ברכות נ״ג

אור שנראה מחוץ לכרך: של מי הוא?

1. ברייתאברייתא: מי שהולך מחוץ לכרך (עיר) ורואה אור ורוצה לברך עליו בהבדלה — הדין לפי רוב אנשי העיר. ״אם רוב גוים״ אינו מברך, ״אם רוב ישראל״ מברך.ברייתא: רואה אש מחוץ לעיר — הולכים אחר רוב תושבי העיר
2. קושיה בלשון הברייתאהברייתא סותרת את עצמה: ״הא מחצה על מחצה״. מהרישא (רוב גוים אינו מברך) משמע שבמחצה על מחצה מברך; ומהסיפא (רוב ישראל מברך) משמע שבמחצה על מחצה אינו מברך.קושיה: ברישא במחצה על מחצה מברך, ובסיפא לא
3. תירוץ: משגרת לשוןמצד הדין גם במחצה על מחצה מברך. אלא ״איידי דתנא רישא״ — מתוך ששנה ברישא ״רוב גוים״, שנה בסיפא ״רוב ישראל״; זו משגרת לשון ולא הגבלה.במחצה על מחצה מברך; רוב ישראל נאמר רק משגרת לשון
4. ברייתא נוספתברייתא נוספת: מי שהולך חוץ לכרך ורואה תינוק ואבוקה (לפיד) בידו, ״בודק אחריו״ — אם ישראל הוא, מברך; אם גוי, אינו מברך.תינוק עם אבוקה: בודקים אם ישראל, ואז מברך
5. מאי איריא תינוק״מאי איריא תינוק״ — מדוע דווקא תינוק? גם כשרואה אדם גדול עם אש צריך לבדוק אם ישראל הוא, והרי יש הבדל בברכה.קושיה: למה דווקא תינוק, הרי גם גדול צריך בדיקה
6. רב: סמוך לחשכהרב יהודה אמר רב: מדובר ״סמוך לשקיעת החמה״, מיד בכניסת מוצאי שבת. אדם גדול שאוחז אש כבר אז ״מוכחא מילתא״ שגוי הוא, כי ישראל לא היה ממהר כל כך (רש״י), ואין צורך לבדוק. תינוק ייתכן שישראל הוא וקרה שאחז באש, ולכן בודקים.רב: סמוך לחשכה גדול ודאי גוי, תינוק ייתכן ישראל

אור שלא נעשה להאיר: כבשן, תנור ובית כנסת

1. ברייתא: כבשןברייתא: הולך חוץ לכרך ורואה אור — ״אם עבה כפי הכבשן״ מברך, ואם לאו אינו מברך. כבשן הוא תנור לשריפת אבנים לסיד (רש״י). אור עבה כמוהו מאיר היטב ונעשה להאיר; אור דק נעשה לבישול, ואין מברכים אלא על אור שנעשה להאיר.ברייתא: אור עבה כמו אש הכבשן נעשה להאיר ולכן מברכים
2. סתירה בין ברייתותברייתא אחת: ״אור של כבשן מברכין עליו״, ובאחרת נאמר שאין מברכין עליו. הברייתות סותרות.קושיה: ברייתא אחת מתירה לברך על אור כבשן ואחת אוסרת
3. תירוץ: תחילה וסוף״הא בתחלה, הא לבסוף״. הברייתא האוסרת עוסקת בתחילת השרפה, כשהאש רק לחמם (רש״י: אין האור להאיר). המתירה בסוף, כשמדליקים אש גדולה למרק את האבנים ומשתמשים גם באורה.אוסרת בתחילת השרפה, מתירה בסוף כשמשתמשים באור
4. סתירה: תנור וכיריםסתירה נוספת בין ברייתות: ״אור של תנור ושל כירים״ — אחת מתירה לברך ואחת אוסרת.קושיה: סתירה בין ברייתות לגבי אור תנור וכירים
5. תירוץ: תחילה וסוףאותו יישוב: ״הא בתחלה, הא לבסוף״. האוסרת בתחילת ההסקה, כשהאש לחימום בלבד. המתירה בסוף, אחרי שהוסק התנור והפת בתוכו ומדליקים קסמים דקים בפיו כדי להאיר, ומשתמשים באורו (רש״י).גם כאן: אוסרת בתחילת ההסקה, מתירה בסוף
6. סתירה: בית כנסתעוד סתירה: ״אור של בית הכנסת ושל בית המדרש״ — אחת מתירה לברך ואחת אוסרת. רש״י: האוסרת עוסקת באור שהודלק לכבוד אדם חשוב ולא כדי להאיר.קושיה: סתירה בין ברייתות לגבי אור בית הכנסת
7. תירוץ: אדם חשוב״הא דאיכא אדם חשוב״: כשיש אדם חשוב בבית הכנסת מדליקים לכבודו ולא לשימוש, ואין מברכין. כשאין אדם חשוב, מדליקים כדי להאיר, ומברכין.אוסרת כשיש אדם חשוב שהאור לכבודו, מתירה כשאין
8. ואיבעית אימא: חזןואיבעית אימא: בשתי הברייתות יש אדם חשוב, והחילוק ״איכא חזנא״ או אין. כשיש חזן (שמש האוכל בבית הכנסת) האור נועד גם לשימושו (רש״י), ומברכין. כשאין חזן, האור לכבוד בלבד ואין מברכין.יישוב אחר: עם חזן האור לשימוש, בלי חזן לכבוד בלבד
9. ואיבעית אימא: סהראואיבעית אימא: בשתיהן יש חזן, והחילוק ״איכא סהרא״ או אין. כשיש ירח החזן יכול לאכול לאורו ולכן האור אינו להאיר, ואין מברכין. כשאין ירח הוא מדליק כדי להשתמש בו, ומברכין.יישוב נוסף: כשיש ירח האור אינו להאיר, בלי ירח כן

ברכה אחת לכולם או כל אחד לעצמו

1. מחלוקת ב״ש וב״הברייתא: יושבים בבית המדרש ומביאים אור לפניהם במוצאי שבת. בית שמאי: ״כל אחד ואחד מברך לעצמו״. בית הלל: אחד מברך לכולן והאחרים עונים אמן, משום הפסוק ״ברב עם הדרת מלך״, שיש הדר כשרבים נאספים.בית שמאי: כל אחד מברך. בית הלל: אחד לכולם, ברב עם הדרת מלך
2. מאי טעמא דב״ש״בשלמא בית הלל״ מפרשים את טעמם, הפסוק. אבל בית שמאי ״מאי טעמא״ — מדוע אין הם מסכימים שאחד מברך לכולם?קושיה: טעם ב״ה ידוע, אבל מה טעם ב״ש
3. טעם ב״ש: ביטול בית המדרש״קסברי מפני ביטול בית המדרש״. כשאחד מברך לכולם, כולם צריכים לשתוק מלימודם כדי להתכוון ולענות אמן (רש״י), וזה מבטל מעט את הלימוד.ב״ש חוששים לביטול לימוד בשעה שכולם מקשיבים לברכה
4. תניא נמי הכי״תניא נמי הכי״: בני בית רבן גמליאל לא היו אומרים ״מרפא״ לאדם שהתעטש בבית המדרש, מפני ביטול בית המדרש. כלומר, יש הקפדה מעשית על כך.ראיה: בבית רבן גמליאל לא אמרו מרפא בבית המדרש

נר ובשמים שלא נעשו לשימוש: מתים, בית הכסא וחנות בשמים

1. משנהמשנה: ״אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים״. אין מברכים בהבדלה על נר ובשמים שמוציאים לכבוד המת.משנה: אין מברכים על נר ובשמים של מתים
2. מאי טעמא״מאי טעמא״ אין מברכים על נר ובשמים של מתים?שאלה: מה הטעם שאין מברכים על נר ובשמים של מתים
3. נר לכבוד, בשמים להעביר ריחנר של מת ״לכבוד הוא דעבידא״ — נעשה לכבוד המת ולא להאיר (רש״י). הבשמים ״לעבורי ריחא״ — להעביר את סרחונו של המת, ולא כדי ליהנות מריחם.הנר לכבוד המת והבשמים להעביר ריח רע, לא להנות
4. כלל מרב: ביום ובלילהרב יהודה אמר רב: נר של מת ״שמוציאין לפניו ביום ובלילה״ — אין מברכים עליו, כי מוכח שהוצא לכבודו ולא להאיר. נר שאין מוציאים לפניו אלא בלילה — מברכים עליו, כי נעשה להאיר. רש״י: לפני מת חשוב מוציאים נר גם ביום, ולכן אם הוציאוהו לקבורה במוצאי שבת אין מברכים על נרו; לפני מת שאינו חשוב מוציאים נר רק בלילה.רב: נר שמוציאים גם ביום הוא לכבוד, ורק בלילה להאיר
5. רב הונא: בית הכסא וזוהמארב הונא: ״בשמים של בית הכסא״ — בשמים שאדם איסטניס מוליך עמו לבית הכסא כדי להעביר ממנו את הריח הרע (רש״י) — ושמן העשוי להעביר את הזוהמא — שמן מבושם שמביאים בסוף הסעודה לסוך בו ידיים מזוהמות (רש״י) — אין מברכין עליהם, שלא נעשו לשם ריחם אלא להעביר ריח רע.רב הונא: בשמי בית הכסא ושמן לניקוי ידיים — אין מברכים
6. האם זה כלל?״למימרא״ — מדברי רב הונא משמע כלל: בכל מקום שהבשמים ״לאו לריחא עבידא״, שלא נעשו כדי להריח בהם, אין מברכין עליהם? על כלל זה באה הקושיה.שאלה: האם זה כלל — מה שלא נעשה להריח, אין מברכים
7. מיתיבי: חנות בשם״מיתיבי״: ״הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח״ — אפילו ישב שם כל היום מברך פעם אחת; נכנס ויצא, נכנס ויצא — מברך על כל פעם. והרי בחנות הבושם אינו נעשה לריח, ובכל זאת מברך.קושיה: בחנות בשמים מברכים אף שאינו נעשה להריח
8. תירוץ: להריח לקוחות״לריחא נמי הוא דעבידא״ — גם לריח נעשה, ״כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון מיניה״: כדי שיריחו אנשים ויבואו לקנות. לכן הריח מכוון גם לבשם את החנות.הבשמים נעשים גם להריח, כדי להביא קונים

ריח מחוץ לכרך: כשפים וגימור כלים

1. ברייתא: רוב גוים או ישראלברייתא: מי שהולך חוץ לכרך ומריח ריח, ״אם רוב גוים״ אינו מברך, ״אם רוב ישראל״ מברך.ברייתא: ריח מחוץ לעיר — מברכים רק אם רוב ישראל
2. רבי יוסי: כשפיםרבי יוסי: אפילו ברוב ישראל אינו מברך, ״מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים״ — הקטורת נעשתה לכישוף ולא כדי להריח בה (שטיינזלץ).רבי יוסי: גם ברוב ישראל לא מברך, כי מקטרות לכשפים
3. אטו כולהו?״אטו כולהו לכשפים מקטרן״ — האם כולן מקטרות לכשפים? הרי רובן אינן כך.קושיה על רבי יוסי: האם כל הנשים מקטרות לכשפים
4. תירוץ: רוב שלא לריחאכן ״מיעוטא לכשפים״, ומיעוט אחר מקטרות ״לגמר את הכלים״, כלומר לבשם את הבגדים בעשן (רש״י). יחד ״אשתכח רובא דלאו לריחא עביד״ — נמצא שהרוב לא נעשה להריח, ועל רוב כזה אין מברכין.מיעוט לכשפים ומיעוט לגימור כלים — יחד רוב שלא לריח
5. טבריא וצפורירבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: המהלך ״בערבי שבתות בטבריא״ ובמוצאי שבתות בצפורי והריח ריח — אינו מברך, מפני שחזקתו שאינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים. רש״י: בטבריא היו רגילים לגמר את הבגדים בערבי שבתות, ובצפורי במוצאי שבתות.רבי יוחנן: בטבריא בערב שבת ובצפורי במוצאי שבת — לגימור כלים
6. אגב: שוק של עבודה זרהברייתא אגב: מי שהולך ״בשוק של עבודה זרה״ ונתרצה להריח את קטורתה — חוטא. הריח בא מאליו, אך אסור להתכוון להריח בו.אגב: בשוק של עבודה זרה, מי שמתרצה להריח חוטא

אין מחזרין על האור

1. רב: אין מחזריןרב יהודה אמר רב: ״אין מחזרין על האור״ כדרך שמחזרים על המצוות. אם אין לו נר אין צריך לחזר אחריו (רש״י).רב: אין מחזרים אחרי נר כמו אחרי מצוות
2. רבי זירא: שינוי המנהגרבי זירא: ״מריש הוה מהדרנא״ — בתחילה היה מחזר אחרי נר להבדלה; משששמע את ההלכה שאמר רב יהודה בשם רב חדל לחזר, ואם נר מזדמן לו מאליו — מברך עליו.רבי זירא: הפסיק לחזר אחרי נר, ומברך על נר שמזדמן

עד מתי מברכים: שיעור עיכול

1. משנהמשנה: ״עד אימתי הוא וכו׳״ — עד מתי מותר לברך מסיום האכילה? כל עוד לא התעכל המזון במעיו.משנה: מברכים אחרי האכילה כל עוד המזון לא התעכל
2. כמה שיעור עכול״כמה שיעור עכול״ — כיצד מודדים מתי התעכל המזון?שאלה: מה שיעור העיכול
3. רבי יוחנן: רעברבי יוחנן: ״כל זמן שאינו רעב״. כל עוד לא חזר הרעב, המזון עדיין לא התעכל ואפשר לברך.רבי יוחנן: כל זמן שאינו רעב מחדש
4. ריש לקיש: צמאריש לקיש: ״כל זמן שיצמא מחמת אכילתו״. כל עוד הוא צמא מחמת האכילה, לא התעכל.ריש לקיש: כל זמן שצמא מחמת האכילה
5. הקשה על ריש לקישרב יימר למר זוטרא: ״מי אמר ריש לקיש הכי״? הרי אמר רב אמי משמו: שיעור עיכול ״כדי להלך ארבע מילין״.קושיה: ריש לקיש אמר גם ארבע מילין, לא צמא
6. תירוץ: מרובה ומועטת״לא קשיא״: ארבע מילין — באכילה מרובה (רש״י). ״כל זמן שצמא״ — באכילה מועטת.ארבע מילין באכילה מרובה, צמא באכילה מועטת

שמן מעכב את הברכה, וסיום הפרק

1. רבי זילאי: מעכבברייתא: ״שמן מעכב את הברכה״ — דברי רבי זילאי. זהו השמן שהיו מביאים בסוף הסעודה לסוך בו את הידיים אחרי מים אחרונים ולהעביר את זוהמתן (רש״י). לדעתו אסור לזמן ולברך עד שיובא השמן ויסוכו בו.רבי זילאי: שמן הידיים מעכב את ברכת המזון
2. רבי זיואי: אינו מעכברבי זיואי חולק: השמן ״אינו מעכב״ — אפשר לברך גם בלי שסכו בו.רבי זיואי: השמן אינו מעכב את הברכה
3. רב אחא: שמן טוברב אחא: ״שמן טוב מעכב״ — רק שמן מבושם מעכב את הברכה. רש״י: למי שרגיל בו.רב אחא: רק שמן טוב מעכב את הברכה
4. רבי זוהמאי: ידיים מזוהמותרבי זוהמאי: ״כשם שמזוהם פסול לעבודה״ — כהן מזוהם פסול לעבודת המקדש — כך ידיים מזוהמות פסולות לברכה, ולכן יש לסוך בשמן תחילה.רבי זוהמאי: כמו שמזוהם פסול לעבודה, ידיים מזוהמות פסולות לברכה
5. רב נחמן: ברייתא ידענארב נחמן בר יצחק: ״אנא לא זילאי״ ולא זיואי ולא זוהמאי ידענא — איני מכיר חכמים אלה ואת דעותיהם — ״אלא מתניתא ידענא״: אני פוסק לפי המסורת שבידי.רב נחמן בר יצחק: איני יודע שמות אלה, יודע ברייתא
6. דרשת והתקדשתםהדרשה — רב יהודה אמר רב, ויש אומרים שנשנתה בברייתא — על הפסוק ״והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני ה׳ אלהיכם״: ״והתקדשתם״ — מים ראשונים (נטילת ידיים לפני הסעודה); ״והייתם קדשים״ — מים אחרונים; ״כי קדוש״ — זה השמן; ״אני ה׳ אלהיכם״ — זו הברכה. השמן נזכר בין מים אחרונים לברכה, וזה הסדר שרב נחמן בר יצחק נוהג לפיו.הפסוק: מים ראשונים, מים אחרונים, שמן, ואז ברכה
7. הדרן״הדרן עלך אלו דברים״ — כאן מסתיים פרק ״אלו דברים״. הפרק הבא, ״הרואה״, נפתח בדף נ״ד.סוף פרק אלו דברים; הפרק הבא נפתח בדף נ״ד

שאלות הבנה

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• הגמרא בספריא