בכורות נ״ג

משנה: דיני מעשר בהמה

1. משנההמשנה פותחת את הפרק ומונה את דיני מעשר בהמה. הוא נוהג ״בארץ ובחוצה לארץ״, בזמן שבית המקדש קיים וגם אחרי חורבנו, אך רק בבהמות חולין ולא במוקדשין. הוא חל בבקר ובצאן, אבל אי אפשר להשלים עשר מבקר וצאן יחד, ואילו כבשים ועזים נחשבים מין אחד ומתעשרים זה עם זה.מעשר בהמה נוהג בכל מקום וזמן; בקר וצאן אינם מצטרפים
2. משנהחדש וישןעוד שנינו שהמעשר נוהג ״בחדש ובישן״. לפי רש״י, חדש הוא מי שנולד אחרי אלול וישן מי שנולד לפני אלול. אך אלה אינם מצטרפים זה עם זה לספירת העשר.חדש וישן, לפני ואחרי אלול, אינם מצטרפים לעשר
3. שהיה בדיןהמשנה מעלה סברה: חדש וישן הם מין אחד ובכל זאת אינם מתעשרים זה מזה. כבשים ועזים הם ״כלאים״, שני מינים שונים, ולכן קל וחומר שלא יתעשרו זה מזה.קל וחומר: אם חדש וישן לא מצטרפים, כבשים ועזים בוודאי לא
4. תלמוד לומרהסברה נדחית מן הכתוב. הלשון ״וצאן״ מלמדת שכל צאן נחשב מין אחד לעניין המעשר, ולכן כבשים ועזים מתעשרים זה מזה.הפסוק צאן: כל צאן הוא מין אחד, לכן כבשים ועזים מצטרפים

מעשר בהמה בחוץ לארץ ושיטת רבי עקיבא

1. לימא מתניתיןהגמרא שואלת על דין חוץ לארץ במשנה: ״לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא״ — האם המשנה כאן אינה כדעת רבי עקיבא?שאלה: האם המשנה על חוץ לארץ חולקת על רבי עקיבא
2. ברייתארבי עקיבא שואל בברייתא אם אדם יכול להעלות מעשר בהמה מחוץ לארץ ולהקריבו במקדש, ולומד מהפסוק ״והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם״ שלא.ברייתא: רבי עקיבא לומד שאין מעלים מעשר בהמה מחוץ לארץ
3. הדרשהלשון הרבים ״מעשרתיכם״ מלמדת ששני מעשרות נזכרו, מעשר בהמה ומעשר דגן, והכתוב מקיש ביניהם. מקום שמעלים ממנו מעשר דגן, ארץ ישראל בלבד (כדברי רש״י), משם מעלים גם מעשר בהמה, ומחוץ לארץ לא. מכאן מתעוררת הסתירה למשנה, האומרת שמעשר בהמה נוהג בחוץ לארץ.ההיקש למעשר דגן: מחוץ לארץ לא מעלים, וזו סתירה למשנה
4. כאן ליקרב, כאן ליקדשאין סתירה, ואפילו אם המשנה כרבי עקיבא. הברייתא עוסקת בהקרבה: לא מעלים את המעשר מחוץ לארץ כדי שיקרב. המשנה עוסקת בקדושה: בחוץ לארץ מעשרים את הבהמות והעשירי נעשה קדוש.ברייתא עוסקת בהקרבה, המשנה בקדושה, ולכן אין סתירה
5. דיקא נמיהדיוק מחזק את התירוץ: ״דקא נסיב לה תלמודא ׳והבאתם שמה׳״ — רבי עקיבא לומד את דינו מפסוק שעניינו הבאה למקדש, ומכאן שהוא ממעט את חוץ לארץ רק מהקרבה ולא מקדושה (רש״י). ״שמע מינה״.מסקנה: מהפסוק שרבי עקיבא דורש נראה שהוא ממעט רק הקרבה
6. אי הכיאם בחוץ לארץ המעשר אינו קרב, ״אמאי קדוש״? מה נפקא מינה בקדושה שלו אם אינו מוקרב?קושיה: אם הוא אינו קרב בחוץ לארץ, מה תועלת בקדושתו
7. נאכל במומוקדושתו משמעותית בכך שהוא ״נאכל במומו לבעלים״. הבעלים ממתינים עד שיפול בו מום ואז אוכלים אותו בעצמם, כי לא מצאנו פסוק שמורה לתת אותו לכהן (רש״י).קדושתו גורמת שהבעלים יאכלו אותו לאחר שיפול בו מום

למה אין נוהגים במעשר בהמה בזמן הזה

1. אי הכיהמשנה אומרת שמעשר בהמה נוהג ״בפני הבית ושלא בפני הבית״. אם כך, ״אפילו האידנא נמי״ — גם בזמננו היה צריך לנהוג, ובפועל אין מעשרים.קושיה: אם נוהג שלא בפני הבית, למה אין מעשרים בזמננו
2. גזירה משום יתוםהגמרא עונה ״כדרב הונא״: רב הונא אמר במקום אחר בפרק (לקמן נח:) ״גזירה משום יתום״, וגם כאן זה הטעם. יתום הוא ולד שאמו מתה בלידתו, והוא פטור ממעשר. חששו שמא יכניסו אותו לדיר להתעשר עם שאר הבהמות, ולכן ביטלו את המעשר כולו (רש״י).תשובה כדברי רב הונא: גזירה שמא יכניסו יתום לדיר המתעשר
3. אי הכימעיקרא נמיאם בגלל חשש יתום גזרו, אז ״מעיקרא נמי לא״ — גם בזמן שהבית קיים היה צריך שלא לעשר.קושיה: לפי רב הונא גם בזמן הבית היה צריך לבטל
4. אלא אפשר בהכרזההתשובה: בזמן הבית לא גזרו, כי ״אפשר בהכרזה״ — בית דין מכריז שלא יכניסו יתום לדיר להתעשר, וכך החשש נפתר בלי לבטל את המצוה.בזמן הבית אפשר היה לפתור את חשש היתום בהכרזה
5. הכא נמיאם כך, גם בזמן הזה ״אפשר בהכרזה״, ואין סיבה לבטל. הטעם של רב הונא אינו מספיק.קושיה: גם היום אפשר להכריז, ולכן גזירת יתום אינה הסבר
6. משום תקלהרבה מציע טעם אחר: ״משום תקלה״. היום אין מקריבים, ולכן הבהמה נשארת בבית הבעלים עד שיפול בה מום, וקיים חשש שיגזוז או יעבוד בה או ישחט אותה בלי מום (רש״י).רבה: חשש תקלה, כי בלי הקרבה הבהמה נשארת אצל הבעלים
7. ומנא תימראהגמרא מבקשת מקור: מנין לנו ״דחיישינן לתקלה״ בזמן הזה?שאלה: איפה מצאנו שחוששים לתקלה אחרי החורבן
8. דתנןמקור לחשש תקלה: שנינו שבזמן הזה ״אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין״, כדי שלא תבוא תקלה של מעילה בהקדש.בזמן הזה אין מקדישים ואין מעריכים, כדי למנוע תקלה
9. עיקורואם בכל זאת הקדיש, העריך או החרים — דינם: בהמה תיעקר, פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח. עיקור בהמה: נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה ברעב.מי שהקדיש בזמן הזה: הבהמה מתה ברעב והשאר נרקב או לים המלח
10. בכור נמיאם חוששים לתקלה, ״בכור נמי לא ליקדש״ — גם בכור בהמה לא יתקדש בזמננו.קושיה: אם חוששים לתקלה, גם בכור לא צריך להתקדש
11. ברחם קדושהגמרא מציעה תשובה: וכי ״בכור בדידן תליא מילתא״? הבכור קדוש מרחם, בלי פעולה שלנו, ואי אפשר למנוע את הקדושה.הבכור קדוש מרחם מעצמו, ואין לנו שליטה בכך
12. הכי קאמרהקושיה נוסחה מחדש: אם חוששים לתקלה, אפשר ״ליקנינהו לאודנייהו לגוים״ — למכור לנכרי חלק בבהמות האמהות או בעוברים, כדי שהשותפות תמנע את חלות קדושת הבכורה מעיקרא (רש״י).קושיה: ימכרו לנכרי את אוזני האמהות ותימנע קדושת הבכור
13. כדרב יהודההגמרא דוחה את ההצעה למכור את האוזניים לנכרי: יש דרך טובה יותר, ״כדרב יהודה״ — ״מותר לו לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם״. כך הבכור עדיין קדוש וניתן לכהן, אבל כבעל מום הוא נאכל ואין צורך להשהות אותו, ולכן אין תקלה. מכירה לנכרי גרועה יותר, כי היא מפקיעה את הבכור לגמרי ומפסידה את הכהן (רש״י, על פי דף ג:). ולכן אין להקשות מבכור על חשש התקלה.בבכור אפשר להטיל מום לפני לידתו כדעת רב יהודה
14. הכא נמיאם בבכור מונעים תקלה בהטלת מום, גם במעשר ״אפשר דשדי ביה מומא מעיקרא״ — יטיל מום בבהמה לפני שיעשר. אם כך, חשש התקלה של רבה אינו סיבה לבטל את המעשר.קושיה: גם במעשר אפשר להטיל מום מראש, ואין תקלה
15. מי ידע הי נפיקאי אפשר: ״מי ידע הי נפיק״ — אין יודעים מראש איזו בהמה תצא עשירית, כדי להטיל בה מום.אין יודעים מראש איזו בהמה תהיה העשירית
16. וכי תימאואם תאמר: יוציא בעצמו את הבהמה ״בריש עשרה״, כלומר יעמיד בעל מום במקום העשירי, וכך העשירי יהיה בעל מום ולא תהיה תקלה.הצעה: להעמיד בעצמו בעל מום במקום העשירי
17. לא יבקרההצעה נדחית: ״לא יבקר בין טוב לרע״ אמרה תורה. רש״י: האדם אינו מוציא את העשירי, אלא העשירי הוא הבהמה שיוצאת מעצמה תחת השבט. לכן אי אפשר לסדר מראש שבעל המום יהיה העשירי.הפסוק לא יבקר אוסר לבחור את העשירי, ולכן ההצעה נדחית
18. וכי תימאואם תאמר שיטיל מום ב״כוליה עדריה״ לפני שיעשר, כי עדיין חולין ומותר להטיל מום, והמעשר חל גם על בעל מום (רש״י), ובכך תימנע התקלה.הצעה: להטיל מום בכל העדר לפני שמעשרים
19. מהרה יבנה בית המקדשגם זה לא יתקן: ״מהרה יבנה בית המקדש״, ונצטרך בהמות להקרבה. אם כל בהמות ישראל יהיו בעלות מום, לא יהיו בהמות תמימות להקריב.אם כל העדרים בעלי מום, לא יהיו קרבנות כשיבנה המקדש
20. הכי נמי בבכורהגמרא מחזירה את הטענה לבכור: אם החשש הזה מבטל את הפתרון במעשר, ״הכי נמי בבכור״ — אם מטילים מום בכל הבכורות, לא יהיו בהמות להקרבה כשיבנה המקדש.קושיה: אותו חשש קיים גם בהטלת מום בבכורות
21. אפשר בפשוטיןאין חשש: ״אפשר בפשוטין״. אפשר להביא קרבנות מבהמות רגילות שאינן בכורות, ולכן הקרבנות לא יחסרו.בבכור אין חשש, כי אפשר להקריב מבהמות שאינן בכורות
22. הכא נמיאם כך גם במעשר: ״אפשר בלקוחין״. בהמות שנקנו מאחר פטורות ממעשר (רש״י), וממילא אפשר להקריב מהן, ואין חשש שיחסרו קרבנות.קושיה: גם במעשר אפשר להקריב מבהמות שנקנו מאחר
23. דוקין שבעיןהתשובה: אם כל אחד ״שדי ביה מומא בכוליה עדריה״, יישארו תמימות רק בהמות שנקנו, והן מעטות (רש״י). ובנוסף מומים הפוסלים בקדשים מצויים מאד — ״אפילו דוקין שבעין נמי פסלי״. לכן ״לא שכיחי״ — לא יימצאו מספיק בהמות להקרבה. משום כך אין מפרישים מעשר בהמה בזמן הזה.הלקוחים מעטים ומומים מצויים, ולכן לא יהיו קרבנות; אין מעשרים היום

מעשר בהמה אינו חל על מוקדשין

1. פשיטאהמשנה אומרת שהמעשר נוהג ״בחולין אבל לא במוקדשין״. הגמרא שואלת: פשיטא, ״לאו דידיה נינהו״, הם אינם של האדם, כדי שיעשר אותם.קושיה: פשוט שאין מעשר במוקדשין, כי אינם שלו
2. קדשים קליםהמשנה עוסקת בקדשים קלים, ולפי רבי יוסי הגלילי הם ״ממון בעלים״, כלומר שייכים לבעליהם. אם כן יש מקום לשאלה אם יתעשרו.המשנה עוסקת בקדשים קלים, שלדעת רבי יוסי הגלילי הם ממון בעלים
3. ברייתאמקור לשיטתו בברייתא: הפסוק ״ומעלה מעל בה׳״ בא לרבות קדשים קלים, שהם שייכים לה׳ אך גם ממון בעלים. רש״י: אם הפקיד שלמים אצל חבירו וכפר ונשבע לשקר, חייב קרן, חומש ואשם.ברייתא: קדשים קלים הם ממון בעלים לעניין שבועת הפקדון
4. קא משמע לןמכאן שהיה אפשר לחשוב ״ליעשרו״ אותם עם שאר הבהמות, כי הם ממון הבעלים. לכן המשנה משמיעה שאינם מתעשרים.המשנה חידשה שקדשים קלים לא מתעשרים אף שהם ממון בעלים
5. ואימא הכי נמיהגמרא מקשה: ״ואימא הכי נמי״ — אולי באמת כך הדין? אם קדשים קלים הם ממון בעלים, למה שלא יתעשרו עם שאר הבהמות? מה המקור לחידוש המשנה?קושיה: אולי קדשים קלים כן יתעשרו
6. יהיה קדשהכתוב אומר ״יהיה קדש״, בלשון עתיד, ולא על מי שכבר קדוש. לכן מה שכבר הוקדש אינו מתעשר.הפסוק יהיה קדש בלשון עתיד: מה שכבר קדוש אינו מתעשר
7. ק״והגמרא תוהה: אם הטעם הוא רק הפסוק, ״הא לאו הכי״ הייתי אומר שקדושת מעשר חלה? והרי קדושה חמורה על קלה אינה חלה, קדושה קלה על קלה לא כל שכן.קושיה: חמורה על קלה אינה חלה, וקלה על קלה כל שכן
8. מאי היא״מאי היא״ — מה המקור שקדושה חמורה אינה חלה על קלה? שנינו: קדשי מזבח וקדשי בדק הבית ״אין משנין אותם מקדושה לקדושה״. רש״י: בהמה שהוקדשה לבדק הבית אינה מקבלת קדושת מזבח, אף שקדושת מזבח חמורה יותר. אמנם ״מקדישין אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן״ — אך זה רק על שווי טובת ההנאה של הבעלים, ולא קדושה על גוף הבהמה. אם כן, ודאי שקדושת מעשר, הקלה, לא תחול על קדשים קלים.קדשי מזבח אינם משתנים לקדשי בדק הבית, אך מקדישים עילוי
9. מהו דתימאהתשובה: הפסוק נצרך, כי ״מהו דתימא״: שם, קדושת מזבח אינה חלה על בדק הבית כי ״כל בהמה לאו לעולה קיימא״ — רוב הבהמות עומדות לאכילה, ולכן ההקדש לבדק הבית חל לגמרי (רש״י). אבל מעשר, ״כל בהמה למעשר קיימא״ — כל בהמה עומדת להתעשר, ולכן הייתי אומר שגם אם הוקדשה לשלמים ״לא פקע איסורא דמעשר מינה״. לכן נצרך ״יהיה קדש״.הוא אמינא: מעשר מיועד לכל בהמה ולכן יחול גם על מוקדשת
10. למאי נפקא מינה״למאי נפקא מינה״? הבהמה כבר שלמים, ומעשר אינו חמור משלמים (רש״י). אם כן, מה היה משתנה להלכה אילו גם קדושת מעשר הייתה חלה עליה?קושיה: מה ההבדל להלכה אם קדושת מעשר חלה על שלמים
11. לא יגאל ולא ימכראם הקדושה הייתה חלה, הבהמה הייתה נתונה באיסור ״לא יגאל״ ו״לא ימכר״. המשנה מלמדת שהשלמים נשארים בני פדיון כשיפול בהם מום.אילו חלה, השלמים היו נאסרים בפדיון ובמכירה, ובפועל נפדים

חדש וישן, ומין על שאינו מינו

1. ויהיו חדש וישןהברייתא שואלת: ״ויהיו חדש וישן מתעשרין מזה על זה מקל וחומר״. אם כבשים ועזים, שהם כלאים, מתעשרים זה מזה, קל וחומר שחדש וישן, שאינם כלאים, יתעשרו.קל וחומר: כבשים ועזים מתעשרים, אז חדש וישן קל וחומר
2. עשר תעשרהכתוב ״עשר תעשר״ עוסק בשני מעשרות, בהמה ודגן, ומקיש ביניהם. מעשר דגן אינו מתעשר מחדש על ישן, כי נאמר ״שנה שנה״ (רש״י). כך גם מעשר בהמה.ההיקש למעשר דגן: כמו בדגן, אין מעשרים מחדש על ישן
3. אי הכיאם ההיקש למעשר דגן, גם בכבשים ועזים נאמר שאינם מתעשרים, כי מעשר דגן ״ממין על שאינו מינו לא״. מדוע הם מתעשרים?קושיה: לפי ההיקש גם כבשים ועזים לא יתעשרו זה מזה
4. רבי רחמנא צאןהתורה ריבתה באמרה ״צאן״, ללמד שכל צאן מתעשר זה מזה.הלשון צאן מרבה: כבשים ועזים מתעשרים זה מזה
5. אי הכיאם הכתוב ריבה בצאן, גם ״חדש וישן נמי״ יתעשרו מזה על זה.קושיה: אם צאן מרבה, גם חדש וישן יתעשרו
6. הא כתיב עשר תעשראין זה נכון, כי כתוב ״עשר תעשר״ והוא מקיש למעשר דגן, שאינו מתעשר מחדש על ישן.ההיקש עשר תעשר מונע מעשר מחדש על ישן
7. ומה ראיתהגמרא שואלת: ״ומה ראית״ להחיל את ההיקש על חדש וישן ולא על כבשים ועזים? אפשר להפוך.קושיה: מדוע ההיקש חל על חדש וישן ולא על כבשים ועזים
8. שנה שנהרבא: הכתוב אמר ״שנה שנה״, ובכך ״לשנה הקשתיו, ולא לדבר אחר״. ההיקש מוגבל לעניין השנה בלבד.רבא: ההיקש נאמר רק לעניין שנה ולא לעניין מין
9. מנא הני מיליהגמרא עוברת לדין שנזכר: שנינו במסכת תרומות ״אין תורמין ממין על שאינו מינו״, ואם תרם — אין תרומתו תרומה. מנין הדין הזה?שאלה: מנין שאין תורמים ממין על שאינו מינו
10. תן חלב לזה וחלב לזהרבי אמי בשם רבי ינאי (ויש אומרים בשם ריש לקיש) לומד מהפסוק ״כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן״. התורה חוזרת על ״חלב״, כלומר: תן חלב לכל אחד בנפרד, ולא מזה על זה.הפסוק כל חלב יצהר וכל חלב תירוש: כל מין בנפרד
11. המשךהפסוק מלמד על תירוש ויצהר, וצריך עדיין מקור לתירוש ודגן ולדגן ודגן. הגמרא תמשיך בדף הבא ללמוד זאת בקל וחומר.נשארה השאלה מנין ללמוד על תירוש ודגן ועל דגן ודגן

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא