ברכות י״ג

סוף הסוגיה: יציאת מצרים ושעבוד מלכויות

1. רקעהמשך מדף י״בבדף הקודם נחלקו בן זומא וחכמים אם מזכירים יציאת מצרים גם בלילות. בן זומא הקשה מדברי ירמיה, שאמר שלעתיד לא יאמרו ״חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים״ אלא ״אשר העלה מארץ צפון״ – וממילא יציאת מצרים תתבטל. חכמים השיבו שהיא לא תתבטל אלא תהיה טפלה לגאולה משעבוד מלכויות.בן זומא הקשה מירמיה; חכמים: יציאת מצרים תהיה טפלה, לא תתבטל
2. ראיה מיעקבחכמים מביאים הוכחה לכך שדבר יכול להיות טפל בלי להיעקר: ״לא שיעקר יעקב ממקומו״ – השם ״ישראל״ נעשה העיקר, אך ״יעקב״ נשאר כטפל לו, ומצינו שה׳ קורא לו ״יעקב״ גם אחר כך (רש״י, בירידה למצרים). כך גם יציאת מצרים.ראיה: שם יעקב נשאר טפל לישראל ולא נעקר
3. ראיה מישעיהראיה נוספת מהפסוק ״אל תזכרו ראשנות וקדמניות״: ״ראשנות״ הן שעבוד מלכויות (הצרה האחרונה בזמן), ו״קדמניות״ הן יציאת מצרים שקדמה לה. הנביא אומר שהאחרונה תאפיל על הראשונה.ישעיה: שעבוד מלכויות יאפיל על יציאת מצרים הקדומה
4. המשך הפסוקהפסוק ממשיך אחרי ״אל תזכרו ראשנות״: ״הנני עשה חדשה״. רב יוסף שנה בברייתא שזו מלחמת גוג ומגוג שלעתיד, שתשכיח את מה שקדם לה.רב יוסף: ״חדשה״ היא מלחמת גוג ומגוג שתשכיח הקודמות
5. משלמשל לאדם שפגע בו זאב וניצל ומספר על כך, אחר כך ארי וניצל ומספר על הארי, ואחר כך נחש – ושכח את שניהם ומספר רק על הנחש. ״צרות אחרונות משכחות את הראשונות״: מזכירים בעיקר את האחרונה, אך הקודמות אינן נמחקות.משל: הצרה האחרונה משכחת את הקודמות אך אינה מוחקת אותן

שינוי השמות: אברם, שרי ויעקב

1. מעבר לאברהםאגב שינוי שמו של יעקב מביאים את שינוי שמות אברהם ושרה. הכתוב בדברי הימים אומר ״אברם הוא אברהם״, ויש להבין מה השתנה במעבר מהשם הקודם לחדש.אגב יעקב: מה משמעות המעבר מאברם לאברהם
2. אברם – אברהםבתחילה היה אברהם ״אב לארם״ – לאנשי ארצו, מארם נהרים (רש״י) – ולבסוף, בברכת ה׳, נעשה ״אב לכל העולם כולו״, כלשון ״אב המון גויים״.מתחילה אב לארם בלבד, אחר כך אב לכל העולם
3. שרי – שרהאותו עניין בשרה: ״שרי היא שרה״. ״שרי״ משמעו ״שרתי״ – לשון יחיד (רש״י).גם בשרה השם השתנה מצר יחיד לכללי
4. פירוש השינוי בשרהבתחילה נעשית ״שרי״ לאומתה בלבד, ולבסוף ״שרה״ לכל העולם. השינוי מצר לרחב מקביל לזה של אברהם.שרי היתה שרה לאומתה, ואחר כך שרה לכל העולם
5. ברייתא: הקורא אברםבר קפרא שנה: הקורא לאברהם ״אברם״ ״עובר בעשה״, שנאמר ״והיה שמך אברהם״ – ציווי שהוא שמו. ר׳ אליעזר אומר שעובר אף בלאו, שנאמר ״ולא יקרא עוד את שמך אברם״.בר קפרא: עובר בעשה; ר׳ אליעזר: עובר בלאו
6. קושיה: ושרה?אם אלו ציוויים כלליים, ״הקורא לשרה שרי״ הכי נמי יעבור על עשה או לא תעשה? לכאורה אותה סברה צריכה לחול גם שם.קושיה: אם כך, גם הקורא לשרה שרי יעבור איסור
7. תירוץ: נאמר לאברהם בלבדבשרה אין זה ציווי כללי: הקב״ה ״אמר לאברהם״ ״שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי״ – דברים שנאמרו לו בלבד. באברהם נאמר ״לא יקרא עוד שמך אברם״ בלשון כללית.תירוץ: ציווי שרה היה לאברהם בלבד, ציווי אברהם כללי
8. קושיה: ויעקב?ושוב: אם כן, ״הקורא ליעקב יעקב״ הכי נמי? הרי נאמר לו ״לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל״.קושיה: גם הקורא ליעקב יעקב יעבור איסור
9. תירוץ: הדר אהדריה״שאני התם דהדר אהדריה קרא״ – הכתוב עצמו החזיר לו את השם: ״ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב״. כשה׳ קורא לו כך, אין איסור.תירוץ: הקב״ה עצמו קרא לו שוב יעקב
10. קושיה: נחמיה״אתה הוא ה׳ האלהים אשר בחרת באברם״ – רבי יוסי בר אבין (ויש אומרים בר זבידא) מקשה על בר קפרא ור׳ אליעזר: הנביא נחמיה מזכיר ״אברם״ בלי חשש.קושיה: נחמיה אומר ״באברם״, וזה סותר את האיסור
11. תירוץ: סידור שבחי ה׳״נביא הוא דקא מסדר לשבחיה״ של הקב״ה, כולל מה שהיה מעיקרא, כשעוד היה שמו אברם (רש״י): ״אשר בחרת בו בהיות שמו אברם ושמת שמו אברהם״. זה תיאור היסטורי, לא קריאה בשם.תירוץ: הנביא מספר את ההיסטוריה כפי שהיתה מעיקרא
12. סיום הפרקכאן מסתיים הפרק הראשון, ״מאימתי״, ומיד אחריו, באותו עמוד, נפתח הפרק השני, ״היה קורא״.סוף פרק מאימתי; פרק ״היה קורא״ נפתח מיד אחריו

משנה: היה קורא בתורה – הפסקה לשלום ופרשיות שמע

1. משנה: כוונה בקריאה בתורהמי שקורא בתורה בפרשת קריאת שמע והגיע זמן קריאת שמע – ״אם כוון לבו, יצא״. אין צריך לחזור ולקרוא (רש״י, הפרשה היא קריאת שמע). מלכתחילה אין להפסיק, וכאן נדונה רק שאלת הכוונה.הקורא בתורה את פרשת שמע בזמנה ומכוון – יצא ידי חובה
2. משנה: ר׳ מאירר׳ מאיר: בפרקים (בין הפרשיות) קורא שמע שואל בשלום אדם נכבד מפני הכבוד, ואם הקדימו לו – משיב. באמצע הפרק שואל רק מי שמפניו הוא ירא (שלא יהרגהו), ומשיב לו.ר׳ מאיר: בפרקים שואל מכבוד ומשיב; באמצע – מיראה בלבד
3. משנה: ר׳ יהודהר׳ יהודה מחלק בין שאילה להשבה: באמצע שואל מיראה, אך משיב גם מפני הכבוד. ובפרקים שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם, אף מי שאינו חייב בכבודו.ר׳ יהודה: באמצע משיב גם מכבוד; בפרקים משיב לכל אדם
4. מהם ״בין הפרקים״המשנה מגדירה את המקומות המותרים: בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה ל״שמע״, בין ״שמע״ ל״והיה אם שמוע״, בין ״והיה אם שמוע״ ל״ויאמר״, ובין ״ויאמר״ ל״אמת ויציב״.בין הפרקים: בין הברכות והפרשיות, עד אמת ויציב
5. משנה: ר׳ יהודה על אמת ויציבר׳ יהודה חולק על המקום האחרון: ״בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק״, כי לדעתו צריך לחבר את סוף הפרשיות לברכה שאחריהן. הטעם יבואר בדף יד.ר׳ יהודה: אין להפסיק בין ויאמר לאמת ויציב
6. ר׳ יהושע בן קרחה: סדר הפרשיותר׳ יהושע בן קרחה מסביר למה ״שמע״ קודמת ל״והיה אם שמוע״: כדי שיקבל עליו ״עול מלכות שמים תחילה״, ואחר כך עול מצוות. ו״והיה אם שמוע״ קודמת ל״ויאמר״ כי היא נוהגת ביום ובלילה (עניינה תלמוד תורה), ו״ויאמר״ – ציצית – נוהגת ביום בלבד.ריב״ק: עול מלכות שמים לפני מצוות; נוהג ביום ובלילה לפני ציצית

שמע מינה: מצוות צריכות כוונה?

1. שמע מינה: מצוות צריכות כוונהמהמשנה, שמי שקרא בתורה וכוון לבו יצא, אפשר ללמוד ״מצוות צריכות כוונה״ לצאת ידי חובה, ומי שלא כוון – לא יצא. רש״י מעיר שיש כאן קושי מדברי רבה בראש השנה (״התוקע לשיר יצא״).מהמשנה: מצוות צריכות כוונה לצאת ידי חובה
2. דחייה: כוון לקרותהגמרא דוחה: ״מאי אם כוון לבו – לקרות״. כלומר, אין צריך כוונה לצאת ידי מצווה אלא רק לקרוא בתורה בלבד (רש״י).דחייה: כוונה לקרוא בלבד, לא כוונה לצאת ידי מצווה
3. קושיה: והא קא קריאם צריך כוונה לקרוא, הרי ״והא קא קרי״! המשנה מדברת באדם שקורא בתורה, ואיזו כוונה יש להוסיף לקריאה שהוא כבר עושה?קושיה: הוא הרי קורא, אז מה מוסיפה כוונה לקרוא
4. תירוץ: קורא להגיהמדובר ״בקורא להגיה״ – קורא בספר כדי לתקן את הטעויות, ולא כדי לקרוא (רש״י). אם כוון לבו לקרוא יצא, ואין צריך כוונה לשם מצווה.תירוץ: מדובר במי שקורא כדי להגיה את הספר

קריאת שמע ככתבה או בכל לשון

1. ברייתא: ככתבה או בכל לשוןרבי: קריאת שמע ככתבה, כלומר בלשון הקודש (רש״י). חכמים: ״בכל לשון״.רבי: בלשון הקודש; חכמים: בכל לשון
2. מאי טעמא דרבימה מקור רבי להלכה?שאלה: מה טעם רבי
3. מקור רבי: והיואמר קרא ״והיו״ – ״בהוייתן יהו״: הדברים יהיו כמות שהם, בלי לשנות את לשונם.רבי: והיו – יהיו הדברים כהוייתם
4. מאי טעמייהו דרבנןומה טעם חכמים?שאלה: מה טעם חכמים
5. מקור חכמים: שמעאמר קרא ״שמע״ – כל לשון שאתה שומע, כלומר מבין. את ״שמע״ הם דורשים כהבנה.חכמים: שמע פירושו בכל לשון שאתה מבין
6. קושיה לרבי: והרי כתיב שמעגם לרבי כתוב ״שמע״! אז למה לא נלמד ממנו היתר כל לשון?קושיה: לרבי גם כתוב שמע, ולמה לא בכל לשון
7. תירוץ: השמע לאזניךההוא מבעי ליה לדרשה אחרת: ״השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך״.תירוץ: שמע בא ללמד להשמיע לאוזן
8. שאלה: ורבנן?ורבנן? הרי לדרשה זו ״שמע״ נדרש בהשמעה, והיא סותרת את דרשתם.שאלה: מה עושים חכמים עם דרשת השמעה
9. תירוץ: לא השמיע יצאהם סוברים כדעה ש״לא השמיע לאזנו – יצא״, ולכן אינם לומדים משם דין השמעה.תירוץ: חכמים סוברים שלא השמיע לאוזנו יצא
10. קושיה לחכמים: והרי כתיב והיוגם לרבנן כתוב ״והיו״! מה הם לומדים ממנו?קושיה: גם לחכמים כתוב והיו, מה לומדים ממנו
11. תירוץ: שלא יקרא למפרעההוא מבעי להו ״שלא יקרא למפרע״ – שלא יקרא את הפרשה מהסוף להתחלה, אלא כסדרה.תירוץ: והיו בא ללמד שלא יקרא למפרע
12. מנא ליה לרביורבי, שאין לו ״והיו״ לדרשה זו, ״שלא יקרא למפרע מנא ליה״?קושיה: מנין לרבי שלא יקרא למפרע
13. תירוץ: דברים הדבריםרבי לומד מהכפל ״דברים – הדברים״: היה אפשר לכתוב ״דברים האלה״, והה״א מלמדת על סדר (רש״י).רבי: דורש את ה״א הידיעה בהדברים לסדר
14. רבנן לא דרשיורבנן אינם דורשים כך: לדעתם ״דברים הדברים לא דרשי״ – זה סגנון בלבד, ואין בו משמעות הלכתית.חכמים: אינם דורשים את ההבדל דברים והדברים
15. קושיה: האם רבי סובר כל התורה בכל לשוןהאם נאמר שרבי סבור שכל התורה כולה נאמרה בכל לשון? שאם בלשון הקודש, ״והיו למה לי״? ״והיו״ בא כדי לאסור שינוי בקריאת שמע, ואם הכול אסור, אין בו צורך.קושיה: ״והיו״ מלמד שרבי מתיר בשאר התורה כל לשון
16. תירוץ: משום שמע״איצטריך משום דכתיב שמע״ – בלי ״והיו״ היינו דורשים ״שמע״ כחכמים, ולכן נכתב ״והיו״ (רש״י).תירוץ: והיו נצרך כי כתוב שמע, ולא לכל התורה
17. קושיה: האם חכמים סוברים לשון הקודשולהיפך: האם חכמים סוברים שהתורה כולה בלשון הקודש? שאם בכל לשון נאמרה, ״שמע למה לי״?קושיה: אם חכמים מתירים הכול, למה נכתב שמע
18. תירוץ: משום והיו״איצטריך משום דכתיב והיו״ – היינו לומדים כרבי שאסור לשנות, ולכן נכתב ״שמע״ שוב כדי ללמד היתר.תירוץ: שמע נצרך כי כתוב והיו, ולא לכל התורה

עד היכן צריך כוונה: ר׳ אליעזר ור׳ עקיבא

1. ברייתא: ר׳ אליעזרהפסוק ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך״ נדרש: ״והיו״ – שלא יקרא למפרע; ״על לבבך״ – כוונת הלב. לכאורה כל הפרשה צריכה כוונה, אך ״האלה״ מגביל: עד כאן צריך כוונה, ואחר כך קריאה בלי כוונה (רש״י: עד ״על לבבך״). אלו דברי ר׳ אליעזר.ר׳ אליעזר: ״האלה״ מגביל – כוונה רק עד ״על לבבך״
2. ר׳ עקיבא חולקר׳ עקיבא מקשה על דברי ר׳ אליעזר: הרי הכתוב ממשיך ואומר דבר נוסף.ר׳ עקיבא מקשה: הפסוק ממשיך ויש ללמוד ממנו
3. הוכחת ר׳ עקיבאר׳ עקיבא ממשיך את הפסוק: ״אשר אנכי מצוך היום על לבבך״ – כל מה שאני מצווה אותך בפרשה יהיה על לבבך. לכן ״האלה״ אינו בא להגביל את הכוונה, ו״כל הפרשה כולה צריכה כוונה״.ר׳ עקיבא: אשר אנכי מצוך על לבבך – כל הפרשה בכוונה
4. פסק הלכהרבה בר בר חנה אמר בשם ר׳ יוחנן: ״הלכה כר׳ עקיבא״ – כל הפרשה הראשונה צריכה כוונה.הלכה כר׳ עקיבא: כל הפרשה צריכה כוונה
5. ברייתא: ר׳ אחא משום ר׳ יהודהיש ששונים את ההלכה של ר׳ יוחנן על ברייתא אחרת: הקורא צריך לכוון לבו בכל הקריאה, אך ר׳ אחא משום ר׳ יהודה אומר שכיוון שכוון בפרק הראשון (פרשת שמע) ״שוב אינו צריך״.ברייתא: ר׳ אחא משום ר׳ יהודה – די בכוונה בפרשה ראשונה
6. פסק: ר׳ יוחנן כר׳ אחאעל כך אמר ר׳ יוחנן: ״הלכה כר׳ אחא שאמר משום ר׳ יהודה״. זו אותה הלכה בנוסח אחר – כוונה בפרשה הראשונה מספיקה.ר׳ יוחנן: הלכה כר׳ אחא – די בכוונה בפרשה הראשונה

ברייתא: כוונה וקריאה – ר׳ זוטרא ור׳ יאשיה

1. ברייתא: ר׳ זוטרא ור׳ יאשיהברייתא נוספת: ״והיו״ – שלא יקרא למפרע. ר׳ זוטרא: ״עד כאן מצות כוונה, מכאן ואילך מצות קריאה״. ר׳ יאשיה: ״עד כאן מצות קריאה, מכאן ואילך מצות כוונה״. ״עד כאן״ הוא סוף הפרשה הראשונה (רש״י), ו״מכאן ואילך״ היא ״והיה אם שמוע״.זוטרא: כוונה ואחריה קריאה; יאשיה: להיפך
2. קושיה לר׳ זוטרא: ודברת בםמאי שנא שבפרשה השנייה מצות קריאה, משום ״לדבר בם״? הכא נמי הא כתיב ״ודברת בם״! גם הפרשה הראשונה מזכירה קריאה.קושיה: גם בפרשה ראשונה כתוב ודברת בם
3. תירוץ: כוונה וקריאה יחד״הכי קאמר״: עד כאן מצות כוונה וקריאה גם יחד, ומכאן ואילך – קריאה בלא כוונה.תירוץ: בפרשה ראשונה גם כוונה וגם קריאה
4. קושיה: על לבבכם בפרשה השנייהומאי שנא בפרשה הראשונה כוונה וקריאה – משום ״על לבבך… ודברת בם״; ״התם נמי כתיב״ ״על לבבכם… לדבר בם״! גם בשנייה יש צד של כוונה.קושיה: גם בפרשה שנייה כתוב על לבבכם
5. תירוץ: שימה כנגד הלבההוא מבעי ליה לר׳ יצחק: ״ושמתם את דברי אלה״ עוסק בתפילין – שתהיה השימה כנגד הלב (רש״י: תפילין של יד), ולא בכוונת קריאה.תירוץ: ושמתם נצרך לדין תפילין כנגד הלב
6. קושיה לר׳ יאשיה: על לבבךר׳ יאשיה אמר שמכאן ואילך מצות כוונה משום ״על לבבכם״. אבל ״הכא נמי כתיב״ ״על לבבך״, ואם כן גם בראשונה יש כוונה.קושיה: גם בפרשה ראשונה כתוב על לבבך
7. תירוץ: קריאה וכוונה בראשונה״הכי קאמר״: עד כאן מצות קריאה וכוונה, מכאן ואילך – כוונה בלא קריאה.תירוץ: בראשונה קריאה וכוונה, בשנייה כוונה בלבד
8. קושיה: לדבר בם בשנייהומאי שנא בראשונה קריאה וכוונה – ״על לבבך… ודברת בם״; ״התם נמי כתיב״ ״לדבר בם״ – גם בשנייה יש קריאה!קושיה: גם בפרשה שנייה כתוב לדבר בם
9. תירוץ: בדברי תורהההוא ״בדברי תורה״ כתיב: התורה אומרת ללמד את הבנים תורה כדי שיהיו בקיאים בה, ולא על קריאת שמע.תירוץ: לדבר בם נאמר על לימוד תורה

פסוק ראשון והארכה ב״אחד״

1. ברייתא: ר׳ מאירר׳ מאיר: ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״ – עד כאן בלבד (הפסוק הראשון) צריכה כוונת הלב.ר׳ מאיר: רק הפסוק הראשון צריך כוונה
2. פסק רבארבא: ״הלכה כר׳ מאיר״.רבא: הלכה כר׳ מאיר
3. סומכוס: הארכה באחדסומכוס: ״כל המאריך באחד״ – מאריכים לו ימיו ושנותיו.סומכוס: המאריך באחד מאריכים ימיו
4. הגבלות הארכהרב אחא בר יעקב: יאריך בדל״ת – כי בלי הדל״ת אין משמעות בהארכה (רש״י). רב אשי: ובלבד ״שלא יחטוף בחית״ לצורך הארכת הדל״ת.רב אחא: בדל״ת; רב אשי: בלי לחטוף את החי״ת
5. מעשה ר׳ ירמיהר׳ ירמיה ישב לפני ר׳ חייא בר אבא, ור׳ חייא ראה שר׳ ירמיה מאריך הרבה ב״אחד״. אמר לו: ״כיון דאמליכתיה״ – משהמלכת את ה׳ במחשבתך למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים – ״תו לא צריכת״: אין צורך להאריך יותר.ר׳ חייא: כשהמלכת את ה׳ בכל הרוחות, אין צורך להמשיך

״על לבבך״ בעמידה

1. רב יהודה: על לבבך בעמידהרב נתן בר מר עוקבא בשם רב יהודה: ״על לבבך״ בעמידה. רש״י: אפילו לבית הלל, שמתירים ללכת ולקרוא, חייב לעמוד במקום עד כאן, כי עד כאן מצות כוונה.רב יהודה: ״על לבבך״ נאמר בעמידה
2. קושיה: על לבבך סלקא דעתך״על לבבך סלקא דעתך״?! כיצד אפשר לחשוב שרק שתי מילים אלה בעמידה?קושיה: האם רק שתי מילים אלה נאמרות בעמידה
3. תירוץ: עד על לבבךאלא אימא ״עד על לבבך״ בעמידה, ומכאן ואילך לא.תירוץ: כל הקטע עד על לבבך בעמידה
4. ר׳ יוחנן: כל הפרשהור׳ יוחנן אמר: ״כל הפרשה כולה״ בעמידה.ר׳ יוחנן: כל הפרשה הראשונה בעמידה
5. ר׳ יוחנן לטעמיהואזדא ר׳ יוחנן לטעמיה: הוא פסק ״הלכה כר׳ אחא משום ר׳ יהודה״, שחייב לכוון בכל הפרשה הראשונה – ולכן כולה בעמידה.ר׳ יוחנן מתאים לשיטתו: כל הפרשה בכוונה ולכן בעמידה

קריאת שמע של רבי

1. ברייתא: קריאת שמע של רביברייתא: ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״ – זו ״קריאת שמע של רבי״ יהודה הנשיא: בזמן הקריאה אמר את הפסוק הראשון בלבד.ברייתא: קריאת שמע של רבי היתה הפסוק הראשון בלבד
2. קושיה: לא חזינארב טוען: ״לא חזינא ליה לרבי״ – לא ראיתי אותו קורא קריאת שמע (רש״י: שונה לתלמידים ולא הפסיק בזמן ק״ש).קושיה: לא ראיתי את רבי קורא קריאת שמע
3. תירוץ: מעביר ידיו על פניואמר ליה: בר פחתי, ״בשעה שמעביר ידיו על פניו״ – בהפסקה קצרה באמצע השיעור – מקבל עליו עול מלכות שמים. זו כל קריאתו.תירוץ: כשמעביר ידיו על פניו הוא מקבל מלכות שמים
4. מחלוקת: חוזר וגומרההאם רבי חוזר וגומרה? בר קפרא: אינו חוזר. ר׳ שמעון ברבי: חוזר וגומרה (רש״י: אחרי שעמדו התלמידים).בר קפרא: אינו גומר; ר׳ שמעון: חוזר וגומר
5. קושיה: למה ליה לאהדוריבר קפרא לר׳ שמעון: ״בשלמא לדידי״, שאינו גומר, מובן שהוא מחזר בשיעורו על הלכה שיש בה יציאת מצרים, כי לא יזכיר אותה אחרת. ״אלא לדידך״ שחוזר וגומרה – למה ליה לאהדורי?קושיה: אם גומר, למה מחפש הלכה על יציאת מצרים
6. תירוץ: בזמנהר׳ שמעון עונה: ״כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה״ – בזמן קריאת שמע, ולא לחכות לסיום.תירוץ: כדי להזכיר יציאת מצרים בזמן קריאת שמע

נאנס בשינה אחרי הפסוק הראשון

1. ר׳ אילא משמיה דרבר׳ אילא בריה דרב שמואל בר מרתא אמר משמיה דרב: מי שאמר ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״ ״ונאנס בשינה״ – נרדם בעל כורחו – יצא ידי חובה.קרא פסוק ראשון ונרדם בעל כורחו – יצא
2. רב נחמן ועבדורב נחמן אמר לעבדו: ״בפסוקא קמא צערן״ – אם תראה שאני מנמנם, עורר אותי בפסוק הראשון (רש״י); יותר מזה – אל תצערני.רב נחמן: לעורר אותו בפסוק ראשון בלבד
3. רב יוסף בריה דרבהרב יוסף שאל את בן רבה על אביו. הוא ענה: בפסוק הראשון היה ״מצער את עצמו״ שלא לישון, יותר מכן – לא.רבה היה מצער עצמו רק בפסוק הראשון

קריאת שמע בשכיבה פרקדן

1. רב יוסף: פרקדןרב יוסף: פרקדן – שוכב על גבו ופניו למעלה (רש״י) – לא יקרא קריאת שמע.רב יוסף: אין לקרוא קריאת שמע כשהוא שוכב על גבו
2. קושיה: ר׳ יהושע בן לוי לייטהאיסור הוא מקרא בלבד, ומיגנא שפיר דמי? והרי ר׳ יהושע בן לוי קילל את מי שישן פרקדן (רש״י: שמא יתקשה אברו בשנתו ויראה לרבים)!קושיה: משמע ששינה פרקדן מותרת, והרי ריב״ל קילל את הישן כך
3. תירוץ: מוטה על צדו״מיגנא כי מצלי״ – כשהוא מוטה מעט על צדו – שפיר דמי. אבל ״מקרא אף על גב דמצלי נמי אסור״: רש״י – זו קבלת מלכות שמים בדרך שררה וגאווה.תירוץ: בשינה מותר כשמוטה מעט; בקריאה אסור גם כך
4. קושיה: ר׳ יוחנןוהרי ר׳ יוחנן ״מצלי וקרי״ – היה מוטה וקורא קריאת שמע!קושיה: ר׳ יוחנן היה מוטה וקורא
5. תירוץ: בעל בשר״שאני ר׳ יוחנן דבעל בשר הוה״ – קשה היה לו לקרוא בדרך אחרת.תירוץ: ר׳ יוחנן היה בעל בשר וקשה לו אחרת

משיב מחמת מאי: הקשיים על המשנה

1. המשך המשנהבמשנה נאמר שר׳ מאיר: בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב. על לשון זו מקשה הגמרא.המשנה: ר׳ מאיר – שואל ומשיב בפרקים ובאמצע
2. קושיה: משיב מחמת מאי״משיב מחמת מאי״? אם מפני הכבוד – הרי כבר שואל מפני הכבוד, ו״אהדורי מבעיא״? מה חידוש בכך שמשיב?קושיה: אם כבר שואל, למה לכתוב שגם משיב
3. תירוץ: משיב לכל אדםאלא: ״שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם״ (רש״י: אפילו שאינו נכבד).תירוץ: שואל מכבוד ומשיב לכל אדם
4. קושיה: אימא סיפאאם כך, ״אימא סיפא״: ״ובאמצע שואל מפני היראה, ומשיב״ – גם שם יש אותה בעיה.קושיה: אותו פירוש לא מתאים לסיפא של המשנה
5. קושיה: ומשיב מחמת מאי באמצע״משיב מחמת מאי״ באמצע? אם מפני היראה – הרי כבר שואל מיראה. אלא מפני הכבוד, והיינו ״דר׳ יהודה״! אם כן מה המחלוקת ביניהם?קושיה: אם משיב מכבוד, ר׳ מאיר ור׳ יהודה שווים
6. תירוץ: חסורי מחסרא״חסורי מחסרא״ – המשנה חסרה, וכך היא שנויה: בפרקים שואל מפני הכבוד, ״ואין צריך לומר שהוא משיב״; ובאמצע שואל מפני היראה, ואין צריך לומר שהוא משיב – דברי ר׳ מאיר. כלומר ״ומשיב״ אינו חידוש אלא דבר מובן מאליו (רש״י), וכך נופלות שתי הקושיות. ר׳ יהודה מוסיף שבאמצע משיב גם מפני הכבוד – וזו המחלוקת: לר׳ מאיר באמצע משיב רק למי שהוא ירא ממנו.תירוץ: במשנה חסר ״ואין צריך לומר שהוא משיב״
7. סוף דברי ר׳ יהודההמשך דברי ר׳ יהודה: ״ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם״. בנוסח זה אין עוד מקום לתמוה על המשנה.ר׳ יהודה: בפרקים משיב שלום לכל אדם
8. ברייתא מאשרתדף י״ד״תניא נמי הכי״: ברייתא שנויה בנוסח זה – הקורא ופגע בו רבו או גדול ממנו. ר׳ מאיר: בפרקים שואל ואין צריך לומר שמשיב, באמצע שואל מיראה ואין צריך לומר שמשיב; ר׳ יהודה כנ״ל. הברייתא משלימה את מה שהוסק מסברא.ברייתא מאשרת את הנוסח המשלים של המשנה

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• הגמרא בספריא