוחנןרבי כרוספדאי אמר בשם רבי יוחנן: שור שנגמר דינו לסקילה והוזמו עדיו — ״כל המחזיק בו זכה בו״. הטעם: מרגע שנגמר דינו התייאש בעליו ממנו והפקירו (רש״י), וההפקר נשאר גם אחרי ההזמה.רבי יוחנן: שור נסקל שהוזמו עדיו — כל המחזיק זוכה
- רבא: מסתבראאמר רבא: ״מסתברא טעמא״ של רבי יוחנן כשאמרו לו ״נרבע שורו״ — כי הוא סבור שהעדים אמת ולכן מפקיר. אבל אם אמרו שהוא עצמו רבע את שורו, הוא ״מידע ידע״ שלא רבע, אינו מפקיר, וטורח להביא עדים שיזימו אותם.רבא: הפקר כשהעידו נרבע שורו, לא כשהעידו שהוא רבע
- ומאי שנאושואלים על רבא: ״ומאי שנא״ ממה שאמר רבה בר איתי בשם ריש לקיש — ״עיר הנדחת שהוזמו עדיה, כל המחזיק בה זכה בה״? הרי כל תושב יודע בעצמו שלא חטא, ובכל זאת ממונו הפקר — ולפי רבא, מי שיודע שלא חטא אינו מפקיר.קושיה: בעיר הנדחת כל אחד יודע שלא חטא, ובכל זאת הפקר
- רבים נינהו״עיר הנדחת דרבים נינהו״: כל אחד אומר בדעתו ״אנא לא חטאי, אחרינא חטא״, וסבור שהעיר כולה נשרפת, ולכן מפקיר ממונו. אבל בשור, ״דבדידיה תליא מילתא״ — הוא יודע בוודאות שלא רבע, ולכן אינו מפקיר וטורח להביא עדים.בעיר רבים: כל אחד סבור שאחר חטא ולכן מפקיר
עמוד א–ב · גמרא
אי אפשי בה — מתנה שנדחתה
בקצרה — על מה הסוגיה
ריש לקיש: מקבל מתנה שאמר אי אפשי בה — הפקירה וכל המחזיק זוכה. הגמרא בוחנת דברי רב ששת, משנה בשותפות בשדה ומשנה בעבדי כהן, ומיישבת.
- ריש לקישאגב הדין שכל המחזיק בהפקר זוכה בו, אמר ריש לקיש: נותן מתנה לחבירו, והמקבל אמר ״אי אפשי בה״ — ״כל המחזיק בה זכה בה״, כי בכך הפקיר אותה.ריש לקיש: מקבל שאמר אי אפשי — המתנה הפקר
- רב ששתאמר רב ששת (בשם רבה בר אבוה או רבי אבהו): מקבל מתנה (רש״י: שטר מתנת קרקע) שאמר אחרי שבאה לידו תיבטל, מבוטלת, ״אי אפשי בה״ — ״דבריו קיימין״. אבל אם אמר בטילה או ״אינה מתנה״ — לא אמר כלום. (רש״י גורס להפך: לשונות ״תיבטל, מבוטלת, אי אפשי בה״ משמעם להבא, והוא כבר קיבל — ולכן לא אמר כלום; ״בטילה, אינה מתנה״ משמעם שמלכתחילה לא קיבלה לשם מתנה, והודאת בעל דין כמאה עדים — ולכן דבריו קיימין.)רב ששת: אמר תיבטל או אי אפשי — דבריו קיימין
- ומאי שנאושואלים: ״ומאי שנא״ — במה שונה דין ריש לקיש מדברי רב ששת? רב ששת אמר שבאמירת ״אי אפשי בה״ — ״דבריו קיימין״, והגמרא מבררת מה פירוש הדבר והאם הוא סותר את ריש לקיש.קושיה: מה ההבדל בין ריש לקיש לרב ששת?
- מאי לאו״מאי לאו״ — האם אין כוונת ״דבריו קיימין״ שהמתנה ״הדרא למרה״, חוזרת לנותן? אם כן רב ששת סותר את ריש לקיש, שאמר שכל המחזיק בה זוכה.קושיה: דבריו קיימין פירושו שחוזרת לנותן — נגד ריש לקיש
- לא — דבריו קיימיןלא — ״דבריו קיימין״ פירושו שגם ״הוא נמי לא קני לה״, המקבל אינו קונה אותה, וגם אינה חוזרת לנותן, ו״כל המחזיק בה זכה בה״. אין המתנה שייכת לא לנותן ולא למקבל.דבריו קיימין: המקבל לא קנה, וכל המחזיק זוכה
- מיתיבישותף בשדהמיתיבי ממשנה: מי שאמר לחבירו שהיה שותף איתו בשדה ״דין ודברים אין לי על שדה זו״, או ״אין לי עסק בה״, או ״ידי מסולקת הימנה״ — ״לא אמר כלום״, ולא איבד זכותו. והרי ״ידי מסולקת״ דומה לאי אפשי, וקתני לא אמר כלום — וזה נגד ריש לקיש (וגם נגד רב ששת, רש״י).קושיה: ידי מסולקת כמו אי אפשי, ובכל זאת לא אמר כלום
- שאני התם״שאני התם״: שם ״סליק נפשיה מדין ודברים״ — סילק עצמו מן המשפט, ולא התכוון לוותר על השדה. ״מגופה דשדה לא סליק נפשיה״. רש״י: אמר את כל הלשונות יחד, וכולן מתפרשות מעניין דין ודברים.הוא סילק עצמו מהדין ולא מגוף השדה
- מיתיביעבדיםמיתיבי ממשנה: מי שכתב נכסיו לאחרים (רש״י: שכיב מרע) וביניהם עבדים, והמקבל אמר ״אי אפשי בהן״: אם המקבל כהן — העבדים ״אוכלין בתרומה״. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ״כבר זכו בהן יורשין״ של הנותן. לתנא קמא נראה שאמירת אי אפשי לא הועילה כלל — העבדים נשארו עבדי הכהן, ולא הפקר.קושיה: משנת עבדי כהן שאמר אי אפשי בהן
- בשלמא לרשב״גבשלמא לשיטת רבן שמעון בן גמליאל מובן: הוא סבור ״כי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבלין לה מיניה״ — נותן אדם מתנה על דעת שיקבלו אותה, וכשלא מקבלים ״הדרא למרה״. לכן אין כאן קושי.לרשב״ג המתנה חוזרת לנותן כשלא מקבלים אותה
- אלא לתנא קמא״אלא לתנא קמא״: אם אי אפשי בהן פירושו הפקר שכל המחזיק זוכה בו, הרי כשהכהן אמר אי אפשי בהן העבדים ״הוו להו זרים״ — ואיך ״קאכלי זרים תרומה״?קושיה: אם הפקר, העבדים זרים ואינם אוכלים בתרומה
- המפקיר עבדותנא קמא סבור ש״המפקיר עבדו יצא לחירות״, אך עדיין ״צריך גט שחרור״ מרבו. וסבור גם ש״מעוכב לגט שחרור״ — עבד כהן שמשתחרר ועדיין אין בידו שטר — ״אוכל בתרומה״. לכן אכילתם בתרומה אינה מוכיחה שהאמירה לא פעלה.העבד יצא לחירות אך מעוכב לגט, ולכן אוכל בתרומה
עמוד ב · משנה וגמרא
יקרב — אשם תלוי כנדבה
🔑 מפתח לסוגיה
המשנה עוסקת במי שהביא אשם תלוי על ספק חטא ואחר כך נודע לו שלא חטא: לפני שחיטה, אחרי שחיטה ואחרי זריקה — ולכל שלב דין אחר. הסוגיה פותחת בשלב שלפני שחיטה, ובדעת רבי אליעזר.
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא שואלת לשם מה רבי אליעזר צריך לומר שהאשם בא על חטא אחר, ורב אשי משיב שגם לדעתו נדרש ספק.
- משנהרבי אליעזרבמשנה: המביא אשם תלוי ונודע לו, לפני שנשחט, שלא חטא — רבי אליעזר אומר יקרב, כי אם אינו בא על חטא זה הוא בא על חטא אחר.רבי אליעזר: אם נודע לפני שחיטה — האשם יקרב
- למה לי חטא?״לרבי אליעזר למה לי חטא״? הרי הוא עצמו אומר ש״אשם תלוי בנדבה אתי״, ולכן ״מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום״ — ואין צורך בחטא כלשהו.קושיה: אם נדבה, למה רבי אליעזר צריך חטא אחר?
- רב אשיאמר רב אשי: זה רבי אליעזר ש״אמרו לו״ (בהמשך המשנה): בבא בן בוטא היה מביא אשם תלוי בכל יום, וביקש להביא מיד אחרי יום הכיפורים — אמרו לו ״המתן עד שתכנס לבית הספק״. גם בנדבה צריך איזה ספק איסור (רש״י).גם בנדבה צריך ספק איסור — המתן עד שתכנס לבית הספק
עמוד ב · גמרא
הבשר יצא לשריפה — חולין שנשחטו בעזרה
בקצרה — על מה הסוגיה
האם משנת אשם תלוי שנשרף אחרי שחיטה סותרת את אשם ודאי שנקבר: שלושה תירוצים — תברא, ההבדל בהקדש, ומיתחזי כזבח פסול.
- משנהמשנשחטבמשנה: אם נודע לו שלא חטא רק משנשחט האשם התלוי, הבשר ״יצא לבית השריפה״ — ולא נאכל לכהנים.נודע אחרי שחיטה: בשר האשם התלוי יוצא לשריפה
- אלמאהגמרא מדייקת: ״אלמא חולין שנשחטו בעזרה — בשריפה״. האשם שנתברר שהוקדש בטעות נחשב כחולין, ובכל זאת דינו שריפה.דיוק: חולין שנשחטו בעזרה דינם בשריפה
- ורמינהיורמינהי מהמשך המשנה: ״אשם ודאי אינו כן״ — אם נודע לפני שנשחט יצא וירעה בעדר, ו״משנשחט הרי זה יקבר״. מכאן שחולין שנשחטו בעזרה נקברים, לא נשרפים.סתירה: באשם ודאי חולין שנשחטו בעזרה נקברים
- תבראאמר רבי אלעזר: תברא — המשנה שבורה, ״מי ששנה זו לא שנה זו״. שני חלקי המשנה אינם מדעת תנא אחד.רבי אלעזר: המשנה שבורה, שני תנאים שנו אותה
- רבה: ההבדל בהקדשאמר רבה: ״אשם ודאי על אשם תלוי קרמית״? אין הם דומים. באשם ודאי, כיוון שלא צריך אותו — ״לא מקדיש ליה״, והוא הקדש טעות וחולין. אבל באשם תלוי ״מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדשו״ — נשאר עליו שם קרבן, נפסל ונשרף.רבה: אשם ודאי חולין, אשם תלוי הקדש פסול שנשרף
- אלא אי קשיארבה ממשיך: ״אלא אי קשיא״ — הקושי האמיתי הוא ״אשם ודאי על אשם ודאי״: בתחילה שנה ״הרי זה יקבר״, ובהמשך אותה הלכה (כשנזרק הדם) ״והבשר יצא לבית השריפה״.קושי אמיתי: בהמשך הלכת אשם ודאי הבשר נשרף
- הא ודאי תבראעל כך משיב רבה: ״הא ודאי תברא״ — כאן אכן המשנה שבורה, ״מי ששנה זו לא שנה זו״.בסתירה זו אכן המשנה שבורה
- רב אשי: מיתחזירב אשי אמר: ההלכה ש״והבשר יצא לבית השריפה״ באשם תלוי ״לא קשיא״, ״משום דמיתחזי כזבח פסול״ — הוא נראה כזבח שנפסל, שדינו שריפה, ולכן שורפים אותו אף שהוא חולין, ואין מכאן ראיה שחולין שנשחטו בעזרה נשרפים. (רש״י גורס בלי ״רישא דקתני באשם תלוי״, ולפיו רב אשי מיישב את הסתירה באשם ודאי עצמו: אחרי הזריקה הוא נראה כקרבן שנפסל אחרי זריקה, ואילו קברוהו היו באים לומר שקדשים שנפסלו נקברים — לכן נשרף.)רב אשי: האשם נראה כזבח פסול, ולכן נשרף
עזרים — טבלת שיטות
הבשר — שריפה או קבורה?
| רבי אלעזר | רבה | רב אשי | |
|---|---|---|---|
| תלוי נשרף, ודאי נקבר | תברא — שני תנאים | אין סתירה: תלוי הוקדש, ודאי הקדש טעות | תלוי נשרף כי נראה כזבח פסול |
| ודאי: נקבר, ובסיפא נשרף | — | תברא | לרש״י: נשרף שלא יאמרו קדשים פסולים נקברים |
עמוד ב · גמרא
נזרק הדם — ידיעה בשעת סליחה
בקצרה — על מה הסוגיה
הבשר נאכל אחרי הזריקה אף שנודע שלא חטא, כי בשעת הזריקה לא הייתה ידיעה; ובדעת רבי יוסי מוסבר למה גם דם בכוס נזרק.
- משנהנזרק הדםבמשנה: אם נודע לו שלא חטא אחרי שנזרק הדם — ״הבשר יאכל״ לכהנים.נודע אחרי זריקה: הבשר נאכל לכהנים
- ואמאי?ואמאי? מדוע נאכל? ״הא הויא ליה ידיעה״ — הרי נודע לו שלא חטא, ואשם תלוי בא רק למי שחטאו לא נודע.קושיה: הרי כבר יש לו ידיעה, למה הבשר נאכל?
- רבא: הפסוקאמר רבא: אמר קרא ״והוא לא ידע ונסלח לו״ (ויקרא ה, יח) — והרי ״לא הויא ליה ידיעה בשעת סליחה״. הסליחה היא הזריקה, עיקר הכפרה (רש״י), ובה עוד לא ידע.רבא: הסליחה היא בזריקה, ושם עוד לא ידע
- רבי יוסיועוד שנינו: רבי יוסי אומר ״אפילו הדם בכוס״ — גם אם הדם עדיין בכלי ולא נזרק, ונודע לו — יזרק הדם והבשר יאכל.רבי יוסי: אפילו הדם בכוס, יזרק והבשר יאכל
- לרבי יוסי אמאי יזרק?״לרבי יוסי אמאי יזרק״? ״הא הויא ליה ידיעה בשעת סליחה״ — הרי נודע לו לפני הזריקה.קושיה: לרבי יוסי הייתה ידיעה בשעת הסליחה
- רבא: כרבי שמעוןאמר רבא: רבי יוסי סבור כרבי שמעון, ש״כל העומד ליזרק כזרוק דמי״ (רש״י: בבבא קמא) — דם שקיבלו בכלי נחשב כאילו כבר נזרק, ולכן אין ידיעה בשעת סליחה.רבא: דם העומד ליזרק נחשב כאילו נזרק
- אימר״אימר דאמר רבי שמעון״ — אמור רבי שמעון זאת בדבר שעומד בוודאי ליזרק. אבל האי — דם אשם תלוי שנתברר שלא חטא — ״אין עומד ליזרק״ (רש״י: נתברר למפרע שלא היה עומד לכך).קושיה: דם זה אינו עומד ליזרק, לא נחשב כזרוק
- אמרי בארץ ישראל״אמרי במערבא״ — אומרים בארץ ישראל: רבי יוסי סבור ״כלי שרת מקדשין בו את הפסול בתחלה ליקרב״ — דבר שהוכנס לכלי שרת, אפילו הוא פסול, מתקדש עד כדי הקרבה. כאן הדם נתקבל בכלי שרת (רש״י) לפני שנודע לו, ולכן זורקים אותו אף שעכשיו יש לו ידיעה.בארץ ישראל: כלי שרת מקדשים בו אפילו את הפסול
חשבו לפני שממשיכים
אשם תלוי בא רק למי שאינו יודע שחטא. מדוע לפי רבא הבשר נאכל אף שבאמת נודע לו אחרי זריקה שלא חטא?
הפסוק והוא לא ידע ונסלח לו דורש חוסר ידיעה בשעת הסליחה, והיא הזריקה שהיא עיקר הכפרה. בשעת הזריקה עוד לא הייתה לו ידיעה.
עמוד ב · משנה וגמרא
עגלה ערופה — מתי נאסרת
בקצרה — על מה הסוגיה
על המשנה בעגלה ערופה נחלקו רב המנונא ורבא מתי היא נאסרת, ושאלה על רב המנונא נשארת פתוחה ונמשכת בדף הבא.
- משנהעגלה ערופהבמשנה נאמר שגם ״עגלה ערופה״ אינה כאשם תלוי: אם נודע הרוצח לפני שנערפה — תצא ותרעה בעדר כבהמת חולין; ואם נודע אחרי העריפה — תיקבר במקומה.עגלה ערופה: נודע הרוצח לפני עריפה — יוצאת לחולין
- רב המנונאנחלקו מתי העגלה נאסרת באיסור הנאה. רב המנונא אמר: מחיים — כבר בחייה, לפני שנערפה.רב המנונא: העגלה נאסרת כבר מחיים
- רבארבא אמר: ״לאחר עריפה״ — רק אחרי שנערפה.רבא: העגלה נאסרת רק לאחר העריפה
- מאימתי?״בשלמא לרבא״ מובן — מרגע ש״איתעביד בה מעשה״, העריפה. ״אלא לרב המנונא, מאימתי״? אם היא נאסרת מחיים — מאיזה רגע בדיוק בחייה?קושיה: לרב המנונא, מאיזה רגע בחייה נאסרת?
- המשך בדף הבאהשאלה על רב המנונא נשארת פתוחה בסוף הדף, והדיון בה נמשך בדף הבא.השאלה מאימתי נאסרת נמשכת בדף הבא
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות להעמקה
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- SW Daf — Simon Wolf — תרשימים, מפות ודפי מקורות לדף — מקושרים במקור (באדיבות Simon Wolf)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.