כריתות כ״ב

רב ששת: דם אדם — אפילו מצות פרישה אין בו

1. רקעמדף כ״אבדף הקודם אמר רב ששת שבדם של מהלכי שתים (בני אדם) אין אפילו מצוה לפרוש ממנו, והוקשה עליו ברייתא ששנתה שדם מהלכי שתים אסור. כאן מובא התירוץ.רקע: רב ששת התיר דם אדם, וברייתא אסרה אותו
2. תירוץ״דפירש״ — הברייתא האוסרת עוסקת בדם שפירש מן האדם, לכלי או על גבי ככר (רש״י). וכשאמר רב ששת שאין בו אפילו מצות פרישה, הוא מדבר ״בדלא פירש״. כך שנויה ברייתא: דם שעל הככר — גוררו ואוכל את הככר, כי הדם כבר פירש; ודם שבין השיניים — מוצץ ובולע ואינו חושש, כי עדיין לא פירש.הברייתא בדם שפירש; רב ששת בדם שלא פירש, כבין השיניים
3. לישנא אחרינאיש ששונים את דברי רב ששת על ברייתא אחרת, שדנה בחלב אשה ובדם אדם: ״איכא דמתני לה להא דרב ששת על הדא״. לפי גרסה זו דבריו הם מסקנת אותה ברייתא.גרסה אחרת: דברי רב ששת נאמרו על ברייתא אחרת
4. יכולהברייתא שואלת: ״יכול״ חלב מהלכי שתים — חלב אשה — יהיה אסור, והאוכלו ״עובר בלאו״?ברייתא: האם חלב אשה אסור באכילה בלאו?
5. קל וחומרוהסברא: ״ודין הוא״. בהמה טמאה קלה במגעה — אין בה טומאת מגע בחייה — ובכל זאת חמורה בחלבה, שהוא אסור. מהלכי שתים חמורים במגען, שהרי הם מטמאים בחייהם (כגון נדה); לא כל שכן שיחמירו בחלבם?קל וחומר: אם בהמה טמאה אסורה בחלבה, אדם ודאי
6. תלמוד לומרהכתוב מכריע: ״וזה לכם הטמא״. החיות הטמאות המנויות שם טמאות הן, והן וחלבן אסורים; ואילו חלב מהלכי שתים אינו טמא אלא טהור, ולכן אין בו איסור.הכתוב לומד שחלב אשה טהור ואין בו איסור
7. קושיהמקשים: נוציא מהמיעוט רק את החלב, שאיסורו ״אינו שוה בכל״ (מותר בבהמה טהורה ואסור בטמאה), ולא נוציא את הדם, שאיסורו ״שוה בכל״ — גם בבהמות טהורות הדם אסור? כלומר, אולי המיעוט מתיר רק חלב ולא דם אדם.קושיה: אולי המיעוט מתיר רק חלב אשה ולא דם אדם?
8. תלמוד לומראותו כתוב, ״וזה לכם הטמא״, אומר גם על הדם: זה טמא, ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור. המיעוט מוציא אפוא גם את דם האדם מהאיסור.אותו מיעוט מוציא גם את דם האדם מהאיסור
9. מסקנה — רב ששתועל כך אמר רב ששת: ״אפילו מצות פרוש אין בו״ — בדם אדם אין איסור, ואף לא מצוה לפרוש ממנו.רב ששת: בדם אדם אין אפילו מצוה לפרוש

דם הלב: כרת על דם שבא מבחוץ

1. משנה במקום אחרבמשנה במקום אחר (״תנן התם״) נאמר: הלב של בעל חיים שנשחט — קורעים אותו ומוציאים את דמו, ואחר כך אוכלים אותו. ובדיעבד, ״לא קרעו – אינו עובר עליו״: מי שלא קרע ואכל אינו עובר על איסור אכילת הדם שבו.משנה: האוכל לב שלא נקרע אינו עובר על דמו
2. הגבלה — רבי זירא בשם רברבי זירא אמר בשם רב: לא שנו זאת ״אלא בלב עוף״, כי אין בו כזית דם. אבל לב בהמה, שיש בו כזית דם, אסור, וחייבים עליו כרת.רב: המשנה בלב עוף בלבד; בלב בהמה כרת על כזית דם
3. מיתיבימקשים על רב מברייתא: ״דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם אברים — הרי אלו בלא תעשה״, ובהמשך: דם מהלכי שתים ודם שקצים ורמשים אסור ״ואין חייבין עליו״. הברייתא כוללת את דם הלב בין דמים שאין בהם כרת, וזה סותר את רב.קושיה: ברייתא מונה את דם הלב ללא חיוב כרת
4. תירוץכשהברייתא אומרת ״אין חייבין עליו״, הכוונה לדם ״דיליה״ — הדם הבלוע בבשר הלב עצמו, כשאר הדם הנבלע באברים (רש״י). רב מדבר בדם ״דאתי ליה מעלמא״ — דם שבא מבחוץ ונמצא בחלל הלב.הברייתא בדם הבלוע בבשר הלב; רב בדם שבחלל הלב
5. קושיהמקשים: הדם ״דיליה״ הוא פשוט דם אברים, שכבר מופיע ברשימה. מדוע לפרטו עוד פעם כדם הלב?קושיה: דם הלב עצמו הוא דם אברים, שכבר נשנה
6. דחייהדוחים: ״וליטעמיך״ — לשיטתך — הברייתא עצמה שונה ״דם כליות״ ואחריו ״דם אברים״, הכולל גם אותו. אלא בהכרח התנא ״תני והדר תני״ — שונה פרט ואחר כך שונה כלל. ״הכא נמי״: דם הלב שבברייתא הוא הדם הבלוע בבשר הלב, והתנא פירט אותו ואחר כך כלל אותו בדם אברים. הקושיה אינה קושיה, והתירוץ עומד: על הדם שבחלל הלב חייבים כרת.דחייה: גם דם הכליות נשנה ואחריו דם אברים
7. שאלהושואלים: הדם ״דאתי ליה מעלמא״ — ״מהיכא אתי ליה״? מנין בא דם מבחוץ לחלל הלב?שאלה: מהיכן נכנס דם מבחוץ לחלל הלב?
8. תירוץרבי זירא: ״בשעה שהנשמה יוצאה מישרף שריף״ — בעת יציאת הנשמה הלב שואב: לפי רש״י, הוא מושך בנשימתו את הדם ממקום השחיטה וכונס אותו בלבו. זהו דם הנפש, ועליו חייבים כרת.רבי זירא: הלב שואב דם הנפש בשעת יציאת הנשמה

דם הקזה: מתי הנשמה יוצאה בו?

1. משנהבמשנה נאמר שדם הקזה ״שהנשמה יוצאה בו״ — חייבים עליו כרת. מכאן עולה השאלה איזה חלק מדם ההקזה נחשב כך.משנה: חייבים כרת על דם הקזה שהנשמה יוצאה בו
2. שאלהאמרו: ״איזהו דם הקזה שהנשמה תלויה בו״? באיזה שלב של יציאת הדם יש חיוב כרת?שאלה: באיזה שלב של דם ההקזה יש חיוב כרת?
3. רבי יוחנןרבי יוחנן: ״כל זמן שמקלח״ — רק כשהדם יוצא בכוח ובקילוח, ולא כששותת.רבי יוחנן: רק דם שמקלח, לא דם שותת
4. ריש לקישריש לקיש: ״מטיפה המשחרת ואילך״ — משעה שהטיפות השחורות שבתחילה כלו והחל לצאת דם אדום, גם אם הוא עדיין שותת ולא מקלח.ריש לקיש: מהדם האדום הראשון, גם בלי קילוח
5. מיתיבימקשים על ריש לקיש מברייתא: ״כל זמן שמקלח״, ו״יצא דם התמצית מפני שהוא שותת״. אולי הכוונה אפילו לדם ראשון ואחרון, ששותתים — שדומים לדם התמצית ופטורים? ואם כן, ״תיובתא דריש לקיש״.קושיה על ריש לקיש: ברייתא מוציאה דם שותת, אולי גם ראשון ואחרון
6. תירוץ״לא״ — הפרט ״יצא דם התמצית״ בא למעט רק ״דם המשחיר״ שבתחילה, שהוא כדם התמצית (רש״י). אבל דם אדום ראשון ואחרון, ״אף על גב דהוא שותת״, הוא דם הנפש.דחייה: הברייתא מוציאה רק דם שחור; אדום שותת חייב
7. מיתיביתיובתיהמקשים מברייתא נוספת, המגדירה את הדם החייב ״כל זמן שמקלח״ ומפרשת: ״יצא ראשון ואחרון מפני שהוא שותת״. כאן הדם האדום הראשון והאחרון נשללים במפורש מפני ששותתים, וזו ״תיובתיה״ של ריש לקיש.קושיה נוספת: ברייתא מוציאה במפורש דם ראשון ואחרון השותתים
8. תנאי היאריש לקיש יכול לומר: ״תנאי היא״ — זו מחלוקת תנאים, ואני סובר כאחד מהם.תשובה: זו מחלוקת תנאים, וריש לקיש כאחד מהם
9. ברייתא — מחלוקת תנאיםהמחלוקת שבברייתא: ״איזהו דם הנפש״? רבי אלעזר: ״כל זמן שמקלח״. רבי שמעון: ״מטיפה המשחרת ואילך״. ריש לקיש סובר כרבי שמעון, ולכן הברייתא שהקשתה עליו היא כרבי אלעזר.רבי אלעזר: רק מקלח; רבי שמעון: מהטיפה האדומה, כריש לקיש

דם קילוח: הכשר זרעים ושני כוסות

1. ברייתא נוספתבעניין אחר של דם קילוח, בבית מדרשו של רבי ישמעאל למדו מהכתוב ״ודם חללים ישתה״ שרק דם היוצא מחלל, אחרי מיתה, קרוי משקה ומכשיר זרעים ואוכלים לקבל טומאה. הלימוד ״פרט לדם קילוח״: הוא דם הנפש, לפני המיתה, ואינו מכשיר את הזרעים (רש״י).דם קילוח אינו נחשב משקה ואינו מכשיר זרעים לטומאה
2. בעיית רבי ירמיהרבי ירמיה שאל את רבי זירא: אם הקיז דם לבהמה וקיבל את דמה ״בשני כוסות״, מה הדין? על הראשון ״דברי הכל חייב״, כי מעורב בו דם קילוח. האם על הכוס האחרון, שיש בו דם רק אחרי שפסק הקילוח, יש חיוב?בהקזה לשני כוסות — האם חייבים גם על הכוס האחרון?
3. תשובהרבי זירא: זו ״פלוגתא״ של רבי יוחנן וריש לקיש. ריש לקיש: חייב ״שתי חטאות״ (אם אכל בשני העלמות), כי גם הדם שאחרי הקילוח הוא דם הנפש. רבי יוחנן: ״אינו חייב אלא אחת״, על הכוס הראשון שמעורב בו דם קילוח.רבי זירא: זו מחלוקת — ריש לקיש שתיים, רבי יוחנן אחת

דם התמצית: האם מכפר?

1. משנהרבי יהודה מחייב כרת על אכילת דם התמצית, בניגוד לדעה שבמשנה.רבי יהודה מחייב כרת גם על דם התמצית
2. רבי אלעזר: ענין כפרהרבי אלעזר: ״מודה רבי יהודה לענין כפרה״. אם זרק מדם התמצית של הקרבן על קרנות המזבח, אינו מכפר, שנאמר ״כי הדם הוא בנפש יכפר״: דם שהנפש יוצאה בו מכפר, ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר.רבי אלעזר: גם לרבי יהודה דם התמצית אינו מכפר
3. תניא נמי הכירב נחמן בר יצחק: ״אף אנן נמי תנינא״ — גם אנו שנינו כך בברייתא בתורת כהנים. הכתוב יכול היה לומר ״דם״ בלבד, אז ״מה תלמוד לומר כל דם״?ברייתא: מדוע נאמר כל דם ולא רק דם?
4. תשובת הברייתאמפני שנאמר ״כי הדם הוא בנפש יכפר״, ואפשר היה לחשוב שחייבים כרת רק על דם קדשים שהנפש יוצאה בו, שהוא מכפר. דם חולין ודם התמצית, שאינם מכפרים — מנין שחייבים עליהם? ״תלמוד לומר כל דם״.כל דם בא לרבות דם חולין ודם התמצית שאינם מכפרים
5. שאלהושואלים: ״סתם סיפרא מני״? הברייתא בספרא אינה מזכירה שם אומר, ומקובל שסתם ספרא הוא רבי יהודה (שטיינזלץ) — האם גם כאן כך?שאלה: סתם ספרא כשיטת מי?
6. תירוץ״רבי יהודה היא״ — ואכן הברייתא מחייבת כרת בדם התמצית, כשיטתו. ולפי רש״י, הצורך לרבות את דם התמצית מ״כל דם״ מוכיח שלדעה זו הוא אינו מכפר: אילו היה מכפר, היה בכלל ״כי הדם הוא בנפש יכפר״ ולא היה צריך ריבוי. אפוא גם רבי יהודה, המחייב בו כרת, מודה שאינו מכפר — כדברי רבי אלעזר.הספרא כרבי יהודה: דם התמצית חייב, אך אינו מכפר

משנה: ספק מעילה — אשם תלוי

1. משנהרבי עקיבא מחייב אדם שיש לו ספק אם מעל בהקדש להביא ״אשם תלוי״. חכמים פוטרים, כי אשם תלוי בא רק על ספק חיוב חטאת ולא על ספק אשם.רבי עקיבא: ספק מעילה — אשם תלוי; חכמים פוטרים
2. הודאת רבי עקיבאגם רבי עקיבא מודה שהמסופק אינו מביא את ״מעילתו״ — את הממון שמשלם על ההנאה — ״עד שיתודע לו״ שמעל. אז יביא עם הממון גם אשם ודאי.גם רבי עקיבא: את דמי המעילה מביא רק כשיתברר
3. רבי טרפון מקשהרבי טרפון: ״מה לזה מביא שתי אשמות״? לפי רבי עקיבא הוא מביא עכשיו אשם תלוי, ואחר כך כשיוודע לו — אשם ודאי.רבי טרפון: למה להביא שתי אשמות, תלוי ואחר כך ודאי?
4. הצעת רבי טרפוןיביא מיד את דמי המעילה וחומשם ואיל בשווי שני סלעים, ויאמר: אם ודאי מעלתי — זו מעילתי וזה אשמי; ואם ספק — הכסף נדבה והאשם תלוי. ההצדקה: ״שממין שהוא מביא על הודע, מביא על לא הודע״ — אותו מין אשם בא גם על ידוע וגם על ספק.רבי טרפון: להביא הכל מיד בתנאי, כי אותו מין בא בשניהם
5. רבי עקיבארבי עקיבא: דברי רבי טרפון ״נראין״ במעילה מעוטה. אבל אם בא לידו ספק מעילה ״במאה מנה״, מוטב לו להביא אשם תלוי בשני סלעים, ולא להוציא מיד מאה מנה על ספק.רבי עקיבא: במעילה גדולה עדיף אשם תלוי בלי לשלם בספק
6. מסקנהמכאן שרבי עקיבא ״מודה״ לרבי טרפון ״במעילה מעוטה״: שם יביא מיד מעילה וחומשה ואשם, ויתנה.רבי עקיבא מודה לרבי טרפון במעילה קטנה בלבד

״ואם ספק״: האם צריך אשם נוסף כשיוודע?

1. משנההגמרא חוזרת למשנה (״מודה רבי עקיבא כו׳״) ומדייקת בדברי רבי טרפון: הוא אמר שיאמר המביא — אם ודאי מעלתי, זו מעילתי וזה אשמי, ״ואם ספק״ — הכסף נדבה והאשם תלוי.דיוק בדברי רבי טרפון: ואם ספק
2. מאי קאמר?״מאי קאמר״? הרי ברור שיש לו ספק (רש״י) — מה מוסיפות המילים ״ואם ספק״?קושיה: למה לומר ואם ספק, והרי ברור שהוא בספק?
3. תירוץ רבארבא: יש לשנות כך: ״אם בספיקו עומד לעולם — יהא אשם תלוי״. אם לא יוודע לו לעולם, האשם נשאר תלוי. מותר להביא אשם כזה ולהתנות עליו, כי ״ממין שהביא על הודע, מביאו על שלא הודע״.רבא: אם יישאר בספק לעולם, האשם יישאר תלוי
4. סוף סוףושואלים: ״סוף סוף״, כשיוודע לו שמעל ״בעי לאיתויי אשם ודאי״. הרי הוא מביא שתי אשמות! (רש״י: השואל מניח שאשם דומה לחטאת, שגם בה מי שהביא על הספק צריך להביא ודאית כשיוודע לו.)קושיה: כשיתברר יצטרך אשם ודאי, ושוב שתי אשמות
5. שמע מינהרבא: ״מדברי שניהם נלמד״ — רבי טרפון ורבי עקיבא, המודה לו במעילה מועטת — ״אשם ודאי לא בעי ידיעה לכתחלה״. אין צורך לדעת בוודאות שחטא כדי להביא אותו, ולכן האשם שהובא בתנאי עולה לו כאשם ודאי כשיתברר (רש״י).רבא: אשם ודאי אינו צריך ידיעה מראש, ולכן האשם בתנאי מועיל

משנה: חטאת העוף שנודע שילדה

1. משנהאשה שיש לה ספק אם ילדה ולד שחייבים עליו קרבן, והביאה חטאת העוף מספק — ולפני שנמלקה נודע לה שילדה ודאי: ״תעשינה ודאי״. חטאת שהובאה מספק אינה נאכלת, ואילו זו נחשבת מעכשיו חטאת ודאית, והכהנים אוכלים אותה (רש״י).משנה: חטאת העוף שהובאה מספק, ואז נודע שילדה — נעשית ודאית
2. הטעםהטעם: ״שממין שהיא מביאה על הודע, מביאה על לא הודע״. העוף שמביאה על לידה ודאית (תור או בן יונה) הוא אותו מין שהביאה בספק, ולכן אפשר להפכו לודאי.ממין שמביאה על ידוע מביאה על ספק, ולכן הופכת לודאי

משנה: חתיכת חולין וחתיכת הקדש

1. משנההיו לפניו חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש, והוא אכל אחת מהן ואינו יודע איזו. לפי חכמים הוא ״פטור״, כי אין אשם תלוי על ספק מעילה; ״רבי עקיבא מחייב אשם תלוי״, לפי שיטתו במשנה הקודמת.אכל אחת משתי חתיכות, חולין והקדש: חכמים פוטרים, רבי עקיבא אשם תלוי
2. אכל את השנייהאם אכל גם את החתיכה השנייה, עכשיו ודאי אכל מההקדש, ולכן הוא ״מביא אשם ודאי״.אכל את שתיהן: ודאי אכל מההקדש, ומביא אשם ודאי
3. שניים אכלואדם אחד אכל את החתיכה הראשונה ואחר אכל את השנייה. לפי רבי עקיבא ״זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי״, כי כל אחד מהם אולי אכל מההקדש.רבי עקיבא: כל אחד משניים מביא אשם תלוי משלו
4. רבי שמעוןרבי שמעון: ״שניהן מביאין אשם אחד״ בשותפות ובתנאי. כל אחד אומר לחברו שאם אכלת אתה את חתיכת ההקדש, חלקי באשם מחול לך והאשם כולו עליך (רש״י).רבי שמעון: שניהם מביאים אשם אחד בשותפות ובתנאי
5. רבי יוסידף כ״גרבי יוסי (בראש דף כ״ג): ״אין שנים מביאין אשם אחד״, כי אין עושים תנאי בקרבנות הבאים על חטא. לפי רש״י: אם הלכה כחכמים שניהם פטורים, ואם כרבי עקיבא כל אחד מביא אשם תלוי משלו.רבי יוסי: אין שניים מביאים אשם אחד, כי אין תנאי בקרבנות

שאלות הבנה

מקורות להעמקה

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא