בכורות נ״א

כולם בשקל הקדש — ומה נפדה רק במטבע

1. הא תו למה לי?המשנה מנתה את הסכומים — ״שלשים של עבד, חמשים של אונס ושל מפתה״ ומאה של מוציא שם רע — ובסופה הוסיפה שכולם משולמים בשקל הקדש. הגמרא תוהה: ״הא תו למה לי״? הרי התנא כבר שנה זאת ברישא, ומה מחדשת החזרה?קושיה: למה המשנה חוזרת ואומרת שכולם בשקל הקדש?
2. צריך לאונס ולמוציא שם רעהחזרה נחוצה בגלל שניים מהם. בפדיון הבן, בעבד ובמפתה נכתב בתורה שקלים או ״ישקול״ (כך מסביר רש״י), אבל באונס ובמוציא שם רע כתוב רק ״כסף״, בלי שקלים. לכן צריך לומר במפורש שגם בהם התשלום בשקל הקדש.תירוץ: באונס ובמוציא שם רע לא נכתב שקלים, לכן החזרה נחוצה
3. הו״אבלי החזרה היה אפשר לחשוב ״סלקא דעתך״ שהמילים ״במנה צורי״ ברישא נאמרו על כל סכום לפי לשונו: איפה שנכתב שקלים משלמים שקלים צוריים, ואיפה שלא נכתב — דינרים צוריים בלבד, ״זוזי בעלמא״.הו״א: במה שלא נכתב שקלים משלמים רק דינרים צוריים
4. קא משמע לןהתנא משמיע בסיפא שהם ״מילף קא ילפי מהדדי״: הסכומים נלמדים זה מזה, כסף קצוב מכסף קצוב (רש״י, על פי רב אסי שלמעלה). לכן גם באונס ובמוציא שם רע משלמים בשקל הקדש.קא משמע לן: הסכומים נלמדים זה מזה, וכולם בשקל הקדש
5. חוץ מן השקליםהמשנה אמרה שהכול נפדה בכסף ובשווה כסף ״חוץ מן השקלים״, שחובה לתת במטבע דווקא. ברייתא מוסיפה לרשימת החריגים את מעשר שני ואת הראיון, שתי מעות כסף שמביא כל אדם לקנות עולת ראייה ברגל.החריגים: שקלים, מעשר שני וראיון — רק במטבע
6. שקלים — מקורהגמרא מנמקת כל חריג. בשקלים: שנינו במשנה במסכת שקלים ש״מצרפין שקלים לדרבונות״, מחליפים אותם במטבעות זהב גדולים בגלל משא הדרך. ההחלפה מותרת רק למטבע ולא לכל דבר ששווה כסף, כי שווה כסף עלול להוזל והקדש יפסיד (רש״י).שקלים: מחליפים אותם רק במטבע, כי שווה כסף עלול להוזיל
7. מעשר שני — מקורמעשר שני: נאמר ״וצרת הכסף בידך״, ולשון ״וצרת״ מלמדת שצריך כסף שיש עליו צורה, כלומר מטבע, ולא שווה כסף.מעשר שני: ״וצרת הכסף״ — כסף שיש עליו צורה
8. ראיון — מקורראיון: רב יוסף שנה שהמביא אותו ״שלא יביא סיגה״, גוש כסף מלא סיגים, לעזרה אלא כסף טבוע. לפי רש״י דברי רב יוסף באים לסייע ולא לפרש את המשנה.ראיון: לא מביאים גוש כסף גולמי אלא כסף טבוע

אין פודין בעבדים, בשטרות ובקרקעות

1. המשנההמשנה קובעת: ״אין פודין״ בכור אדם לא בעבדים, לא בשטרות שיש לאב על אחרים, לא בקרקעות ולא בהקדשות. אם האב כתב לכהן שטר שהוא חייב לו חמישה סלעים, חייב לשלם, אך בנו אינו פדוי בשטר. לכן אם הכהן רוצה להחזיר לו את הכסף במתנה — רשאי. (המשך הדין בשטר יידון בהמשך הדף.)משנה: אין פודים בעבדים, שטרות, קרקעות והקדשות
2. המפריש ואבדעוד שנינו: מי שהפריש פדיון בנו ואבד הכסף חייב באחריותו, שנאמר ״יהיה לך״ ואחריו ״פדה תפדה״ — רק כשהכסף ביד הכהן הבן פדוי. הסוגיה על כך בהמשך הדף.משנה: מי שהפריש פדיון ואבד — חייב באחריותו
3. שלא כרביהגמרא מעירה שהמשנה אינה כשיטת רבי, שאמר: ״בכל פודין בכור אדם, חוץ מן השטרות״. לפי המשנה נפסלים גם עבדים וקרקעות, ולפי רבי רק שטרות.המשנה חולקת על רבי, שמכשיר הכול חוץ משטרות
4. מאי טעמא דרבי?הגמרא שואלת מה הטעם של רבי להכשיר עבדים וקרקעות ולפסול רק שטרות.קושיה: מה טעמו של רבי?
5. ריבויי ומיעוטירבי דורש בדרך של ריבוי ומיעוט. ״ופדויו מבן חדש תפדה״ — לשון סתמית שמרבה כל דבר. ״בערכך כסף חמשת שקלים״ — ממעט. ושוב ״תפדה״ — מרבה.רבי: ריבה, מיעט, ריבה — לפי דרשת ריבוי ומיעוט
6. מה ריבה ומה מיעטכשיש ריבוי, מיעוט וריבוי חוזר, מרבים הכול חוץ מדבר אחד שנתמעט. הריבוי כולל כל דבר, והמיעוט הוא שטרות, שהם הרחוקים ביותר מכסף כי אין להם שווי עצמי ואינם אלא ראיה או אמצעי לקנות (כך מסביר רש״י).המיעוט הוא שטרות, שאין להם שווי עצמי
7. שיטת רבנןחכמים, בעלי המשנה, דורשים את אותו פסוק בדרך של כלל ופרט: ״ופדויו מבן חדש״ כלל, ״בערכך כסף חמשת שקלים״ פרט, ושוב ״תפדה״ חזר וכלל.חכמים: אותו פסוק הוא כלל, פרט וכלל
8. כעין הפרטבכלל ופרט וכלל דנים רק כעין הפרט. הפרט מפורש כדבר מטלטל וגופו ממון, ולכן יוצאים קרקעות שאינן מטלטלות, עבדים שהוקשו לקרקעות, ושטרות שמטלטלים אך אין גופם ממון.כלל ופרט: רק מטלטל שגופו ממון — מוציא קרקע, עבד ושטר
9. והא רבי כללי ופרטי דרישרבינא מקשה למרימר על ההסבר שרבי דורש ריבוי ומיעוט: ״והא רבי כללי ופרטי דריש במרצע״. כלומר ברבי עצמו אנו מוצאים דרשת כלל ופרט בפרשת רציעת העבד.קושיה: ברציעת העבד רבי דורש דווקא כלל ופרט
10. ברייתא על המרצעהראיה מברייתא: ר׳ יוסי בר׳ יהודה דורש מ״ולקחת״ ״לרבות כל דבר שנלקח ביד״ — מותר לרצוע בסול, בקוץ, במחט, במקדח ובמכתב. רבי אומר: ״מה מרצע מיוחד של מתכת, אף כל של מתכת״ — רק כלי מתכת.ברייתא: ר׳ יוסי מכשיר כל דבר, ורבי רק כלי מתכת
11. במאי קא מיפלגיהגמרא שם (בקידושין, לפי רש״י) ביארה ״במאי קא מיפלגי״: רבי דורש כלל ופרט — ״ולקחת״ כלל, ״מרצע״ פרט, ״ונתת באזנו״ חזר וכלל, ולכן רק מתכת כעין הפרט. ר׳ יוסי בר׳ יהודה דורש ריבוי ומיעוט ולכן מרבה הכול. אם כן רבי עצמו דורש כלל ופרט, ומדוע כאן הוא דורש ריבוי ומיעוט?במרצע רבי דורש כלל ופרט — ולא כאן
12. בית ר׳ ישמעאלהגמרא משיבה: אכן, בדרך כלל רבי דורש כלל ופרט, אך ״הכא כדתנא דבי רבי ישמעאל״ — כאן הוא הולך לפי כלל שנשנה בבית מדרשו של ר׳ ישמעאל.תירוץ: כאן רבי הולך לפי כלל מבית ר׳ ישמעאל
13. במים במיםבבית ר׳ ישמעאל למדו מסימני דגים: ״במים״ נאמר פעמיים, ואחריהם הפרט ״בימים ובנחלים״. כששני כללים סמוכים ואחריהם פרט, אין זה כלל ופרט אלא ריבוי ומיעוט. כך כאן: ״תפדה״ פעמיים ואחריהם ״כסף״.שני כללים סמוכים ופרט אחריהם — ריבוי ומיעוט
14. ורבנן אמריחכמים חולקים על כלל זה, וסוברים ״כדאמרינן במערבא״: כששני כללים סמוכים זה לזה ואחריהם פרט, ״הטל פרט ביניהם״ ודונם בכלל ופרט וכלל. לכן הם דנים כעין הפרט וממעטים גם קרקעות ועבדים.חכמים: מטילים את הפרט בין הכללים — ודנים כלל ופרט

ולא בהקדשות

1. פשיטא!המשנה פסלה פדיון ״ולא בהקדשות״. הגמרא תוהה: זה ״פשיטא״, שהרי ״לאו דידיה נינהו״ — הקדש אינו שייך לאב, ואינו יכול לפדות בו.קושיה: פשוט שאי אפשר לפדות בהקדש, הוא לא של האב
2. אימא: הקדשות נפדיםהגמרא מתקנת את הפירוש: אין הכוונה לפדות את הבן בהקדש, אלא ״ולא הקדשות בכל אלו״ — הקדשות עצמם אינם נפדים בעבדים, שטרות וקרקעות. לפי רש״י דין זה נלמד בתורת כהנים בפרשת ערכין.תירוץ: הקדשות עצמם אינם נפדים בעבדים, שטרות וקרקעות

שטר לכהן — ובנו אינו פדוי

1. עולאהמשנה אמרה שמי שכתב לכהן שטר חוב על חמישה סלעים חייב לשלם, ״בנו אינו פדוי״. עולא אומר: ״דבר תורה בנו פדוי״ — כשהאב משלם את החוב הבן פדוי מן התורה.עולא: מדין תורה הבן פדוי כשיתן את החוב
2. מאי טעמא אין בנו פדוי?אם מן התורה הבן פדוי, ״מאי טעמא״ אמרו חכמים שאינו פדוי?קושיה: אם מהתורה פדוי — למה אמרו שאינו פדוי?
3. גזירההתשובה: ״גזירה שמא יאמרו פודין בשטר״. אנשים יחשבו שאפשר לפדות בשטר בלבד, אפילו בלי לתת כלום, או בשטר חוב שיש לו על אחר (רש״י).תירוץ: גזירה שמא יאמרו שפודים בשטר בלבד
4. ברייתא לפני רב נחמןתנא שנה לפני רב נחמן ברייתא: ״בנו פדוי לכשיתן״ — כשישלם את החוב שבשטר הבן פדוי, בלי צורך בחמישה סלעים נוספים. ברייתא זו אינה חוששת לגזירה שהזכיר עולא.ברייתא: הבן פדוי כשישלם את החוב
5. רב נחמן דוחהרב נחמן אומר שזו דעת יחיד: זה ״דברי רבי יוסי ברבי יהודה סתימתאה״ (או לפי גרסה אחרת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון), שנשנתה בסתם. אבל ״חכמים אומרים: אין בנו פדוי״.רב נחמן: זו דעת יחיד, וחכמים אומרים שאין פדוי
6. הלכתארב נחמן מסכם: ״והלכתא: אין בנו פדוי״ — ההלכה כחכמים וכמשנתנו, ומטעם הגזירה שהסביר עולא.מסקנה: הלכה שאין הבן פדוי בשטר
7. תנינא להאהמשנה אמרה שאם הכהן רוצה להחזיר במתנה — רשאי. לכך יש ברייתא: נתן את הפדיון לעשרה כהנים בבת אחת או בזה אחר זה — יצא; ואם כהן ״נטלו והחזירו לו״ — יצא.ברייתא: גם כשהכהן מחזיר את הכסף, האב יצא ידי חובה
8. מנהג ר׳ טרפוןר׳ טרפון, שהיה כהן, נהג כך: ליטול ולהחזיר. וכששמעו חכמים אמרו: ״קיים זה הלכה זו״.ר׳ טרפון נהג ליטול ולהחזיר, וחכמים שבחוהו
9. הלכה זו ותו לא?הגמרא מדייקת בלשון החכמים: ״הלכה זו ותו לא״? וכי ר׳ טרפון, מגדולי התנאים, קיים רק את ההלכה הזאת ולא שום הלכה אחרת? לשון זו נשמעת כגנאי.קושיה: האם קיים רק הלכה זו ותו לא?
10. אף הלכה זואלא צריך לקרוא ״קיים זה אף הלכה זו״: נוסף על כל ההלכות שקיים, ר׳ טרפון הקפיד לקיים גם את זו — ליטול את הפדיון ולהחזירו.תירוץ: קיים אף הלכה זו, נוסף על שאר ההלכות
11. ר׳ חנינאגם ר׳ חנינא, שהיה כהן, נהג ליטול ולהחזיר. פעם ראה אדם ש״הוה קא אזיל ואתי קמיה״ — הולך ובא לפניו כדי שר׳ חנינא יראה אותו ויחזיר לו את הכסף (רש״י). אמר לו: ״לא גמרת ויהיבת״ — לא נתת נתינה גמורה, אלא על מנת שאחזיר לך.ר׳ חנינא: האיש נתן רק כדי שיוחזר לו הכסף
12. הילכך אין בנו פדויר׳ חנינא אמר לו: ״מידעם ביש״ — דבר רע עשית, ״הילכך אין בנו פדוי״. רש״י מביא שני פירושים: אם אחזיר לך את הכסף אין בנך פדוי; או: אפילו אם לא אחזיר, אין בנך פדוי, כי הנתינה מראש לא הייתה גמורה.מסקנה: נתינה על דעת שיוחזר — אין הבן פדוי

אבד הפדיון — מנין שהאב חייב באחריותו

1. מנלן?המשנה אמרה שהמפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו. הגמרא שואלת ״מנלן״ — מנין לנו הדין.קושיה: מנין שהמפריש פדיון ואבד חייב באחריותו?
2. ריש לקיש: ערך ערךריש לקיש לומד בגזירה שווה ״ערך״ ״ערך״ מערכין. בפדיון נאמר ״בערכך״, ובערכין נאמר ״ונתן את הערכך״, ובערכין חייב באחריות עד שיגיעו לגזבר (רש״י). כך גם בפדיון הבן.ריש לקיש: גזירה שווה ערך מערכין — חייב באחריות
3. רב דימי: ריקםרב דימי בשם ר׳ יונתן: בפדיון הבכור נאמר ״ולא יראו פני ריקם״, ובעולת ראייה נאמר אותו לשון. מה עולת ראייה חייב באחריותה, אף פדיון הבן חייב באחריותו.ר׳ יונתן: גזירה שווה ריקם מעולת ראייה
4. קרא לקרא?רב פפא מקשה על הלימודים: במשנה כבר מובא פסוק לחיוב האחריות, ו״קרא לקרא״? וכי צריך פסוק שיסייע לפסוק אחר?קושיה (רב פפא): מה צריך פסוק נוסף כשיש כבר פסוק במשנה?
5. המשנה מפרשת את עצמהרב פפא מתרץ: המקור הוא מה שהמשנה אומרת בעצמה ״כדקתני טעמא״ — ״יהיה לך... אך פדה תפדה״, ואין צורך בגזירה שווה.תירוץ: הטעם כבר במשנה — ״יהיה לך״ ו״פדה תפדה״
6. ריש לקיש נאמר על הרישאומה אם כן אמר ריש לקיש? דבריו ״ארישא איתמר״ — על דין ברישא: אם הבן מת לאחר שלושים יום ולא נתן, האב עדיין יתן.תירוץ: דברי ריש לקיש נאמרו על מי שהבן מת אחרי שלושים
7. מנא לן שיתן אחרי המיתה?הגמרא שואלת על אותו דין: ״מנא לן״ שהאב חייב לתת אף שהבן כבר מת?קושיה: מנין שהאב חייב לתת גם אחרי מות הבן?
8. ערך ערך מערכיןריש לקיש: גזירה שווה ״ערך״ ״ערך״. כמו שבערכין מי שאמר ״ערך פלוני עלי״ ומת אותו פלוני חייב לשלם, כך בפדיון הבן אף שמת הבכור האב חייב.ריש לקיש: כמו בערכין, מת הבן וחייב לשלם
9. ר׳ יונתן: יורשין חייביןגם דברי ר׳ יונתן נאמרו על כך: מה בעולת ראייה אם מת יורשיו חייבים להביא, ״אף כאן יורשין חייבין״ — אם כבר נתחייב האב בפדיון ומת, היורשים נותנים את חמשת הסלעים.ר׳ יונתן: כמו בעולת ראייה, גם יורשים חייבים לשלם

בכור נוטל פי שנים — במה כן ובמה לא

1. המשנה: מה נוטל״הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב״, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. כמו כן אינו נוטל פי שנים בשבח, ולא בראוי כמו שנוטל במוחזק.משנה: פי שנים רק בנכסי האב שהיו מוחזקים, לא בשבח ובראוי
2. לאן הסוגיה הולכתהמשנה ממשיכה בתחילת דף נ״ב ומוסיפה שגם האשה בכתובתה, הבנות במזונותיהן והיבם אינם נוטלים בשבח ובראוי. הגמרא תחפש שם מקור לכל דין: מדוע אין פי שנים בנכסי האם, מדוע לא בשבח ובראוי, ומה טעם האשה, הבנות והיבם.המשנה נמשכת בדף נ״ב: אשה, בנות ויבם — והגמרא תבאר מקורות

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא