ברכות ל״ה
מקור חובת הברכה על ההנאה מהעולם, חומרת הנהנה בלא ברכה, תורה ודרך ארץ, ולמה ליין ולשמן דין מיוחד
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח את הפרק השישי במשנה על נוסחי הברכות לפני האכילה.
הגמרא שואלת מנין החובה לברך, דורשת ״קדש הלולים״ ומנסה ללמוד לכל מאכל, עד שנקבעת סברא שאסור ליהנות בלא ברכה.
משם עוברת לחומרת ההנאה בלא ברכה (מעילה, גזל), ולפסוקי ״ואספת דגנך״ על תורה ודרך ארץ, ולהכנסת פירות ולמעשר.
אחר כך חוזרת למשנה ושואלת מה מייחד את היין, ומסיימת בשאלה באיזה אופן מברכים על שמן זית, סוגיה שנמשכת לדף ל״ו.
עמוד א · משנה
משנה: ברכות הפירות והירקות
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה פותחת את פרק ״כיצד מברכין״ וקובעת את נוסח הברכה לפני האכילה לפי סוג המאכל: פירות האילן, היין, פירות האדמה, הפת והירקות, וחולקת ר׳ יהודה בעניין הירקות.
- משנהפירות האילן והייןעל פירות האילן (כגון תפוח ותאנה) המברך אומר ״בורא פרי העץ״. היוצא מן הכלל הוא היין, שנעשה מפרי הגפן: עליו אומר ״בורא פרי הגפן״, כי מחמת חשיבותו נקבעה לו ברכה לעצמו (רש״י).פירות האילן: בורא פרי העץ; יין, בגלל חשיבותו: בורא פרי הגפן
- משנהפירות הארץ והפתעל פירות הארץ, כלומר מה שגדל מן הקרקע, המברך אומר ״בורא פרי האדמה״. היוצא מן הכלל הוא הפת, שגם לה נקבעה ברכה מיוחדת מחמת חשיבותה: ״המוציא לחם מן הארץ״. על הירקות (עשבים וירקות עלים) אומרים ״בורא פרי האדמה״.פרי האדמה: בורא פרי האדמה; פת: המוציא; גם הירקות כפרי האדמה
- ר׳ יהודהירקותר׳ יהודה חולק על הדין האחרון: על הירקות יש לברך ״בורא מיני דשאים״. לדעתו אין לכלול הכול בברכה אחת, כי בפרי האדמה נכללים דשאים וגם זרעים כגון קטניות (רש״י), וצריך להבדיל בברכה בין מין למין, כי טבעם שונה (שטיינזלץ).ר׳ יהודה: על ירקות מברכים בורא מיני דשאים, לא פרי האדמה
עמוד א · גמרא
מקור חיוב הברכה לפני האכילה
🔑 מפתח לסוגיה
הפסוק ״קדש הלולים״ נאמר בנטע רבעי, פרי האילן בשנה הרביעית לנטיעתו, שהוא קדש ומותר באכילה אחרי שמחללים אותו בפדיון אם אוכלים אותו מחוץ לירושלים (רש״י). הסוגיה בודקת מה עוד נדרש ממילת ״הלולים״ ואם נשאר בה מקום ללמד על ברכה.
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא מבקשת מקור לחובת הברכה. הברייתא דורשת ״קדש הלולים״, אך הפסוק נחוץ ללימודים אחרים, ולכן הגמרא בודקת בגרסאות ״כרם רבעי״ ו״נטע רבעי״ אם נשאר בו מקום לברכה.
כל הלימודים הכלליים (כרם, צד השוה, שבעת המינים) נפרכים, ובסוף נקבע שזו סברא.
- מנא הני מילי?הגמרא פותחת בשאלה יסודית: המשנה מניחה שחייבים לברך לפני האכילה, אבל מה המקור לעצם החובה?שאלה: מה המקור לחובת ברכה לפני האכילה?
- ברייתאקדש הלוליםבברייתא נדרש הפסוק ״קדש הלולים לה׳״, שנאמר בנטע רבעי. לשון רבים, ״הלולים״, מלמדת שהאכילה טעונה שני הילולים: ברכה לפניה וברכה לאחריה (רש״י).הפסוק קדש הלולים מלמד: ברכה לפני האכילה ולאחריה
- ר׳ עקיבאמכאן הסיק ר׳ עקיבא: ״אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך״, כי מי שאוכל בלי ההלל כמי שנהנה מקודש האסור בהנאה.ר׳ עקיבא: אסור לטעום כלום לפני ברכה
- והאי קדש הלולים להכי אתא?מקשים: האם הפסוק פנוי ללמד ברכה? הוא כבר נחוץ ללימודים אחרים, ולכן קשה להשתמש בו כמקור לברכה.קושיה: הפסוק כבר נדרש לדינים אחרים
- שני הלימודים האחריםאחד: ״אחליה והדר אכליה״ — ״הלולים״ כמו ״חלולים״: מחללים את פרי הרבעי בפדיון ורק אחר כך אוכלים אותו (רש״י). שני: ״דבר הטעון שירה טעון חלול״ — רק היין, שאומרים עליו שירה בניסוכו על המזבח, טעון חלול ולא שאר האילנות. ראיה לכך שרק על היין אומרים שירה: ר׳ שמואל בר נחמני בשם ר׳ יונתן מפסוק ״המשמח אלהים ואנשים״ — אם היין משמח אנשים, באיזה אופן הוא משמח אלהים? אלא בשירה שעל המזבח.הלולים נדרש לפדיון ולהגבלה: רק היין טעון חלול
- הניחא למאן דתני נטע רבעיהקושיה מדייקת בין שתי גרסאות. מי ששנה בכל המשניות ״נטע רבעי״ סובר שכל האילנות טעונים חילול, ולכן הלימוד השני (רק יין) אינו נדרש וה״הלול״ הזה פנוי לברכה. אבל מי ששנה ״כרם רבעי״, שהדין רק בגפן, שני ה״הלולים״ תפוסים — ומאין לו ברכה?קושיה: למאן דתני כרם רבעי שני ההלולים תפוסים
- שתי הגרסאותהגרסאות נובעות ממחלוקת ר׳ חייא ור׳ שמעון ברבי: אחד שנה בכל מקום ״כרם רבעי״ והשני ״נטע רבעי״.ר׳ חייא ור׳ שמעון ברבי נחלקו בין כרם רבעי לנטע רבעי
- גזרה שווהכרםלמי ששנה כרם רבעי יש גזרה שווה, כדברי רבי: בנטע רבעי נאמר ״להוסיף לכם תבואתו״ ובכלאיים ״ותבואת הכרם״. כמו שם מדובר בכרם בלבד, כך כאן. הגזרה שווה מגבילה את הדין לגפן, ולכן ״אייתר ליה חד הלול״ לברכה.גזרה שווה מגבילה לגפן, ואז הלול אחד פנוי לברכה
- ואי לא יליף גזרה שווהומה עם מי ששונה ״כרם רבעי״ ואינו לומד את הגזרה שווה? אצלו ההלול האחד מחולל את הפרי והשני מגביל את הדין ליין, כך שלא נשאר הלול פנוי — ״ברכה מנא ליה״? התשובה שבהמשך (״הא לא קשיא״) עונה רק על הקושיה השנייה, וקושיה זו נשארת פתוחה עד שהסוגיה מסיקה בסופה שחובת הברכה היא סברא.קושיה: מי שאינו לומד גזרה שווה, מנין לו ברכה?
- ואי נמי יליף… לפניו מנין?וגם למי שלומד את הגזרה שווה, ההלול הפנוי מלמד ברכה אחרי האכילה, כמו בברכת המזון שנאמר בה ואכלת ושבעת וברכת (רש״י). אבל ״לפניו מנין״? מניין החובה לברך עוד לפני שטועם?קושיה: ברכה אחרי ידועה, אבל לפני האכילה מנין?
- הא לא קשיאקל וחומראפשר ללמוד בקל וחומר: אם כשהוא שבע הוא מברך, כשהוא רעב — לא כל שכן.תשובה: קל וחומר, אם שבע מברך, רעב לא כל שכן
- אשכחן כרם, שאר מינין מנין?בדרך זו נלמדה ברכה על תבואת הכרם בלבד. ומנין לשאר המאכלים?קושיה: זה רק בכרם; מנין לשאר מאכלים?
- מה מצינו מכרםעונים: לומדים מן הכרם בבניין אב: ״מה כרם דבר שנהנה וטעון ברכה״ — מה שמחייב שם ברכה הוא ההנאה עצמה, ולכן כל דבר שאדם נהנה ממנו טעון ברכה.תשובה: כל דבר שנהנים ממנו כמו הכרם טעון ברכה
- פירכאעוללותאפשר לפרוך: מה לכרם שכן יש לו חומרה מיוחדת, הוא חייב בעוללות (שורה יחידה של ענבים בלי כתף ונטף, רש״י) — ואין ללמוד ממנו על כולם.פירכא: לכרם דין מיוחד של עוללות
- קמה תוכיח״קמה תוכיח״: בתבואה אין דין עוללות, ובכל זאת התורה חייבה ברכה על הלחם — הפסוק על ארץ שתאכל בה לחם סמוך לואכלת ושבעת וברכת (רש״י). אם כן העוללות אינן הסיבה לברכה.תשובה: קמה תוכיח, בלי עוללות ויש ברכה
- פירכאחלהגם בקמה אפשר לפרוך: מה לקמה שכן חייבת בחלה, מתנה מיוחדת מן העיסה שאין בשאר המזונות.פירכא: לקמה דין מיוחד של חלה
- כרם יוכיחהצד השוה״כרם יוכיח״: בכרם אין חלה, ובכל זאת מברכים עליו — אם כן גם החלה אינה הסיבה. ״וחזר הדין״: לכל אחד מהשניים חומרה משלו (עוללות בכרם, חלה בקמה), ואף אחת מהן אינה משותפת לשניהם. מה שמשותף הוא רק ״הצד השוה שבהן״ — שנהנים מהם והם טעונים ברכה — ומכאן לכל דבר שנהנים ממנו.תשובה: כרם וקמה יחד, הצד השוה שבהן, כל נהנה טעון ברכה
- פירכאצד מזבחמה להצד השוה שבהן, שכן בשניהם יש צד מזבח: יין לנסכים וסלת למנחות (רש״י). זה מייחד אותם משאר מאכלים.פירכא: בכרם ובקמה יש צד מזבח
- ואתי נמי זיתלפי הפירכא, גם הזית ייכלל, כי גם בו יש צד מזבח (שמן למנחה), אבל לא שאר מאכלים.לפי הפירכא יתווסף גם הזית, אך לא שאר המאכלים
- וזית מצד מזבח אתי?מקשים: וכי הזית בא מצד מזבח? הרי נקרא במפורש ״כרם״: ״ועד כרם זית״, והיה אפשר ללמוד ממילת ״כרם״ עצמה ולא מצד מזבח.קושיה: הזית נקרא כרם, ולא צריך צד מזבח
- רב פפארב פפא: אומנם נקרא ״כרם זית״, אבל ״כרם״ סתם אינו נקרא על הזית; כשכתוב סתם כרם הכוונה לגפן.רב פפא: כרם סתם הוא גפן, הזית נקרא כרם זית
- מכל מקום קשיא״מכל מקום קשיא״: הבירור על הזית רק הראה שאינו נקרא ״כרם״ סתם, אבל לא הציל את הלימוד. עדיין יש לכרם ולקמה צד מזבח שאין לשאר המאכלים, ולכן אי אפשר ללמוד מהם על כל מאכל.מסקנה: פירכא צד מזבח עומדת, הלימוד נדחה
- שבעת המיניןאלא לומדים ״משבעת המינין״, שאחרי שהתורה מונה אותם נאמר ואכלת ושבעת וברכת (רש״י): כמו שהם מאכל שנהנים ממנו ומחויב בברכה, כך כל מאכל שנהנים ממנו.תשובה: לומדים משבעת המינים, כל דבר שנהנה טעון ברכה
- פירכאבכוריםפירכא: ״שכן חייבין בבכורים״ — לשבעת המינים מעלה מיוחדת, שמביאים מהם ביכורים למקדש. אולי בגללה הם חייבים בברכה, ואין ללמוד מהם על פירות שאין בהם דין ביכורים. לפירכא זו הגמרא אינה עונה.פירכא: שבעת המינים חייבים בבכורים
- ועוד: לפניו מנין?ועוד: הפסוק ואכלת ושבעת וברכת מדבר על ברכה אחרי שאכל ושבע. גם אם נלמד ממנו לכל המאכלים, עדיין ״לפניו מנין״?קושיה נוספת: מנין ברכה לפני האכילה?
- הא לא קשיאקל וחומר״הא לא קשיא״: את הברכה שלפני האכילה לומדים כמו קודם בקל וחומר — אם השבע מברך, הרעב, שעדיין לא נהנה, על אחת כמה וכמה. אבל זה עונה רק על ה״ועוד״; פירכת הבכורים עדיין עומדת.תשובה: קל וחומר לפני האכילה; ראיה גמורה לא נמצאה
- בני נטיעה ובשר ביצים ודגיםהקושיה חוזרת למי ששנה נטע רבעי: זה נוח לגבי כל דבר שהוא בר נטיעה, אבל בשר, ביצים ודגים שאינם בני נטיעה — מנא ליה?קושיה: בשר ביצים ודגים אינם בני נטיעה, מנין להם ברכה?
- אלא סברא הוא״אלא סברא הוא״: שתי הדרכים נכשלו — למי ששונה ״כרם רבעי״ עומדת פירכת הבכורים, ולמי ששונה ״נטע רבעי״ אין מקור לבשר, ביצים ודגים (רש״י). לכן אין צורך בפסוק: השכל מחייב ש״אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה״, כי מי שנהנה צריך להודות למי שברא (רש״י).מסקנה: סברא, אסור ליהנות מן העולם בלא ברכה
עזרים — טבלת שיטות
הנסיונות ללמוד חיוב ברכה לכל מאכל
| מה לומדים | הפירכא | התוצאה | |
|---|---|---|---|
| מה מצינו מכרם | כל דבר שנהנה כמו הכרם טעון ברכה | לכרם דין מיוחד: חייב בעוללות | נדחה; באה קמה |
| כרם וקמה, הצד השוה | הצד השוה: דבר שנהנה וטעון ברכה | בשניהם יש צד מזבח | נדחה: קשיא |
| שבעת המינין | כמותם כל דבר שנהנה | הם חייבים בבכורים; ולפני האכילה מנין (נענה בקל וחומר) | נדחה בבכורים |
| הילולים בנטע רבעי | ברכה לכל נטיעה | בשר ביצים ודגים אינם בני נטיעה | אין פסוק: סברא |
חשבו לפני שממשיכים
מדוע אי אפשר ללמוד חיוב ברכה לכל מאכל מ״כרם וקמה״ כצד שווה?
כי בשניהם יש צד מזבח: יין לנסכים וסלת למנחות. הצד הזה מייחד אותם, ולכן אין ללמוד מהם לשאר המאכלים. גם הזית, שיש בו צד מזבח, היה נכלל אך לא שאר המאכלים.
עמוד א–ב
הנהנה בלא ברכה מועל
בקצרה — על מה הסוגיה
הברייתא קובעת שהנהנה בלא ברכה מעל, ושתקנתו ללכת אצל חכם. הגמרא תמהה מה יועיל החכם אחרי שכבר נעשה האיסור, ורבא מפרש שילך אליו מראש וילמד ברכות.
אחר כך שמואל, ר׳ לוי ור׳ חנינא בר פפא מדגישים את חומרת ההנאה בלא ברכה.
- ברייתאההנאה בלא ברכהמלמדים בברייתא: אסור לאדם ליהנות מהעולם בלא ברכה. הנהנה בלא ברכה מעל, כמי שנהנה מן ההקדש, כי ״לה׳ הארץ ומלואה״ (רש״י).ברייתא: הנהנה בלא ברכה מעל, כנהנה מההקדש
- מאי תקנתיה?מה התקנה של מי שכבר נהנה בלא ברכה ומעל?שאלה: מה תקנת מי שנהנה בלא ברכה?
- ילך אצל חכםהברייתא משיבה: ״ילך אצל חכם״. בפשטות משמע שילך אליו אחרי המעשה, כדי לתקן את מה שכבר עשה — וכך מבינה זאת הגמרא בקושיה הבאה.תשובה: ילך אצל חכם
- ילך אצל חכם?! מאי עביד ליה?תמהים: מה יעשה לו החכם? הוא כבר עשה איסור, ואין החכם יכול לתקן.קושיה: מה יועיל חכם אחרי שכבר נהנה?
- רבאמעיקרארבא מפרש: ילך אצל חכם מעיקרא, מתחילה, בילדותו, וילמדנו ברכות כדי שלא יבוא לידי מעילה.רבא: ללכת לחכם מראש וללמוד ברכות
- רב יהודה אמר שמואלמעין זה אומר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה ״מקדשי שמים״, שנאמר ״לה׳ הארץ ומלואה״.שמואל: ההנאה בלא ברכה כהנאה מקדשי שמים
- ר׳ לוי רמיר׳ לוי מקשה: כתוב ״לה׳ הארץ ומלואה״, וכתוב ״והארץ נתן לבני אדם״ — הרי הארץ לה׳ או לבני אדם?קושיה: הארץ לה׳ או נתונה לבני אדם?
- קודם ברכה / לאחר ברכהלא קשיא: הפסוק שהארץ לה׳ מדבר על קודם ברכה, והפסוק שהיא לבני אדם — ״לאחר ברכה״, שאז היא נתונה להם (רש״י).תשובה: לה׳ קודם ברכה, לבני אדם לאחר ברכה
- ר׳ חנינא בר פפאגוזל אביו ואמור׳ חנינא בר פפא: הנהנה בלא ברכה גוזל את הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, מפסוק ״גוזל אביו ואמו״. ״אביו״ הוא הקדוש ברוך הוא (״הלא הוא אביך קנך״), ו״אמו״ היא כנסת ישראל (״ואל תטוש תורת אמך״). לפי רש״י, הגזל הוא גזל הברכה, וכנסת ישראל נפגעת כשהפירות לוקים בחטאם.ר׳ חנינא: הנהנה בלא ברכה גוזל את אביו ואמו
- חבר הוא לאיש משחיתממשיכים את הפסוק: מה פירוש ״חבר הוא לאיש משחית״?שאלה: מיהו האיש המשחית שהוא חבר לו?
- חבר לירבעםר׳ חנינא בר פפא: הוא חבר לירבעם בן נבט, שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים; כך הנהנה בלא ברכה חוטא ומחטיא (רש״י).חבר לירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים
עמוד ב · גמרא
תורה ודרך ארץ: ואספת דגנך
בקצרה — על מה הסוגיה
ר׳ חנינא בר פפא מיישב סתירה בין ״ולקחתי דגני״ ל״ואספת דגנך״, והגמרא עוברת לברייתא על ״ואספת דגנך״: ר׳ ישמעאל מצדד בדרך ארץ עם התורה, ור׳ שמעון בר יוחאי חולק.
אביי ורבא ור׳ יהודה ברבי אלעאי מסכמים איך לנהוג בפועל.
- ר׳ חנינא בר פפא רמיר׳ חנינא בר פפא מקשה בין שני פסוקים: ״ולקחתי דגני בעתו״ — הדגן שייך לה׳, ו״ואספת דגנך״ — הדגן שייך לישראל.קושיה: הדגן של ה׳ או של ישראל?
- בזמן שעושין רצונולא קשיא: ״ואספת דגנך״ בזמן שישראל עושים רצון המקום, והדגן שלהם. ״ולקחתי דגני״ בזמן שאינם עושים רצונו — נוטל אותו ומראה להם שהוא שלו (רש״י).תשובה: ואספת בזמן שעושים רצונו, ולקחתי כשאינם עושים
- ואספת דגנך מה תלמוד לומר?הברייתא שואלת מה בא ללמד ״ואספת דגנך״.שאלה: מה מלמד הפסוק ואספת דגנך?
- ר׳ ישמעאלדרך ארץר׳ ישמעאל: נאמר ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך״ ויכול דברים ככתבן, לעסוק בתורה בלבד. לכן נאמר ״ואספת דגנך״: ״הנהג בהן מנהג דרך ארץ״. רש״י: אם תצטרך לבריות סופך להתבטל מן התורה.ר׳ ישמעאל: לנהוג בתורה גם מנהג דרך ארץ
- ר׳ שמעון בר יוחאיאפשר?ר׳ שמעון בר יוחאי מתמה: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, זורע בשעת זריעה, קוצר בקציר, דש בדישה וזורה בשעת הרוח — ותורה מה תהא עליה?ר׳ שמעון: אפשר לעסוק בכל המלאכות, ותורה מה תהא?
- שלושה מצביםלדעתו הדבר תלוי במצב: כשישראל עושים רצונו — מלאכתם נעשית על ידי אחרים (״ועמדו זרים ורעו צאנכם״); כשאינם עושים רצונו — מלאכתם נעשית על ידם (״ואספת דגנך״); וגרוע מזה, גם מלאכת אחרים נעשית על ידם (״ועבדת את אויבך״).ר׳ שמעון: עושים רצונו, אחרים עובדים; אחרת, הם עצמם
- אבייהרבה עשואביי מסכם: הרבה עשו כר׳ ישמעאל ״ועלתה בידן״, וכר׳ שמעון בן יוחאי ״ולא עלתה בידן״, כי נאלצו לעזוב את הלימוד.אביי: כר׳ ישמעאל עלתה בידן, כר׳ שמעון לא
- רבאניסן ותשרירבא אומר לתלמידיו: בבקשה, בימי ניסן (הקציר) ותשרי (דריכת הגתות והבדים, רש״י) אל תבואו לפני, כדי שלא תטרדו במזונותיכם כל השנה.רבא: בניסן ותשרי עסקו בעבודה כדי שלא תטרדו כל השנה
- דורות הראשונים והאחרוניםר׳ יהודה ברבי אלעאי: הדורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, וזו וזו נתקיימה; הדורות האחרונים עשו מלאכתם קבע ותורתם עראי, ושתיהן לא נתקיימו.הראשונים: תורה קבע ומלאכה עראי, והכול נתקיים
חשבו לפני שממשיכים
במה נחלקו ר׳ ישמעאל ור׳ שמעון בר יוחאי, ומה אמר אביי?
ר׳ ישמעאל: לנהוג בתורה מנהג דרך ארץ ולעבוד. ר׳ שמעון: אי אפשר לעבוד ולהספיק תורה, ומלאכת ישראל נעשית על ידי אחרים כשהם עושים רצונו. אביי: הרבה עשו כר׳ ישמעאל ועלתה בידן, וכר׳ שמעון ולא עלתה.
עמוד ב · גמרא
הכנסת הפירות הביתה וחיוב מעשר
🔑 מפתח לסוגיה
טבל הוא תבואה שלא הופרש ממנה מעשר. לפי רש״י, ר׳ ינאי סובר שמן התורה אינו מתחייב במעשר כל עוד לא הוכנס לבית, אך אכילת קבע ממנו אסורה מדרבנן.
בקצרה — על מה הסוגיה
בהמשך דברי ר׳ יהודה ברבי אלעאי על הדורות מובא ההבדל בהכנסת הפירות: הראשונים חייבו במעשר והאחרונים עקפו אותו.
ר׳ ינאי מסביר מתי מתחייב הטבל, ור׳ יוחנן חולק.
- הכנסה דרך טרקסמוןעוד מאמר של רבה בר בר חנה בשם ר׳ יוחנן משום ר׳ יהודה ברבי אלעאי על ירידת הדורות: הראשונים הכניסו את פירותיהם דרך השער הראשי, ״דרך טרקסמון״, כדי שיתחייבו במעשר; האחרונים מכניסים אותם דרך גגות, חצרות וקרפיפות, כדי שלא יתחייבו.בדורות הראשונים הכניסו דרך שער לחייב; האחרונים דרך גגות לפטור
- ר׳ ינאיפני הביתההסבר לכך הוא דברי ר׳ ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה ״פני הבית״, פתח הכניסה והיציאה, שנאמר ״בערתי הקדש מן הבית״. לכן הכנסה דרך הגג אינה חובת מעשר.ר׳ ינאי: טבל מתחייב רק כשנכנס דרך פתח הבית
- ר׳ יוחנןאפילו חצרר׳ יוחנן חולק על ר׳ ינאי: ״אפילו חצר קובעת״ — כבר כניסת הפירות לחצר מחייבת אותם במעשר, ואין צורך שיגיעו לפתח הבית, שנאמר ״ואכלו בשעריך ושבעו״. לדבריו, גם מי שמכניס דרך החצר אינו נפטר.ר׳ יוחנן: גם הכנסה לחצר מחייבת במעשר
עמוד ב · גמרא
מאי שנא יין: ברכה נפרדת
🔑 מפתח לסוגיה
המשנה קבעה שעל פירות האילן מברכים ״בורא פרי העץ״, וליין ברכה נפרדת, ״בורא פרי הגפן״, מחמת חשיבותו (רש״י). הסוגיה בודקת איזו תכונה בו, שינוי, הזנה או שובע, מסבירה את החשיבות הזו.
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא שואלת מה מייחד את היין שיש לו ברכה נפרדת. ההצעה שהשתנה לעילוי נתקלת בשמן, והתירוץ שלשמן אין נוסח נדחה;
ההסבר של מר זוטרא שיין זן נדחה ממשנה בנדרים, ונשאר שהיין סועד ומשמח. אם כך, למה אין מברכים עליו שלוש ברכות?
כי אין קובעים עליו סעודה, ומי שקבע — עד שיבוא אליהו, ובינתיים דעתו בטלה.
- מאי שנא יין?המשנה אמרה ״חוץ מן היין״. מה מייחד את היין לברכה משלו?שאלה: מה מייחד את היין לברכה נפרדת?
- אילימא דאשתני לעלויאהצעה: ״דאשתני לעלויא״ — היין השתנה מן הענבים לדבר משובח יותר, ולכן גם ברכתו השתנתה.הצעה: היין השתנה לעילוי, ולכן ברכתו שונה
- והרי שמןדוחים: והרי שמן זית, שגם הוא השתנה לעילוי ובכל זאת לא השתנתה ברכתו; עליו מברכים ״בורא פרי העץ״.קושיה: השמן השתנה לעילוי ובכל זאת לא קיבל ברכה
- התם משום דלא אפשרעונים: בשמן אי אפשר למצוא נוסח מתאים. ״בורא פרי הזית״ אינו מתאים, כי הפרי עצמו נקרא זית והשמן נעשה בידי אדם (רש״י); ואילו בגפן, הענבים הם פרי הגפן.תשובה: לשמן אין נוסח מתאים, כי הפרי עצמו נקרא זית
- ונבריך בורא פרי עץ זיתמקשים: אפשר לברך ״בורא פרי עץ זית״, שמקביל לברכת היין.קושיה: אפשר לברך על שמן בורא פרי עץ זית
- מר זוטראחמרא זייןמר זוטרא נותן הסבר אחר: ״חמרא זיין, משחא לא זיין״ — היין מזין והשמן אינו מזין, ולכן רק לו נקבעה ברכה משלו (רש״י).מר זוטרא: יין מזין ולכן חשוב, שמן אינו מזין
- ומשחא לא זיין? והתנןמקשים על מר זוטרא: וכי שמן אינו מזין? הרי שנינו ״הנודר מן המזון מותר במים ובמלח״, וכבר דנו במשנה זו: משמע שרק מים ומלח יוצאים מן הכלל, וכל שאר הדברים, וביניהם השמן, בכלל האיסור. ההוכחה נשלמת אחרי בירור המשנה בשני הצעדים הבאים.קושיה: המשנה בנודר מזון מלמדת שגם שמן נקרא מזון
- נימא תהוי תיובתאבדיון על המשנה הקשו: אם כל שאר המאכלים נקראים ״מזון״, ״נימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל״, שאמרו שמברכים ״בורא מיני מזונות״ רק על חמשת מיני התבואה — הרי שלדעתם רק הם מזון.קושיה: תיובתא לרב ושמואל, שמזונות רק בחמשת המינים
- רב הונאכל הזן עלירב הונא מתרץ: המשנה מדברת באומר ״כל הזן עלי״, ולכן כל דבר שזן אסור גם אם אינו נקרא מזון, חוץ ממים ומלח (רש״י).רב הונא: המשנה מדברת באומר כל הזן עלי
- אלמא משחא זייןהמסקנה: לפי רב הונא הנודר אמר ״כל הזן עלי״, ובכל זאת הותרו לו רק מים ומלח — סימן שכל השאר, ובכלל זה שמן, זן את האדם, גם אם אינו נקרא ״מזון״ (רש״י). ״אלמא משחא זיין״, והחילוק של מר זוטרא נופל.מסקנה: גם שמן זן, ותירוץ מר זוטרא נדחה
- חמרא סעידאלא ההבדל: היין סעיד, סועד ונותן שובע, והשמן לא סעיד.תשובה חדשה: יין סועד, שמן אינו סועד
- וחמרא מי סעיד?מקשים: וכי היין סועד? והרי רבא היה שותה יין כל ערב פסח כדי לגרות את תיאבונו ולאכול מצה יותר.קושיה: רבא שתה יין כדי לגרות תיאבון, לא לשבוע
- טובא גריר, פורתא סעידעונים: ״טובא גריר, פורתא סעיד״ — הרבה יין מעורר את התיאבון, וזה מה שעשה רבא בערב פסח; מעט יין סועד את הלב. כך שתי העובדות מתיישבות.תשובה: מעט יין סועד, הרבה מגרה
- ומי סעיד כלל?ושוב: האם היין סועד בכלל? הרי כתוב ״ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד״ — הלחם סועד והיין לא.קושיה: הפסוק אומר שהלחם סועד, לא היין
- חמרא אית ביה תרתיהתשובה: הפסוק אינו שולל סעידה מן היין. ״חמרא אית ביה תרתי״ — יש בו שתי מעלות, הוא סועד וגם משמח, ולכן הפסוק מציין בו את המעלה הנוספת, השמחה. על הלחם נאמר רק ״יסעד״, כי הוא סועד ואינו משמח (רש״י).תשובה: יין סועד ומשמח, לחם רק סועד
- אי הכי נבריך שלש ברכותאם כך, נברך על היין אחריו שלוש ברכות כמו אחרי הלחם, כי הוא זן וסועד (רש״י).קושיה: אם יין סועד, יש לברך אחריו שלוש ברכות
- לא קבעי אינשיעונים: ״לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה״ — שלוש הברכות נאמרות על מה שבני אדם בונים עליו ארוחה, ואיש אינו עושה את היין עיקר הסעודה שלו.תשובה: אין קובעים סעודה על יין
- אי קבע עלויה סעודתיהרב נחמן בר יצחק שואל את רבא: ואם קבע סעודתו על היין, מה דינו?שאלה: ומי שקבע סעודה על יין?
- עד שיבוא אליהורבא: זו שאלה שתיפתר רק כשיבוא אליהו. עכשיו בכל אופן דעתו בטלה אצל כל אדם — אין אחרים נוהגים כך, ולא יחויב בברכת מזון שלמה.רבא: ספק שיכריע אליהו; בינתיים דעתו בטלה
עזרים — טבלת שיטות
ההסברים לייחוד ברכת היין
| ההסבר | הקושיה | התוצאה | |
|---|---|---|---|
| השתנה לעילוי | היין השתנה לטובה ולכן ברכתו שונה | שמן השתנה לטובה ואין לו ברכה | התירוץ ״אין נוסח לשמן״ נדחה (״פרי עץ זית״), ולכן מחפשים הסבר אחר |
| יין זן ושמן אינו זן (מר זוטרא) | רק היין מזין ולכן חשוב | המשנה בנודר מזון: גם שמן זן | נדחה |
| יין סועד ושמן אינו סועד | היין נותן שובע, השמן לא | רבא שתה יין לגרות תיאבון; הפסוק על לחם יסעד | יין סועד ומשמח, לחם רק סועד |
עמוד ב · גמרא
שמן זית: באיזה אופן מברכים עליו
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא שואלת באיזה מצב מברכים על שמן זית ״בורא פרי העץ״: שתייה פשוטה מזיקה, בפת וגם באניגרון השמן טפל, ורק בחושש בגרונו, שנותן שמן הרבה, השמן עיקר ומברכים עליו אף שהוא לרפואה. הסוגיה מסתיימת בדף ל״ו.
- שמן זית: בורא פרי העץהגמרא חוזרת לגופה של ההלכה: על שמן זית מברכים ״בורא פרי העץ״.ההלכה: על שמן זית מברכים בורא פרי העץ
- היכי דמי?באיזה מצב מדובר? כיצד אדם נהנה משמן באופן שמברכים עליו?שאלה: באיזה אופן אוכל אדם שמן ומברך?
- אילימא דשתי ליה משתא?אם מדובר במי ששותה את השמן לבדו, ״דקא שתי ליה משתא״ — הרי ״אוזוקי מזיק ליה״: השמן פוגע בגופו, וזו אינה אכילה שמחייבת ברכה, שכן חובת הברכה נאמרה על אכילה (רש״י).דחייה: שתיית שמן לבדו מזיקה, ואין בה ברכה
- ראיהשמן של תרומהראיה מברייתא: ״השותה שמן של תרומה״ בשוגג משלם רק את הקרן ולא את החומש, כי החומש נאמר רק במי שאוכל קודש, וזה נחשב מזיק ולא אוכל (רש״י). לעומתו, ״הסך שמן של תרומה״ משלם גם חומש, כי נהנה מן הסיכה.הברייתא: שותה שמן תרומה משלם קרן בלבד, כי הזיק
- אלא דאכיל ליה על ידי פתמציעים: אוכל אותו על ידי פת, כשטובל בו לחם.הצעה: אוכל את השמן בטבילת פת
- הויא פת עיקר והוא טפלאם כן הפת עיקר והשמן טפל, ושנינו ״כל שהוא עיקר ועמו טפלה״: מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.קושיה: בפת הפת עיקר והשמן טפל, ואין ברכה לשמן
- אלא על ידי אניגרוןאלא שותה את השמן ״על ידי אניגרון״, תבשיל שנותנים לתוכו שמן (רש״י). רבה בר שמואל מסביר: אניגרון הוא ״מיא דסלקא״, מים ששלקו בהם תרדין (רש״י), ומבדיל אותו מ״אנסיגרון״, שפירושו מובא בצעד הבא.תשובה: שותה שמן בתוך אניגרון, מי סלק
- אנסיגרוןדף ל״והמשך דברי רבה בר שמואל: ״אנסיגרון״ הוא מים ״דכולהו שלקי״, מים שבישלו בהם כל מיני ירקות (רש״י), ואילו האניגרון הוא מי סלק בלבד.אנסיגרון: מי כל הירקות השלוקים; אניגרון: מי סלק
- אניגרון עיקר ושמן טפלדף ל״וגם כאן יש להקשות: אניגרון עיקר והשמן טפל, ולפי הכלל יש לברך על האניגרון בלבד.קושיה: באניגרון האניגרון עיקר והשמן טפל
- הכא במאי עסקינןדף ל״ומדובר בחושש בגרונו, שנותן ״שמן הרבה״ בתוך אניגרון, כך שהשמן עיקר והאניגרון טפל (רש״י). לכן מברך על השמן ״בורא פרי העץ״.תשובה: מדובר בחושש בגרונו, שמן הרבה עיקר
- ראיההחושש בגרונו · דף ל״וברייתא: החושש בגרונו לא יערענו בשמן בשבת לכתחילה (כי ניכר שהוא לרפואה), אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע.ברייתא: החושש בגרונו נותן שמן הרבה באניגרון ובולע
- פשיטא!דף ל״ומקשים: ״פשיטא״! אם השמן הוא העיקר, ברור שמברכים עליו את ברכתו — מה בא הדין ללמד?קושיה: פשיטא שמברכים עליו
- קא משמע לןדף ל״ומהו דתימא: כיון שמתכוון לרפואה, לא יברך כלל. קא משמע לן: כיון שיש לו הנאה ממנו, ״בעי ברוכי״.תשובה: אף שמכוון לרפואה, יש הנאה ולכן מברך
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.