בכורות נ״ז

חמשת הפסולים למעשר — ומנין להם

1. משנההמשנה פותחת בכלל: ״הכל נכנסין לדיר להתעשר״ — כל בהמה שנולדה בעדר נאספת לדיר ועוברת תחת השבט, והעשירית קדושה. מוציאה המשנה חמישה: כלאים (נולד משני מינים, כמו מתיש ורחל), טרפה, יוצא דופן (נולד בניתוח דרך דופן האם), מחוסר זמן (פחות משבעה ימים) ויתום.המשנה: כל הבהמות מתעשרות, חוץ מחמישה פסולים
2. יתוםהמשנה מגדירה: יתום הוא ״כל שמתה אמה״ או נשחטה בשעת הלידה, ורק אחר כך נגמרה הלידה והוא יצא. הוולד נולד אפוא ללא אם חיה, והוא נפסל.יתום: מי שאמו מתה או נשחטה בשעת לידתו
3. ר׳ יהושער׳ יהושע חולק: גם אם אמו נשחטה, כל עוד ״השלח קיים״ — העור של האם עדיין שלם בעת הלידה — אין זה יתום. רש״י מציין שהטעם יתבאר בגמרא.ר׳ יהושע: אם עור האם קיים, אינו יתום
4. מנא הני מילי?הגמרא שואלת על חמשת הפסולים: ״מנא הני מילי״ — מנין לנו שבהמות אלה אינן מתעשרות? המעשר נלמד מ״כל אשר יעבור תחת השבט״, ולשון זו אינה מזכירה אף אחד מהם, ולכן צריך מקור.קושיה: מנין שחמשת אלה פסולים למעשר?
5. תשובה: דרשת הברייתאהברייתא דורשת את הפסוק שנאמר בשאר הקדשים: ״שור או כשב״ — פרט לכלאים; ״או עז״ — פרט לנדמה (דומה לעז ואמו רחל); ״כי יולד״ — פרט ליוצא דופן שאין זו לידה; ״והיה שבעת ימים״ — פרט למחוסר זמן; ״תחת אמו״ — פרט ליתום. אלה נאמרו בקדשים, והגמרא תבאר מנין נלמדים למעשר.הפסוק בקדשים מוציא כלאים, יוצא דופן, מחוסר זמן ויתום
6. השלמה: גזירה שווה ״תחת״אך הדרשות נאמרו בשאר קדשים — מנין שהן חלות על מעשר? ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה משיב בגזירה שווה: במעשר נאמר ״תחת השבט״, ובקדשים ״תחת אמו״. מה ״תחת״ שבקדשים פרט לכל הפסולים האלה — כלאים, נדמה, יוצא דופן, מחוסר זמן ויתום — אף במעשר הם נפסלים. כך מתבסס טעם המשנה.גזירה שווה ״תחת״: מה שנפסל בקדשים נפסל במעשר
7. ולהפך: טרפההגזירה שווה פועלת גם בכיוון ההפוך: במעשר נאמר ״כל אשר יעבור תחת השבט״, ומכאן שהטרפה נפסלת, שאינה עוברת — אין אדם מונה בהמה שנחתכו רגליה למעלה מהארכובה. אם כן, אף בקדשים ״תחת אמו״ פרט לטרפה.ובכיוון ההפוך: טרפה נפסלת גם בקדשים

״הכל״ מרבה — פסולי מזבח שמתעשרים

1. הכל לאיתויי מאי?המשנה שנתה ״הכל״ נכנסין לדיר, וכבר מנתה במפורש את הפסולים. הגמרא שואלת: ״הכל״ בא להביא — לרבות — איזו בהמה נוספת?קושיה: מה מרבה המילה ״הכל״ במשנה?
2. תשובה: ברייתא״הכל״ בא לרבות את שנשנה בברייתא: הרובע, הנרבע, המוקצה לעבודה זרה, הנעבד, האתנן, המחיר, טומטום ואנדרוגינוס. כולם נכנסים לדיר להתעשר, אף שהם פסולים למזבח.הברייתא: פסולי מזבח אלה נכנסים לדיר
3. ר׳ שמעון בן יהודהר׳ שמעון בן יהודה משום ר׳ שמעון חולק על סוף הברייתא: טומטום ואנדרוגינוס ״אין נכנסין״ לדיר.ר״ש בן יהודה: טומטום ואנדרוגינוס אינם נכנסים
4. ותנא דידןהגמרא מקשה על תנא המשנה: אם הוא למד גזירה שווה ״תחת״ ״תחת״ מקדשים — אלה שנפסלו בקדשים (רובע ונרבע ושאר הרשימה) לא יתעשרו. ואם אינו למד גזירה שווה, מנין לו את הפסולים שבמשנה, מחוסר זמן ויתום, למעט אותם מהמעשר?קושיה: ללמוד מקדשים — אלה נפסלים; לא ללמוד — מנין הפסולים?
5. לעולם גמירהתנא אכן למד גזירה שווה, ובכל זאת אלה מתעשרים, כי ״רחמנא רבינהו״ — התורה ריבתה אותם. המקור: ״כי משחתם בהם מום״, שנאמר על פסולי קרבן, ותנא דבי ר׳ ישמעאל פירש: כל מקום שנאמר בו לשון השחתה הוא דבר ערוה ועבודה זרה. רש״י מוסיף שאף שאינם ראויים להקרבה, בעליהם אוכלים אותם עם מומם.התנא למד, אך ערוה ועבודה זרה נתרבו מ״משחתם״
6. מקור ההשחתההגמרא מביאה את שני המקורות: דבר ערוה — ״כי השחית כל בשר את דרכו״ (דור המבול), ועבודה זרה — ״פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל״.השחתה בערוה (דור המבול) ובעבודה זרה (״פן תשחיתון״)
7. היקש למום״משחתם״ נסמך ל״מום בם״, ולכן כל מקום שהמום פוסל בו, פוסלים בו גם ערוה ועבודה זרה, וכל מקום שהמום אינו פוסל — גם הם אינם פוסלים. במעשר המום אינו פוסל, שנאמר ״לא יבקר בין טוב לרע״ — לא בודקים אם הבהמה טובה או רעה. לכן גם ערוה ועבודה זרה אינן פוסלות בו.המום אינו פוסל במעשר, וכך גם ערוה ועבודה זרה
8. מי הוא מיהגמרא מקשרת כל פריט בברייתא לדין: רובע ונרבע הם דבר ערוה; מוקצה ונעבד הם עבודה זרה; אתנן הוא דבר ערוה; ומחיר הוקש בכתוב לאתנן, ולכן דינו כמוהו.רובע ונרבע ואתנן — ערוה; מוקצה ונעבד — ע״ז
9. טומטום ואנדרוגינוסטומטום ואנדרוגינוס אינם ערוה ואינם עבודה זרה — ובכל זאת התנא הראשון מכניסם לדיר, כי ״קסבר ספיקא הוא״: ספק זכר ספק נקבה, ובין כך ובין כך בהמה מתעשרת. רש״י: ממה נפשך מתעשרים.התנא הראשון: ספק זכר או נקבה — מתעשר בכל מקרה
10. ר׳ שמעון בן יהודהגם ר׳ שמעון בן יהודה מסכים שהם ספק, אך סבור שבקדשים מיעטה התורה את מי שאינו זכר ודאי או נקבה ודאית. והמעשר נלמד מקדשים בגזירה שווה ״תחת״ ״תחת״, ולכן טומטום ואנדרוגינוס נפסלים אף למעשר.ר״ש בן יהודה: קדשים מיעטו ספק, ומשם נלמד המעשר

הברייתא של ר׳ אלעזר ברבי יהודה — על מה סומך התנא הראשון

1. ברייתאהברייתא: הכל נכנסין לדיר חוץ מן ״הכלאים והטרפה״ — דברי ר׳ אלעזר ברבי יהודה איש כפר ברתותא משום ר׳ יהושע. ר׳ עקיבא העיד ששמע מר׳ יהושע שגם יוצא דופן, מחוסר זמן ויתום אינם מתעשרים.ברייתא: רק כלאים וטרפה נפסלים; ר״ע מוסיף עוד שלושה
2. ותנא קמאהגמרא מקשה על התנא הראשון: אם הוא למד גזירה שווה מקדשים, גם יוצא דופן, מחוסר זמן ויתום ייפסלו, כי הם פסולים בקדשים. ואם לא למד, טרפה מובנת מ״כל אשר יעבר תחת השבט״ שאינו כולל טרפה, אך כלאים מנין לו?קושיה: בגזירה שווה — עוד פסולים; בלי — מנין כלאים?
3. לעולם גמרהתנא הראשון אכן למד גזירה שווה, ולכן הוא ממעט כלאים וטרפה. אך אין זה אומר שייפסלו כולם: יש להסביר כל אחד מהמותרים בנפרד, ומתחילה הגמרא ביוצא דופן.התנא הראשון למד גזירה שווה; מסביר את המותרים אחד אחד
4. יוצא דופןיוצא דופן נכנס לדיר כי התנא סבור כר׳ שמעון, ש״ולד מעליא״ הוא — לידה גמורה, שמטמאה את האם ומכשירה לקדשים. אין הוא כר׳ יוחנן, האומר שר׳ שמעון מודה שיוצא דופן אינו ראוי לקדשים.יוצא דופן: ולד גמור לר״ש, ולכן מתעשר
5. מחוסר זמןמחוסר זמן נכנס לדיר, כי התנא הראשון סבור כר׳ ״שמעון בן יהודה״, המחייב אותו במעשר. רש״י מפנה לשיטת ר׳ שמעון שנתבארה לעיל (כא ע״ב), שמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר — ור׳ שמעון בן יהודה הוא האומר דברים משמו.מחוסר זמן: כשיטת ר״ש בן יהודה — מתעשר
6. יתוםיתום אינו נפסל כשהוא נולד כש״השלח קיים״, והתנא הראשון הולך בכך כר׳ יהושע במשנה, ש״לטעמיה״ אמר: אפילו שחט את אמו והשלח קיים — אין זה יתום.יתום עם שלח קיים — כר׳ יהושע, אינו נפסל

עדות ר׳ ישמעאל בן סתריאל — טעם ״השלח קיים״ ונפלאות ערקת לבינה

1. העדותר׳ ישמעאל בן סתריאל מערקת לבינה העיד לפני רבי: במקומנו ״מפשיטין את המתה ומלבישין את החי״ — כשהבהמה מתה בלידה, מפשיטים את עורה ומלבישים בו את הוולד החי, כדי שיתקיים.עדות: מלבישים את הוולד בעור אמו המתה
2. רבי: נתגלה הטעםרבי אמר: ״נתגלה טעמה של משנתינו״. ה״שלח קיים״ במשנה הוא העור, והוא מועיל לוולד כאילו אמו קיימת, ולכן אינו יתום (רש״י).רבי: העור קיים הוא כאם — זה טעם ר׳ יהושע
3. חזיריןעוד העיד: ״חזירין״ שבמקומם — לפי רש״י מין חזרת (ירק עלים) — יש להן ששים רבוא ״קלפים״, עלים דקים, ב״בית המסס״ שלהן. רש״י מסביר שהעלים הצפופים דומים לשכבות הדקות שבהמסס — אחת מקיבות הבהמה.עוד עדות: לחזרת שבמקומו ששים רבוא עלים
4. הארזועוד העיד: נפל ארז אחד שבמקומם, ושש עשרה קרונות עברו על צידו יחד, זה בצד זה.עוד עדות: שש עשרה קרונות עברו על ארז שנפל
5. ביצת בר יוכניעוד העיד: ביצת בר יוכני, עוף ענק, נפלה ו״טבעה ששים כרכים״ בנוזל שבתוכה, ושברה שלש מאות ארזים.עוד עדות: ביצת בר יוכני הטביעה ששים כרכים
6. ומי שדיא ליה?הגמרא מקשה: האם בר יוכני משליך את ביצתו? הרי כתוב ״כנף רננים נעלסה״, ודרשוהו על העוף שנושא את ביצתו ומניחה בנחת על הארץ, ולא זורק אותה.קושיה: הכתוב אומר שהעוף מניח ביצתו בנחת
7. מוזרתא הואירב אשי משיב: ״מוזרתא הואי״ — זו ביצה מוזרת, לא מופרית, שלא יצא ממנה אפרוח, ומכיוון שהיתה מקולקלת השליכה אותה.רב אשי: זו ביצה מוזרת, ולכן השליכה

שלוש גרנות למעשר בהמה

1. ר׳ עקיבאהמשנה: שלוש גרנות למעשר בהמה — ״בפרס הפסח, בפרס העצרת, בפרס החג״ — דברי ר׳ עקיבא. כלומר, שלוש פעמים בשנה מעשרים את הבהמות שנולדו מאז הגורן הקודם.ר״ע: שלוש גרנות לפני הפסח, העצרת והחג
2. בן עזאיבן עזאי קובע תאריכים: ״בעשרים ותשעה באדר, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באב״.בן עזאי: 29 באדר, 1 בסיון, 29 באב
3. ר׳ אלעזר ור׳ שמעוןר׳ אלעזר ור׳ שמעון קובעים: ״באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול״.ר״א ור״ש: 1 בניסן, 1 בסיון, 29 באלול
4. למה לא באחד בתשרי?המשנה שואלת: ״ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי״? הרי שני הגרנות האחרים לשיטתם נקבעו באחד בחודש (ניסן, סיון), ואחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה לשיטתם — היה מתבקש לקבוע בו את הגורן השלישי.קושיה: למה לא באחד בתשרי?
5. יום טובאחד בתשרי הוא יום טוב, ו״אי אפשר לעשר ביום טוב״ — רש״י מבאר שהעישור כרוך בצביעת העשירי, והצביעה אסורה ביום טוב. לכן הקדימוהו לעשרים ותשעה באלול.אחד בתשרי יום טוב ואין מעשרים בו, לכן הקדימוהו
6. ר׳ מאירר׳ מאיר קובע: אחד באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה, ובהמות שנולדו קודם אינן מתעשרות עם אלה שנולדו אחריו.ר׳ מאיר: ראש השנה למעשר בהמה באחד באלול
7. בן עזאי: האלוליםבן עזאי: ״האלולים מתעשרים בפני עצמן״. הוא מסופק אם הלכה כר׳ מאיר או כר׳ אלעזר ור׳ שמעון, ולכן הנולדים באלול מתעשרים לבדם.בן עזאי: הנולדים באלול מתעשרים לבד מחמת הספק
8. מצטרפיםר׳ אלעזר ור׳ שמעון: כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול ״מצטרפין״ לעשר מהם יחד.הנולדים באותה שנה מצטרפים לעישור
9. ראש השנהחמישה שנולדו לפני ראש השנה וחמישה לאחריו אינם מצטרפים, שאין מעשרים משל שנה זו על שנה אחרת.חמישה לפני ראש השנה וחמישה אחריו אינם מצטרפים
10. הגורןלעומת זאת, חמישה לפני הגורן וחמישה אחריו מצטרפים, כי הגורן אינו מפסיק בין השנים.חמישה לפני הגורן וחמישה אחריו כן מצטרפים
11. אם כן למה גרנות?אם הגורן אינו מחלק בין הבהמות, למה נאמרו שלוש גרנות למעשר בהמה?קושיה: אם הגרנות אינן מחלקות, למה צריך אותן?
12. מכירה ושחיטההגרנות קובעות מתי מותר למכור ולשחוט: ״עד שלא הגיע הגורן״ מותר למכור ולשחוט בלא לעשר, ואחרי שהגיע — לא ישחוט. ואם שחט, פטור.עד הגורן מותר למכור ולשחוט; אחריו אסור, ואם שחט פטור

למה שלוש גרנות ולמה בזמנים האלה

1. מאי שנא תלת?הגמרא שואלת: ״מאי שנא תלת״ — מה שונה, מדוע דווקא שלוש גרנות ולא יותר או פחות?קושיה: למה דווקא שלוש גרנות?
2. לקבל חורפי אפלי וקייטירבה בר שילא: שלוש הגרנות כנגד ״חורפי, ואפלי, וקייטי״ — ילדות חורף, ילדות מאחרות וילדות קיץ. רש״י: יש בהמות שיולדות לפני הפסח, אחרות בין הפסח לעצרת, ואחרות בין העצרת לחג, וחכמים תיקנו זמן לכל אחת.רבה בר שילא: שלוש גרנות כנגד שלוש עונות ילידה
3. ומאי שנא בהני זימני?הגמרא ממשיכה ושואלת: מדוע דווקא בזמנים האלה, בפרוס הפסח, העצרת והחג?קושיה: למה דווקא בפרוס הרגלים?
4. כדי שתהא בהמה מצויהר׳ תנחום בריה דרב חייא: ״כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים״. אדם ממתין למכור ולשחוט עד שיעשר בזמן הגורן, הסמוך לרגל, ובכך יש בהמות בשוק לעולים לאכילה ולקרבנות (רש״י).ר׳ תנחום: כך תהיה בהמה לעולי הרגל
5. ואף על גב דתנןמקשים מהמשנה: הרי ״עד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט״ — אז למה ימתין אדם עם בהמותיו עד הגורן?קושיה: הרי לפני הגורן מותר למכור ולשחוט
6. ניחא ליהנוח לאדם ש״ליתעביד מצוה בממוניה״ — שתיעשה מצוה בממונו, ורק אחר כך ימכור ויאכל. לכן הוא מחכה לעשר, ובינתיים הבהמות בנמצא.האדם מעדיף לעשר קודם ורק אחר כך למכור

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא