ברכות מ״ה

הדרן עלך כיצד מברכין

1. רקעשתי השורות הראשונות בעמוד — מי שנחנק ושתה מים כדי לבלוע, והפסק ללכת אחר נוהג העם במחלוקת רבי טרפון — חותמות את סוגיית השותה מים לצמאו, והן נלמדו כבר בסוף דף מ״ד.ראש העמוד חותם את סוגיית המים לצמאו — ראו דף מ״ד
2. הדרן״הדרן עלך כיצד מברכין״ — כאן מסתיים הפרק השישי, שעסק בברכות על מאכלים ומשקים לפני האכילה ואחריה. מכאן נפתח הפרק השביעי, ״שלשה שאכלו״, העוסק בזימון: ברכת המזון המשותפת של שלושה שאכלו יחד.סוף פרק כיצד מברכין; הפרק השביעי עוסק בזימון

שלשה שאכלו כאחת — מי מצטרף לזימון

1. משנההחיובשלושה שאכלו יחד חייבים לזמן — להתחבר לברכת המזון משותפת בלשון רבים, כגון נברך (רש״י). שלושה האוכלים סעודה אחת מזמנים, והמזמן מברך בשם כולם.שלושה שאכלו יחד חייבים בזימון: ברכת המזון בלשון רבים
2. משנהמי מצטרףמצטרף אפילו מי שאכל דמאי (תבואה שספק אם הופרשו ממנה מעשרות), או מעשר ראשון ״שנטלה תרומתו״ (רש״י מפרש בשלב זה: שהלוי כבר הפריש ממנו תרומת מעשר), או מעשר שני והקדש שנפדו — הפדייה מתירה אותם באכילה (מעשר שני — גם מחוץ לירושלים, רש״י). כל אלה דומים לאיסור, ולכן המשנה צריכה ללמד שהם מצטרפים: לדברי רש״י אין כאן ברכה בעבירה, והגמרא תבאר זאת בהמשך הפרק.מצטרף גם אוכל דמאי ומעשר או הקדש שהותרו באכילה
3. משנהשמש וכותיגם השמש שמגיש את הסעודה ואכל עמם לפחות כזית מצטרף, וכן הכותי (שומרוני) שאכל עם שניים מישראל. כל אחד מאלה משלים את השלושה לחיוב הזימון.שמש שאכל כזית וכותי מצטרפים לשלושה
4. משנהמי לא מצטרףאין מזמנים על מי שאכל טבל (תבואה שלא הופרש ממנה מעשר), או מעשר ראשון שלא הופרשה ממנו תרומתו, או מעשר שני והקדש שלא נפדו — אלה עדיין אסורים לו באכילה (מעשר שני שלא נפדה מותר רק בירושלים, והפדייה היא שמתירה אותו בכל מקום — רש״י). מי שאכל אחד מאלה אינו משלים את מניין השלושה.טבל ומעשרות והקדש שלא הותרו אינם מצטרפים
5. משנהשמש ונכרישמש שאכל פחות מכזית אינו מצטרף, וכן הנכרי שישב עם שניים מישראל — אין מזמנים עליו.שמש שאכל פחות מכזית ונכרי אינם מצטרפים
6. משנהנשים ועבדיםנשים, עבדים וקטנים — ״אין מזמנין עליהן״: אינם משלימים שלושה גברים לחיוב הזימון. (בעמוד ב יתברר שנשים רשאיות לזמן לעצמן, וכן עבדים לעצמם.)נשים, עבדים וקטנים אינם משלימים שלושה לחיוב זימון
7. עד כמה?המשנה שואלת כמה צריך לאכול עם החבורה כדי להתחייב ולהצטרף לזימון (רש״י: נפקא מינה גם לכך שאם יתנו לו את הכוס הוא מוציא אותם ידי חובה). תשובת התנא הראשון: ״עד כזית״.תנא קמא: כדי להצטרף צריך לאכול כזית
8. ר׳ יהודהרבי יהודה חולק: ״עד כביצה״ — שיעור האכילה הקטן ביותר שמחייב בזימון הוא כביצה, ולא כזית.ר׳ יהודה: השיעור המצרף הוא כביצה, לא כזית

מקור הזימון, ודינים מאותו פסוק

1. מנא הני מילי?הגמרא שואלת: ״מנא הני מילי״ — מנין לנו שיש זימון, ושדווקא בשלושה.שאלה: מה המקור לזימון בשלושה?
2. רב אסירב אסי לומד מהפסוק ״גדלו לה׳ אתי״: המברך מבקש מלפחות שניים אחרים לגדל יחד אתו — והוא עם השניים שלושה (רש״י).רב אסי: גדלו לה׳ אתי — המברך פונה לשניים אחרים
3. רבי אבהורבי אבהו מביא מקור אחר: ״כי שם ה׳ אקרא הבו גדל לאלהינו״ — ״אקרא״ בלשון יחיד, ו״הבו״ בלשון רבים: היחיד הקורא בשם ה׳ פונה לשניים לפחות שיגדלו עמו (רש״י), והרי שלושה.ר׳ אבהו: הבו גדל — היחיד פונה לשניים
4. אמן — לא להגביהרב חנן בר אבא לומד מאותו פסוק, מ״ונרוממה שמו יחדו״, דין נוסף: העונה אמן אחר ברכת חבירו לא יגביה את קולו יותר מן המברך. ״יחדו״ — יחד ובשווה; מי שמרים קולו מעל המברך כבר אינו מרומם ״יחדו״ עמו.רב חנן: העונה אמן לא יגביה קולו מעל המברך
5. מתרגםרבי שמעון בן פזי: המתרגם — שהיה מתרגם לארמית בציבור את הנקרא בתורה — אינו רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא. מקורו: ״משה ידבר והאלהים יעננו בקול״ — המילה ״בקול״ מיותרת, ובאה ללמד: ״בקולו של משה״. במתן תורה הקב״ה הוא האומר ומשה כמתורגמן, והקב״ה ענה בקול שאינו גבוה מקולו של משה — מכאן שקולותיהם של הקורא והמתרגם יהיו שווים.ר׳ שמעון בן פזי: המתרגם לא ירים קולו מעל קריאת התורה
6. תניא נמי הכיברייתא תומכת: ״אין המתרגם רשאי להגביה״ קולו מעל הקורא. ואם המתרגם אינו יכול להגביה קולו כנגד הקורא — ״ימעך״ הקורא את קולו, כלומר ינמיך אותו, ויקרא.ברייתא: המתרגם לא מגביה; אם אינו יכול — מנמיכים את הקריאה

יצא לשוק — קוראין לו ומזמנין עליו

1. גופאבירור דברי רב עצמם (״גופא״): שלושה שאכלו כאחת ואחד יצא לשוק — השניים קוראים לו ומזמנים עליו, גם אם אינו לידם.רב: היוצא לשוק — קוראים לו ומזמנים עליו
2. אבייאביי מוסיף: ״והוא דקרו ליה ועני״ — רק אם קראו לו והוא עונה. אם רחוק מדי, אי אפשר לצרפו (רש״י: סמוך אליהם ועונה ברוך הוא).אביי: רק אם קוראים לו והוא קרוב ועונה
3. מר זוטראמר זוטרא מגביל: ״ולא אמרן אלא בשלשה״ — די שהיוצא שומע ועונה רק כשהם שלושה. בעשרה, שהזימון בהם מצטרף משום הזכרת השם, מזמנים רק ״עד דניתי״ — עד שיבוא (רש״י).מר זוטרא: בשלושה די בשמיעה; בעשרה צריך שיבוא
4. מתקיף רב אשירב אשי מקשה: ״איפכא מסתברא״ — ההיפך מסתבר. ״תשעה נראין כעשרה״, ואין מבחינים בחסר אחד, אך ״שנים אין נראין כשלשה״ — ולכן דווקא בשניים צריך להמתין.קושיה: תשעה נראים כעשרה, ושנים לא נראים כשלושה
5. הלכתאמסכמים: ״והלכתא כמר זוטרא״ — בשלושה די בשמיעה ובעשרה צריך שיבוא.מסקנה: הלכה כמר זוטרא
6. מאי טעמא?הגמרא שואלת מה הטעם שההלכה כמר זוטרא, למרות קושיית רב אשי: ״מאי טעמא״.שאלה: מה הטעם שההלכה כמר זוטרא?
7. שם שמיםהטעם: ״כיון דבעי לאדכורי שם שמים״ — בזימון של עשרה מזכירים את שם ה׳, ו״בציר מעשרה לאו אורח ארעא״ — להזכיר את השם בחבורה שחסר בה אחד מן העשרה אינו דרך ארץ; לכן צריך שהיוצא יבוא וישב עמם. הטעם תלוי בכבוד הזכרת השם, ולא במה שנראה לעין כסברת רב אשי.תשובה: בעשרה מזכירים שם שמים — חסר אחד אינו דרך ארץ

שניים שאכלו כאחת — מצוה ליחלק

1. נקיטינןאביי: ״נקיטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק״ — כל אחד מברך בפני עצמו, בין המוציא ובין ברכת המזון (רש״י).אביי: בשניים מצוה שכל אחד יברך לעצמו
2. תניא נמי הכיברייתא תומכת: ״שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק״.ברייתא תומכת: בשניים מצוה ליחלק
3. סופר ובורהברייתא מגבילה: מצוה ליחלק רק כששניהם סופרים, היודעים לברך. אם אחד סופר ואחד בור, הסופר מברך והבור יוצא ידי חובה בברכתו.ליחלק רק כששניהם יודעים לברך; סופר מוציא בור
4. רבארבא אומר דבר שנאמר גם משמו של ר׳ זירא כמותו: בשלושה שלא סיימו יחד, ״אחד מפסיק לשנים״ — אם השניים סיימו ורוצים לזמן, דרך ארץ שהאחד יפסיק את סעודתו עד שיזמנו, ויחזור לסעודתו. אבל ״אין שנים מפסיקין לאחד״ — הם ממתינים עד שיסיים (רש״י).רבא: אחד מפסיק בשביל שניים, לא להפך
5. ולא?וכי אין שנים מפסיקים לאחד? ״רב פפא אפסיק ליה לאבא מר בריה״ — רב פפא והוא ועוד אחד הפסיקו בשביל בנו.קושיה: רב פפא ועוד אחד הפסיקו בשביל בנו
6. שאני רב פפארב פפא שונה: ״לפנים משורת הדין עבד״ — עשה מעבר לחובה, כדי לכבד את בנו (רש״י: לאחשוביה), ולא כהלכה.תשובה: רב פפא עשה לפנים משורת הדין

שלשה שווים — האם חלוק ברכות עדיף?

1. מעשהשלושה חכמים — יהודה בר מרימר, מר בר רב אשי ורב אחא מדיפתי — אכלו לחם יחד, ולא היה ביניהם אחד ״מופלג מחבריה״, כלומר גדול מחבריו בחכמה או בזקנה (רש״י), שיברך לכולם.שלושה חכמים שווים אכלו יחד, בלי אדם גדול ביניהם
2. בעיאהם התלבטו: זה ששנינו ״שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן״ — אולי אמור דווקא ״היכא דאיכא אדם גדול״, שהוא המברך לכולם (רש״י, כפי שייפסק בדף מ״ז), אבל ״היכא דכי הדדי נינהו״ — כשהם שווים — ״חלוק ברכות עדיף״?שאלה: האם בשווים חלוק ברכות עדיף על זימון?
3. מעשהבפועל נהגו כך: ״בריך איניש לנפשיה״ — כל אחד ברך לעצמו. אחר כך באו לפני מרימר.הם ברכו כל אחד לעצמו ובאו לשאול את מרימר
4. מרימרמרימר פוסק: ״ידי ברכה יצאתם, ידי זימון לא יצאתם״ — אין חלוק ברכות עדיף כשיש אפשרות לזמן. אמנם חובת ברכת המזון נתקיימה, אך הפסדתם את הזימון.מרימר: יצאו ידי ברכה אך לא ידי זימון
5. אין זימון למפרעאם יאמרו ״ניהדר ונזמן״ (נחזור ונזמן), דוחה מרימר: ״אין זימון למפרע״ — אי אפשר לזמן על סעודה שכבר ברכו עליה.דחייה: אי אפשר לחזור ולזמן אחרי שברכו

הבא ומוצאם מברכים — מה עונה?

1. בעיאאחד מן השוק בא ומצא שלושה מזמנים (רש״י) — ״מהו אומר אחריהם״? השאלה מתעוררת כי הוא לא אכל עמם.שאלה: הבא בשעת זימון — מה עונה אחריהם?
2. רב זבידרב זביד: אומר ״ברוך ומבורך״. רש״י: אינו יכול לומר שאכלנו משלו, כי לא אכל עמם.רב זביד: עונה ברוך ומבורך
3. רב פפארב פפא: עונה ״אמן״.רב פפא: עונה אמן
4. ולא פליגיהגמרא מיישבת: ״ולא פליגי״ — הכל תלוי בנוסח שמצא. אם אמרו ״נברך״ — אומר ברוך ומבורך; ואם אמרו ״ברוך״ — עונה אמן (רש״י: כשכבר ענו ברוך הוא).אין מחלוקת: נברך — ברוך ומבורך; ברוך — אמן

העונה אמן אחר ברכותיו

1. ברייתא אברייתא אחת: ״העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח״ — מי שעונה אמן אחר הברכות שהוא עצמו מברך.ברייתא: העונה אמן אחר ברכותיו — משובח
2. ותניא אידךברייתא אחרת סותרת: ״הרי זה מגונה״. אותו דין, ופסק הפוך.קושיה: ברייתא אחרת אומרת שמגונה
3. לא קשיאאין סתירה: ״הא בבונה ירושלים״ — משובח, כי היא סוף הברכות. ״הא בשאר ברכות״ — מגונה, כשעונה בסוף כל ברכה וברכה (רש״י).תשובה: משובח בסוף בונה ירושלים, מגונה בשאר ברכות
4. אבייאביי ״עני ליה בקלא״ — ענה אמן בקול, כדי שהפועלים אצל בעל הבית ישמעו שנגמרה הברכה ויקומו לעבודתם. זה פוגע בהטוב והמטיב, אך לדעתו ״לאו דאורייתא״ ולכן לא איכפת לו (רש״י).אביי: עונה אמן בקול כדי שהפועלים ישמעו ויקומו
5. רב אשירב אשי ״עני ליה בלחישא״ — ענה בלחש, ״כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב״: שהפועלים לא ישמעו שהברכות נגמרו ויעזבו לפני הטוב והמטיב. ומכל מקום לא ויתר על האמן, כי בסוף בונה ירושלים עניית אמן משובחת (רש״י).רב אשי: עונה בלחש כדי שלא יזלזלו בהטוב והמטיב

שאלות הבנה

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• הגמרא בספריא