ברכות נ״ב
מחלוקות ב״ש וב״ה בסדר הסעודה: האם ברכת המזון טעונה כוס, מה קודם בנטילה ובמפה ובכיבוד, סדר ברכות ההבדלה ונוסח הברכה על האש, ומהו אור ששבת שמברכים עליו.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף ממשיך את מחלוקות ב״ש וב״ה בסדר הסעודה. הוא נפתח בשאלה אם לב״ש ברכת המזון טעונה כוס, ובסופה ששני תנאים נחלקו בדעתם.
משם עובר למחלוקות שנשענות על חששות טומאה בדרבנן: נטילת ידים ומזיגת הכוס, ואחר כך מקום המפה, שבהן נחלקו אם מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים ובשולחן שני.
אחר כך נידון כיבוד הבית מול מים אחרונים, וההלכה כב״ה בכל הפרק בשינוי אחד.
בהמשך באים סדר ברכות ההבדלה לפי ר״מ ור״י ונוסח הברכה על האש, ולבסוף ההלכה שאין מברכים על נר ובשמים של גויים, ומהו אור ששבת — עד לדין גוי מגוי, שממשיך לדף הבא.
עמוד א · גמרא
האם ברכת המזון טעונה כוס לבית שמאי?
🔑 מפתח לסוגיה
המשנה שהסוגיה מצטטת (מתחילת הפרק, בדף הקודם) עוסקת בכל ימות השנה, לא רק במוצאי שבת: כשסיימו המסובים את הסעודה ובא להם יין לפני ברכת המזון, ויש להם כוס אחד בלבד. השאלה היא אם הכוס הזו נחוצה לברכת המזון, או שאפשר לברך עליה ולשתותה קודם.
בקצרה — על מה הסוגיה
מהברייתא על מוצאי שבת משמע שלב״ש ברכת המזון טעונה כוס, אך המשנה נראית כאומרת אחרת.
הגמרא מתרצת שהוא מברך על הכוס ומניחה, מתמודדת עם קושיות על הטעימה ועל השיעור, ולבסוף מביאה ברייתא של ר׳ חייא ומסיקה ששני תנאים נחלקו בדעת ב״ש.
- קושיה על הברייתאהגמרא ממשיכה לבחון את הברייתא של מוצאי שבת, שבה מי שיש לו כוס אחד ״מניחו לאחר המזון״ ואומר שם את כל הברכות. לפי רש״י, מכאן משמע שברכת המזון טעונה כוס. האם זו באמת שיטת בית שמאי, שאליהם יוחסה הברייתא? ״וסברי בית שמאי ברכת המזון טעונה כוס״ — כך שואלת הגמרא.קושיה: האם לב״ש ברכת המזון טעונה כוס?
- והא תנןהקושיה מהמשנה: ״בא להם יין לאחר המזון״ ואין שם אלא אותו כוס, ובית שמאי אומרים שמברך תחילה על היין ורק אחר כך על המזון. ״מאי לאו דמברך עילויה ושתי ליה״ — אולי הכוונה שהוא מברך על היין ושותה אותו מיד, וברכת המזון נאמרת בלי כוס. (רש״י: אם רצה מברך על היין ושותהו, ואינו צריך להניחו לברכת המזון.)מהמשנה: ב״ש מברכים על היין ושותים, לפני ברכת המזון
- לא, מברך ומניחהדחייה: ״לא, דמברך עילויה ומנח ליה״ — הוא מברך על היין אך מניח את הכוס, ושותה ממנה רק לאחר ברכת המזון.תירוץ: מברך על היין ומניחו, ושותה אחרי ברכת המזון
- המברך צריך שיטעוםעל התירוץ הזה מקשים: ״המברך צריך שיטעום״ — מי שמברך על כוס חייב לטעום ממנה, ואיך יניח אותה בלי לטעום?קושיה: המברך צריך לטעום, ואיך יניח את הכוס?
- טועםהתירוץ: ״דטעים ליה״ — הוא אכן טועם ממנה.תירוץ: הוא אכן טועם מהכוס
- טעמו פגמואך ״טעמו פגמו״ — כוס שטעמו ממנה נפגמה ואינה ראויה עוד להיות כוס של ברכה. (רש״י: כך הדין בברכת המזון, בקידוש ובהבדלה.)קושיה: כוס שטעמו ממנה נפגמה ופסולה לברכה
- טועם בידוהתירוץ: ״דטעים ליה בידיה״ — הוא אינו שותה מהכוס עצמה, אלא טועם בידו, או שופך מעט יין לכלי אחר ושותה ממנו, והכוס נשארת בלי פגם.תירוץ: טועם בידו או שופך מעט לכלי אחר
- כוס צריך שיעוראך ״כוס של ברכה צריך שיעור״ של יין, והטעימה, אפילו בידו או בכלי אחר, מפחיתה מהכוס ופוגעת בשיעור הנדרש לה.קושיה: כוס של ברכה צריך שיעור, והטעימה מפחיתה
- נפיש טפיהתירוץ: ״דנפיש ליה טפי משיעוריה״ — יש בכוס יין מרובה מהשיעור, ולכן גם אחרי הטעימה נשאר בה השיעור.תירוץ: יש בכוס יותר מהשיעור, ולכן נשאר שיעור
- אותו כוסאך המשנה אומרת ״אם אין שם אלא אותו כוס״, ואם היין בו מרובה מהשיעור הרי יש בו כמות של שתי כוסות, וזה סותר את לשון המשנה.קושיה: אם יש יותר מהשיעור, זה כבר לא כוס אחד
- תרי לא הויהתירוץ: ״תרי לא הוי ומחד נפיש״ — שתי כוסות אכן אין כאן, אלא כוס אחד שהיין בו מרובה מהשיעור.תירוץ: אין כאן שתי כוסות, רק כוס אחד מרובה
- תני רבי חייאהקושיה האחרונה על התירוץ שהוא מברך ומניח: ״תני רבי חייא״ בברייתא שבית שמאי אומרים שמברך על היין ושותהו, ורק אחר כך מברך ברכת המזון — הרי שלדעתם ברכת המזון אינה טעונה כוס, ואין מקום לפרש שהוא מניח את הכוס.קושיה: רבי חייא שנה שב״ש מברכים על היין, שותים, ואז ברכת המזון
- תרי תנאיהמסקנה: ״אלא תרי תנאי ואליבא דבית שמאי״ — שני תנאים נחלקו בדעת בית שמאי. לפי רש״י, התנא של הברייתא הקודמת, ששנה אותה רבי יהודה, סבור שברכת המזון טעונה כוס, ותנא הברייתא של רבי חייא סבור שאינה טעונה.מסקנה: שני תנאים נחלקו בדעת ב״ש אם ברכה טעונה כוס
חשבו לפני שממשיכים
ב״ש במשנה: הוא מברך על הכוס ומניח אותה. איך זה מתיישב עם הדין שהמברך צריך לטעום, ועם כך שטעימה פוגמת בכוס?
הוא טועם בידו, או שופך מעט לכלי אחר ושותה ממנו, ולכן הכוס עצמה לא נפגמת.
עמוד א–ב
נטילת ידים ומזיגת הכוס: מה קודם?
🔑 מפתח לסוגיה
ידים שלא נטלו מים הן, מגזרת חכמים, שניות לטומאה, כאילו נגעו בדבר שנטמא בשרץ. משקין שנוגעים בטומאה, אפילו בשניה, נעשים לפי חכמים ראשונים ומטמאים את מה שנוגע בהם. הסוגיה בודקת איך ידים, כוס ומשקין יכולים להטמא זה מזה בסעודה של חולין.
בקצרה — על מה הסוגיה
ב״ש מקדימים נטילה כדי שמשקין בגב הכוס לא יטמאו מהידים, וב״ה מקדימים מזיגה כדי שמשקין בידים לא יטמאו מהכוס.
הגמרא שואלת על כל צד למה צריך משקין, ומבררת ששורש המחלוקת הוא אם מותר להשתמש בכלי שרק אחוריו נטמאו, ושלב״ה יש גם נימוק של תכף לנטילת ידים סעודה.
- משנהמשנה: בית שמאי אומרים שבתחילה נוטלים את הידים ואחר כך מוזגים את הכוס; בית הלל אומרים שבתחילה מוזגים את הכוס ואחר כך נוטלים את הידים. המחלוקת היא על הסדר בתחילת הסעודה, ונימוקי שני הצדדים הם חששות טומאה, כפי שמביאה הברייתא שבהמשך.משנה: ב״ש נטילת ידים ואז מזיגה; ב״ה מזיגה ואז נטילה
- ברייתאטעם ב״שברייתא: בית שמאי מקדימים את הנטילה. אם מוזגים את הכוס תחילה, הידים עדיין לא נטלו והן טמאות מגזרת חכמים (שניות לטומאה, כאילו נגעו בדבר שנטמא בשרץ). אחורי הכוס רטובים בדרך כלל מנוזלים, ולכן יש לחשוש ״שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס״ מחמת הידים, והמשקין יחזרו ויטמאו את הכוס.ב״ש: בלי נטילה, הידים יטמאו משקין בגב הכוס, ואלה את הכוס
- וליטמו ידים לכוסמדוע צריך להזכיר את המשקין שבגב הכוס? ״וליטמו ידים לכוס״ — שהידים הטמאות יטמאו את הכוס במישרין, בלי משקין (רש״י).קושיה: למה משקין? שהידים יטמאו את הכוס ישירות
- ידים שניותהתירוץ: ״ידים שניות הן״ לטומאה, והכלל הוא שדבר שני לטומאה אינו עושה שלישי בחולין אלא על ידי משקין. לכן הידים אינן מטמאות את הכוס במישרין. משקין שנגעו בטומאה נעשים ראשונים מדרבנן, ואלה מטמאים כלי (רש״י).תירוץ: ידים שניות לא מטמאות כלי ישירות, רק דרך משקין
- טעם ב״הבית הלל מוזגים תחילה, כי ״אם אתה אומר נוטלין לידים תחלה״ הידים לחות ממי הנטילה, ויש לחשוש שמא יטמאו המשקין שבידים מחמת הכוס, העלולה להיות טמאה, והמשקין יחזרו ויטמאו את הידים. (רש״י: ונמצא אוכל בידיים מסואבות.)ב״ה: משקין בידים ייטמאו מהכוס ויחזרו ויטמאו את הידים
- וניטמי כוס לידיםגם כאן שואלים: ״וניטמי כוס לידים״ — שהכוס תטמא את הידים במישרין, בלי משקין, ואפילו בידיים נגובות. (רש״י: אז גם כוסות שבתוך הסעודה יטמאו את הידים.)קושיה: למה משקין? שהכוס תטמא את הידים ישירות
- אין כלי מטמא אדםהתירוץ: ״אין כלי מטמא אדם״ — הכוס אינה מטמאה את הידים במישרין. (רש״י: כלי שנטמא בולד הטומאה, כמו כוס שאחוריה נטמאו ממשקין, אינו מטמא את הידים.)תירוץ: אין כלי מטמא אדם, ולכן הכוס לא מטמאה ידים ישירות
- וניטמי למשקין שבתוכוקושיה על ב״ה: אם אחורי הכוס עלולים להיות טמאים, כפי שהם מניחים, ״וניטמי למשקין שבתוכו״ — שהכוס תטמא גם את המשקין שבפנים.קושיה: אם גב הכוס טמא, גם המשקין שבפנים ייטמאו
- כלי שנטמאו אחוריוהתירוץ: מדובר בכלי שנטמאו אחוריו בלבד במשקין, ולכן ״תוכו טהור וגבו טמא״ — המשקין שבפנים אינם נטמאים. כך שנינו במשנה: כלי שנטמאו אחוריו במשקין, אחוריו טמאים.תירוץ: רק גב הכלי נטמא ממשקין, והתוך טהור
- המשך המשנההמשך המשנה שהובאה: ״תוכו ואוגנו ואזנו וידיו טהורין״ — הפנים, שפת הכלי החיצונית, האוזן והידית נשארים טהורים; ורק אם ״נטמא תוכו״ — נטמא כולו. לפי רש״י, הטומאה הזו מדרבנן, ולכן הקילו בה והותירו היכר, כדי שלא ישרפו עליה תרומה וקדשים.משנה: גב הכלי טמא; תוכו ואוגנו ואזנו וידיו טהורים
- במאי קמיפלגיהשאלה: ״במאי קא מיפלגי״ — מה שורש המחלוקת? שתי הגזירות נשענות על אפשרויות קיימות, ושני הצדדים מסכימים לשיקולים עצמם, ולכן צריך לברר במה הם חלוקים.שאלה: מה שורש מחלוקת ב״ש וב״ה?
- גזרה משום ניצוצותבית שמאי סברי: ״אסור להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו״ במשקין, גזרה משום ניצוצות — טיפות מתוך הכלי נתזות על אחוריו, נטמאות שם ומטמאות את הידים. (רש״י: משום כך נוטלים ידיים קודם.) ולכן אין לגזור משום החשש של ב״ה, שהרי אסור להשתמש בכלי כזה.ב״ש: אסור להשתמש בכלי כזה משום ניצוצות, ואין חשש ב״ה
- ניצוצות לא שכיחיבית הלל סברי: ״מותר להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו״ במשקין, כי ניצוצות לא שכיחי ואין לגזור על דבר שאינו שכיח. וכיוון שמותר להשתמש בכלי, יש לחשוש לחשש שלהם — שמא יטמאו המשקין שבידים הרטובות מחמת הכוס.ב״ה: מותר, כי ניצוצות לא שכיחים, ולכן חוששים לחששם
- דבר אחרבית הלל מוסיפים נימוק נוסף, ״דבר אחר״: ״תכף לנטילת ידים סעודה״ — כדאי למזוג קודם, כדי שאחרי הנטילה יגשו מיד לסעודה.ב״ה: נימוק נוסף — תכף לנטילת ידים סעודה
- מאי דבר אחרהשאלה: ״מאי דבר אחר״ — מדוע בית הלל הוסיפו נימוק נוסף, ומה הוא מוסיף לנימוק הקודם?שאלה: למה ב״ה הוסיפו נימוק נוסף?
- אפילו הכי הא עדיפאבית הלל אומרים לבית שמאי: גם לשיטתכם שאסור להשתמש בכלי כזה משום ניצוצות, ״הא עדיפא״ — שיטתנו עדיפה, כי אצלנו אפשר שתיכף לנטילת הידים תבוא הסעודה. (רש״י: חשש הניצוצות אינו מבטל הלכה זו, שהיא מהלכות סעודה.)ב״ה: אפילו לשיטתכם, סדרנו עדיף כי תכף לנטילה סעודה
עזרים — טבלת שיטות
ב״ש וב״ה: נטילה ומזיגה
| ב״ש | ב״ה | |
|---|---|---|
| הסדר | נטילה ואז מזיגה | מזיגה ואז נטילה |
| החשש | משקין בגב הכוס מחמת הידים | משקין בידים מחמת הכוס |
| כלי שגבו טמא | אסור (ניצוצות) | מותר (ניצוצות לא שכיחי) |
עמוד ב
המפה אחרי ניגוב הידים: על השולחן או על הכסת?
בקצרה — על מה הסוגיה
ב״ש חוששים שמפה על הכסת תטמא את הידים, וב״ה חוששים שמפה על השולחן תטמא את האוכלין.
הגמרא שואלת על כל צד למה צריך משקין ומבררת ששורש המחלוקת הוא אם מותר להשתמש בשולחן שני; ב״ה מוסיפים שמוטב להסתכן בטומאת ידים, שאין לה עיקר מהתורה.
- משנהמשנה: בית שמאי אומרים שאחר שמקנחים את הידים במפה (מגבת) מניחים אותה על השולחן; בית הלל אומרים שמניחים אותה על הכסת. גם כאן הנימוקים הם חששות טומאה, שיבוארו בברייתא.משנה: ב״ש מניחים את המפה על השולחן; ב״ה על הכסת
- ברייתאטעם ב״שברייתא: בית שמאי מניחים את המפה על השולחן, כי ״אם אתה אומר על הכסת״ יש לחשוש שהמשקין שבמפה, הרטובה מנגוב הידים, יטמאו מחמת הכסת ויחזרו ויטמאו את הידים של מי שמקנח בה מדי פעם בתוך הסעודה (רש״י).ב״ש: על הכסת, משקין במפה ייטמאו ויטמאו את הידים
- ונטמייה כסת למפההקושיה: ״ונטמייה כסת למפה״ — שהכסת תטמא את המפה במישרין, בלי משקין.קושיה: שהכסת תטמא את המפה ישירות, בלי משקין
- אין כלי מטמא כליהתירוץ: ״אין כלי מטמא כלי״ — כלי שאינו אב הטומאה אינו מטמא כלים ולא אדם (רש״י).תירוץ: אין כלי מטמא כלי
- ונטמייה כסת לגבראועוד שואלים: ״ונטמייה כסת לגברא גופיה״ — שהכסת תטמא את האדם עצמו שמקנח בה, בלי צורך במשקין.קושיה: שהכסת תטמא את האדם עצמו
- אין כלי מטמא אדםהתירוץ: ״אין כלי מטמא אדם״ — גם זה לא יתכן, שכן כלל הוא שכלי אינו מטמא אדם.תירוץ: אין כלי מטמא אדם
- טעם ב״הבית הלל אומרים: על הכסת, כי ״אם אתה אומר על השלחן״ יש לחשוש שהמשקין שבמפה יטמאו מחמת השולחן ויחזרו ויטמאו את האוכלין המונחים עליו. (רש״י: ב״ה סוברים שמותר להשתמש בשולחן שני, כפי שיבואר.)ב״ה: על הכסת, כי משקין במפה ייטמאו מהשולחן ויטמאו אוכלין
- ולטמא שלחן לאוכליןהקושיה: ״ולטמא שלחן לאוכלין שבתוכו״ — שהשולחן עצמו יטמא את האוכלין שעליו במישרין, בלי צורך במשקין.קושיה: שהשולחן יטמא את האוכלין ישירות
- שלחן שניהתירוץ: ״הכא בשלחן שני עסקינן״ — השולחן שני לטומאה בלבד, ושני אינו עושה שלישי בחולין אלא על ידי משקין שנגעו בו ואחר כך באוכלין.תירוץ: שולחן שני לא מטמא אוכל ישירות, רק דרך משקין
- במאי קמיפלגיהשאלה: ״במאי קמיפלגי״ — מה שורש מחלוקתם לגבי שימוש בשולחן שני?שאלה: מה שורש מחלוקת ב״ש וב״ה כאן?
- אוכלי תרומהבית שמאי סברי: ״אסור להשתמש בשלחן שני״, גזרה משום אוכלי תרומה — כהנים האוכלים תרומה עלולים לשכוח ולאכול עליו, והשני פוסל את התרומה (רש״י).ב״ש: אסור להשתמש בשולחן שני, גזרה משום אוכלי תרומה
- זריזין הםבית הלל סברי: מותר להשתמש בשולחן שני, כי ״אוכלי תרומה זריזין הם״ ובודאי ישימו לב על איזה שולחן הם אוכלים, ולכן אין צורך לגזור.ב״ה: מותר, כי אוכלי תרומה זריזים ויזהרו
- דבר אחרבית הלל מוסיפים נימוק נוסף: ״אין נטילת ידים לחולין מן התורה״ — נטילת ידים לפני אכילת חולין אינה חובה מהתורה אלא מגזרת חכמים, ולכן חשש הטומאה בידים קל יותר, כפי שיבואר מיד.ב״ה: נימוק נוסף — נטילת ידים לחולין אינה מהתורה
- מאי דבר אחרהשאלה: ״מאי דבר אחר״ — מה הנימוק הזה מוסיף לנימוק על שולחן שני?שאלה: מה מוסיף הנימוק השני של ב״ה?
- הא עדיפאבית הלל אומרים לבית שמאי: אם תשאלו מדוע אנו חוששים לטומאת האוכלין (מהמפה על השולחן) ולא לטומאת הידים (שעלולות להיטמא מהמפה על הכסת) — ״הא עדיפא״: מוטב שיטמאו הידים, שאין להן עיקר מהתורה, ואל יטמאו האוכלים, שיש לטומאתם עיקר מהתורה.ב״ה: מוטב שיטמאו הידים שאין להן עיקר מהתורה מאשר אוכלים
חשבו לפני שממשיכים
ב״ש חוששים שהמפה הרטובה תיטמא מהכסת. מדוע אין חשש שהכסת תטמא את המפה ישירות, בלי המשקין?
כי אין כלי מטמא כלי; ואין כלי מטמא גם אדם.
עמוד ב
כיבוד הבית ומים אחרונים: מה קודם?
בקצרה — על מה הסוגיה
ב״ש מקדימים כיבוד כדי שמי הנטילה לא יקלקלו פירורין, וב״ה סומכים על שמש תלמיד חכם שיאסוף את הגדולים מכזית. שורש המחלוקת הוא אם מותר להשתמש בשמש עם הארץ;
בסוף נפסק שהלכה כב״ה בכל הפרק חוץ ממחלוקת זו, שבה הלכה כב״ש — ולרבי אושעיא, שהופך את השיטות, גם כאן כב״ה.
- משנהמשנה: בסוף הסעודה בית שמאי אומרים שמכבדים קודם את הבית (מנקים את המקום) ואחר כך נוטלים את הידים במים אחרונים; בית הלל אומרים שנוטלים קודם את הידים ורק אחר כך מכבדים. הברייתא מבארת את נימוקיהם.משנה: ב״ש מכבדים ואז מים אחרונים; ב״ה להפך
- ברייתאטעם ב״שברייתא: בית שמאי מקדימים כיבוד הבית, כי אם נוטלים ידים תחילה ״נמצא אתה מפסיד את האוכלין״ — מי הנטילה ניתזים על הפירורין שנשארו על השולחן והם נמאסים (רש״י). הברייתא חוזרת ומדגישה: נטילת ידים תחילה ״לא סבירא להו״ לבית שמאי, ושואלת ״מאי טעמא״ — ומשיבה ״משום פירורין״: החשש שהפירורין יימאסו במים הוא כל הטעם לסדר של בית שמאי.ב״ש: כיבוד קודם, כי מי הנטילה יקלקלו את הפירורין
- ברייתאטעם ב״הובית הלל אומרים: ״אם שמש תלמיד חכם הוא״ — המשמש בסעודה — הוא נוטל מהשולחן את הפירורין שיש בהם כזית, ומניח פירורין שאין בהם כזית, שאינם נחשבים אוכל ואין איסור בקלקולם. לכן אפשר ליטול ידים קודם.ב״ה: שמש תלמיד חכם אוסף פירורין של כזית, והשאר לא חשובים
- מסייע לרבי יוחנןדברי ב״ה ״מסייע ליה״ לרבי יוחנן, שאמר: פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד, ואין בכך איסור השחתת אוכל.רבי יוחנן: פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדם בידיים
- במאי קמיפלגיהשאלה: ״במאי קמיפלגי״ — מה שורש מחלוקתם?שאלה: מה שורש מחלוקת ב״ש וב״ה כאן?
- שמש עם הארץב״הבית הלל סברי: ״אסור להשתמש בשמש עם הארץ״, ולכן המשמש הוא תלמיד חכם שאוסף את הפירורין הגדולים, ואין לחשוש שיישארו על השולחן פירורין שיתקלקלו במים.ב״ה: אסור להשתמש בשמש עם הארץ, ולכן השמש אוסף ואין חשש
- שמש עם הארץב״שובית שמאי סברי: ״מותר להשתמש בשמש עם הארץ״, ולכן מוטב שלא יטלו ידים קודם, כדי שלא יקלקלו את האוכל שנשאר.ב״ש: מותר להשתמש בשמש עם הארץ, ולכן מכבדים לפני המים
- הלכההלכה: רבי יוסי בר חנינא אמר בשם רב הונא: ״בכוליה פרקין הלכה כבית הלל״, ״בר מהא״ — חוץ מהמחלוקת הזו, כיבוד הבית ומים אחרונים, שבה הלכה כבית שמאי: מכבדים את הבית ואחר כך נוטלים לידים. רבי אושעיא ״מתני איפכא״ — שונה את הסיפא הזו הפוך: בית שמאי מקדימים נטילה ובית הלל כיבוד (רש״י) — ובזו גם כן הלכה כבית הלל, שלפי גרסתו הם האומרים כיבוד תחילה.הלכה כב״ה בכל הפרק חוץ מכיבוד הבית; לרבי אושעיא גם כאן כב״ה
עמוד ב
סדר ברכות ההבדלה כשהסעודה נמשכה
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה מביאה סדר ברכות שבו הנר קודם לשני הצדדים, אך רבא ברך על הבשמים תחילה. הוא מסביר שהמשנה כר״מ, ולר׳ יהודה נחלקו על הנר והבשמים; ר׳ יוחנן מכריע שנהגו כב״ה לפי ר׳ יהודה.
- משנהמשנה: אם האריכו בסעודה עד שיצאה השבת, לדעת בית שמאי סדר הברכות הוא נר, ברכת המזון, בשמים והבדלה; לדעת בית הלל נר ובשמים, ברכת המזון והבדלה. ההבדל בין השיטות הוא אם הבשמים באים לפני ברכת המזון או אחריה.משנה: ב״ש נר, מזון, בשמים, הבדלה; ב״ה נר, בשמים, מזון, הבדלה
- מעשה ברב הונא בר יהודהמעשה: רב הונא בר יהודה ״איקלע לבי רבא״ וראה אותו מברך על הבשמים לפני הנר. הוא הקשה: ״מכדי בית שמאי ובית הלל אמאור לא פליגי״ — לפי המשנה לשני הצדדים הנר בא ראשון, ומדוע בירכת על הבשמים בתחילה?קושיה: למשנה הנר קודם לשני הצדדים, ורבא בירך על הבשמים קודם
- זו דברי ר״מרבא ענה: ״זו דברי רבי מאיר״, כלומר המשנה; אבל לפי רבי יהודה לא נחלקו על המזון שבתחילה ועל ההבדלה שבסוף, אלא על המאור והבשמים: לבית שמאי מאור ואחר כך בשמים, ולבית הלל בשמים ואחר כך מאור.רבא: זו שיטת ר״מ; לר״י נחלקו רק אם נר או בשמים קודם
- מנהג העםרבי יוחנן מכריע את המנהג: העם ״נהגו כבית הלל״ לפי שיטת רבי יהודה, ולכן מקדימים את ברכת הבשמים לברכת הנר, כמו שעשה רבא.רבי יוחנן: המנהג כב״ה לפי רבי יהודה — בשמים לפני נר
עזרים — טבלת שיטות
סדר הברכות לפי כל תנא
| ב״ש | ב״ה | |
|---|---|---|
| ר״מ (המשנה) | נר, מזון, בשמים, הבדלה | נר, בשמים, מזון, הבדלה |
| ר״י (הברייתא) | מזון, נר, בשמים, הבדלה | מזון, בשמים, נר, הבדלה |
חשבו לפני שממשיכים
לפי רבי יהודה, במה מסכימים ב״ש וב״ה בסדר הברכות, ובמה נחלקים?
מסכימים שברכת המזון באה בתחילה וההבדלה בסוף; נחלקים רק אם המאור קודם לבשמים (ב״ש) או הבשמים למאור (ב״ה).
עמוד ב
נוסח הברכה על האש: מאור או מאורי
בקצרה — על מה הסוגיה
רבא מסביר שהמחלוקת בנוסח היא אם בורא משמעו עבר או עתיד.
רב יוסף דוחה מפסוקים שבורא הוא עבר, ומסביר שנחלקו אם באש אור אחד או הרבה אורות, וברייתא תומכת בו.
- משנהמשנה: בהבדלה מברכים על האש, ונחלקו בנוסח הברכה. לדעת בית שמאי הנוסח הוא ״שברא מאור האש״, ולדעת בית הלל ״בורא מאורי האש״. הגמרא תברר על מה נחלקו.משנה: ב״ש שברא מאור האש; ב״ה בורא מאורי האש
- רבארבא מסביר: במילה ״ברא״ הכל מסכימים שמשמעה עבר — ״דברא משמע״. המחלוקת היא רק על ״בורא״: לב״ש משמעה שעתיד לברוא, ולכן אין לאומרה על אש שכבר נבראה; ולב״ה גם ״בורא״ משמעה שברא. (רש״י: לשון עבר יפה כאן, כי משבחים את ה׳ על בריאת האור בששת ימי בראשית, שהאש נבראה במוצאי שבת.)רבא: כולם מודים שברא עבר; נחלקו אם בורא עבר או עתיד
- מתיב רב יוסףרב יוסף מקשה מפסוקים: ״יוצר אור ובורא חשך״, ״יוצר הרים ובורא רוח״, ״בורא השמים ונוטיהם״ — בכולם המילה בורא מתארת בריאה שכבר נעשתה, ולכן אי אפשר לומר שבית שמאי מפרשים אותה כעתיד.קושיה: בפסוקים בורא משמעו עבר, ולא עתיד
- אלא אמר רב יוסףרב יוסף מסביר אחרת: הכל מסכימים ש״ברא״ ו״בורא״ משמען עבר, והמחלוקת היא בין ״מאור״ ל״מאורי״. לב״ש ״חדא נהורא איכא בנורא״ — אור אחד באש, ולב״ה יש באש הרבה אורות, משום שבשלהבת יש צבעים שונים: אדום, ירוק ולבן.רב יוסף: כולם מודים בעבר; נחלקו אם באש אור אחד או הרבה
- תניא נמי הכיראיה לרב יוסף: ״תניא נמי הכי״ — בברייתא אמרו בית הלל לבית שמאי שיש באש הרבה מאורות (רש״י: שלהבת אדומה, לבנה וירקרקת), והרי זו מחלוקת על מספר האורות.ברייתא: ב״ה אמרו לב״ש — הרבה מאורות יש באש
עמוד ב · המשך בדף נ״ג
נר ובשמים של גויים, ומהו אור ששבת
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה אוסרת ברכה על נר ובשמים של גויים. הגמרא מסבירה את טעם הבשמים (מסבת גויים), מבררת שאור שלא שבת הוא אור שנעבדה בו עבירה, ומגיעה לדין גוי שהדליק מגוי, שנאסר בגזירה על אף שמצד הדין אפשר היה להתיר.
- משנהמשנה: ״אין מברכין״ בהבדלה על הנר ועל הבשמים של גויים. הגמרא תשאל מה הטעם לכל אחד מהם.משנה: אין מברכים על נר ובשמים של גויים
- בשלמא נרהקושיה: ״בשלמא נר משום דלא שבת״ — לגבי הנר מובן, כי הוא בער בשבת (רש״י: הגוי עושה מלאכה לאורו), ולכן אין לברך עליו בהבדלה. ״אלא בשמים מה טעם לא״ — מדוע אין מברכים על הבשמים של גויים?קושיה: נר מובן, כי לא שבת, אבל מה הטעם בבשמים
- מסבת גויםרב יהודה אמר רב: ההלכה עוסקת במסבה של גויים — סעודה שלהם (רש״י) — ואסור לברך על הבשמים שבה, כי ״סתם מסבת גוים לעבודה זרה היא״.תירוץ: מדובר במסבת גויים, שסתמה לעבודה זרה
- מכלל דרישאהקושיה: בסוף המשנה שנינו שאין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה, ו״מכלל דרישא לאו בעבודה זרה עסקינן״ — הרישא איננה עוסקת בעבודה זרה, ולכן צריך טעם אחר.קושיה: הסיפא עוסקת בעבודה זרה, אז הרישא לא עוסקת בה
- מה טעם קאמררבי חנינא מסורא: אין זו ראיה, כי ״מה טעם קאמר״ — הסיפא מסבירה את הטעם של הרישא: מה הטעם שאין מברכים על הנר והבשמים של גויים — מפני שסתם מסיבת גויים לעבודה זרה.רבי חנינא מסורא: הסיפא מסבירה את טעם הרישא
- ברייתאאור ששבתברייתא, שמרחיבה את הטעם ״לא שבת״ שנזכר קודם: ״אור ששבת״ — מברכים עליו בהבדלה של מוצאי שבת, ואור ״שלא שבת״ — אין מברכים עליו.ברייתא: מברכים על אור ששבת, ולא על אור שלא שבת
- מאי שבתהשאלה: ״מאי שבת ומאי לא שבת״ — מה בדיוק נחשב אור ששבת, שמברכים עליו, ואיזה אור לא שבת, ואין מברכים עליו?שאלה: מהו אור ששבת ומהו אור שלא שבת
- אי נימא לא שבת מחמת מלאכהדף נ״גההצעה לפרש ״לא שבת״ כלא שבת מחמת כל מלאכה, גם מלאכה מותרת — נדחית: הרי בברייתא ״אור של חיה ושל חולה״ (יולדת וחולה שמותר לחלל עליהם שבת) ״מברכין עליו״ אף שבער בשבת בהיתר.קושיה: אור של יולדת וחולה בער בהיתר ומברכים עליו
- ששבת מחמת מלאכת עבירהדף נ״גרב נחמן בר יצחק מפרש: אור ״ששבת מחמת מלאכת עבירה״ — לא שבת פירושו שנעבדה בו עבירה בשבת. אור שבער בהיתר כל השבת, כמו לצורך יולדת או חולה, מברכים עליו.תירוץ: לא שבת רק מחמת מלאכת עבירה
- תניא נמי הכידף נ״גראיה: ״תניא נמי הכי״ — עששית (פנס) שדלקה כל היום כולו מערב שבת, בבית ישראל (רש״י), מברכים עליה במוצאי שבת, כי לא נעבדה בה עבירה (רש״י).ברייתא: עששית שדלקה כל השבת — מברכים עליה
- ברייתאגוי מגוי · דף נ״גברייתא נוספת: גוי שהדליק נר מישראל, וישראל שהדליק מגוי — מברכים עליו. אבל ״גוי מגוי״ — אין מברכים עליו. (רש״י: מדובר בהדלקה אחרי החשכה של מוצאי שבת.)ברייתא: גוי מישראל וישראל מגוי — מברכים; גוי מגוי — לא
- מאי שנא גוי מגוידף נ״גהקושיה: ״מאי שנא גוי מגוי״ שאין מברכים עליו? אם הטעם הוא שהנר ״לא שבת״, הרי גם הנר שישראל הדליק מנר של גוי הוא נר שלא שבת!קושיה: גם נר שישראל הדליק מגוי הוא אור שלא שבת
- והא אחרינא הואדף נ״גההצעה לתירוץ: ״הך איסורא אזל ליה״ — האיסור של השלהבת הראשונה הלך לו, ושלהבת אחרת נולדה בידי הישראל, שכן שלהבת אינה דבר אחד קבוע אלא בכל רגע נולדת אחרת. לכן אפשר לברך עליה.תירוץ: השלהבת האסורה כבתה, ונולדה אחרת בידי הישראל
- המוציא שלהבתדף נ״גהדחיה: ״המוציא שלהבת לרשות הרבים — חייב״ בברייתא. אם השלהבת משתנה בכל רגע, ״מה שעקר לא הניח, ומה שהניח לא עקר״ — מה שהוציא לא הונח ברשות הרבים, ומה שהונח לא נעקר, ואין חיוב אלא על עקירה והנחה של אותו דבר. הרי שהשלהבת נחשבת דבר אחד.דחיה: המוציא שלהבת חייב, ואם היא משתנה — מדוע חייב
- תוספתא דהתיראדף נ״גהתירוץ החדש: ״דאיסורא נמי איתיה״ — האיסור של השלהבת הראשונה עדיין קיים, וכשהוא מברך הוא מברך רק על ״תוספתא דהתירא״, כלומר על התוספת המותרת שנוספה.תירוץ: האיסור נשאר, והברכה רק על התוספת המותרת
- אי הכי גוי מגוי נמידף נ״גהקושיה: ״אי הכי גוי מגוי נמי״ — אם מברכים על התוספת המותרת, גם על נר שגוי הדליק מגוי יברכו, שהרי נוספה בו שלהבת חדשה.קושיה: לפי זה גם גוי מגוי, שהרי נוספה שלהבת
- גוי ראשון ועמוד ראשוןדף נ״גהתשובה: ״אין הכי נמי״ — מעצם הדין אפשר היה לברך גם על נר שגוי הדליק מגוי, על התוספת המותרת; אבל ״גזירה משום גוי ראשון ועמוד ראשון״: חכמים אסרו, שמא יבואו לברך גם על נרו של גוי ראשון — שהדליק בעצמו, לא מגוי אחר, ומבעוד יום — ועל העמוד הראשון, הלהט הראשון של השלהבת עצמה, שלא נוסף בו דבר אחרי חשכה, כגון המברך עליו מיד סמוך לחשכה (רש״י).תשובה: אכן, אך נאסר בגזירה משום גוי ראשון ועמוד ראשון
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.