ברכות כ״ה

כיסוי הלב בתפילה

1. רקעבסוף דף כד נקבע שמי שחגר טלית על מותניו ומכסה בה את ערוותו, די לו בכך לקריאת שמע ואינו צריך לכסות גם את לבו.בדף הקודם: טלית על המותניים מספיקה לקריאת שמע
2. תפילה״אבל לתפלה עד שיכסה את לבו״ — בתפילה האדם פונה אל ה׳ בלשון נוכח ועומד כמי שעומד לפני המלך (רש״י), ולכן צריך להתלבש ולכסות גם את הלב; קריאת שמע אינה דיבור לפני המלך באותה מידה.לתפילה צריך לכסות גם את הלב, כי עומדים לפני המלך

תפילין בבית הכסא

1. הלכהרב הונא: מי ששכח ונכנס לבית הכסא כשהוא עונד תפילין ״מניח ידו עליהן״ ומשמר אותן עד שיגמור.רב הונא: שכח ונכנס בתפילין — מניח ידו עליהן עד שיגמור
2. תמיהה״עד שיגמור סלקא דעתך״ — האם יעלה על הדעת שיישאר עם התפילין עד סוף כל צרכיו?קושיה: האם יישאר עם התפילין עד סוף כל צרכיו?
3. תירוץכמו שאמר רב נחמן בר יצחק: ״עד שיגמור עמוד ראשון״ של צואה, ואחר כך יוצא וחולץ את התפילין.רב נחמן בר יצחק: רק עד סיום העמוד הראשון
4. ולפסוק לאלתר?״ולפסוק לאלתר וליקום״ — אם כן שיפסיק מיד ויצא; למה להמשיך אפילו עד סוף העמוד?קושיה: שיפסיק מיד ויצא, למה להמשיך?
5. סכנהרבן שמעון בן גמליאל לימד: ״עמוד החוזר״ מביא לידי הדרוקן (חולי המצבה את הכרס, רש״י), ו״סילון החוזר״ של מי רגלים מביא לידי ירקון. כיוון שיש בכך סכנה, לא הצריכוהו לצאת מיד.הפסקה באמצע מסכנת בהדרוקן וירקון, ולכן לא יוצא מיד

צואה על הבשר או יד בבית הכסא

1. מחלוקתנחלקו במי שצואה על בשרו, או שידו בלבד נמצאת בבית הכסא (יש מחיצה ביניהם והוא פשט ידו לפנים ממנה, רש״י). רב הונא: מותר לו לקרוא קריאת שמע. רב חסדא: אסור.רב הונא מתיר ורב חסדא אוסר קריאת שמע במצב כזה
2. מאי טעמא?רבא שואל: ״מאי טעמא דרב הונא״ שמתיר?שאלה: מה טעמו של רב הונא?
3. פסוקהפסוק ״כל הנשמה תהלל יה״ נדרש כאילו נאמר: כל הנשימה. ההילול נעשה בפה ובחוטם (רש״י), ולכן כשהפה במקום נקי אין חשיבות למקום שבו נמצאים שאר האברים.רב הונא: ההילול בפה ובנשימה בלבד, ושאר האברים לא משנים
4. מאי טעמא?״מאי טעמא דרב חסדא״ שאוסר?שאלה: מה טעמו של רב חסדא?
5. פסוקהפסוק ״כל עצמותי תאמרנה״ מלמד שתהילת ה׳ היא בכל הגוף, ולכן גם כשאבר אחד אינו נקי — אסור לקרוא.רב חסדא: התהילה היא בכל הגוף, ולכן אבר מלוכלך אוסר

ריח רע שיש לו עיקר

1. מחלוקתריח רע ש״יש לו עיקר״ — הצואה מונחת שם ומסרחת (רש״י). רב הונא: מרחיק ארבע אמות מהעיקר עצמו וקורא, גם אם הריח מגיע אליו (למשל כשהצואה מאחוריו).רב הונא: מרחיק ארבע אמות מעיקר הצואה
2. מחלוקתרב חסדא: מרחיק ארבע אמות ״ממקום שפסק הריח״, בלי להתחשב איפה העיקר.רב חסדא: מרחיק ארבע אמות מהמקום שבו הריח נפסק
3. תניא כוותיהברייתא התומכת ברב חסדא: אסור לקרוא כנגד צואת אדם, כלבים, חזירים, תרנגולים או אשפה שריחה רע (אפילו בלי ריח, רש״י); אם היא במקום גבוה או נמוך עשרה טפחים — יושב בצדו וקורא, ואם לא — מרחיק ״מלוא עיניו״, וכן בתפילה. ובסוף: ריח רע שיש לו עיקר — מרחיק ארבע אמות ״ממקום הריח״.ברייתא: מרחיקים ארבע אמות ממקום הריח, כרב חסדא
4. הלכהרבא: ״לית הלכתא כי הא מתניתא״ בכל הדינים האלה. ההלכה רק כברייתא אחרת: אסור לקרוא כנגד צואת אדם, חזירים וכלבים כשנתנו בהן עורות לעיבוד. בכלבים וחזירים זה הנוהג, ובצואת אדם אסור גם בלי עורות כי אין דרך לתת בה עורות (רש״י); שאר הדברים אינם מלכלכים.רבא: אין הלכה כברייתא; כלבים וחזירים רק כשיש בהם עורות

ריח רע שאין לו עיקר

1. בעיאשאלו את רב ששת: ריח רע ״שאין לו עיקר״ — הפחת רוח, ולא צואה הנראית לעין (רש״י) — מהו לקרוא ולהגות כנגדו?שאלה: מה הדין בריח רע שאין לו מקור נראה?
2. מחצלות בית המדרשרב ששת: בואו וראו את ״הני ציפי דבי רב״, מחצלות בית המדרש — אלה ישנים ואלה לומדים, ואף שדרך ישנים להפיח אין חוששים לריח.רב ששת: בבית המדרש ישנים ולומדים יחד ואין חוששים
3. צמצום״והני מילי בדברי תורה״ — ההיתר בלימוד תורה, כי אי אפשר אחרת. אבל בקריאת שמע לא: יוצא החוצה וקורא (רש״י).ההיתר רק לדברי תורה; לקריאת שמע יוצא החוצה
4. צמצום נוסףגם בדברי תורה ההיתר רק כשהריח של חבריה; אם הוא עצמו הפיח — ממתין עד שהריח יכלה (רש״י).ההיתר רק לריח של חברו; אם הפיח בעצמו, ממתין

צואה עוברת

1. מחלוקת״צואה עוברת״ — אדם שנושאים לפניו גרף של צואה להעבירו (רש״י). אביי: מותר לקרוא קריאת שמע כנגדה ואין צריך להפסיק. רבא: אסור.אביי מתיר וקורא כנגד צואה עוברת; רבא אוסר
2. ראיה מהמשנהאביי: מנא אמינא לה — ממשנה בדיני טומאה: מצורע הוא מטמא את המקום שבו הוא קבוע. אם הטמא עומד תחת אילן והטהור עובר — הטהור טמא (עמידה כישיבה, כי קבוע; רש״י); אם הטהור עומד והטמא עובר — טהור, ואם הטמא עמד — הטהור נטמא. וכן באבן מנוגעת. הדין מתפשט רק כשהדבר קבוע, ולא כשהוא עובר — וכך גם צואה עוברת.אביי: הטומאה נקבעת רק כשהדבר קבוע במקום, לא כשעובר
3. דחיית הראיהרבא: ״התם בקביעותא תליא מילתא״, שנאמר ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״ — טומאת מצורע תלויה בישיבתו. אבל כאן התורה אמרה ״והיה מחניך קדוש״, והקדושה ליכא גם כשהצואה רק עוברת.רבא: שם הטומאה תלויה בקביעות; כאן נדרשת קדושת המחנה

פי חזיר

1. הלכהרב פפא: ״פי חזיר כצואה עוברת דמי״ — פה שנושא צואה עמו דינו כצואה עוברת.רב פפא: פי חזיר נחשב כצואה עוברת
2. פשיטאפשיטא — הרי פי חזיר אינו בלא צואה (רש״י); מה חידש?קושיה: פשוט, פי חזיר תמיד עם צואה
3. לא צריכא״לא צריכא״ אלא אפילו כשהחזיר עלה מן הנהר: אף שפיו כנראה ניקה במים, הוא אינו מגיע לניקיון גמור.חידוש: גם חזיר שעלה מהנהר, פיו אינו נקי לגמרי

ספק צואה וספק מי רגלים

1. הלכהרב יהודה: ״ספק צואה״ (ספק אם זו צואה) — אסורה; ״ספק מי רגלים״ — מותרים.רב יהודה: ספק צואה אסור, ספק מי רגלים מותר
2. איכא דאמריגרסה אחרת בדברי רב יהודה: ספק צואה בבית — מותרת, כי אין דרך להניח צואה בבית (רש״י); באשפה — אסורה. ספק מי רגלים — אפילו באשפה מותרים.גרסה אחרת: ספק צואה בבית מותר, באשפה אסור; מי רגלים תמיד מותר
3. טעםרב יהודה סובר כרב המנונא: במי רגלים ״לא אסרה תורה״ אלא כנגד עמוד הקילוח בלבד.הטעם: במי רגלים התורה אסרה רק כנגד עמוד הקילוח
4. סתירת פסוקיםרבי יונתן מעמיד פסוק מול פסוק: ״ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ״ — די ביציאה בלי כיסוי, ואילו ״וכסית את צאתך״ — חובת כיסוי.רבי יונתן: פסוק אחד לא דורש כיסוי ואחד דורש
5. תירוץרבי יונתן מיישב: ״כאן בגדולים, כאן בקטנים״ — חובת הכיסוי (״וכסית את צאתך״) נאמרה בצרכים גדולים, ואילו ״ויצאת שמה חוץ״ בלי כיסוי — בצרכים קטנים.רבי יונתן: כיסוי בגדולים; בקטנים די ביציאה בלי כיסוי
6. אלמא״אלמא״ — מכאן שבמי רגלים אסרה תורה רק כנגד עמוד הקילוח, שהרי לא חייבה בהם כיסוי. מה ש״נפול לארעא״ מותר מן התורה, ורק חכמים גזרו עליו; וכשגזרו — ״אבל בספקן לא גזור״, רק על מי רגלים ודאיים. לכן ספק מי רגלים מותר, כדברי רב יהודה.מסקנה: מי רגלים בארץ אסורים מדרבנן, ובספק לא גזרו

נבלעו או יבשו — ראיה וקושיה

1. מיתיביברייתא: מי רגלים כל זמן שמטפיחין — אסורים; ״נבלעו או יבשו״ — מותרים. ״נבלעו״ בארץ ו״יבשו״ על אבנים בחמה (רש״י). אם ״נבלעו״ דומה ל״יבשו״ — שאין רושמם ניכר — הרי שאם רושמם ניכר הם אסורים, אף אם אינם מטפיחים. וזה נגד הדעה ש״מטפיחין״ בלבד.קושיה: ברייתא מרמזת שרושם ניכר אוסר גם בלי טפיחה
2. ולטעמיך״ולטעמיך אימא רישא״: גם ברישא נאמר ״כל זמן שמטפיחין״ — היה אפשר לדייק שרושם ניכר בלי טפיחה מותר! אלא ״מהא ליכא למשמע מינה״ — אין להסיק דיוק ממה שלא נאמר.תשובה: מדיוק מהרישא אפשר להפוך; אין ללמוד מזה
3. לימא כתנאי״לימא כתנאי״ — אולי מחלוקת גניבא (רושם ניכר אוסר) ושאר האמוראים (רק כשמטפיחין) היא כבר מחלוקת תנאים: ברייתא — כלי שנשפכו ממנו מי רגלים, אסור לקרוא כנגדו; מי רגלים שנשפכו — נבלעו מותר, לא נבלעו אסור; ורבי יוסי אומר: ״כל זמן שמטפיחין״.הצעה: מחלוקת גניבא ושאר האמוראים היא מחלוקת תנאים
4. מאי נבלעו?מאי ״נבלעו״ ו״לא נבלעו״? אם נבלעו = אינם מטפיחים, ולא נבלעו = מטפיחים — אז רבי יוסי הוא ״היינו תנא קמא״, שהרי גם לדעתו רושם ניכר בלבד מותר, ואין מחלוקת.קושיה: אם נבלעו משמעו אין טפיחה, אין מחלוקת
5. אלא״אלא״ נבלעו — שאין רושמם ניכר, לא נבלעו — שרושמם ניכר. תנא קמא אוסר גם כשרק הרושם ניכר, ורבי יוסי מקל: אסור רק כל זמן שמטפיחין. אם כן גניבא כתנא קמא, ושאר האמוראים כרבי יוסי.נבלעו = אין רושם; רבי יוסי מקל מתנא קמא
6. לאהגמרא דוחה: לא, אפשר ש״דכולי עלמא״ מודים שכל זמן שמטפיחין הוא האסור, ורושם ניכר לבדו מותר.דוחה: לכולי עלמא רק מטפיחין אוסר, אין מחלוקת בכך
7. טופח ע״מ להטפיחההבדל ביניהם ״בטופח על מנת להטפיח״: לתנא קמא מי רגלים אסורים רק כשהם רטובים כל כך שהיד הנוגעת בהם תוכל להרטיב דבר אחר — זה ״לא נבלעו״; פחות מזה — ״נבלעו״ ומותר. רבי יוסי מחמיר (רש״י): כל זמן שהם מטפיחים — מרטיבים את היד — אסורים. כך לשתי הדעות רושם ניכר בלבד מותר, ואין כאן מחלוקת גניבא.תנא קמא: רק טופח על מנת להטפיח; רבי יוסי: כל שמטפיח

ירד לטבול — כשיטת מי?

1. המשנההמשנה: בעל קרי שירד לטבול לפני קריאת שמע של שחרית — אם ״יכול לעלות״ מן המים, להתלבש ולקרוא לפני הנץ החמה, יעלה, יתכסה ויקרא; ואם לאו — יקרא כשהוא בתוך המים (בסוגיה הבאה).המשנה: אם יספיק לעלות ולקרוא לפני הנץ — יעלה ויקרא
2. לימא תנא סתמא״לימא תנא סתמא כרבי אליעזר״ — המשנה קובעת את הנץ החמה כגבול, וזו שיטת רבי אליעזר שזמן קריאת שמע של שחרית עד הנץ. אם רבי שנה זאת בסתם כמותו — תהיה ההלכה כמותו (רש״י).שאלה: האם המשנה כרבי אליעזר שזמנה עד הנץ?
3. דלמא כותיקין״אפילו תימא רבי יהושע״, שזמנה עד שלוש שעות — ״דלמא כותיקין״: ר׳ יוחנן אמר שהוותיקין היו גומרים את קריאת שמע עם הנץ החמה, והמשנה מדברת במי שנוהג כמותם; אבל לשאר בני אדם הזמן עד שלוש שעות (רש״י).המשנה יכולה להיות כותיקין, גם לרבי יהושע

צואה בעששית וערוה בעששית

1. הלכהרבא: ״צואה בעששית״ (מחיצת זכוכית או קלף דק שנראים דרכה, רש״י) — מותר לקרוא כנגדה. ״ערוה בעששית״ — אסור.רבא: צואה בעששית מותר, ערוה בעששית אסור
2. טעם בצואהבצואה העיקר כיסוי (״וכסית את צאתך״), וזו מכוסה — אין חשיבות לכך שנראית.בצואה הדין תלוי בכיסוי, והיא מכוסה
3. טעם בערוהבערוה נאמר ״ולא יראה בך ערות דבר״, והיא נראית, ולכן אסור.בערוה נאסרה הראייה, והיא נראית

צואה כל שהו, גומא וסנדל

1. אבייאביי: צואה ״כל שהו״ (מעט מאוד) מבטלה ברוק — רוקק עליה ומכסה אותה (רש״י).אביי: צואה מעטה מכסים ברוק
2. הוספהרבא: וברוק עבה דווקא.רבא: הרוק צריך להיות עבה
3. צואה בגומארבא: צואה בגומא — מניח סנדלו עליה וקורא קריאת שמע.רבא: צואה בגומא מכסים בסנדל וקורא
4. בעיאמר בריה דרבינא שאל: צואה ״דבוקה בסנדלו״ — מאי? אולי הוא עצמו נחשב מלוכלך.שאלה: מה הדין כשהצואה דבוקה בסנדל?
5. תיקותיקו — השאלה נשארה ללא פתרון.השאלה נשארה בתיקו

גוי ערום

1. הלכהרב יהודה: ״גוי ערום״ — אסור לקרוא קריאת שמע כנגדו.רב יהודה: אסור לקרוא כנגד גוי ערום
2. מאי איריא גוי?״מאי איריא גוי״ — אפילו ישראל נמי אסור!קושיה: למה דווקא גוי, גם ישראל אסור
3. צריכותאישראל פשיטא ליה; גוי איצטריך — ״מהו דתימא״, הואיל וכתוב בהם ״אשר בשר חמורים בשרם״, אימא כחמור בעלמא הוא ואין בו ערוה.הוה אמינא: גוי כחמור, ואין בו משום ערוה
4. קא משמע לן״קא משמע לן״ שגם אצלם נקראת ערוה, שנאמר בנח ״וערות אביהם לא ראו״ — ונח לא היה יהודי.מסקנה: גם אצלם יש ערוה, כמו בבני נח

מים הרעים ומי רגלים

1. המשנההמשנה: לא יתכסה לא ב״מים הרעים״ (סרוחים, רש״י) ולא ב״מי המשרה״ של פשתן — ״עד שיטיל לתוכן מים״.המשנה: מים רעים ומי המשרה — לא עד שמטיל מים
2. וכמה מיא רמי?״וכמה מיא רמי ואזיל״ — מי המשרה רבים, כמה מים יצטרך להשליך כדי לבטלם?קושיה: מי המשרה רבים, כמה מים יטיל?
3. אלא״אלא הכי קאמר״: במים הרעים ובמי המשרה — לא יתכסה כלל. ואילו ״מי רגלים״ — מעטים בכלי שלידו (רש״י) — עד שיטיל לתוכן מים, ואז יקרא.מים רעים — כלל לא; מי רגלים — אחרי שמטיל מים
4. ברייתאתנו רבנן: כמה יטיל לתוכן מים — ״כל שהוא״. רבי זכאי אומר: רביעית.ברייתא: תנא קמא כל שהוא, ורבי זכאי רביעית
5. רב נחמןרב נחמן: המחלוקת לבסוף — כשמי רגלים כבר בכלי ומוסיפים מים (שם רבי זכאי רביעית). אבל בתחילה, כשהמים קדמו, הכול מודים בכל שהוא, כי כל טיפה מתבטלת בנפילתה (רש״י).רב נחמן: מחלוקת רק כשמוסיפים מים אחרי מי הרגלים
6. רב יוסףרב יוסף להפך: המחלוקת לכתחילה, אבל לבסוף דברי הכל רביעית.רב יוסף: מחלוקת בתחילה; בסוף כולם רביעית
7. מעשהרב יוסף אמר לשמשו: ״אייתי לי רביעיתא דמיא״ כרבי זכאי, אפילו בתחילה (רש״י).רב יוסף ביקש רביעית מים כרבי זכאי

גרף של רעי ועביט — לפני המטה ולאחר המטה

1. ברייתאגרף של רעי ועביט של מי רגלים (כלי חרס המיוחדים לכך, רש״י) — אסור לקרוא כנגדן ״אף על פי שאין בהן כלום״. מי רגלים עצמם בכלי אחר — עד שיטיל מים: כל שהוא, ורבי זכאי רביעית. הדין ״בין לפני המטה בין לאחר המטה״ (שהמטה מפסיקה, רש״י).כלי צואה ומי רגלים אסורים; ביטול במים; בין לפני המטה ובין אחריה
2. רבן שמעון בן גמליאלרבן שמעון בן גמליאל: לאחר המטה — קורא; לפני המטה — אינו קורא, אבל ״מרחיק הוא ארבע אמות וקורא״.רבן שמעון בן גמליאל: לאחר המטה קורא, לפני המטה מרחיק ארבע אמות
3. רבי שמעון בן אלעזררבי שמעון בן אלעזר: ״אפילו בית מאה אמה״ לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה (כאילו היו טמונים בארץ, רש״י).רבי שמעון בן אלעזר: אפילו בבית גדול רק תחת המטה או בחוץ
4. איבעיא להו״איבעיא להו״: מה אמר רבן שמעון בן גמליאל? או אחר המטה קורא מיד ולפני המטה מרחיק ארבע אמות, או אחר המטה מרחיק ארבע אמות ולפני המטה אינו קורא כלל.בעיא: אחר המטה קורא מיד, או מרחיק ארבע אמות?
5. תא שמע״תא שמע״ — ברייתא אחרת: ״אחר המטה קורא מיד, לפני המטה מרחיק ארבע אמות״ — בדיוק הצד הראשון של הבעיה. אלא שכאן השיטה הזאת בשם רבי שמעון בן אלעזר, ו״אפילו בית מאה אמה״ בשם רבן שמעון בן גמליאל.ברייתא: אחר המטה קורא מיד, לפני המטה מרחיק ארבע אמות
6. קשיין אהדדי״בעיין איפשיטא לן״ — הספק בפירוש נפתר: אחר המטה קורא מיד. אבל ״מתנייתא קשיין אהדדי״: בברייתא הראשונה ארבע אמות הן שיטת רבן שמעון בן גמליאל ו״בית מאה אמה״ שיטת רבי שמעון בן אלעזר, ובשנייה להפך (רש״י: הוחלפה שיטתן).הבעיה נפתרה, אך הברייתות מחליפות את שמות בעלי הדעות
7. איפוך בתרייתא״איפוך בתרייתא״ — נהפוך את האחרונה, ונאמר ששמות הדעות נשתבשו.תירוץ: נהפוך את שמות הברייתא האחרונה
8. איפוך קמייתא״מה חזית דאפכת בתרייתא״ — איפוך קמייתא!קושיה: למה להפוך האחרונה ולא הראשונה?
9. מאן שמעת ליה״מאן שמעת ליה דאמר כוליה בית כארבע אמות דמי״ — מי שסובר שכל הבית נחשב כארבע אמות, ולכן הרחקה בתוך הבית אינה מועילה אפילו בבית מאה אמה, הוא רבי שמעון בן אלעזר. אם כן הברייתא הראשונה, שבה ״אפילו בית מאה אמה״ בשמו, מדויקת, ויש להפוך את האחרונה. (רש״י כותב שאינו יודע היכן נאמרה שיטתו זו.)רבי שמעון בן אלעזר: כל הבית כארבע אמות — הופכים את האחרונה

מטה — מרחק מהקרקע ורשות אחרת

1. בעיאכלי הנמצא תחת מטה נחשב כטמון בארץ (רש״י). רב יוסף שאל את רב הונא: חלל פחות משלושה טפחים מתחת למטה — ״כלבוד דמי״ (כסתום), פשוט לו. ובשלושה עד תשעה טפחים מהו?שאלה: חלל של שלושה עד תשעה טפחים מתחת למטה
2. לא ידענארב הונא השיב: ״לא ידענא״. ורב יוסף מוסיף: בעשרה טפחים ודאי לא הסתפקתי — כשיש הפסק כזה, הכלים אינם נראים כמונחים תחת המטה, ואין זה כיסוי (רש״י).רב הונא: איני יודע; בעשרה רב יוסף לא הסתפק כלל
3. אבייאביי: שפיר עבדת שלא שאלת — ״כל עשרה רשותא אחריתי היא״.אביי: עשרה טפחים הם רשות אחרת
4. הלכהרבא: הלכה — פחות משלושה כלבוד; עשרה — רשות אחרת; משלושה עד עשרה — נשאר בספק, כשאלת רב יוסף.רבא: פחות משלושה כסתום, עשרה רשות אחרת, באמצע ספק
5. הלכה כר״שרב אמר: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר — שבבית אין מועילה הרחקה, ״אפילו בית מאה אמה״, עד שיוציא את הכלים או יניחם תחת המטה. וכן אמר באלי בשם רב יעקב ברה דבת שמואל.רב ובאלי: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר
6. רבא חולקורבא: ״אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר״ — אין להחמיר כמותו בבית גדול.רבא: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר

ספר תורה בבית שמשמשים בו

1. מעשהרב אחאי השיא את בנו לבית רב יצחק בר שמואל בר מרתא, והכניסו לחופה — ולא הצליח הדבר (לא יכול לבעול, רש״י). הלך לבדוק וראה ״ספר תורה דמנחא״ שם. אמר: אילולי באתי עכשיו, הייתם מסכנים את בני (בעונש על העוון, רש״י).רב אחאי ראה ספר תורה בחדר החתן וחשש לסכנה
2. הלכהדתניא: בית שיש בו ספר תורה או תפילין — ״אסור לשמש בו את המטה״ עד שיוציאם או שיניחם ״כלי בתוך כלי״.ברייתא: ליד ספר תורה לא משמשים, אלא אם הוציאוהו או כיסוהו
3. אבייאביי: לא שנו כלי בתוך כלי אלא בכלי ״שאינו כליין״, שאינו הכלי הרגיל שלהם; אבל בכלי כליין — אפילו עשרה כלים כאחד נחשבים (רש״י), ואינם כיסוי.אביי: רק כלי שאינו הכלי הרגיל נחשב כיסוי
4. רבארבא מוסיף מקרה של כיסוי שאינו כלי: ״גלימא״ — בגד שפרסו על ארגז הספרים. ההכרעה בראש דף כו.רבא: מה דין בגד הפרוס על ארגז הספרים?
5. אקמטראדף כואקמטרא (ארגז ספרים, רש״י) — מכוסה בגלימה, ״ככלי בתוך כלי דמי״, כי הגלימה אינה כליין.גלימה על ארגז הספר נחשבת ככלי בתוך כלי
6. רבי יהושע בן לוידף כורבי יהושע בן לוי: ספר תורה — צריך לעשות לו ״מחיצה עשרה״; ואם לא, לא ישמש (רש״י).ר יהושע בן לוי: צריך מחיצה של עשרה טפחים לספר תורה
7. מר זוטראדף כומר זוטרא ראה אצל רב אשי מקום משכב של מר בר רב אשי עם ספר תורה ומחיצה של עשרה, ושאל: כמאן, כרבי יהושע בן לוי? אימר שרבי יהושע בן לוי אמר זאת רק כשאין לו בית אחר; ומר הא אית ליה ביתא אחרינא!מר זוטרא: ההיתר רק למי שאין לו בית אחר
8. לאו אדעתאידף כומר בר רב אשי הודה: ״לאו אדעתאי״ — לא עלה על דעתי.מר בר רב אשי: לא שמתי לב לכך

שאלות הבנה

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• הגמרא בספריא