ברכות ל״ט

זית מליח בלי גרעין: שיעור כזית

1. קושיית ר׳ ירמיהבדף הקודם שאל ר׳ ירמיה איך ר׳ יוחנן בירך גם אחרי שאכל זית מליח שהוציאו את גרעינו: ״בצר ליה שיעורא״ — בלי הגרעין הזית פחות מכזית, והברכה שאחרי אכילת פירות הארץ תלויה ב״אכילה״, ואכילה היא בכזית (רש״י).רקע: זית בלי גרעין פחות מכזית — איך בירכו עליו?
2. תשובת ר׳ זיראר׳ זירא משיב: ״מי סברת כזית גדול בעינן״? מספיק ״כזית בינוני״. והזית שהובא לפני ר׳ יוחנן היה גדול, ו״אף על גב דשקלוה לגרעינותיה פש ליה שיעורא״ — גם אחרי שהוציאו גרעינו נשאר בו שיעור.ר׳ זירא: די בזית בינוני, וזית ר׳ יוחנן היה גדול
3. ראיה מהמשנהשדי בבינוני, ״דתנן״: הזית שאמרו חכמים בשיעורים הוא ״לא קטן ולא גדול, אלא בינוני״, והוא ה״אגורי״.ראיה: המשנה קובעת ששיעור זית הוא בינוני
4. שמו של האגוריר׳ אבהו: שמו האמיתי ״אברוטי״, ויש אומרים ״סמרוסי״. ונקרא ״אגורי״ מפני ״ששמנו אגור בתוכו״ — מזומן לצאת ממנו כמשקה ענבים (רש״י); זה כינוי לזן.ר׳ אבהו: ׳אגורי׳ כינוי לזית שמנו אגור בו

בר קפרא והפרגיות: חביב או כרוב מזין

1. שאלה: כתנאי?הגמרא שואלת: ״נימא כתנאי״ — האם המחלוקת שנדונה לפני כן, מה מברכים על שלקות (״בורא פרי האדמה״ או ״שהכל״), היא כבר מחלוקת תנאים? כדי לבדוק זאת היא מביאה מעשה בשני תלמידים שישבו לפני בר קפרא.שאלה: האם בברכת השלקות כבר נחלקו תנאים?
2. המעשהשני תלמידים ישבו לפני בר קפרא, והובאו לפניהם ״כרוב ודורמסקין ופרגיות״: ירקות מבושלים ובשר עוף (פרגיות). בר קפרא נתן לאחד מהם רשות לברך, והוא מיהר וברך על הפרגיות. חברו לגלג עליו על שהקדים מתוך רעבתנות ברכה שהיה צריך לברך אחר כך.מעשה: תלמיד מקדים לברך על הפרגיות וחברו מלגלג עליו
3. כעס ראשוןבר קפרא כעס, ואמר תחילה: ״לא על המברך אני כועס״ אלא על המלגלג. אם חברך דומה למי שלא טעם בשר מעולם — ולכן הבשר חביב עליו ומיהר אליו — על מה אתה מלגלג עליו?בר קפרא מתרעם על המלגלג: אולי הבשר חביב עליו מאד
4. כעס שניאחר כך הפך את דבריו: ״לא על המלגלג אני כועס״ אלא על המברך — ״אם חכמה אין כאן, זקנה אין כאן״. גם אם לא ידע על איזה מין לברך קודם, היה עליו לשאול אותי, הזקן, כדי שאורה לו על איזה מין לברך ולפטור גם את האחרים (רש״י).ואז כועס על המברך: היה לו לשאול את הזקן
5. סופםנשנתה ברייתא: ״ושניהם לא הוציאו שנתן״ — שניהם מתו באותה שנה, בגלל כעסו של בר קפרא. מכאן הגמרא מבקשת להסיק על מה היו חלוקים.שניהם מתו באותה שנה בגלל כעסו של בר קפרא
6. הצעה: ״מאי לאו״״מאי לאו בהא קא מיפלגי״ — הגמרא מציעה שהם חלוקים בברכת השלקות. המברך סבר ששלקות ופרגיות שתיהן ״שהכל נהיה בדברו״, ברכתן שווה, ולכן ״חביב עדיף״ ומקדימים את הבשר. המלגלג סבר ששלקות מברכים ״בורא פרי האדמה״ — ברכה חשובה (רש״י) — ופרגיות ״שהכל״, ולכן ״פירא עדיף״ ומקדימים את השלקות.הצעה: חלוקים אם ברכת שלקות היא שהכל או האדמה
7. דחייה: ״לא״דוחים: ״לא, דכולי עלמא״ מודים ששלקות ופרגיות ברכתן ״שהכל נהיה בדברו״. אם כך, אין ביניהם מחלוקת בעצם הברכה.דחייה: לדעת הכל גם ברכת השלקות היא שהכל
8. מחלוקת בסברהאלא ״בהאי סברא קא מיפלגי״: המברך סבר ״חביב עדיף״ — מקדימים את מה שהאוכל חפץ בו יותר. המלגלג סבר ״כרוב עדיף, דזיין״ — הכרוב מזין, וכך נאמר בברייתא שכרוב למזון ותרדין לרפואה (רש״י). המחלוקת היא אפוא על מה קובע את הקדימה.מחלוקתם בסברה: חביב עדיף, או כרוב עדיף כי הוא מזין

גרגלידי דלפתא: חיתוך וברכה

1. רב הונארבי זירא מספר מה שמע בשני בתי מדרש. בבית רב הונא נאמר על ״גרגלידי דלפתא״ (ראשי לפתות) שקצצו אותם: ״פרימא רבא״ — חתיכות גדולות — ״בורא פרי האדמה״; ״פרימא זוטא״ — קצוץ דק לחתיכות קטנות — ״שהכל נהיה בדברו״, כי לפי רש״י הקציצה הדקה ״גריעותא היא״ ומקלקלת את הלפת. (שטיינזלץ מפרש הפוך: חיתוך מרובה משביח ולכן ״האדמה״; אבל תשובת רב יהודה, ש״פרמינהו טפי״ רק כדי למתק, מתאימה לרש״י.)רב הונא: חתיכות גדולות — האדמה; קצוץ דק — שהכל
2. רב יהודהכשבא לבית רב יהודה אמר: ״אידי ואידי בורא פרי האדמה״ — בשני החיתוכים. ומה שחתכום יותר, זה ״כי היכי דנמתיק טעמיה״ — רק כדי להמתיק את טעמם, ולא שינוי שמשנה את הברכה.רב יהודה: בשניהם האדמה; החיתוך רק ממתיק את הטעם

קמח בתבשיל ירק ושבח התרדין

1. רב כהנא: קמחרב אשי מספר מה אמר לו רב כהנא: ״תבשילא דסלקא״ (תבשיל תרדין, לפי רש״י) שלא הרבו בו קמח — ״בורא פרי האדמה״; ו״דלפתא, דמפשו בה קמחא טפי״ — תבשיל לפת שהרבו בו קמח — ״בורא מיני מזונות״.רב כהנא: תבשיל ירק עם הרבה קמח — מזונות
2. חזרהאחר כך חזר בו: ״אידי ואידי בורא פרי האדמה״ — גם כשהרבו קמח, כי הקמח נשפך בו ״לדבוקי בעלמא״, רק כדי להדביק. העיקר בתבשיל הוא הירק ולא הקמח.חזרה: בשניהם האדמה — הקמח רק מדביק
3. אגב: תרדיןאגב תבשיל תרדין אמר רב חסדא: הוא ״יפה ללב, וטוב לעינים״, וכל שכן לבני מעיים.רב חסדא: תבשיל תרדין טוב ללב, לעיניים ולמעיים
4. תנאי התועלתאביי הוסיף: זה דווקא כשהתבשיל ״יתיב אבי תפי ועביד תוך תוך״ — עומד על מקום שפיתת הקדרה ורותח, עד שנמחה מאד וקול רתיחתו נשמע כך (רש״י).אביי: התועלת רק כשהתבשיל רתח ונמחה על האש

מי תבשיל: מיא דשיבתא

1. פשיטא לירב פפא פשוט לו ש״מיא דסלקא כסלקא״: מי תבשיל הסלק דינם כסלק עצמו לענין ברכה, ״ומיא דלפתא כלפתא״ ו״ככולהו שלקי״.רב פפא: מי תבשיל ירק ברכתם כברכת הירק עצמו
2. בעיה: שיבתאאך הוא מסתפק: ״מיא דשיבתא מאי״? שבת הוא ירק שנותנים מעט ממנו בקדרה בלי לאכלו (רש״י). האם ״למתוקי טעמא עבדי״, או ״לעבורי זוהמא עבדי לה״?בעיה: שבת בקדרה — לטעם או להעביר זוהמה?
3. צד א: למתקאם נותנים את השבת כדי למתק את הטעם, מימיה כמי שאר ירקות ומברכים עליהם ״בורא פרי האדמה״ (רש״י).אם למתק טעם: מי השבת כמי שאר ירקות
4. צד ב: להעביר זוהמהאם נותנים אותה רק כדי לספוג את הקצף והזוהמה, אין רוצים בטעמה, והמים אינם נחשבים מי ירק — ואין מברכים עליהם ״בורא פרי האדמה״ (שטיינזלץ).אם להעביר זוהמה: מימיה אינם כשלקות, ואין מברכים האדמה
5. תא שמע״תא שמע״ ממשנה בעוקצין: ״השבת משנתנה טעם בקדירה״ אין בה משום תרומה ואינה מטמאה טומאת אוכלים. שבת של תרומה, אחרי שנתנה טעם והוצאה, היא כעץ בעלמא ואינה אוכל (רש״י).תא שמע: משנה בעוקצין — שבת שנתנה טעם בקדרה
6. שמע מינההלשון ״משנתנה טעם״ מלמדת שמטרת השבת לתת טעם. ״שמע מינה למתוקי טעמא עבדי לה״ — ולכן, כפי שמפרש רש״י, מימיה כמי תבשיל ירק וברכתם ״בורא פרי האדמה״.מסקנה: השבת למתק הטעם, ולכן מימיה כשלקות

פת צנומה: מברך ואחר כך בוצע

1. פת צנומהרב חייא בר אשי: על ״פת צנומה בקערה״ — פת יבשה שנתנו בקערה להשרות — מברכים ״המוציא״, אף אם יש לפניו ככר אחר, כי היא נחשבת לחם שלם לכל דבר.פת צנומה בקערה: מברכים עליה המוציא
2. רבי חייא חולק״ופליגא דרבי חייא״: רבי חייא דורש ״צריך שתכלה ברכה עם הפת״ — ברכת ״המוציא״ מסתיימת בעת בציעת הפרוסה מן הככר. פת צנומה כבר פרוסה ועומדת (רש״י), ואין בה בציעה שתסיים את הברכה.ר׳ חייא חולק: הברכה צריכה להסתיים עם הבציעה
3. רבא מקשהרבא תוקף את הדרישה: ״מאי שנא צנומה״ — האם משום ש״כי כליא ברכה אפרוסה קא כליא״? גם בפת רגילה ״כי קא גמרה אפרוסה גמרה״: הברכה מסתיימת כשהפרוסה כבר נחתכה, ואין זה שונה מפרוסה שהייתה מוכנה.רבא: גם בפת שלמה הברכה מסתיימת על פרוסה
4. תיקון רבא״אלא אמר רבא: מברך ואחר כך בוצע״ — מסיימים את כל הברכה כשהפת עדיין שלמה, ורק אחר כך חותכים (רש״י).רבא: מברך ומסיים את הברכה, ואחר כך בוצע
5. המנהג״נהרדעי עבדי כרבי חייא״ — בנהרדעא ברכו ובצעו יחד, ו״ורבנן עבדי כרבא״. רבינא סיפר שאמו אמרה לו שאביו נהג כרבי חייא, ושהרבנן נהגו כרבא.בנהרדעא נהגו כר׳ חייא, שאר החכמים כרבא
6. הלכתאהכרעה: ״והלכתא כרבא״, שמברך ואחר כך בוצע.מסקנה: הלכה כרבא — מברך ואחר כך בוצע

פתיתין ושלמין

1. מחלוקתנאמר: הביאו לפניהם ״פתיתין ושלמין״ — פרוסות וככרות שלמות. רב הונא: ״מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין״; לפי רש״י אם רצה, ואם הפרוסות גדולות מהשלמות צריך לברך עליהן. רבי יוחנן: ״שלמה מצוה מן המובחר״.רב הונא: מברכים על הפרוסות; ר׳ יוחנן: עדיף על השלמה
2. מוסכםאבל ״פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין״ — ״דברי הכל״ מברך על פרוסת החיטים ופוטר את השעורים, כי אף שהיא פרוסה היא מעולה.פרוסת חיטים ושלמה של שעורים: לכולם מברכים על הפרוסה
3. ראיה: כתנאירבי ירמיה בר אבא: ״כתנאי״. לפי רש״י הוא מערער על ה״דברי הכל״ בפרוסת חיטים מול שלמת שעורים: בתרומה שנינו ״תורמין בצל קטן שלם, אבל לא חצי בצל גדול״ — אף שיש בו יותר — ורבי יהודה אומר חצי בצל גדול. ״מאי לאו בהא קמיפלגי״ — ר׳ יהודה סבר ״חשוב עדיף״ והתנא הראשון ״שלם עדיף״; ולתנא הראשון היה צריך לברך דווקא על שלמת השעורים. (לפי שטיינזלץ ההשוואה היא למחלוקת רב הונא ורבי יוחנן עצמה.)ראיה: בתרומת בצל תנאים חלוקים — חשוב עדיף או שלם עדיף
4. דחייה: יש כהןהגמרא דוחה: ״היכא דאיכא כהן״, שמקבל את התרומה מיד, כולם מודים ש״חשוב עדיף״. הם חלוקים רק כש״ליכא כהן״ וצריך להצניע את התרומה עד שיימצא כהן (רש״י): שנינו שבמקום שאין כהן תורם ״מן המתקיים״, וחצי בצל אינו מתקיים, ורבי יהודה אומר שתמיד מן היפה. המחלוקת היא אפוא על עמידות התרומה, ובעיקרון כולם מודים שחשוב עדיף — ולכן ״דברי הכל״ בפרוסת חיטים עומד.דחייה: בבצל המחלוקת על עמידות; בעיקרון כולם: חשוב עדיף
5. ירא שמיםרב נחמן בר יצחק: ״וירא שמים יוצא ידי שניהן״. מי הוא? ״מר בריה דרבינא״, שהיה ״מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע״ — אוחז את שתיהן וכך יוצא ידי רב הונא ורבי יוחנן.ירא שמים מניח פרוסה בתוך שלמה ויוצא ידי שניהם
6. שלמןתנא שנה ברייתא לפני רב נחמן: ״מניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך״. שאל אותו רב נחמן לשמו, והשיב ״שלמן״. אמר לו: ״שלום אתה ושלמה משנתך״, שהברייתא שמה שלום בין התלמידים החולקים.רב נחמן משבח את הברייתא שמיישבת את שתי הדעות
7. פסחרב פפא: ״הכל מודים בפסח״ שהאוכל מצה מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע.רב פפא: בפסח לכולי עלמא פרוסה בתוך שלמה
8. מאי טעמאמה הטעם שבפסח הכל מודים?שאלה: מה הטעם שבפסח אין מחלוקת?
9. לחם עני״לחם עני״ כתיב: דרך העני לאכול בפרוסה, ולכן צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה (רש״י).תשובה: ״לחם עני״ — דרך העני בפרוסה

בציעה בשבת: לחם משנה

1. שתי ככרותרבי אבא אמר: בשבת חייב אדם לבצוע על ״שתי ככרות״.רבי אבא: בשבת בוצעים על שתי ככרות
2. מאי טעמאמה הטעם לחיוב בשתי ככרות?שאלה: מה מקור החיוב בשתי ככרות?
3. לחם משנה״לחם משנה״ כתיב: בפרשת המן לקטו ביום שישי כפל לצורך שבת, ובזכר לכך סעודות השבת הן על שתי ככרות (שטיינזלץ).תשובה: ״לחם משנה״ — זכר ללקיטת כפל במן
4. רב כהנארב אשי: ראיתי את רב כהנא ״נקיט תרתי ובצע חדא״ — מחזיק בשתי הככרות, כנגד ״לחם משנה״, אך בוצע רק אחת מהן.רב כהנא אוחז שתי ככרות ובוצע רק אחת
5. רבי זיראורבי זירא ״הוה בצע אכולא שירותא״ — בשבת היה בוצע פרוסה גדולה אחת, שדי בה לכל הסעודה (רש״י).ר׳ זירא בוצע בשבת פרוסה גדולה לכל הסעודה
6. קושיה: רעבתנותרבינא שואל את רב אשי: ״והא קא מתחזי כרעבתנותא״ — פרוסה גדולה כל כך נראית כרעבתנות.קושיה: פרוסה גדולה נראית כרעבתנות
7. תשובה: חיבובכיון שאינו עושה כך בכל יום, ״והאידנא קא עביד״ בשבת — אין זה נראה רעבתנות אלא חיבוב סעודת שבת.תשובה: מי שאינו עושה כך תמיד, בשבת זה חיבוב ולא רעבתנות
8. ריפתא דערובארב אמי ורב אסי, כשהזדמן להם ״ריפתא דערובא״ — לחם שערבו בו אתמול ערובי חצירות (רש״י) — בירכו עליו ״המוציא לחם מן הארץ״ בסעודת שבת. טעמם: ״הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא, נעביד ביה מצוה אחריתי״.רב אמי ורב אסי: לחם העירוב משמש גם לסעודת שבת

שאלות הבנה

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• הגמרא בספריא