ברכות ה׳

קריאת שמע על המטה: היצר והמזיקין

1. רקעבדף הקודם נדונה חובת קריאת שמע על המטה לפני השינה, והגענו לשאלה אם גם מי שעוסק בתורה כל יום חייב בה.
2. המשך מדף ד׳רב נחמן: ״אם תלמיד חכם הוא — אין צריך״, כי רגיל לחזור על משנתו תמיד ולא יירדם אלא מתוך דברי תורה (רש״י). אביי חולק: גם תלמיד חכם צריך לומר לפחות פסוק אחד של רחמים, כגון ״בידך אפקיד רוחי״.
3. סולם נגד היצרריש לקיש: ״לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע״ — ילחם ביצרו. אם ניצח — מוטב; ואם לאו, עובר לשלב הבא, ולכל שלב רמז בפסוק ״רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה״: תורה (״אמרו בלבבכם״), קריאת שמע (״על משכבכם״, כי נאמר בה ״בשכבך״), ולבסוף זכירת יום המיתה (״ודמו סלה״ — דומיה עולמית).
4. כל התורה מסיניעוד דרשה של ריש לקיש, על ״ואתנה לך את לחת האבן״: ״לחת״ — עשרת הדברות, ״תורה״ — מקרא, ״והמצוה״ — משנה, ״אשר כתבתי״ — נביאים וכתובים, ״להורתם״ — תלמוד. כולם ניתנו למשה מסיני.
5. חרב פיפיותר׳ יצחק חוזר לענייננו: הקורא קריאת שמע על מטתו — כאילו אוחז בידו ״חרב של שתי פיות״ להרוג את המזיקין (רש״י), לפי הפסוק ״רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם״.
6. מאי משמע?איך אפשר לדעת שהפסוק מדבר דווקא בקריאת שמע על המטה? אין בו אזכור של שינה או קריאה.
7. מרישא דענינאמר זוטרא (ויש אומרים רב אשי): ההוכחה היא מתחילת הענין — הפסוק הקודם אומר ״ירננו על משכבותם״, והרננה שעל המשכב היא קריאת שמע, ומיד אחריו ״רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם״.
8. מזיקין בדיליןדרשה שנייה של ר׳ יצחק: הקורא קריאת שמע על מטתו — ״מזיקין בדילין הימנו״. מהפסוק ״ובני רשף יגביהו עוף״: ״עוף״ הוא תורה (כמו ״התעיף עיניך בו ואיננו״ — התורה מתעופפת ונשכחת ממי שמסיח ממנה עיניו, רש״י), ו״רשף״ הוא מזיקין (כי נאמר ״לחמי רשף וקטב מרירי״, ליד קטב מרירי שהוא שד, רש״י). ומשמעות הפסוק: ה״עוף״ — התורה, וקריאת שמע בכללה — ״יגביהו״, כלומר מסלקת ממנו את ״בני רשף״, המזיקין (רש״י: ״העוף מסלקם ממך״).

התורה מגינה מפני יסורין

1. יסורין בדיליןריש לקיש דורש את אותו פסוק אחרת: ״כל העוסק בתורה — יסורין בדילין הימנו״. ״עוף״ הוא תורה, ו״רשף״ הוא יסורין (כי ״לחומי רשף״ מופיע ליד ״מזי רעב״ — מכאן שהוא יסורין, ולא רק מזיקין).
2. פשיטא!ר׳ יוחנן: אין בדבריך חידוש — ״הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו״, שהרי בפסוק ״אם שמוע תשמע… כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך״ כבר כתוב שמי ששומר את התורה מוגן מיסורין, ופסוק זה שבחומש לומדים אפילו הקטנים, עוד לפני שהגיעו לספר איוב (רש״י).
3. אלא — ההפךאלא החידוש הוא בכיוון ההפוך: ״כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק״ — הקב״ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין. רמז: ״נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר״, ו״טוב״ הוא תורה — מי ששתק מן התורה, כאבו נעכר.
4. מקח טובאגב הפסוק ״לקח טוב נתתי לכם״: ר׳ זירא (ויש אומרים ר׳ חנינא בר פפא) — מדת בשר ודם אינה כמדת הקב״ה. אדם שמוכר חפץ — המוכר עצב והלוקח שמח, אבל הקב״ה ״נתן להם תורה לישראל — ושמח״: הוא מזהיר אותם ״אל תעזבו״ ומשבח את התורה כ״לקח טוב״ אחרי שנתנה (רש״י).

יסורין של אהבה ומה שהם ממרקים

1. פשפש ולא מצארבא (ויש אומרים רב חסדא): אדם שרואה שיסורין באים עליו — ״יפשפש במעשיו״ (״נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה״), משום שלרוב היסורין באים בגלל חטא. אם לא מצא עבירה — יתלה בביטול תורה (״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו״), כי היסורין מעלים בלבו את חומרת הדבר.
2. של אהבהואם תלה אף בביטול תורה ולא מצא — ״בידוע שיסורין של אהבה הם״, כלומר שהקב״ה מייסרו בלי עוון כדי להרבות שכרו (רש״י), לפי ״כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח״.
3. חפץ דכאורבא בשם רב סחורה בשם רב הונא: ״כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו — מדכאו ביסורין״, שנאמר ״וה׳ חפץ דכאו החלי״ — מי שה׳ חפץ בו, מחלהו ביסורין (רש״י).
4. יכול?אפשר היה לחשוב שזה נכון גם למי שלא קיבל את היסורין מאהבה, כלומר שכל מי שסובל חפץ ה׳ בו.
5. אם תשים אשםתלמוד לומר ״אם תשים אשם נפשו״ — כשם שקרבן אשם בא מדעת ומרצון, כך היסורין צריכים להתקבל מדעת, ללא כפייה.
6. שכר הקבלהומי שקיבלם — שכרו: ״יראה זרע יאריך ימים״, ובנוסף תלמודו מתקיים בידו (״וחפץ ה׳ בידו יצלח״).
7. מחלוקת: ביטול תורהר׳ יעקב בר אידי ור׳ אחא בר חנינא נחלקו מהם יסורין של אהבה. אחד: אלו שאין בהם ״ביטול תורה״ — היסורין פוגעים רק בגוף והוא מסוגל ללמוד, כפי ש״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו״.
8. מחלוקת: ביטול תפילההשני: אלו שאין בהם ״ביטול תפילה״, כמו שנאמר ״ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי״ — למרות היסורין עדיין מסוגל להתפלל.
9. אלו ואלור׳ אבא בנו של ר׳ חייא בר אבא, בשם ר׳ יוחנן: ״אלו ואלו יסורין של אהבה הן״ — גם אם יש בהם ביטול תורה או תפילה — לפי ״כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח״.
10. קושיהאם כך, מה בא ללמד הפסוק ״ומתורתך תלמדנו״, שנדרש לעיל כמגדיר יסורין של אהבה?
11. אל תקרי״אל תקרי תלמדנו אלא תלמדנו״ — כלומר ״תלמד אותנו״: דבר זה, ערכם של יסורין, אנו לומדים מתורתך, בדרך קל וחומר.
12. קל וחומרקל וחומר ״משן ועין״: אם שן ועין, שהן איבר אחד, משחררים עבד לחרות כשהאדון הפילן, יסורין שממרקים את כל גופו של אדם — על אחת כמה וכמה שיכפרו על עוונותיו.
13. גזירה שווה: בריתוזה כשיטת ריש לקיש: נאמר ״ברית״ במלח (״ולא תשבית מלח ברית״) ונאמר ״ברית״ ביסורין (״אלה דברי הברית״, שנאמר אחרי הקללות, רש״י). כשם ש״מלח ממתקת את הבשר״, כך ״יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם״.

שלוש מתנות טובות וקובר בניו

1. תניארשב״י: שלוש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל, ״וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין״ — תורה, ארץ ישראל והעולם הבא.
2. תורהתורה — ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה״ ורק אחר כך ״ומתורתך תלמדנו״.
3. ארץ ישראלארץ ישראל — ״כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלהיך מיסרך״, ומיד אחריו ״כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה״.
4. העולם הבאהעולם הבא — ״כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר״: אין הדרך לחיי העולם הבא אלא דרך תוכחות מוסר בעולם הזה.
5. ברייתא לפני ר׳ יוחנןתנא שנה לפני ר׳ יוחנן ברייתא בנושא זה: ״כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים״…
6. וקובר את בניו…״וקובר את בניו״ — מוחלין לו על כל עוונותיו.
7. מנין?ר׳ יוחנן: בשלמא תורה וגמילות חסדים — ״בחסד ואמת יכפר עון״: ״חסד״ הוא גמילות חסדים (״רודף צדקה וחסד״), ו״אמת״ היא תורה (״אמת קנה ואל תמכר״). ״אלא קובר את בניו מנין?״
8. עון עוןזקן אחד שנה לו משום רשב״י גזירה שווה ״עון עון״: ״בחסד ואמת יכפר עון״ ו״משלם עון אבות אל חיק בניהם״ — כשהבנים מתים, עוון האבות מתכפר.

נגעים ובנים — אינם יסורין של אהבה?

1. הגבלהר׳ יוחנן: ״נגעים ובנים — אינן יסורין של אהבה״. בשלב זה הגמרא מבינה ש״בנים״ הוא הקובר את בניו (רש״י: ״קא סלקא דעתיה״); בהמשך יתברר שהכוונה למי שלא היו לו בנים כלל.
2. נגעים — קושיה״ונגעים לא?״ והרי שנינו בברייתא: מי שיש בו אחד מארבעת מראות הנגעים — אינם אלא ״מזבח כפרה״, כלומר יש בהם ערך חיובי.
3. מכפרים — אך אינם של אהבה״מזבח כפרה — הוו, יסורין של אהבה — לא הוו״: הנגעים אכן מכפרים על עוונות, כמו מזבח; אבל ״יסורין של אהבה״ הם יסורין שבאים בלי עוון כדי להרבות שכרו (רש״י לעיל), ונגעים — שבאים לכפר על חטא — אינם בגדר זה.
4. ואי בעית אימא: לן / להוואי בעית אימא: ״הא — לן, והא — להו״. בארץ ישראל הערים המוקפות חומה מקודשות והמצורע חייב לצאת מהן — שם הנגעים אינם יסורין של אהבה (דברי ר׳ יוחנן). בבבל אין המצורע משתלח — שם הם מזבח כפרה ואף יסורין של אהבה (הברייתא) (רש״י).
5. ואי בעית אימא: בצנעא / בפרהסיאאו: הברייתא מדברת בנגעים בצנעא, תחת הבגדים — הם מזבח כפרה; ור׳ יוחנן מדבר בנגעים בפרהסיא, במקום גלוי, שהכל מתרחקים מהם.
6. בנים — קושיה״ובנים לא?!״ היכי דמי — אילימא שהיו לו בנים ומתו, הרי ר׳ יוחנן עצמו היה מראה עצם קטנה של בנו העשירי שמת ואומר ״דין גרמא דעשיראה ביר״. ואדם גדול כר׳ יוחנן ודאי לא באו עליו יסורין שאינם של אהבה (רש״י) — הרי שמיתת בנים היא יסורין של אהבה.
7. לא היו לו כללאלא: ״הא — דלא הוו ליה כלל, והא — דהוו ליה ומתו״. ר׳ יוחנן אמר ״בנים אינן יסורין של אהבה״ על מי שלא היו לו בנים כלל; ומי שהיו לו ומתו, כמו ר׳ יוחנן עצמו — יסורין של אהבה הם, שהאבלות מכפרת על עוונותיו (רש״י).

״הב לי ידך״: חכמים מרפאים זה את זה

1. ר׳ חייא בר אבא חלשר׳ יוחנן ביקר את תלמידו ר׳ חייא בר אבא ושאל: ״חביבין עליך יסורין?״ ענה: ״לא הן ולא שכרן״ — מוותר גם על היסורין וגם על שכרם. אמר ר׳ יוחנן: ״הב לי ידך״, ואוקמיה — והחולה נרפא.
2. ר׳ יוחנן חלשאותו מעשה הפוך: כשחלה ר׳ יוחנן, ביקרו ר׳ חנינא, ושאל את אותה שאלה. ענה ר׳ יוחנן: ״לא הן ולא שכרן״, ור׳ חנינא העמידו בידו.
3. אמאי?מדוע הוזקק ר׳ יוחנן לר׳ חנינא? ״לוקים ר׳ יוחנן לנפשיה״ — הרי הוא מרפא אחרים.
4. אין חבוש״אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים״ — מי שכבול בחולי אינו יכול לשחרר את עצמו, ואדם מבחוץ צריך להתיר אותו.
5. ר׳ אלעזר חלשר׳ אלעזר חלש ושכב בבית אפל. ר׳ יוחנן גילה את זרועו והבית האיר. ראהו בוכה וניחמו: אם בוכה על התורה שלא הרבה — ״אחד המרבה ואחד הממעיט״ ובלבד שיכוון לבו; אם על מזונות — לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות; אם על בנים — ״דין גרמא דעשיראה ביר״.
6. שופרא דבלי בעפראר׳ אלעזר השיב: ״להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא״ — על היופי הזה (של ר׳ יוחנן) שיבלה בעפר אני בוכה. אמר ר׳ יוחנן: ״על דא ודאי קא בכית״ — על זה ודאי ראוי לבכות, ובכו שניהם.
7. ואוקמיהבתוך כך שאל ר׳ יוחנן: חביבין עליך יסורין? השיב ר׳ אלעזר: לא הן ולא שכרן. אמר: ״הב לי ידך״, ואוקמיה.

רב הונא והיין שהחמיץ

1. ליעיין מר במיליהלרב הונא החמיצו ״ארבע מאה דני דחמרא״. באו אליו רב יהודה אחי רב סלא חסידא ורבנן (ויש אומרים רב אדא בר אהבה ורבנן) ואמרו: ״לעיין מר במיליה״ — יפשפש מר במעשיו. הוא ענה: ״ומי חשידנא בעינייכו?״ והם: ״מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא?״
2. הכי שמיע לןאמר רב הונא: ״אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא — לימא״. אמרו לו: ״הכי שמיע לן, דלא יהיב מר שבישא לאריסיה״ — שאינו נותן לאריס את חלקו בזמורות הגפן, שגם בהן חולקים עם האריס (רש״י).
3. הא קא גניב כוליהרב הונא דחה: ״מי קא שביק לי מידי מיניה?״ האריס גונב ממני את כל היבול, ולכן אני רק מחזיר לעצמי את חלקי.
4. בתר גנבא גנובאמרו לו: זה מה שאומרים העם — ״בתר גנבא גנוב, וטעמא טעים״, הגונב מן הגנב טועם טעם גניבה (רש״י). קיבל רב הונא על עצמו לתת לאריס את חלקו.
5. איכא דאמרי: חלא והוה חמראיש אומרים: ״הדר חלא והוה חמרא״ — החומץ חזר והיה ליין.
6. ואיכא דאמרי: אייקר חלאויש אומרים: החומץ התייקר ונמכר בדמי יין.

אבא בנימין: תפילה סמוך למטה ומטה בין צפון לדרום

1. תניאאבא בנימין: על שני דברים הייתי מצטער כל ימי — ״על תפלתי שתהא לפני מטתי״ ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום.
2. מאי לפני מטתי?מהי ״תפילה לפני מטתי״?
3. קושיה: חציצהאם הכוונה ״לפני מטתי״ ממש — והאמר רב יהודה בשם רב (ואיתימא ר׳ יהושע בן לוי): ״מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר״ — שנאמר ״ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל״; והמטה שלפניו חוצצת.
4. סמוך למטתי״לא תימא לפני מטתי, אלא אימא סמוך למטתי״ — בזמן ולא במקום. רש״י: סמוך לקימתו מן המטה — כל ימיו נזהר שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה מרגע שקם ממטתו עד שקרא קריאת שמע והתפלל. (בשטיינזלץ, בשם ר״ח: סמוך לשכיבתו — קריאת שמע ותפילת ערבית סמוך לשינה.)
5. בין צפון לדרום״ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום״ — ראשה ומרגלותיה אחד לצפון ואחד לדרום (רש״י). הגמרא מנמקת מיד (״דאמר״) בשכר שבדבר. רש״י מוסיף: ״נראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב״, ולכן ראוי שדרך תשמיש תהיה לרוחות האחרות; ובשטיינזלץ: השכינה מצויה בין מזרח למערב, כיוון המקדש.
6. בנים זכריםר׳ חמא בר׳ חנינא בשם ר׳ יצחק: הנותן מטתו בין צפון לדרום — ״הויין ליה בנים זכרים״, מהפסוק ״וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים״.
7. אף אין אשתו מפלת נפליםרב נחמן בר יצחק מוסיף: ״אף אין אשתו מפלת נפלים״, בגזירה שווה ״בטנם״ — ״בטנה״: ״תמלא בטנם״ ו״וימלאו ימיה… תומים בבטנה״ — שהריון מלא ללא תקלות.

מי שיצא ולא המתין לחבירו המתפלל

1. תניאאבא בנימין: שניים שנכנסו להתפלל, וקדם אחד מהם לסיים ״ולא המתין את חברו״ ויצא — ״טורפין לו תפלתו בפניו״. חברו שנשאר לבדו (בבית כנסת שמחוץ לעיר, שטיינזלץ) מפחד ואינו יכול לכוון. הפסוק: ״טרף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ״ — ״נפשו״ היא תפילתו (״ואשפוך את נפשי לפני ה׳״), שנטרפת בפניו; ״הלמענך תעזב ארץ״ — וכי סבור היית שבגלל שיצאת תסתלק השכינה ותעזוב את חברך המתפלל? (רש״י).
2. ולא עודולא עוד: הוא גורם שהשכינה ״תסתלק מישראל״ — ״ויעתק צור ממקומו״, ו״צור״ הוא הקב״ה (״צור ילדך תשי״).
3. ואם המתין?ואם ״המתין לו״ — מה שכרו? שהרי העונש חמור, ויש לשער שהשכר גדול בהתאם.
4. תשובהדף ור׳ יוסי ברבי חנינא: ״זוכה לברכות הללו״ — ״לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך…״. ״הקשבת״ היא לשון המתנה, ו״מצותי״ — מצוות גמילות חסד שבהמתנה לחבר (רש״י); בשטיינזלץ: מלשון צוות — אם נעשה צוות לחברו ואינו עוזבו בתפילה.

הסוגיה ממשיכה בדף ו׳

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• הגמרא בספריא