כריתות י׳

בסוף דף ט׳ נשאלה בעיא על שיטת רבי יהודה במשנה. לדעתו ״ולד שני״, ולד שנולד בתוך ימי הלידה של הראשון, נחשב כאילו אינו לענין קרבן: אין מביאים עליו קרבן נוסף, כי עוד לא הגיעה שעה שראוי להקריב בה על הראשון. השאלה שנשארה פתוחה היא אם כך גם לענין ימי טומאה וטהרה.

״בטומאה מה לי אמר רבי יהודה?״ צד אחד בבעיא: רבי יהודה אמר שהוולד השני כלא היה רק לענין קרבן. אבל לענין ימי טומאה וטהרה הוא נחשב קיים: ימי הטומאה של השני מפסיקים את ימי הטהרה של הראשון, היולדת משלימה אחר כך את ימי הטהרה של הראשון, ורק אז מונה ימי טהרה לשני.

״או דלמא חומרא הוא דאית ליה״: הצד השני: רבי יהודה מחמיר בלבד, וימי הטומאה של השני אכן נוהגים. אבל השלמת ימי הטהרה של הראשון היא קולא, כי בימים האלה היא טהורה אפילו אם תראה דם, ו״קולא לית ליה״.

רב הונא מסורא מביא ראיה מברייתא: ״יולדת, שוחטין וזורקין עליה״ את הפסח ביום ארבעים ללידת זכר וביום שמונים ללידת נקבה, כי בליל חמישה עשר בניסן היא יכולה לאכול ממנו.

״עד כאן? טמאה היא!״ ביום הארבעים היא עדיין מחוסרת כפרה, כי קרבנה יובא רק ביום הארבעים ואחד, ולכן בליל חמישה עשר עדיין אסורה בקדשים. איך שוחטים עליה את הפסח?

״הא מני? רבי יהודה היא״, שאמר ״ולד שני כמאן דליתיה דמי״. הברייתא עוסקת באשה שילדה שני זכרים יום אחר יום, וערב הפסח חל ביום הארבעים של השני, שהוא יום ארבעים ואחד של הראשון. השני אינו נחשב, ולכן היא ראויה להביא את קרבנה על הראשון. (רש״י: שוחטים עליה אף שהיא מחוסרת כפרה, והיא מביאה כפרתה אחר שחיטת הפסח ואוכלת בלילה.)

״ואי אמרת בטומאה סבירא ליה… כמאן דאיתיה דמי״: אם רבי יהודה רואה את השני כקיים לענין טומאה, שמיני לראשון הוא שביעי לשני, וטומאתו מפסיקה את מניין הראשון והיא צריכה להשלימו (רש״י). אז ״היכי שחטינן עלה״ ביום ארבעים? ״לאורתא נמי לא מציא אכלה״: גם בלילה עוד לא הביאה קרבנה ואינה יכולה לאכול.

״אלא לאו שמע מינה״: לרבי יהודה ולד שני כמאן דליתיה דמי ״לטהרה ולטומאה״ כאחד, וימי הטומאה והטהרה שלו עולים במניין הטהרה של הראשון (רש״י).

״לעולם אימא לך״: לרבי יהודה השני כקיים גם לטומאה וטהרה, ״וכי תניא ההיא בפסח הבא בטומאה״: כשרוב הציבור נטמאו בטומאת מת, הפסח נאכל בטומאה, ולכן לא מפריע שהיא מחוסרת כפרה. לפי רש״י הברייתא אינה עוסקת בולד שני כלל אלא בכל יולדת.

״ומי אכלה? והתנן״: פסח הבא בטומאה ״לא יאכלו ממנו זבים וזבות, נדות ויולדות״, אלא רק טמאי מת. איך יולדת אוכלת ממנו?

״ההיא לא אכלן כי לא טבילן״: המשנה עוסקת במי שעדיין לא טבלו. ״כי תניא ההיא״, בברייתא על יולדת, ״דהא טבלה״: היא כבר טבלה בליל השמיני ללידה, בגמר ימי טומאתה.

״אי הכי, משמיני דיליה הוא דחזיא!״ אם כבר טבלה, ראויה כבר מהיום השמיני לשחוט עליה ולאכול. למה הברייתא נוקטת דווקא יום ארבעים?

״משמיני לא חזיא״: התנא ״קסבר טבול יום דזב כזב דמי״. מי שטבל וממתין להערב השמש נחשב כזב לענין זה, והיולדת מהיום השמיני עד סוף היום הארבעים היא ״טבולת יום ארוך״, ולכן אינה אוכלת.

״אי הכי, ביום ארבעים נמי לא חזיא!״ גם ביום הארבעים, אפילו בלילה, היא עדיין מחוסרת כפרה, ואם הטבול יום נחשב כזב, אף מחוסר הכפורים ייחשב כזב ולא יאכל (רש״י).

לאיי, ביום ארבעים כן חזיא: התנא ״קסבר מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי״. מי שטבל והעריב שמשו ואינו מחוסר אלא קרבן מותר לאכול מפסח הבא בטומאה, ולכן במוצאי יום הארבעים היא אוכלת.

״ולרבא, דאמר מחוסר כפורים דזב כזב דמי״, שאינו סובר כמו התנא של הברייתא, ״הא מתניתא היכי מתרץ לה?״ איך הוא מיישב את הברייתא?

אמר רב אשי: רבא מעמיד את הברייתא ״ביום ארבעים ליצירת זכר וביום שמונים ליצירת נקבה״: לא בימי הטהרה שאחרי לידה, אלא באשה שהפילה ביום הארבעים להריונה. זו דעת רבי ישמעאל, שזמן יצירת זכר ארבעים ואחד יום ושל נקבה שמונים ואחד, ולכן המפילה לפני כן אינה יולדת כלל: אין עליה טומאת לידה ואינה מחוסרת כפרה, ושוחטים עליה את הפסח בו ביום (רש״י). כך אין צורך בשיטה שמחוסר כפורים של זב אינו כזב.

״סוף סוף, תיפוק לי דטמאה היא משום נדה!״ גם אם לפי רבי ישמעאל ההפלה ביום הארבעים אינה לידה, הרי בשעת ההפלה יצא דם, והיא טמאה שבעה ימים כנדה. איך שוחטים עליה את הפסח בו ביום?

עוסקים ״בלידה יבישתא״, הפלה שלא יצא בה דם כלל (רש״י: בלא דם). ממילא אין כאן טומאת נדה, וההפלה עצמה אינה לידה, ולכן היא טהורה ושוחטים עליה.

״אי הכי, מאי למימרא?״ אם אין כאן לידה וגם לא יצא דם, פשוט שהיא טהורה ושוחטים עליה. מה החידוש שהברייתא באה ללמד?

״מהו דתימא״: היינו חושבים ש״אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם״: ״הקבר״ כאן הוא הרחם (רש״י), ופתיחתו ביציאת הוולד חייבת להביא דם, גם אם לא נראה. לפי זה היא טמאה כנדה בכל הפלה. ״קא משמע לן״: אפשר שהרחם ייפתח בלא דם, ואז היא טהורה. אחר כך הגמרא שבה לבעיא בדעת רבי יהודה.

״אמר רבי שמעיה, תא שמע״: ברייתא על הפסוק ״וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה״ (ויקרא יב, ה). ״ששים, יכול בין רצופין בין מפוזרין?״ כלומר, אם הפילה באמצע ונטמאה, תשלים אחר כך את ימי הטהרה של הראשון. ״תלמוד לומר יום״: מה יום רצוף, אף ששים כולן רצופין.

״מני? אלימא רבנן, מי אית להו לרבנן מפוזרין?״ לחכמים המפלת בתוך ימי הלידה מונה רק לוולד השני ואינה משלימה את הראשון, ולכן אצלם אין ״מפוזרין״ שהפסוק צריך לשלול.

״אלא לאו רבי יהודה היא״, ומכך שהברייתא נותנת לה ששים רצופים ״שמע מינה״: ״חומרא אית ליה, קולא לית ליה״. ימי הטומאה של השני נוהגים, אבל אינו משלים ימי טהרה לראשון.

״לא, לעולם רבנן היא״, ו״הכא במאי עסקינן״: ״ליולדת זכר מתוך שמונים של נקבה״. כשאשה ילדה זכר בתוך שמונים הימים של נקבה, ימי הזכר כלים לפני שמונים של הנקבה, ושם היה מקום לומר שחכמים אינם מונים לשני אלא משלימים לנקבה ימי טהרה כנגד ימי הטומאה של הזכר (רש״י). הברייתא באה לומר שגם שם ששים ושישה הימים רצופים.

״סוף סוף, שלמין יומי דקדמאה, ועד כאן דבתראה לא שלמין״: מציאות כזו אינה קיימת. הריון חדש אחרי הלידה הראשונה אינו נעשה ולד זכר לפני היום החמישים וארבעה (ארבעה עשר ימי הטומאה של הנקבה וארבעים יום ליצירת הזכר, רש״י), ולכן ימי הזכר תמיד נמשכים אחרי שמונים של הנקבה. כיון ש״רבנן לולד שני מנו״, אצלם אין שום מצב של ״מפוזרין״.

״אלא משכחת לה לרבנן ביולדת תאומים״: שני עוברים שנתעברו יחד (רש״י), נקבה נולדה ראשונה וזכר אחריה, ״וכגון דילידתיה לזכר בתראה בעשרים ליומי טהרה״, ביום העשרים לימי הטהרה של הנקבה (רש״י: עשרים לאו דווקא), וצריכה לשמור לו שבעה ימי טומאה של לידה. כאן ימי הזכר כלים לפני שמונים הימים של הנקבה, ויש מקום לחשוב שימי הטהרה של הנקבה נפסקו ויושלמו אחר כך.

״והכי קאמר״ הברייתא: יכול בתאומים, נקבה תחילה וזכר אחריה, ״תפסיק טומאה דלידה במיצעי״, ו״נימני לה ששה וששים מפוזרין״, כלומר תוסיף לנקבה שבעה ימי טהרה אחרי השמונים כנגד ימי הטומאה של הזכר (רש״י)? ״תלמוד לומר יום״: מה יום כולו רצוף, אף ששים כולם רצופין. כך הברייתא מתיישבת גם לחכמים, והראיה של רבי שמעיה נדחית.

״אמר אביי, תא שמע״: ברייתא על ימי הטהרה של יולדת זכר: ״שלשים יכול בין רצופין בין מפוזרין?״ ״תלמוד לומר יום״: מה יום כולו רצוף, אף שלשים רצופין.

״מני הא? אלימא רבנן״, ו״מי אית להו לרבנן מפוזרין״? הרי ״אמרי רבנן: לולד שני מניא״, הם מונים לשני ולא משלימים את הראשון.

״אלא לאו רבי יהודה היא, ושמע מינה: חומרא אית ליה, קולא לית ליה״. גם כאן הברייתא מתאימה רק לרבי יהודה, שמטיל ימי טומאה על השני אך אינו משלים ימי טהרה לראשון.

״ועוד אמר רב אשי, תא שמע״: ברייתא על ״וששת ימים״: ״יכול בין רצופין ובין מפוזרין?״ למשל, שהפילה ביום השישים ושלושה ותמנה ימי טומאה לשני ותשלים שלושה ימי טהרה לראשון. ״תלמוד לומר ששים״: מה ששים כולן רצופין, אף ששה כולן רצופין.

״מני? אלימא רבנן, מי אית להו מפוזרין?״ ״האמרי רבנן: לולד שני מניא״, ולכן אצלם אין ספירה מפוזרת.

״אלא לאו רבי יהודה היא, ושמע מינה: חומרא אית ליה, קולא לית ליה? שמע מינה.״ שלוש הראיות מסכימות: לרבי יהודה ימי הטומאה של השני נוהגים (חומרא), אבל הוא אינו משלים ימי טהרה לראשון (קולא), וזה הצד השני בבעיא.

חמישה עניינים שמביאים בהם ״קרבן עולה ויורד״, קרבן שמשתנה לפי מצבו הכלכלי של המביא: ״שמיעת קול״ (נשבע לשקר שאינו יודע עדות לחברו), ״בטוי שפתים״ (שבועת שקר בענין אחר), ״טומאת מקדש וקדשיו״ (נכנס למקדש או נגע בקדשים בטומאה), יולדת ומצורע.

״יש מביא בדלות ועשירות, ויש מביא בדלות ובדלי דלות.״ עשירות היא בהמה, כשבה או שעירה, דלות היא תורים או בני יונה, ו״דלי דלות״ היא עשירית האיפה (רש״י).

״יולדת מביאה בדלות ועשירות״: בעשירות כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת, ובדלות שני עופות. גם מצורע בדלות ובעשירות. ו״שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו״ בשלוש הדרגות: כשבה או שעירה, שני עופות, ועשירית האיפה למנחה.

ברייתא נוספת: ״יש מביא אחד תחת אחד, שנים תחת שנים, שנים תחת אחד, אחד תחת שנים״, ו״מכאן אתה למד לעשירית האיפה בפרוטה״: שווי עשירית האיפה הוא פרוטה.

הברייתא מפרטת: ״יולדת אחת תחת אחת״, פרידה אחת (עוף) תחת כבש; ״מצורע שתי פרידין תחת שני כבשים״; שלושת האחרים מביאים ״שתי פרידין תחת כבשה אחת״, ו״עשירית האיפה תחת שתי פרידין״, אחד תחת שנים.

מנלן שעשירית האיפה שווה פרוטה? מנין לנו הלימוד הזה?

מתחילים מברייתא: ״האומר הרי עלי בסלע למזבח מביא כבש״, כי ״אין דבר קרב בסלע אלא כבש״. כלומר כבש שווה סלע.

ממאי? מנין שכבש שווה סלע?

התורה אמרה ״איל אשם בכסף שקלים״: שני שקלים, שני סלעים בלשון חכמים. כבש הוא בכל התורה בן שנה, ומכאן שאיל הוא בן שתי שנים (רש״י). לכן ״מכלל דכבש בן שנה בסלע״: חצי ממחיר האיל. וכבש בן שנה הוא קרבן העשירות של היולדת, כדכתיב ״כבש בן שנתו״.

ובדלות: ״תנן: עמדו קינין בו ביום ברבעתים״, כל קן ברובע דינר, שהוא אחד משישה עשר בסלע. לפי רש״י יש ברובע דינר ארבעים ושמונה פרוטות.

״ומדחס רחמנא עליה דדלות למיהוי חד משית עשר בעשירות״: התורה חסה על מי שמביא דלות והפחיתה אותו לאחד משישה עשר מהעשירות. כך ״חס רחמנא עליה דדלי דלות״ והפחיתה אותו לאחד משישה עשר מהדלות.

״דלות כמה הויא? ריבעא״, רובע דינר, והוא ״ארבעים ותמניא פריטי״. ״חד משית עשר״ ממנו הוא ״תלתא פריטי״, שלוש פרוטות.

אם כך, מה ש״קתני: מכאן אתה למד לעשירית האיפה בפרוטה, אמאי פרוטה?״ עשירית האיפה היא אחד משישה עשר מהדלות, והחשבון נותן שלוש פרוטות ולא פרוטה אחת.

״תנא מיולדת יליף״: היולדת מביאה ״פרידה אחת תחת כבש״, חצי קן, שמינית דינר (עשרים וארבע פרוטות לפי רש״י), ״חד מתלתין ותרין דכבש״, ולא רבע דינר.

״ועד כאן, דלי דלות כמה הוי״? נניח שאת הדלות למדים מיולדת. אבל ביולדת אין דלי דלות כלל; הוא נאמר רק בשמיעת הקול, בטוי שפתים וטומאת מקדש, ושם הדלות היא קן שלם, אחד משישה עשר מהכבש. לכן את היחס בין דלות לדלי דלות לומדים מהחשבון שיצא מ״כבש ואיל״: ״חד משית עשר בדלות״. אחד משישה עשר מעשרים וארבע הפרוטות של פרידת היולדת הוא ״פרוטה ופלגא״, פרוטה וחצי, ולא פרוטה (רש״י).

״אמר רבא: כולה מילתא מיולדת יליף״: היחס שבו חסה התורה על היולדת, דלות אחד ״מתלתין ותרין״ מהעשירות, חל גם בדלי דלות: אחד משלושים ושנים מהדלות.

״אי הכי, נכי ריבעא דפרוטה הוי!״ עשרים וארבע חלקי שלושים ושניים הם שלושה רבעי פרוטה, פחות מפרוטה.

״הכי נמי״, באמת החשבון פחות מפרוטה, ״אלא דלאו אורח ארעא לאיתויי פחות מפרוטה למקום״. אין דרך ארץ להביא לה׳ דבר ששווה פחות מפרוטה, ולכן הברייתא קבעה פרוטה.

״מה בין שפחה לבין כל העריות?״ שפחה חרופה אינה שווה לשאר העריות ״לא בעונש ולא בקרבן״. המשנה מפרטת את ההבדלים.

״כל העריות בחטאת, ושפחה באשם״: הבא על ערוה בשוגג מביא חטאת, והבא על שפחה חרופה מביא אשם.

״כל העריות בנקבה, ושפחה בזכר״: חטאת יחיד היא כשבה או שעירה, ואילו אשם השפחה הוא איל, זכר.

״כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוין במכות ובקרבן״: אם התרו בהם ועשו במזיד שניהם לוקים, ואם שגגו שניהם מביאים חטאת, כי בעריות יש כרת במזיד וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת (רש״י).

״ובשפחה לא השוה לא האיש לאשה במכות, ולא השוה אשה לאיש בקרבן״: רק האשה לוקה, ורק האיש מביא אשם. הגמרא תבאר את המקורות (רש״י).

״עשה בהן את המערה כגומר״: בעריות מי שהחל ביאה ולא גמר חייב כמו שגמר. בשפחה אינו חייב עד שיגמור את ביאתו, כי נאמר בה שכבת זרע, ביאה הראויה להזריע (רש״י).

בעריות ״חייב על כל ביאה וביאה״, קרבן לכל ביאה. בשפחה, כפי שנאמר בפרק הקודם (רש״י), מביא קרבן אחד על ביאות הרבה.

״זו חומר החמיר בשפחה״: חומרה אחת שהתורה החמירה בשפחה לעומת שאר העריות. המשפט נמשך בתחילת הדף הבא.

״שעשה בה את המזיד כשוגג״: בשפחה גם המזיד וגם השוגג מביאים אשם, ואילו בעריות רק השוגג מביא חטאת.

״איזו שפחה?״ המשנה שואלת על מי מדובר בפרשת שפחה חרופה, ומביאה שלוש דעות.

רבי יהודה: ״כל שחציה שפחה וחציה בת חורין״, שנאמר ״והפדה לא נפדתה״: פדויה ואינה פדויה לגמרי, כגון שפחה שהיו לה שני אדונים ואחד מהם שיחרר אותה.

רבי ישמעאל: ״זו היא שפחה ודאית״, שפחה גמורה.

רבי אליעזר בן יעקב: ״כל עריות מפורשות״, כולן נאמרו בפירוש בבנות חורין, ״ושיור אין לנו אלא חציה שפחה וחציה בת חורין״. רק היא נשארה מחוץ לשאר העריות, ולכן עליה מדברת הפרשה (רש״י).