ברכות ט׳

בין עלות השחר להנץ: לילה או יום, ומה פסק ר׳ יהושע בן לוי

1. רקעבסוף דף ח׳ הובאה דעת ר׳ שמעון שאדם יכול לקרוא קריאת שמע פעמיים סמוך לעלות השחר — פעם אחת של לילה ופעם אחת של יום. בנוסח הראשון הקשו ויישבו שהזמן הוא לילה ומכונה ״יום״ משום שיש שכבר קמים. כעת הקושיה חוזרת בנוסח שמסר ר׳ שמעון בשם ר׳ עקיבא: שם הזמן הזה מכונה ״יום״, ובכל זאת אחת הקריאות בו נחשבת של לילה — ואם זה יום, איך יוצאים בו ידי קריאת שמע של ערבית?בנוסח ר׳ עקיבא הזמן נקרא יום, ואיך יוצאים בו ערבית
2. תירוץלא, ״לעולם יממא הוא״: השעה שבין עלות השחר להנץ היא יום, ולכן אפשר לקרוא בה קריאת שמע של שחרית. ומה שכינה אותה ״לילה״ (כלומר, שיוצאים בה גם ידי קריאת שמע של ערבית) — ״דאיכא אינשי דגנו״: יש אנשים שעדיין ישנים בשעה זו, ולכן הזמן עדיין נחשב ״ובשכבך״ (רש״י: ״וקרינא ביה ובשכבך״). זו תמונת הראי של התירוץ בנוסח הקודם, שם אמרו שזה לילה ומכונה ״יום״ כי יש שכבר קמים.זה יום; נקרא לילה רק משום שיש אנשים שעדיין ישנים
3. פסק והסתייגותר׳ אחא בר חנינא משם ר׳ יהושע בן לוי: ״הלכה כר׳ שמעון״ שאמר משם ר׳ עקיבא. ר׳ זירא מוסיף תנאי: ״ובלבד שלא יאמר השכיבנו״. ״השכיבנו״ היא בקשה לשכב בשלום, והיא שייכת לתחילת הלילה; בשעה זו הזמן הוא סוף זמן השכיבה ולא תחילתה (רש״י).הלכה כר׳ שמעון, אך בלי ברכת השכיבנו
4. דיוק במסירהרב יצחק בר יוסף, כשבא מארץ ישראל, מקום ר׳ יהושע בן לוי, העיר שהדברים שנאמרו בשמו ״לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא״: ר׳ יהושע בן לוי לא קבע הלכה מפורשת, אלא רק מתוך דבריו הסיקו שזו דעתו.לא נאמר בפירוש בשם ר׳ יהושע בן לוי, אלא הוסק מדבריו
5. המעשה והמסקנההראיה למה שהוסק: זוג חכמים ״אשתכור בהלולא״ של בנו של ר׳ יהושע בן לוי, נרדמו, והתעוררו אחרי עלות השחר בלי ערבית. הם באו לשאול אותו, והוא השיב: ״כדאי הוא ר׳ שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק״. כלומר הלכה כמותו רק כשיש דוחק, ולא באופן קבוע (רש״י: ״שלא בשעת הדחק — לא״).אפשר לסמוך על ר׳ שמעון רק בשעת הדחק

בני רבן גמליאל: האם חכמים חולקים עליו?

1. המעשה במשנהבמשנה מסופר שבניו של רבן גמליאל באו ושאלו את אביהם אם מותר להם לקרוא קריאת שמע אחרי חצות הלילה.בני רבן גמליאל שאלו אם מותר לקרוא אחרי חצות
2. תמיהה״ועד השתא לא שמיע להו״ דעת רבן גמליאל? הרי דעתו הידועה היא שהזמן נמשך עד עלות השחר, ובניו ודאי שמעו אותה. מה אפוא שאלו?קושיה: הרי ידעו שדעת אביהם היא עד עלות השחר
3. תירוץהם לא שאלו מה דעתו. שאלתם הייתה: ״רבנן פליגי עילווך״, כלומר האם חכמים חולקים עליו ביסוד הדין (ואז הלכה כרבים, כי הוא יחיד), ״או דלמא רבנן כוותך״, שזמן קריאת שמע מן התורה הוא כל הלילה, ו״עד חצות״ אינו אלא הרחקה (רש״י: זירוז לקרוא מוקדם, אבל מי שנאנס עדיין חייב).הם שאלו אם חכמים חולקים ביסוד הדין או רק מרחיקים
4. תשובת רבן גמליאלרבן גמליאל משיב: ״רבנן כוותי סבירא להו״, ו״חייבין אתם״ לקרוא — זמן החיוב עדיין לא עבר, ו״עד חצות״ אינו אלא הרחקה מן העבירה. רש״י מדייק שהגרסה היא ״חייבין״ ולא ״מותרים״: היתר לקרוא אחרי הזמן אינו חידוש, שהרי שנינו שגם הקורא אחרי זמנו ״לא הפסיד״, כקורא בתורה. החידוש הוא שמי שנאנס ולא קרא לפני חצות עדיין מחויב, ויוצא ידי קריאת שמע בזמנה.רבן גמליאל: חכמים כמותי, וחייבים לקרוא אחרי חצות
5. המשך המשנההמשנה ממשיכה: ולא זו בלבד, אלא ״כל מה שאמרו חכמים עד חצות״ — מצוותו נמשכת עד עלות השחר.כל מה שחכמים אמרו עד חצות מצוותו עד עלות השחר
6. תמיהה״ורבן גמליאל מי קאמר עד חצות״? הוא סבור שהזמן נמשך עד השחר, ואינו אומר ״עד חצות״ — אז מה פשר הלשון ״ולא זו בלבד אמרו״?קושיה: רבן גמליאל לא אמר עד חצות, אז למה ולא זו בלבד
7. תירוץרבן גמליאל מדבר אל בניו כך: ״אפילו לרבנן״ שאומרים ״עד חצות״, מצוותה נמשכת עד עלות השחר, ו״עד חצות״ אצלם הוא כדי להרחיק אדם מן העבירה. ״ולא זו בלבד״ מתייחס אפוא לדבריהם של חכמים.גם לחכמים המצווה עד השחר, וחצות הוא הרחקה בלבד

אכילת הפסח: עד חצות או עד עלות השחר

1. המשנהבמשנה מנה רבן גמליאל דברים שמצוותם עד עלות השחר, ובהם ״הקטר חלבים״ ואברים על המזבח.המשנה מונה הקטרת חלבים ואברים עד עלות השחר
2. דיוק״ואילו אכילת פסחים לא קתני״: אם הפסח היה נאכל עד עלות השחר, היה מקומו ברשימה. משמע שמצוות אכילתו אינה נמשכת עד השחר.דיוק: אכילת פסח לא נמנתה, משמע שאינה עד השחר
3. ורמינהיברייתא סותרת: ״קריאת שמע ערבית, והלל בלילי פסחים, ואכילת פסח״ — כולם מצוותם עד שיעלה עמוד השחר. הרי אכילת פסח כן נאכלת עד השחר!קושיה: ברייתא אומרת שאכילת פסח עד עלות השחר
4. תירוץרב יוסף: ״לא קשיא״, אלה שתי שיטות. המשנה כר׳ אלעזר בן עזריה (חצות), והברייתא כר׳ עקיבא (שחר).רב יוסף: המשנה כר׳ אלעזר, הברייתא כר׳ עקיבא
5. שיטת ר׳ אלעזר בן עזריהר׳ אלעזר בן עזריה לומד גזרה שווה: נאמר באכילת הפסח ״בלילה הזה״, ונאמר במכת בכורות ״בלילה הזה״. מכת בכורות הייתה בחצות, ולכן גם אכילת הפסח נמשכת עד חצות.ר׳ אלעזר: גזרה שווה ממכת בכורות, ולכן הפסח עד חצות
6. שיטת ר׳ עקיבאר׳ עקיבא חולק: הרי כבר נאמר בחפזון, והפסח נאכל עד שעת החפזון של יציאה, כלומר עד הבוקר (רש״י: ״לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר״). אם כן, ״מה תלמוד לומר בלילה״?ר׳ עקיבא: בחפזון הוא עד הבוקר, אז למה נכתב בלילה
7. תירוץר׳ עקיבא משיב בעצמו: בלי ״בלילה״ יכול היה לחשוב שהפסח נאכל ״כקדשים ביום״ — כמו תודה, שאכילתה מתחילה ביום שחיטתה ונמשכת עד הבוקר (רש״י, ״ביום קרבנו יאכל״); הפסח נשחט ביום י״ד, והיה אפשר לאכלו כבר ביום. לכן נאמר ״בלילה״: בלילה הוא נאכל, ולא ביום. לשיטתו ״בלילה״ אינו קובע את סוף הזמן, שזה נלמד מ״בחפזון״.בלילה בא למעט אכילה ביום, כשאר קדשים
8. קושיהבשלמא לר׳ אלעזר בן עזריה, שיש לו גזרה שווה, צריך את המילה ״הזה״. אבל לר׳ עקיבא, שאינו לומד גזרה שווה, ״האי הזה מאי עביד ליה״? למה נכתב?קושיה: לר׳ עקיבא, מה תפקיד המילה הזה
9. תירוץ״הזה״ בא ״למעוטי לילה אחר״. הייתי יכול לומר: פסח הוא קדשים קלים כמו שלמים, ושלמים נאכלים שני ימים ולילה אחד; אז הפסח יאכל שני לילות ויום אחד שביניהם. לכן נאמר ״בלילה הזה״ — בלילה הזה נאכל, ולא בלילה אחר.הזה מלמד שהפסח לא נאכל שני לילות כשלמים
10. קושיהואם כן, ר׳ אלעזר בן עזריה, שמשתמש ב״הזה״ לגזרה שווה, מנין לו שאין הפסח נאכל שני לילות?קושיה: ר׳ אלעזר, מנין שהפסח לא נאכל שני לילות
11. תירוץמ״לא תותירו עד בקר״: אם אסור להשאיר מהפסח עד הבוקר, ודאי שאי אפשר להשאירו עד הלילה השני. אין צורך בפסוק נוסף.מלא תותירו עד בקר לומדים שאין אוכלים לילה שני
12. קושיהומקשים בכיוון ההפוך: ״ורבי עקיבא״ — אם ״לא תותירו עד בקר״ כבר מלמד שהפסח אינו נאכל לילה שני, למה הוא צריך לשם כך את ״הזה״?קושיה: למה לר׳ עקיבא לא די בלא תותירו
13. תירוץ״אי מהתם״ — מ״לא תותירו״ בלבד — הייתי אומר ש״בקר״ הוא ״בקר שני״, כי התורה לא מציינת איזה בוקר. לכן צריך ״בלילה הזה״ כדי למעט לילה אחר.לר׳ עקיבא, בקר עלול להיות הבוקר השני
14. דחייהר׳ אלעזר בן עזריה משיב: ״כל בקר — בקר ראשון הוא״. בוקר סתם בתורה הוא הבוקר הראשון, ולכן ״לא תותירו עד בקר״ מספיק.ר׳ אלעזר: בוקר סתם הוא תמיד הבוקר הראשון

מחלוקת מקבילה ושורש המחלוקת: חפזון מצרים או חפזון ישראל

1. מחלוקת מקבילה״הני תנאי כהני תנאי״: אף ביניהם הייתה מחלוקת מקבילה. הפסוק בדברים אומר: ״בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים״. שלושה זמנים אלה אינם שווים, ולכן התנאים מחלקים אותם בין שלבי המצווה (רש״י: בערב — שחיטה, כבוא השמש — אכילה, מועד צאתך — בוקר).בפסוק בדברים שלושה זמנים, והתנאים נחלקו איך לחלקם
2. ר׳ אליעזרר׳ אליעזר: בערב אתה זובח, ״כבוא השמש״ אתה אוכל, ו״מועד צאתך״ אתה שורף את השאריות. לפיו האכילה מוגבלת עד חצות, כשיטת ר׳ אלעזר בן עזריה.ר׳ אליעזר: שוחטים בערב, אוכלים בלילה, ושורפים בבוקר
3. ר׳ יהושער׳ יהושע: ״בערב״ זובח, ״כבוא השמש״ אוכל, ו״עד מתי אתה אוכל והולך״ — עד מועד צאתך ממצרים, כלומר עד הבוקר. זו שיטת ר׳ עקיבא (רש״י).ר׳ יהושע: אוכלים עד הבוקר, כשיטת ר׳ עקיבא
4. ר׳ אבאר׳ אבא: ״הכל מודים״ שישראל נגאלו בערב (״הוציאך ה׳ אלהיך ממצרים לילה״), אבל יצאו בפועל רק ביום (״ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה״). גם ר׳ עקיבא מודה שמחצות והלאה הייתה שעת חפזון למצרים לשלח אותם (רש״י).ר׳ אבא: כולם מודים שהגאולה החלה בערב ויציאתם הייתה ביום
5. על מה נחלקוואם כולם מודים בכך, ״על מה נחלקו״? על פירוש ״חפזון״. ר׳ אלעזר בן עזריה סבור שזה ״חפזון דמצרים״ — המצרים מיהרו לשלחם בחצות מפחד מכת בכורות (רש״י).ר׳ אלעזר: חפזון הוא של מצרים, ולכן חצות
6. שיטת ר׳ עקיבאר׳ עקיבא סבור שזה ״חפזון דישראל״: ישראל נחפזו לצאת, והם לא יצאו אלא בבוקר (רש״י: ״לא שמעו להם לצאת עד בקר״).ר׳ עקיבא: חפזון הוא של ישראל, ולכן בוקר
7. תניא נמי הכיברייתא תומכת בר׳ אבא: ״הוציאך ה׳ אלהיך ממצרים לילה״ — וכי בלילה יצאו? והרי יצאו ביום! אלא, ״התחילה להם גאולה מבערב״.ברייתא: הגאולה החלה בערב, והיציאה בפועל ביום

דרשות אגדה על יציאת מצרים והשליחות

1. ״נא״ — בקשהבפסוק ״דבר נא באזני העם״ המילה נא היא לשון בקשה. אמרו בבית ר׳ ינאי: ה׳ ביקש ממשה לבקש מישראל, בבקשה, שישאלו ממצרים כלי כסף וזהב, כדי ״שלא יאמר״ אותו צדיק —ה׳ ביקש מישראל, בבקשה, לשאול כלי כסף וזהב
2. הסיבהאותו צדיק הוא אברהם (רש״י): שלא יאמר ש״ועבדום וענו אתם״ התקיים בבניו, אבל ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ לא התקיים.כדי שאברהם לא יטען שההבטחה לרכוש גדול לא קוימה
3. תגובת ישראלישראל השיבו: ״ולואי שנצא בעצמנו״! המשל: אסיר שמבטיחים לו שמחר יוציאו אותו וייתנו לו ממון רבות, והוא מבקש: הוציאוני היום ואיני מבקש כלום.ישראל: אנחנו מוותרים על הכסף, רק שנצא כבר
4. ״וישאלום״ר׳ אמי: ״וישאלום״ מלמד ״שהשאילום בעל כרחם״. נחלקו מי נעשה בעל כרחו: איכא דאמרי של המצרים, ואיכא דאמרי של ישראל.ר׳ אמי: ההשאלה הייתה בעל כרחם, ונחלקו של מי
5. הדעה הראשונהמי שאומר בעל כרחם של מצרים — מהכתוב ״ונות בית תחלק שלל״: שלל נוטלים בעל כרחו של האויב.בעל כרחם של מצרים, כי שלל נלקח בעל כרחו
6. הדעה השנייהומי שאומר בעל כרחם של ישראל — ״משום משוי״: ישראל לא רצו להעמיס על עצמם משא כבד בדרך.בעל כרחם של ישראל, משום טורח המשא
7. ״וינצלו״בפסוק ״וינצלו את מצרים״ נחלקו אמוראים: ר׳ אמי — ״כמצודה שאין בה דגן״ (ציידי עופות זורקים דגן ללכוד עופות; מצודה ריקה אינה מושכת, כך המצרים התרוקנו מממונם — רש״י).ר׳ אמי: מצרים נעשו כמצודה שאין בה דגן
8. ריש לקישריש לקיש — ״כמצולה שאין בה דגים״: בעומק הים אין דגים, כי הם מצויים רק במקום יש מזון (רש״י).ריש לקיש: מצרים נעשו כמצולה שאין בה דגים
9. ״אהיה אשר אהיה״ה׳ אמר למשה לומר לישראל: ״אני הייתי עמכם בשעבוד זה״, ו״אני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות״ לעתיד.ה׳: הייתי עמכם בשעבוד זה ואהיה עמכם בשעבודים הבאים
10. משהמשה השיב: ״דיה לצרה בשעתה״. אין צורך לבשר להם על צרות עתידיות ולצער אותם עכשיו (רש״י).משה: די לצרה בשעתה, אל תבשר להם על צרות עתידיות
11. הסכמת ה׳ה׳ הסכים ואמר למשה: לך אמור להם רק ״אהיה שלחני אליכם״.ה׳ הסכים, ומשה יאמר רק אהיה שלחני אליכם
12. ״ענני ענני״ר׳ אבהו: אליהו אמר ״ענני״ פעמיים. ענני אחד — שתרד אש ותאכל הכול על המזבח; ענני שני — שה׳ יסיח את דעתם, כדי שלא יאמרו שזה מעשה כשפים, כמו שנאמר ״ואתה הסבות את לבם אחורנית״.אליהו ביקש גם אש וגם שלא יחשדו בו בכשפים

זמן קריאת שמע של שחרית ומנהג הותיקין

1. משנה: ההתחלההמשנה: מאימתי קורין את שמע בשחרית? ״משיכיר בין תכלת ללבן״.קריאת שמע שחרית מתחילה כשמבחינים בין תכלת ללבן
2. ר׳ אליעזרר׳ אליעזר: ״בין תכלת לכרתי״. תכלת היא ירוקה, קרובה לצבע הכרתי (רש״י).ר׳ אליעזר: משיכיר בין תכלת לכרתי
3. סוף הזמןהקריאה נגמרת ״עד הנץ החמה״, כשהשמש מתחילה לזרוח.סוף זמן קריאת שמע שחרית הוא הנץ החמה
4. ר׳ יהושער׳ יהושע: עד ״שלוש שעות״, כי כך ״דרך מלכים לעמוד״ בשלוש שעות, וזו עדיין שעת קימה.ר׳ יהושע: אפשר עד שלוש שעות, כשעת קימת מלכים
5. הקורא אחר הזמןמי שקורא ״מכאן ואילך״, אחרי הזמן — ״לא הפסיד״. אף שלא יצא ידי קריאת שמע בזמנה, הרי הוא כקורא בתורה ויש לו שכר לימוד תורה (רש״י).הקורא אחרי הזמן לא הפסיד, שכרו כשכר קורא בתורה
6. שאלה״מאי בין תכלת ללבן״? אם הכוונה לגוש צמר לבן מול גוש צמר תכלת, הרי גם בלילה ״מידע ידעי״, אפשר להבחין בין גוש בהיר לכהה. אין זה סימן לעלות השחר.קושיה: הבחנה בין צמר לבן לצמר תכלת אפשרית גם בלילה
7. תירוץאלא, הכוונה ל״תכלת שבה ללבן שבה״: בתוך אותו צמר, חלקים שהצבע תפס ויש חלקים שלא (רש״י). זו הבחנה דקה שאפשרית רק עם אור שחר.הכוונה לתכלת וללבן שבתוך אותו צמר, וזה בשחר בלבד
8. ר׳ מאירברייתא: ר׳ מאיר — ״משיכיר בין זאב לכלב״.ר׳ מאיר: משיכיר בין זאב לכלב
9. ר׳ עקיבאר׳ עקיבא — ״בין חמור לערוד״, חמור הבר (רש״י).ר׳ עקיבא: בין חמור לערוד
10. אחריםואחרים אומרים: משיראה את חברו, ויכירנו, ממרחק ״ארבע אמות״.אחרים: משיראה חברו מרחוק ארבע אמות ויכירנו
11. הלכהרב הונא: ״הלכה כאחרים״.רב הונא: הלכה כאחרים
12. אבייאביי מחלק: לתפילין כאחרים — מאז אפשר להניח תפילין. אבל ״לקריאת שמע כותיקין״, כי הם מהדרים במצווה (רש״י: ענוים ומחבבין מצווה).אביי: תפילין כאחרים, וקריאת שמע כותיקין
13. מנהג הותיקיןר׳ יוחנן: ותיקין ״גומרין אותה עם הנץ החמה״.ר׳ יוחנן: הותיקין גומרים קריאת שמע עם הנץ החמה
14. תניא נמי הכיברייתא מסייעת: הותיקין גמרו אותה עם הנץ ״כדי שיסמוך גאולה לתפלה״, ויתפלל ביום (רש״י: הנץ החמה הוא יום לדברי הכל).ברייתא: הותיקין גמרו עם הנץ כדי לסמוך גאולה לתפילה ביום
15. מקראר׳ זירא מביא מקור למנהג הותיקין: ״ייראוך עם שמש״. ״ייראוך״ — כשמקבלים עול מלכות שמים בקריאת שמע; ״עם שמש״ — עם הנץ החמה, ומיד אחריו התפילה (רש״י). רש״י מוסיף ש״ולפני ירח״ רומז שגם תפילת המנחה מצוותה סמוך לשקיעת החמה.ר׳ זירא: הפסוק ייראוך עם שמש מלמד על הנץ
16. עדותר׳ יוסי בן אליקים העיד משם הקהל הקדוש בירושלים: ״כל הסומך גאולה לתפלה״ אינו נזוק כל היום.הסומך גאולה לתפילה אינו נזוק כל היום
17. קושיהר׳ זירא תמה: איני? הרי אני סמכתי ואיתזקי!קושיה: ר׳ זירא סמך גאולה לתפילה, ונזוק
18. תירוץאמר לו (חכם שאינו נזכר בשמו): במה ניזוקת? בכך שהוטל עליך להביא ״אסא לבי מלכא״ — הדס כמנחה לבית המלך, חובה לא נעימה בעיניך. אבל אין זה נזק: גם שם היה עליך ״למיהב אגרא למחזי אפי מלכא״ — ראוי היה לשלם כדי לזכות לראות את פני המלך. שכן אמר ר׳ יוחנן: ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ואפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה (לגאולה, רש״י) יבחין כמה גדולה מלכות ישראל ממלכות האומות.הנזק: חובת מנחה למלך, אך ראיית המלך היא זכות

סמיכת גאולה לתפילה מול ״ה׳ שפתי תפתח״

1. המעשהר׳ אלעא אמר לעולא: כשתגיע לבבל, שאל בשלום רב ברונא אחי בפני החבורה. הוא אדם גדול ושמח במצוות: פעם אחת ״סמך גאולה לתפלה״ ולא פסק הצחוק מפיו כל היום.רב ברונא סמך גאולה לתפילה ושמח כל היום
2. קושיה״היכי מצי סמיך״? הרי ר׳ יוחנן אמר: בתחילה אומרים ״ה׳ שפתי תפתח״ ובסוף ״יהיו לרצון״ — ואם כן יש פסוק שמפריד בין הגאולה לתפילה.קושיה: ה׳ שפתי תפתח מפריד בין גאולה לתפילה
3. תירוץ ר׳ אלעזרר׳ אלעזר: דברי ר׳ יוחנן נאמרו על ״תפלה של ערבית״. שם לא חוששים לסמיכת גאולה לתפילה, כי הגאולה הייתה ביום (רש״י).ר׳ אלעזר: הפסוק נאמר רק בערבית, ושם אין סמיכה
4. קושיהוהרי ר׳ יוחנן עצמו אמר: ״איזהו בן העולם הבא״ — הסומך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית! ואם כן גם בערבית יש סמיכה.קושיה: ר׳ יוחנן משבח את הסומך גאולה לתפילה בערבית
5. תירוץר׳ אלעזר חוזר בו: דברי ר׳ יוחנן על ״ה׳ שפתי תפתח״ נאמרו רק על ״תפלת המנחה״. לפני מנחה אין קריאת שמע וברכת גאולה, ולכן אין שם סמיכה שהפסוק יפריד בה; בשחרית ובערבית אין אומרים אותו.ר׳ אלעזר: הפסוק רק במנחה, שאין לפניה גאולה
6. רב אשירב אשי חולק: ״אפילו תימא אכולהו״, בכל התפילות. כיוון שחכמים קבעו את הפסוק בתפילה, הוא ״כתפלה אריכתא דמיא״ — נחשב חלק מהתפילה, ולכן יש סמיכה.רב אשי: הפסוק נחשב חלק מהתפילה, ולכן אין הפסק
7. ראיהרב אשי מוכיח: אם לא נאמר כך, איך סומכים בערבית, הרי צריך לומר ״השכיבנו״? אלא ״כיוון דתקינו רבנן״ ״השכיבנו״, הוא נחשב כגאולה ארוכה. כך גם כאן.ראיה: השכיבנו בערבית נחשב המשך הגאולה, כך הפסוק לתפילה

למה ״יהיו לרצון״ אחרי י״ח ברכות, ו״אשרי״ ו״למה רגשו״ פרק אחד

1. קושיההפסוק ״יהיו לרצון אמרי פי״ אפשר להבין גם כסיום וגם כפתיחה (שאני רוצה לומר). ״מאי טעמא״ תיקנו חכמים לאומרו אחרי י״ח ברכות? שיאמרוהו בתחילה!קושיה: למה יהיו לרצון בסוף התפילה ולא בהתחלה
2. תירוץר׳ יהודה בריה דר׳ שמעון בן פזי: דוד אמרו רק ״לאחר שמונה עשרה פרשיות״, ולכן תיקנו חכמים לאומרו אחרי שמונה עשרה ברכות.דוד אמרו אחרי שמונה עשרה פרקים, ולכן אחרי יח ברכות
3. קושיה״הני שמונה עשרה״? הרי הפסוק נמצא בפרק ״תשע עשרה״!קושיה: הפסוק נמצא בפרק תשעה עשר ולא שמונה עשר
4. תירוץ״אשרי האיש״ ו״למה רגשו גוים״ הם ״חדא פרשה״, ולכן יש שמונה עשרה.אשרי האיש ולמה רגשו הם פרשה אחת
5. ראיהר׳ יהודה בריה דר׳ שמעון בן פזי: דוד אמר ״מאה ושלוש פרשיות״ ולא אמר ״הללויה״ עד שראה במפלת הרשעים, שנאמר ״יתמו חטאים מן הארץ... ברכי נפשי את ה׳ הללויה״.דוד אמר מאה ושלושה פרקים לפני שאמר הללויה
6. קושיה״הני מאה ושלש״? הרי הם מאה וארבע!קושיה: בפועל הם מאה וארבעה פרקים
7. שמע מינה״שמע מינה״ ש״אשרי האיש״ ו״למה רגשו גוים״ פרשה אחת הם — גם כאן המספר מסתדר רק כך.מסקנה: אשרי האיש ולמה רגשו פרק אחד
8. ראיה נוספתראיה נוספת מובאת משם ר׳ שמואל בר נחמני משם ר׳ יוחנן, והיא נמשכת בדף הבא.ראיה נוספת באה בשם ר׳ שמואל בר נחמני
9. ראיהדף י׳כל פרשה שהייתה ״חביבה על דוד״ — פתח בה ב״אשרי״ וסיים בה ב״אשרי״. ״אשרי האיש״ פותח את פרק א, ו״אשרי כל חוסי בו״ חותם את פרק ב, ולכן שניהם פרק אחד (רש״י).הפרק החביב על דוד פותח ומסיים באשרי, ולכן שניהם אחד

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• הגמרא בספריא