כריתות כ״א
איסור הדם בכרת חל רק על דם שהוא כעין עוף ובהמה — ומכאן בירור פרט אחר פרט: למה יצאו אדם, שרצים, דגים וחגבים, מה מרבה ״אף כל״ (דם כוי), ומה דינם של דם שרצים, דם דגים שכינסו ודם האדם.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח באמצע הברייתא שהחלה בדף הקודם, הדורשת מן הכתובים ״כל דם״ — ״לעוף ולבהמה״ — ״נפש אשר תאכל כל דם״ כלל ופרט וכלל, ומגבילה את איסור הדם בכרת לדם הדומה לעוף ולבהמה.
הברייתא מסיימת במה שיצא מן הכלל (שרצים, ביצים, דגים וחגבים) ובטעם שנאמרו גם עוף וגם בהמה, והגמרא מצדיקה את צורת הדרשה: הכתוב חזר וכלל, ותנא דבי רבי ישמעאל דורש כך אף כשהכללים אינם דומים.
מכאן חוזרת הגמרא על הברייתא פרט פרט: ״אף כל״ מרבה דם כוי, ומכאן שהתנא רואה בו בריה בפני עצמה, ואגב כך נלמדים שאר דיניו.
הסוגיה הארוכה של הדף עוסקת במיעוט דם האדם ״שאין בהן טומאה קלה״: מול המשנה שהחותך מן האדם צריך מחשבה והכשר, ומול נבלת הבהמה שגם היא טמאה טומאה חמורה — ומתברר שפחות מכזית נבילה (או נבילה שחיפהו בבצק) מצטרף לטומאת אוכלין, ואילו במת בטלה דעתו אצל כל אדם וטומאתו בוקעת ועולה.
בעמוד ב מתבררים גם ״יצאו שרצים״, ״כולו היתר״ ו״כלאים״ שבברייתא, ואחר כך שלושה מאמרי אמוראים על דמים שאינם בכלל הכרת: רב על מלקות בדם שרצים (רבי זירא: כשהתרו בו משום שרץ), רב על דם דגים שכינסו (אסור כשאין בו קשקשים), ורב ששת על דם האדם — שאין בו אפילו מצות פרישה כל עוד לא פירש, והתירוץ מסתיים בראש דף כ״ב.
עמוד א · גמרא
סיום הברייתא: מה יצא מן הכלל, ולמה דורשים כלל ופרט וכלל
🔑 מפתח לסוגיה
הברייתא שהגמרא מבררת החלה בדף כ׳, מיד אחרי משנת דם שחיטה הפותחת את הפרק: מן הכתוב כל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה, ומן הכתוב שאחריו נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה, היא דורשת כלל ופרט וכלל ולומדת שאיסור הדם בכרת חל רק על דם הדומה לפרט, לעוף ולבהמה, בשלושה דברים: יש בו טומאה חמורה (נבילתו אב הטומאה) וגם טומאה קלה (טומאת אוכלין, בכביצה); יש בו איסור והיתר (אסור לפני שחיטה ומותר אחריה — רש״י בדף כ׳); והוא מין בשר. על פי זה כבר מיעטה הברייתא דם אדם, והדף פותח באמצע רשימת היוצאים מן הכלל: שרצים, ביצים, דגים וחגבים.
בקצרה — על מה הסוגיה
הברייתא שהחלה בדף הקודם מסיימת: יצאו דם שרצים, ביצים, דגים וחגבים, ולמה נאמרו גם עוף וגם בהמה.
הגמרא שואלת למה לא לדרוש כלל ופרט בלבד, ומשיבה שהכתוב חזר וכלל;
ועל ההבדל בין הכלל הראשון (לאו) לאחרון (כרת) — זו שיטת תנא דבי רבי ישמעאל, הדורש כך גם בכללים שאינם דומים.
- ברייתאהברייתא ממשיכה למנות מה יוצא מן הכלל ״כל דם״ משום שאינו כעין הפרט (עוף ובהמה): ״אוציא דם שרצים״ — שאין בהם טומאה חמורה, שהרי השרץ אינו מטמא אדם לטמא את בגדיו כפי שמטמאות נבלת בהמה ונבלת עוף (רש״י); ״אוציא דם ביצים״ — שהביצה אינה מין בשר; ודם דגים ודם חגבים — ״שכולו היתר״, ביטוי שהגמרא תברר בעמוד ב.הברייתא: יצאו דם שרצים, ביצים, דגים וחגבים — אינם כעין הפרט
- ברייתאלמה נאמרו שני הפרטים ״לעוף ולבהמה״, והלוא מאחד מהם אפשר היה לדון כעין הפרט? אילו נאמר עוף בלבד הייתי אומר: ״מה עוף שאין בה כלאים״ — נוצתו אינה כלאים עם פשתן — אף בהמה שדמה אסור היא רק זו שאין בצמרה כלאים, כגון שור ועז, ולא צאן שצמרם כלאים עם פשתן (רש״י). לכן ״תלמוד לומר ולבהמה״ — כל בהמה.נאמרה בהמה — שלא נאמר: רק בהמה שאין בצמרה כלאים
- ברייתאומן הצד השני, אילו נאמרה בהמה בלבד הייתי אומר: ״מה בהמה שאינה באם על הבנים״ — אין בה מצות שילוח הקן — אף העוף שדמו אסור הוא רק זה שאינו בשילוח הקן, כלומר עוף טמא, ואילו דם עוף טהור יהיה מותר (רש״י). לכן ״תלמוד לומר לעוף״ — כל עוף.נאמר עוף — שלא נאמר: רק עוף טמא שאינו בשילוח הקן
- ואימאהגמרא מערערת על צורת הדרשה: ״ואימא כל דם כלל, עוף ובהמה פרט״ — נדרוש במידת כלל ופרט, שבה הפרט מגביל את הכלל לגמרי: ״אין בכלל אלא מה שבפרט״, רק דם עוף ובהמה אסור בכרת ושום דבר אחר — ולא היינו צריכים כלל לבדוק אילו תכונות יש בעוף ובבהמה ומה דומה להם.קושיה: נדרוש כלל ופרט — רק עוף ובהמה ותו לא
- תשובהמיד אחר כך נאמר ״נפש אשר תאכל כל דם״ ונכרתה — הכתוב ״חזר וכלל״, ולכן לפנינו כלל ופרט וכלל, שבו ״אי אתה דן אלא כעין הפרט״: כל דם שיש בבעליו טומאה חמורה וקלה, איסור והיתר, והוא מין בשר — וזו הדרשה שבברייתא.תשובה: נפש אשר תאכל כל דם — חזר וכלל
- והאאבל ״לא דמי כללא בתרא לכללא קמא״: הכלל הראשון — כל דם לא תאכלו — הוא אזהרת לאו, ואילו הכלל האחרון — נפש אשר תאכל ונכרתה — עניינו כרת: ״כללא קמא לאו, כללא בתרא כרת״. כיצד מצרפים שני כללים שונים לדרשה אחת של כלל ופרט וכלל?קושיה: הכלל הראשון לאו והאחרון כרת — אינם דומים
- תשובהברייתא זו היא של ״תנא דבי רבי ישמעאל״, ולשיטתו ״כללי ופרטי דרשינן מן הדין גוונא״ — דורשים כלל ופרט וכלל גם כשהכלל האחרון אינו דומה לראשון, כפי שמצאנו בדרשתו במסכת חולין (רש״י).תשובה: תנא דבי רבי ישמעאל דורש כך אף בכללים שונים
עמוד א · גמרא
״אף כל״ — לרבות דם כוי, ושאר דיני הכוי
בקצרה — על מה הסוגיה
משנסתיימה הברייתא, הגמרא חוזרת ומבררת אותה פרט פרט. ״אף כל״ בא לרבות את דם הכוי — ומכאן שהתנא רואה בכוי בריה בפני עצמה, שאם היה ספק לא היה צורך בפסוק;
ואגב כך: מנין שחלבו, נבלתו, גידו, טומאתו ושחיטתו כבהמה.
- אמר מרהגמרא חוזרת לראש הברייתא ומבררת אותה פרט פרט. הפרט הראשון: ״כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט״ — ומה הפרט (עוף ובהמה) מפורש? דבר שיש בו טומאה קלה וטומאה חמורה, יש במינו איסור והיתר, והוא מין בשר — ״אף כל״ שיש בו תכונות אלו, דמו אסור.אמר מר: כעין הפרט — טומאה קלה וחמורה, איסור והיתר, מין בשר
- לאיתויי מאי?מה בא ״אף כל״ לרבות? הרי כבר הוצאו מן הכלל בני אדם, שרצים, ביצים, דגים וחגבים — ומה נשאר שאינו עוף ובהמה ובכל זאת דומה להם בכל התכונות?שאלה: אחרי כל המיעוטים — מה מרבה אף כל?
- רב אדא בר אבין״לאתויי דמו של כוי״ — בעל חיים שהוא ספק חיה ספק בהמה. חיה עצמה אינה צריכה ריבוי, שכן חיה בכלל בהמה, כפי שמבאר רבי יוחנן במסכת חולין (רש״י).רב אדא בר אבין: אף כל מרבה דם כוי
- מאי קסבר?מה סובר התנא על הכוי? ״אי קסבר כוי ספיקא הוא״ — ספק חיה ספק בהמה — ״איצטריך קרא למיסר ספיקא״? הרי בין שנשווה אותו לחיה ובין שנשווה אותו לבהמה, דמו אסור ממילא (רש״י), ואין צורך בפסוק מיוחד.קושיה: אם כוי ספק — למה צריך פסוק לאסרו?
- אלאאלא על כורחנו התנא סובר ש״כוי בריה בפני עצמו הוא״ — אינו חיה ואינו בהמה, ולכן אי אפשר ללמוד את איסור דמו מדם חיה או בהמה, וצריך ריבוי מיוחד — ״אף כל״ שבברייתא.מסקנה: התנא סובר שכוי בריה בפני עצמה
- מנלן?״אשכחן דמו״ — מצאנו מקור לאיסור דם הכוי; אם הוא בריה בפני עצמו, ״חלבו מנלן״? ו״נבלתו מנלן״ — מנין שאסור לאכול את נבלתו?שאלה: אם כוי בריה — מנין איסור חלבו ונבלתו?
- תשובהחלבו — מן הכתוב ״מכל חלב״, שאוסר כל חלב ואף של כוי; נבלתו — מן הכתוב ״מכל נבלה״.תשובה: חלבו — מכל חלב; נבלתו — מכל נבלה
- גיד הנשה מנלן?ומנין שגיד הנשה של כוי אסור, אם אינו לא חיה ולא בהמה?שאלה: גיד הנשה של כוי — מנין שאסור?
- תשובה״בכף הירך תליה רחמנא״ — הכתוב תלה את איסור גיד הנשה בכף הירך, ״והא אית ליה כף הירך״: ירכו של הכוי מעוגלת ככף, ולכן נוהג בו גיד הנשה; בעוף אינו נוהג דווקא משום שכף ירכו אינה עגולה (רש״י).תשובה: האיסור תלוי בכף הירך — ולכוי יש כף הירך
- מנלן?״טומאתו ושחיטה מנלן״ — מנין שנבלת הכוי מטמאה כנבלת בהמה, ושהשחיטה מתירה אותו באכילה?שאלה: טומאת נבלתו ושחיטתו — מנין?
- סבראכאן אין צורך בפסוק אלא ב״סברא״: ״מדלכל מילי רבייה רחמנא כבהמה״ — מאחר שלכל דבר שבדקנו דינו כבהמה (דמו, חלבו ונבלתו מריבוי הכתוב, וגיד הנשה נוהג בו מפני כף הירך), מסתבר שגם טומאת נבלתו ושחיטתו כבהמה, ואין צריך לחפש לכך מקור נוסף.תשובה: סברא — משריבהו הכתוב לכל דבר, דינו כבהמה
עמוד א–ב
דם מהלכי שתים: ״אין בהן טומאה קלה״ — והרי החותך מן האדם צריך מחשבה
🔑 מפתח לסוגיה
טומאה קלה היא טומאת אוכלין: בשר נעשה ראוי לקבל טומאה זו רק אם חישבו עליו לאכילה (מחשבה) ואם בא עליו משקה (הכשר), ושיעורה כביצה. טומאה חמורה היא טומאת מת או טומאת נבילה, שאינה צריכה מחשבה. הברייתא אמרה שבאדם יש טומאה חמורה (טומאת מת) ואין טומאה קלה — ועל חילוק זה בין אדם לבהמה נסובה הסוגיה.
בקצרה — על מה הסוגיה
הברייתא מיעטה דם אדם משום שאין בו טומאה קלה, והמשנה אומרת שהחותך מן האדם צריך מחשבה והכשר.
התשובה: המשנה מחיים, הברייתא לאחר מיתה — אבל גם נבלת בהמה טמאה טומאה חמורה?
ההבדל: פחות מכזית נבילה מצטרף לכביצה אוכלין במחשבה (ובלי הכשר), ואילו במת בטלה דעתו אצל כל אדם;
ולרב חנניא — נבילה שחיפהו בבצק אינה מטמאה במגע, ואילו טומאת המת בוקעת ועולה.
- אמר מרהפרט הבא בברייתא: ״אוציא דם מהלכי שתים״ — דם בני אדם — מפני שיש בהם טומאה חמורה אבל ״אין בהן טומאה קלה״: אדם מטמא טומאת מת, אבל אין בו טומאת אוכלין, ולכן אינו דומה לפרט (עוף ובהמה, שיש בהם שתי הטומאות) ודמו אינו בכלל האיסור.אמר מר: באדם טומאה חמורה (מת) ולא טומאה קלה
- ורמינהווהרי שנינו במסכת עוקצין (רש״י): ״החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר״ — בשר שנחתך מאדם לשם אכילה צריך שיחשבו עליו לאכילה ושיבוא עליו משקה כדי שיקבל טומאת אוכלין, כדין כל אוכל. הרי שיש באדם טומאה קלה!קושיה: החותך מן האדם צריך מחשבה — יש בו טומאה קלה
- וקשיא לןלפני יישוב הסתירה, הגמרא מזכירה קושי שכבר נשאל על משנה זו עצמה: ״מחשבה למה לי״? ״תעשה חתיכה שלו מחשבה״ — עצם החיתוך לשם אכילה מראה שהחשיב את הבשר לאוכל (רש״י), ולמה צריך מחשבה נוספת?קושיה על המשנה: החיתוך עצמו ייחשב כמחשבה
- ריש לקישהמשנה מדברת ״בחותכו לכלב״ — חתך את הבשר כדי להאכילו לכלב, ״ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא״; לכן צריך אחר כך מחשבה לאכילת אדם.ריש לקיש: חתכו לכלב — ומחשבה לכלב אינה מחשבה
- ולא?וכי מחשבה לכלב אינה מחשבה? הרי שנינו במשנה כלל בטומאת אוכלין: כל מאכל העומד לאכילת אדם מקבל טומאה ונשאר טמא ״עד שיפסל מאכילת כלב״ — כלומר, כל עוד הוא ראוי לכלב הוא עדיין נחשב מאכל לענין טומאה. אם כן אכילת כלב נחשבת, ומחשבה להאכיל לכלב צריכה להיות מחשבה!קושיה: המשנה תולה טומאת אוכלין באכילת כלב
- תשובהאותה משנה עוסקת ״לאסוקי טומאה מיניה״ — בהפקעת טומאה מאוכל שכבר היה ראוי לאדם: כיון שמתחילה היה ראוי לאדם, אינו יוצא מטומאתו עד שייפסל מאכילת כלב. ״הכא לאחותי ליה טומאה״ — כאן מדובר בהורדת טומאה על הבשר לראשונה, ובזה: ״אי חזי לאדם חזי לכלב״ — אם חישב להאכילו לאדם הוא נחשב ראוי, ואם לא — אף אכילת כלב אינה מחשיבה אותו.תשובה: אכילת כלב מעכבת יציאה מטומאה, לא מכניסה לטומאה
- מכל מקוםנחזור לסתירה: ״מכל מקום קתני מחשבה״ — יהיה המקרה אשר יהיה, המשנה דורשת מחשבה בבשר אדם, ״ומחשבה לטומאה קלה היא״ — המחשבה נדרשת רק לטומאת אוכלין, ואילו לטומאה חמורה אין צורך בה. הרי שיש באדם טומאה קלה, שלא כברייתא!קושיה: מכל מקום מחשבה היא לטומאה קלה — נגד הברייתא
- תשובה״הני מילי מחיים״ — המשנה מדברת בבשר שנחתך מאדם חי, ובו יש טומאת אוכלין; ״אבל לאחר מיתה טמא הוא טומאה חמורה״ — טומאת מת, ואין בו עוד טומאת אוכלין. על זה אמרה הברייתא שאין במהלכי שתים טומאה קלה.תשובה: מחיים יש טומאה קלה; הברייתא — לאחר מיתה
- דכוותהאם כך, ״דכוותה גבי בהמה לאחר מיתה״ — אותו הדבר צריך לומר על בהמה אחרי מותה: בשרה מטמא טומאה חמורה, טומאת נבילה, וגם דמה מטמא טומאה חמורה; ולמה אפוא הברייתא מבדילה בין אדם לבהמה ואומרת שבבהמה יש טומאה קלה ובאדם אין?קושיה: גם נבלת בהמה — בשרה ודמה טומאה חמורה
- דתנןהמקור לכך שגם דם הנבילה מטמא טומאה חמורה — המשנה בענין דם נבילות: ״בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין״, ולדעת בית הלל דם הנבילה מטמא כנבילה עצמה. נמצא שבבהמה מתה, כמו באדם מת, הבשר והדם טמאים טומאה חמורה.המקור: דם נבילות — בית הלל מטמאין
- לא נצרכאההבדל בין אדם לבהמה ״לא נצרכא אלא לכדתנן״ — נצרך למשנה בטומאת אוכלין: נבלת בהמה טמאה בכל מקום (כגון סוס וחמור, שאין דרך לאוכלם אפילו בשווקים — רש״י) ונבלת עוף טהור בכפרים (שהעם בהם מועט) — ״צריך מחשבה״ כדי לקבל טומאת אוכלין, שבסתם אינם עומדים לאכילה; ״ואין צריך הכשר״, שכל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר. הרי שבנבלת בהמה יש טומאה קלה לצד החמורה.תשובה: נבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה — יש בה טומאה קלה
- המשך המשנהלעומתם, נבלת בהמה טהורה בכל מקום — אפילו בכפרים, שבסתם היא עומדת למאכל נכרים (רש״י) — ונבלת עוף טהור וחלב בשווקים, שהעם בהם מרובים — ״אין צריכין לא מחשבה ולא הכשר״: לא מחשבה, שסתמם לאכילה; ולא הכשר, שסופם לטמא טומאה חמורה, והחלב — של בהמה שחוטה, שכבר הוכשר בדם השחיטה (רש״י).המשנה: נבלת בהמה טהורה ועוף וחלב בשוקים — בלי מחשבה והכשר
- רב לרבי חייאעל משנה זו שאל רב את רבי חייא: ״מחשבה למה לי לטומאה קלה״ — למה צריכה נבלת בהמה טמאה מחשבה כדי לטמא טומאת אוכלין? ״היא גופה טומאה היא״ — הרי היא עצמה טמאה טומאת נבילה חמורה, ומה מוסיפה לה טומאת אוכלין?רב: למה מחשבה לטומאה קלה — הנבילה עצמה טמאה חמורה!
- רבי חייאהמשנה עוסקת במקרה מיוחד: ״פחות מכזית נבילה״ — שאין בה טומאת נבילה, שהרי שיעורה כזית — שצירפו אותה לאוכלין שאין בהם כביצה, ״דהאי והאי הוי כביצה״: הנבילה משלימה את שיעור כביצה של טומאת אוכלין — ולהצטרפות זו צריך שיחשוב עליה לאכילה (רש״י).רבי חייא: פחות מכזית נבילה שמשלים כביצה אוכלין
- אי הכי״אי הכי ליבעי נמי הכשר״ — אם החתיכה הזו לעולם לא תטמא טומאת נבילה, שתצטרך גם הכשר במשקה! שהרי תנא דבי רבי ישמעאל דרש מן הכתוב על כל זרע זרוע אשר יזרע: מה זרעים מיוחדים בכך ״שאין סופן לטמא טומאה חמורה״ וצריכים הכשר — אף כל דבר שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר, ופחות מכזית נבילה הוא לכאורה דבר כזה.קושיה: פחות מכזית אינו מגיע לחמורה — שיצטרך הכשר
- תשובה״הני מילי באוכלין דעלמא״ — דרשת תנא דבי רבי ישמעאל אמורה באוכל רגיל, שאין בו שום נבילה; אבל כאן, שיש בו פחות מכזית נבילה — כיון שאילו היה מצרף לו עוד נבילה עד כזית היה מטמא טומאה חמורה, ״לא בעי הכשר״: נבילה בכל שיעור שהוא נחשבת לדבר שסופו לטמא טומאה חמורה.תשובה: נבילה — אילו הושלמה לכזית תטמא חמורה, ולכן בלי הכשר
- לאפוקי מתוזהו החילוק שבברייתא: פחות מכזית נבילה מצטרף לטומאת אוכלין, ״לאפוקי מת״ — פחות מכזית מן המת, ״אף על גב דממליא ליה״ לשיעור כביצה, ״לא מטמא טומאת אוכלין״, ״משום דבטלה דעתו אצל כל אדם״ — אין בני אדם אוכלים בשר מת, ומחשבתו של זה אינה כלום. זה הפירוש לכך שאין באדם טומאה קלה.מסקנה: במת אין צירוף לטומאת אוכלין — בטלה דעתו אצל כל אדם
- רב חנניארב חנניא מיישב את המשנה אחרת: ״אפילו תימא דהוי כזית״ — יש בנבילה שיעור לטמא טומאה חמורה — ״הכא במאי עסקינן״? ״כגון שחיפהו בבצק״: הנבילה מכוסה בבצק, ולכן אינה מטמאת במגע, ויחד עם הבצק — שהוא פחות מכביצה — יש כביצה לטומאת אוכלין, ואוכלין אחרים הנוגעים בהם נטמאים (רש״י).רב חנניא: אפילו כזית — כשחיפהו בבצק ואינו מטמא במגע
- אי הכי״אי הכי הכשר נמי ניבעי״ — אם הבצק מונע ממנה לטמא טומאה חמורה, שתצטרך גם הכשר, ככל אוכל שאין סופו לטמא טומאה חמורה!קושיה: מכוסה בבצק אינו מטמא חמורה — שיצטרך הכשר
- תשובההכלל שכל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר אמור באוכלים אחרים, שאינם מטמאים לא במגע ולא במשא; אבל כאן, אף שהנבילה אינה מטמאת במגע מפני הבצק, ״במשא מיהת ליטמא״ — הנושא אותה נטמא, ״דהא טעון ליה״, שהרי הוא נושא נבילה. סופה לטמא טומאה חמורה — ואינה צריכה הכשר.תשובה: במגע לא — אבל במשא מטמאה, ואינה צריכה הכשר
- לאפוקי מתולפי דרך זו החילוק שבברייתא הוא: יצא המת, ש״אף על גב דחיפהו בבצק״ מטמא טומאה חמורה — כיסוי אינו מועיל במת, ״דטומאה בוקעת ועולה״ בוקעת ויורדת: כל אוהל שעל המת שאין בו חלל טפח, הטומאה בוקעת דרכו (רש״י). לכן במת לעולם אין טומאה קלה.מסקנה: מת מכוסה בבצק — טומאתו בוקעת ועולה, אין בו קלה
עזרים — טבלת שיטות
נבלת בהמה צריכה מחשבה — ומה שונה במת
| רבי חייא | רב חנניא | |
|---|---|---|
| המקרה במשנה | פחות מכזית נבילה שמשלים כביצה אוכלין | כזית נבילה שחיפהו בבצק — אינו מטמא במגע |
| למה אין צריך הכשר | אילו הושלמה לכזית — מטמאה חמורה | מטמאה במשא, שהרי נושא אותה |
| למה המת אינו מצטרף | בטלה דעתו אצל כל אדם | טומאתו בוקעת ועולה דרך הבצק |
חשבו לפני שממשיכים
פחות מכזית בשר מן המת שחישבו עליו לאכילה וצירפוהו לפחות מכביצה אוכלין, עד שיש בכולם יחד כביצה — האם האוכלין מקבלים טומאת אוכלין מכוח הצירוף?
לא. בנבילה פחות מכזית מצטרף לכביצה, אבל במת — אף על פי שהוא משלים את השיעור — אין צירוף, משום שבטלה דעתו אצל כל אדם: אין בני אדם אוכלים בשר מת, ומחשבתו של זה אינה מחשבה. זהו פירוש הברייתא שבאדם אין טומאה קלה.
עמוד ב · גמרא
״יצאו שרצים״ — באיזו טומאה? ו״כולו היתר״ בדגים וחגבים — מהו?
בקצרה — על מה הסוגיה
שני פרטים נוספים בברייתא: שרצים יצאו משום שאין בהם טומאה חמורה — והלוא שרץ מטמא במגע? במשא אינו מטמא.
דגים וחגבים יצאו כי ״כולו היתר״ — לא חלבם המותר (גם חלב חיה מותר) ולא העדר גיד הנשה (גם בעוף אין), אלא שאינם צריכים שחיטה.
- אמר מרהפרט הבא: ״יצאו שרצים שאין בהן טומאה״ חמורה — ולכן אינם כעין הפרט, ודמם אינו בכלל איסור הדם.אמר מר: שרצים יצאו — אין בהם טומאה חמורה
- ולא?וכי אין בשרץ טומאה חמורה? ״שרץ מטמא במגע״ — הנוגע בשרץ מת נטמא, ואין זו טומאת אוכלין אלא טומאת הגוף!קושיה: שרץ מטמא במגע — הרי טומאה חמורה
- תשובה״במשא לא מטמא״ — הנושא שרץ בלי לנגוע בו אינו נטמא, שלא כנבלת בהמה המטמאה במשא; לפי תירוץ זה טומאה חמורה היא טומאה במגע ובמשא, ומה שחסר בשרץ הוא המשא. רש״י כותב שלדעתו אין לגרוס קטע זה — הקושיה ותירוצה — מפני שהתירוץ אינו עומד: גם נבלת עוף טהור אינה מטמאה במשא (אלא באכילתה, בבית הבליעה — רש״י לעיל), ובכל זאת נאמר למעלה שיש בה טומאה חמורה; נמצא שחיסרון המשא אינו מוציא מכלל טומאה חמורה.תשובה: שרץ אינו מטמא במשא, שלא כנבלת בהמה
- אמר מרהפרט הבא: יצא דם דגים ודם חגבים, מפני ״שכולו היתר״ — מה שאין כן בעוף ובבהמה, שיש במינם איסור והיתר. הגמרא תברר מיד מהו אותו היתר גמור שמבדיל דגים וחגבים משאר בעלי החיים.אמר מר: דם דגים וחגבים יצא — שכולו היתר
- מאי כולו היתר?מה פירוש כולו היתר? ״אילימא דחלבו מותר״ — שחלב הדגים והחגבים מותר באכילה, שלא כחלב בהמה האסור — הרי חיה, ״דחלבה מותר ודמה אסור״! אם כן היתר החלב אינו סיבה להוציא את הדם מן האיסור, שהרי בחיה שני הדברים מתקיימים יחד.ניסיון: חלבם מותר? — גם חלב חיה מותר ודמה אסור
- ואלא״ואלא״ — שמא הכוונה שאין בדגים ובחגבים איסור גיד הנשה, ובזה הם קלים מבהמה? והרי עוף, ״דלית ביה איסור גיד הנשה״ — גיד הנשה אינו נוהג בעוף — ובכל זאת דמו אסור; ואם כן גם היתר זה אינו ההבדל שמוציא דגים וחגבים מאיסור הדם.ניסיון: אין בהם גיד הנשה? — גם בעוף אין, ודמו אסור
- אלא״אלא מאי כולו היתר — דלא בעי שחיטה״: דגים וחגבים מותרים באכילה בלי שחיטה כלל, ובזה אין להם דמיון לעוף ולבהמה, שאין היתר לבשרם אלא בשחיטה.מסקנה: כולו היתר — שאינם צריכים שחיטה
עמוד ב · גמרא
״מה עוף שאין בו כלאים״ — אילו כלאים?
בקצרה — על מה הסוגיה
הברייתא אמרה שאילו נאמר עוף בלבד היינו מגבילים את איסור הדם לבהמה שאין בה כלאים.
הגמרא שואלת באילו כלאים מדובר — לא הרבעה וחרישה, שגם חיה ועוף אסורים בהן — ואביי מבאר: כלאי בגדים, שאין חייבים על נוצת העוף משום שעטנז.
- אמר מרהפרט הבא: אילו נאמר עוף בלבד הייתי אומר ״מה עוף שאין בו כלאים״ אף בהמה — רק בהמה שאין בה כלאים דמה אסור, ולא בהמה שיש בה כלאים — לכן ״תלמוד לומר בהמה״, לרבות כל בהמה. הגמרא תשאל מיד איזה סוג של כלאים חסר בעוף ומצוי בבהמה.אמר מר: מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה — נאמר בהמה
- כלאים דמאי?״כלאים דמאי״ — באילו כלאים אין העוף? ״אילימא כלאים דהרבעה וכלאים דחרישה״ — שאסור להרביע מין בשאינו מינו ולחרוש בשני מינים יחד — ״והתנן חיה ועוף כיוצא בהן״: המשנה בבבא קמא משווה חיה ועוף לשור ולכל בהמה גם לענין כלאים (רש״י), ואם כן יש כלאים בעוף!קושיה: הרבעה וחרישה? — הרי חיה ועוף כיוצא בהן
- אלא אמר אבייהכוונה לכלאי בגדים: ״שצימרו אין חייבין עליו משום כלאים״ — נוצת העוף שנארגה עם פשתן אינה שעטנז, שאין חייבים אלא על צמר כבשים (ולכן גם שיער פרה או סוס אינו כלאים). בזה שונה העוף מבהמה כצאן, שצמרה כלאים עם פשתן.אביי: כלאי בגדים — נוצת העוף אינה שעטנז
עמוד ב · גמרא
רב: דם שרצים לוקין עליו בכזית
בקצרה — על מה הסוגיה
רב אמר שלוקים על דם שרצים בכזית, והגמרא מקשה מברייתא ששונה שדם שרצים אסור ואין חייבין עליו.
התירוץ שאין בו כרת אבל יש לאו נדחה משני טעמים, ורבי זירא מעמיד: לוקה רק כשהתרו בו משום שרץ, לא משום דם.
- רב יהודה אמר רב״דם שרצים לוקין עליו בכזית״ — האוכל כזית מדם השרצים חייב מלקות; בתחילה הבינה הגמרא שלוקה משום איסור דם (רש״י).רב: על כזית דם שרצים לוקים
- מיתיביברייתא מונה דרגות באיסור הדמים: דם הטחול, דם הלב, דם הכליות ודם האברים — ״הרי אלו בלא תעשה״, לאו בלבד ולא כרת, שאינם דם הנפש (רש״י); ואילו דם מהלכי שתים ודם שרצים ורמשים — ״אסור ואין חייבין עליו״: יש בהם איסור, אבל אין לוקים עליהם (רש״י). ואיך אמר רב שלוקים על דם שרצים?קושיה: ברייתא — דם שרצים אסור ואין חייבין עליו
- תשובה״מאי אין חייבין עליו — כרת״: הברייתא שוללת מדם שרצים רק עונש כרת, ״אבל לאו מחייב״ — יש בו איסור לא תעשה, ועל הלאו לוקים; וזה מה שאמר רב, שלוקים עליו.תשובה: אין חייבין — כרת; אבל לאו ומלקות יש
- חדא… ועודשני טעמים שאי אפשר לפרש כך: ״חדא דהיינו רישא״ — אם גם בדם שרצים יש לאו בלי כרת, אין הבדל בינו לדם האברים שברישא, ולמה חילקה הברייתא לשני חלקים (רש״י)? ״ועוד, תנא מלאו נמי קא ממעט ליה״ — הברייתא הראשונה בסוגיה מיעטה דם שרצים גם מן הלאו של איסור הדם, ״דקתני יצא דם שרצים״ שאין בהן טומאה חמורה!קושיה: זהו הרישא; ועוד — הברייתא מיעטה שרצים אף מלאו
- רבי זירארב לא דיבר על הלאו של דם: ״התרו בו משום שרץ — לוקה״, שאיסור אכילת שרץ כולל גם את דמו, כפי שנלמד בפרק הראשון מן הכתוב וזה לכם הטמא — שדם השרץ ובשרו מצטרפים לכזית (רש״י); ״משום דם — אינו לוקה״, וזה מה שאמרה הברייתא.רבי זירא: לוקה כשהתרו משום שרץ, לא משום דם
עמוד ב · גמרא
רב: דם דגים שכינסו — אסור
בקצרה — על מה הסוגיה
רב אוסר דם דגים שכינסו בכלי, מפני שנראה כדם בהמה. הברייתא מתירה דם דגים אפילו לכתחילה;
ההעמדה שהברייתא מדברת בלא כינסו נופלת, שאם כן גם דם האדם שבאותה ברייתא אסור בלא כינסו — והרי דם שבין השיניים מוצצו ובולעו.
לכן: הברייתא מתירה כשיש בו קשקשים, ורב אוסר כשאין.
- רב״דם דגים שכינסו אסור״ — דם דגים שנאסף בכלי אסור באכילה. הטעם: הוא נראה כדם בהמה, והרואה יאמר שמותר לאכול דם (רש״י) — איסור משום מראית העין, לא מאיסור הדם עצמו.רב: דם דגים שכינסו בכלי — אסור, שנראה כדם בהמה
- מיתיביבסיפא של הברייתא שנשנתה בסוגיה הקודמת (רש״י) נאמר על דם דגים ודם חגבים שהם מותרים, ״ואפילו לכתחלה״ — ללא כל הסתייגות, ומשמע שאף דם דגים שנאסף בכלי מותר!קושיה: הברייתא — דם דגים מותר אפילו לכתחילה
- תשובה״ההיא בשלא כינסו״ — הברייתא מתירה דם דגים שנשאר כמות שהוא ולא נאסף בכלי, שאין בו מראית העין; ״כי קא אמר רב — בשכינסו״, שרק אז הוא נראה כדם בהמה.תשובה: הברייתא בלא כינסו; רב — בשכינסו
- דכוותהאם כך, ״דכוותה גבי מהלכי שתים״ — גם דם האדם שבאמצע אותה ברייתא, ששנוי בה שהוא אסור, מדבר בשלא כינסו — ״מי אסור״? הרי שנויה ברייתא: דם שעל גבי ככר — גוררו את הדם ואוכל את הככר, ודם של בין השיניים — ״מוצצו ובולעו ואינו חושש״. דם שעל הככר אינו כדם שכינסו ואין בו איסור אלא מצוה לפרוש ממנו בלבד, ודם שבין השיניים, שעדיין מחובר לגוף, אין בו אפילו זאת (רש״י). הרי שדם אדם שלא כינסו אינו אסור, והברייתא שאסרה דם אדם אינה יכולה לדבר בלא כינסו.קושיה: אז גם דם אדם בלא כינסו אסור? — והרי מוצצו ובולעו
- אלאהברייתא עוסקת גם בדם שכינסו, והחילוק אחר: ״כי תניא ההיא מתניתא״ — הברייתא מתירה כשיש בדם קשקשים, שאז ניכר לכל שהוא דם דגים ואין חשש שיתחלף בדם בהמה (רש״י); וכשאמר רב שהוא אסור — ״דלית ביה קשקשים״, שאינו ניכר, והרואה עלול לטעות.אלא: הברייתא — יש בו קשקשים; רב — אין בו קשקשים
עמוד ב · גמרא
רב ששת: דם מהלכי שתים — אפילו מצות פרוש אין בו
בקצרה — על מה הסוגיה
רב ששת אומר שבדם אדם אין אפילו מצוה לפרוש ממנו, והברייתא שונה שהוא אסור.
התירוץ, בראש דף כ״ב: הברייתא בדם שפירש מן האדם, ורב ששת בדם שלא פירש — כדם שבין השיניים.
בדף כ״ב מובאת גם גרסה אחרת, שדברי רב ששת נאמרו על ברייתת ״וזה לכם הטמא״.
- רב ששת״דם מהלכי שתים — אפילו מצות פרוש אין בו״: בדם האדם אין איסור כלל, ואף אין מצוה לפרוש ממנו לכתחילה, לא כאיסור ולא כמידת פרישה בעלמא (רש״י).רב ששת: בדם אדם אין אפילו מצוה לפרוש ממנו
- מיתיבישוב מאותה ברייתא: דם הטחול, הלב, הכליות והאברים — בלא תעשה; ״דם מהלכי שתים״ ודם שרצים ורמשים — ״אסור ואין חייבין עליו״: אין חיוב, אבל נאמר בו אסור, ומשמע שיש בו איסור ויש לפרוש ממנו!קושיה: הברייתא — דם מהלכי שתים אסור
- תשובהדף כ״בהברייתא ששנתה אסור — ״דפירש״ מן האדם, לתוך כלי או על גבי ככר (רש״י); וכשאמר רב ששת שאין בו אפילו מצות פרישה — ״בדלא פירש״. כך שנויה ברייתא: דם שעל גבי ככר — ״גוררו ואוכלו״ את הככר, שהדם כבר פירש מן האדם; ואילו דם של בין השיניים — ״מוצץ ובולע ואינו חושש״, שעדיין לא פירש, ואין בו שום מצוה לפרוש.תשובה (דף כב): הברייתא בדם שפירש; רב ששת — שלא פירש
חשבו לפני שממשיכים
דם שעל גבי ככר — הברייתא אומרת לגרור אותו ולאכול את הככר; דם שבין השיניים — מוצצו ובולעו ואינו חושש. שניהם דם אדם שלא נאסף בכלי. מה מבדיל ביניהם?
דם שעל הככר כבר פירש מן האדם — ואף שאין בו איסור גמור כדם שכינסו, יש בו מצוה לפרוש (רש״י); דם שבין השיניים עדיין מחובר לגוף — לא פירש — ואין בו אפילו מצות פרישה. על דם כזה אמר רב ששת שאפילו מצות פרוש אין בו, ואילו הברייתא ששנתה אסור מדברת בדם שפירש.
הסוגיה ממשיכה בדף כ״ב
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות להעמקה
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- SW Daf — Simon Wolf — תרשימים, מפות ודפי מקורות לדף — מקושרים במקור (באדיבות Simon Wolf)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.