ברכות ל״ו

אניגרון: שמן שמברכים עליו

1. רקעבדף הקודם נקבע שעל שמן זית מברכים ״בורא פרי העץ״ רק במצבים מסוימים: לבדו שתייתו מזיקה, ועם פת הוא טפל לפת. הגמרא ממשיכה לבחון את המקרה של אניגרון, תבשיל שמעורב בו שמן.רקע: השמן טפל לפת; עכשיו נבחן את המקרה של אניגרון
2. אניגרון״דכולהו שלקי״ — אניגרון הוא תבשיל של ירקות שלוקים (רש״י: כל מיני ירק שלוק), ומוסיפים לו כמות ידועה של שמן.אניגרון: תבשיל ירקות שלוקים שמוסיפים לו שמן
3. קושיהאם הירקות הם עיקר התבשיל והשמן רק תוספת, הרי ״אניגרון עיקר ושמן טפל״. והמשנה קבעה את הכלל: ״מברך על העיקר ופוטר את הטפלה״. לכן צריך לברך רק על האניגרון, ולא ״בורא פרי העץ״ על השמן.קושיה: השמן טפל לאניגרון, ולכן אין לברך עליו בנפרד
4. הכא במאי עסקינןמדובר ב״חושש בגרונו״: הוא נותן שמן הרבה, ולכן השמן הוא העיקר והאניגרון הטפל (רש״י). על השמן העיקרי מברכים ״בורא פרי העץ״.תירוץ: חושש בגרונו שותה הרבה שמן, והשמן הוא העיקר
5. ראיה מברייתאאכן כך נוהגים, כמו שנאמר בברייתא: ״החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחלה בשבת״. אסור לגרגר שמן בגרון ולהשהותו שם, כי זו רפואה ניכרת בשבת (רש״י). אבל ״נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע״ — מותר, כי בליעתו אינה ניכרת כרפואה. הרי שרגילים לשתות שמן עם אניגרון לצורך הגרון.ברייתא: בשבת מותר לבלוע שמן הרבה באניגרון לרפואת הגרון
6. פשיטאאם השמן הוא העיקר והוא שותה אותו — פשיטא שמברכים עליו! מה בא ללמד?קושיה: פשוט שמברכים על שמן ששותה, מה החידוש
7. מהו דתימאאפשר היה לחשוב: ״כיון דלרפואה קא מכוין״, לא יברך כלל, שהרי אין מברכים על רפואה. ״קא משמע לן״ שכיון ש״אית ליה הנאה מיניה״ (רש״י: מלבד הרפואה יש לו הנאת אכילה), צריך לברך.חידוש: אף שמתכוון לרפואה, יש לו הנאה ולכן מברך

קורא של הדקל: פרי או עץ

1. מחלוקתקורא הוא הצמיחה הרכה של ענפי הדקל החדשים (רש״י: בשנה הבאה היא מתקשה ונעשית עץ), שנהגו לאכול. רב יהודה אומר שמברכים עליו ״בורא פרי האדמה״.רב יהודה: על קורא של דקל מברכים בורא פרי האדמה
2. מחלוקתשמואל, רבו של רב יהודה, אומר שעל הקורא מברכים ״שהכל נהיה בדברו״.שמואל: על קורא של דקל מברכים שהכל נהיה בדברו
3. טעם רב יהודה״פירא הוא״ — הקורא פרי, ולכן מברכים עליו כעל כל פרי: פרי האדמה.רב יהודה: הקורא פרי, ולכן פרי האדמה
4. טעם שמואל״הואיל וסופו להקשות״ — הקורא עתיד להתקשות ולהפוך לעץ, ולכן רואים בו חלק מן העץ ולא פרי.שמואל: הקורא עתיד להתקשות, ולכן הוא כעץ ולא כפרי
5. שיננא, כוותך מסתבראשמואל עצמו משבח את תלמידו: ״שיננא, כוותך מסתברא״ — דעתך מסתברת. הראיה: צנון גם הוא מתקשה אם משאירים אותו באדמה (רש״י), ובכל זאת מברכים עליו פרי האדמה כשהוא רך. אם כן, העובדה שהקורא עתיד להתקשות אינה סיבה לשלול ממנו ברכת פרי, וטעמו של שמואל נחלש.שמואל משבח: צנון מתקשה ובכל זאת פרי האדמה, כדבריך
6. ולא היאהגמרא דוחה את השבח: ״ולא היא״. את הצנון זורעים מלכתחילה כדי לאכול אותו כשהוא רך (רש״י: הצנון הרך נקרא פוגלא), ולכן החלק הרך הוא הפרי שלשמו נטעו. את הדקל אף אחד אינו נוטע כדי לאכול את הקורא; אכילתו מקרית, ולכן אין לו דין פרי והראיה מהצנון נופלת.הגמרא דוחה: צנון נזרע לאכילה רך, דקל לא בשביל הקורא
7. והרי צלףמקשים על הסברא ש״כל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה״: ״והרי צלף״ נוטעים אותו בשביל הפרי (פרחא), ובכל זאת המשנה קובעת שעל ״העלין ועל התמרות״ שלו, שאינם הפרי, מברכים ״בורא פרי האדמה״ ולא שהכל.קושיה: בצלף נוטעים בשביל הפרי, ובכל זאת על העלים פרי האדמה
8. שותארב נחמן בר יצחק: ״צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא״, נוטעים אותו גם כדי לאכול את העלים והתמרות, שאכילתם אינה ממעטת את האילן (רש״י). אבל אכילת הקורא ממעטת את ענפי הדקל, ולכן אין ללמוד מהצלף.תשובה: בצלף נוטעים גם בשביל העלים; בדקל לא בשביל הקורא
9. הלכה״אף על גב דקלסיה שמואל לרב יהודה, הלכתא כוותיה דשמואל״ — אף ששמואל שיבח את רב יהודה, ההלכה כשמואל: על קורא מברכים שהכל.מסקנה: הלכה כשמואל, על קורא מברכים שהכל

צלף של ערלה: אביונות וקפריסין

1. דברי רברב אמר: ״צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין״. מבין חלקי הצלף, האביונות, שהם הפרי, אסורים, והקפריסין, הקליפה שסביבו, מותרים.רב: בצלף ערלה בחוץ לארץ זורקים אביונות ואוכלים קפריסין
2. למימרא״למימרא דאביונות פירי וקפריסין לאו פירי״ — האם משמע מדברי רב שרק האביונות הם פרי, והקפריסין אינם פרי?קושיה: האם לפי רב רק האביונות פרי והקפריסין לא
3. ורמינהוורמינהו: המשנה קובעת ש״על האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ״, הרי שהקפריסין הם פרי הצלף ואין להתירם.קושיה: המשנה מברכת פרי העץ גם על הקפריסין, הרי הם פרי
4. כר׳ עקיבא״הוא דאמר כרבי עקיבא״. במשנה במעשרות נחלקו: לר׳ אליעזר הצלף מתעשר מן התמרות, האביונות והקפריסין, כי כולם פירותיו; לר׳ עקיבא רק האביונות מתעשרים, ״מפני שהוא פרי״. רב לקח את הגדרת הפרי של ר׳ עקיבא מדיני מעשר והחיל אותה על ערלה: מה שאינו פרי אינו אסור, ולכן הקפריסין מותרים. המשנה בברכות, שמברכת פרי העץ גם על הקפריסין, הולכת כר׳ אליעזר.תשובה: רב פוסק כר׳ עקיבא, שרק האביונות נחשבים פרי
5. ונימא״ונימא הלכה כרבי עקיבא״ — למה רב לא אמר בפשטות שהלכה כר׳ עקיבא, ובמקום זה העמיד את הדין בערלה שבחוץ לארץ?קושיה: למה לא אמר סתם הלכה כר׳ עקיבא
6. קא משמע לןאילו אמר כך, ״הוה אמינא אפילו בארץ״ ישראל הלכה כמותו להקל. לכן השמיע כלל: ״כל המיקל בארץ — הלכה כמותו בחוצה לארץ, אבל בארץ לא״, כי בחוץ לארץ ערלה אינה מהתורה, ולכן הולכים אחר המיקל (רש״י).תשובה: בלי זה היינו אומרים שהלכה כר׳ עקיבא גם בארץ
7. ונימא״ונימא הלכה כרבי עקיבא בחוצה לארץ״ — אם הכלל הוא שכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ, למה לא ניסח כך?קושיה: למה לא אמר הלכה כר׳ עקיבא בחוץ לארץ
8. קא משמע לןאילו אמר כך, ״הוה אמינא הני מילי גבי מעשר אילן״, שאפילו בארץ הוא מדרבנן (רש״י). אבל ״גבי ערלה, דבארץ מדאורייתא״, אולי בחוץ לארץ ניגזור ונחמיר. לכן השמיענו שגם בערלה הלכה כר׳ עקיבא.תשובה: שלא נחשוב שבערלה, שבארץ מהתורה, נגזור גם בחוץ לארץ

רבינא ומר בר רב אשי: הצלף לדעת בית שמאי

1. מעשהרבינא מצא את מר בר רב אשי ״דקא זריק אביונות וקאכיל קפריסין״ בצלף של ערלה.רבינא ראה את מר בר רב אשי אוכל קפריסין וזורק אביונות
2. מאי דעתךרבינא שואל: ״מאי דעתך״ — אם אתה נוהג כר׳ עקיבא המיקל, ״ולעביד מר כבית שמאי דמקילי טפי״! מדוע אינך נוהג כבית שמאי שמקילים יותר?רבינא: אם מקילים כר׳ עקיבא, למה לא כבית שמאי המקלים יותר
3. משנת הצלףהמשנה: ״בית שמאי אומרים כלאים בכרם״, כלומר הצלף נחשב ירק ואסור בכרם. ״בית הלל אומרים אין כלאים בכרם״. ו״אלו ואלו מודים שחייב בערלה״.משנה: בית שמאי אוסרים צלף בכרם, ושניהם מחייבים בערלה
4. הא גופא קשיא״הא גופא קשיא״: בית שמאי אומרים שהצלף כלאים בכרם, ״אלמא מין ירק הוא״, ומודים שחייב בערלה, ״אלמא מין אילן הוא״! זו סתירה פנימית במשנה.קושיה: אם הצלף ירק לכלאים, איך הוא אילן לערלה
5. לא קשיא״בית שמאי ספוקי מספקא להו״: אין כאן סתירה. בית שמאי לא הכריעו אם הצלף ירק או אילן, ולכן ״עבדי הכא לחומרא והכא לחומרא״ — לעניין כלאים הם מחמירים בו כירק, ולעניין ערלה מחמירים בו כאילן.תשובה: בית שמאי מסופקים, ולכן מחמירים גם כירק וגם כאילן
6. מכל מקוםרבינא חוזר לקושייתו: גם אם הסתירה מיושבת, ״מכל מקום״ לבית שמאי הצלף הוא רק ״ספק ערלה״, כי לא ברור להם שהוא אילן. ובספק ערלה יש משנה מוסכמת: בארץ ישראל הוא אסור, ובסוריא, השטח שכבש דוד והוסיף לארץ (רש״י), הוא מותר. לפי זה בחוץ לארץ אפשר להתיר אפילו את פרי הצלף עצמו (רש״י).רבינא: לבית שמאי זה ספק ערלה, ובחו״ל אפילו הפרי מותר
7. המשך המשנההמשנה ממשיכה: ״ובחוצה לארץ יורד ולוקח״ — מותר לקנות פירות ממי שחשוד על הערלה ויש בפרדסו עצים זקנים וצעירים, אף שספק אם הפירות באו מעצי ערלה (רש״י). ״ובלבד שלא יראנו לוקט״ — רק אם הקונה לא ראה אותו קוטף מן העצים הצעירים, שאז אין זה ספק. מכאן שלבית שמאי, שהצלף אצלם רק ספק, מותר בחוץ לארץ לאכול אפילו את האביונות.ספק ערלה בחו״ל מותר לקנות, ולבית שמאי גם אביונות מותרים
8. אינה משנהרבי עקיבא במקום רבי אליעזר עבדינן כותיה: נוהגים כר׳ עקיבא המקל כשהוא חולק על ר׳ אליעזר. אבל ״בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה״: דבריהם אינם נחשבים להלכה, ואין זה ספק אלא ודאי (רש״י). לכן לא מקילים מכוחם.תשובה: בית שמאי נגד בית הלל אינה משנה, ולכן אין להקל כמותם

פלפלים וזנגביל: מה מברכים ומה נחשב אכילה

1. מחלוקתעל פלפלי רב ששת אומר: שהכל, ורבא אומר: ״לא כלום״, כלומר אין צורך לברך.רב ששת: על פלפלים שהכל; רבא: אין צורך לברך
2. טעם רבארבא עקבי לשיטתו: ״כס פלפלי ביומא דכפורי — פטור, כס זנגבילא ביומא דכפורי — פטור״. כסיסתם אינה אכילה, כי הם אינם מאכל שאדם אוכל כדרכו (רש״י: דבר הנאכל שלא כדרכו נקרא כסיסה, והפטור מכרת). לכן אין עליהם ברכה.רבא: כסיסת פלפלים אינה אכילה, ולכן גם אין ברכה
3. מיתיבימקשים מברייתא: ר׳ מאיר דורש ״עץ מאכל״ להביא ״עץ שטעם עצו ופריו שוה — זה הפלפלין״, ו״חייבין בערלה״. הרי שאפילו העץ ראוי לאכילה, ו״אין ארץ ישראל חסרה כלום״. אם כך הפלפלים מאכל.קושיה: לפי ר׳ מאיר הפלפלים ראויים לאכילה וחייבים בערלה
4. לא קשיא״הא ברטיבתא, הא ביבשתא״ — דברי ר׳ מאיר על פלפלים רטובים, שראויים לאכילה. הפטור בכסיסה ביום כיפורים הוא ביבשים, שאכילתם אינה אכילה.תשובה: ר׳ מאיר בפלפל רטוב; הפטור ביום כיפורים ביבש
5. אמרי ליה רבנןהחכמים מקשים למרימר: איך כסיסת זנגביל ביום כיפורים פטורה? הרי רבא אמר שזנגביל ״דאתיא מבי הנדואי״, שמביאים מהודו, מותר באכילה, ואין בו חשש בישול נכרים (רש״י), ומברכים עליו פרי האדמה. אם הוא מאכל לעניין ברכה, היה צריך להיחשב אכילה גם ביום כיפורים.קושיה: אם על זנגביל מברכים פרי האדמה, איך כסיסתו פטורה
6. אותה חלוקה״לא קשיא: הא ברטיבתא, הא ביבשתא״ — ברכת פרי האדמה על זנגביל רטוב, והפטור ביום כיפורים על יבש.תשובה: ברכה בזנגביל רטוב, פטור ביום כיפורים ביבש

שאלות הבנה

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• הגמרא בספריא