בכורות מ״ט

שני זכרים ונקבה: אין כאן לכהן כלום

1. רקעהמשך מדף מ״חהמשנה (בדף הקודם) דנה בשתי נשים של שני אנשים, שלא ילדו קודם וילדו בהסתר, כך שאין יודעים איזה ולד של מי. הגמרא מזכירה את דינה: ״זכר ונקבה — אין כאן לכהן כלום״ מן האבות, כי כל אב טוען שאשתו ילדה את הנקבה; הזכר עצמו ודאי בכור וחייב לפדות את עצמו. ובמקרים שהמשנה פוטרת לגמרי, כמו שתי נקבות וזכר, הטעם הוא שמא הנקבות נולדו ראשונות.זכר ונקבה בשני אנשים: האבות פטורים, כי כל אחד תולה בנקבה
2. רב הונא מוסיףרב הונא שנה באותו עניין גם ״שני זכרים ונקבה״: ״אין כאן לכהן כלום״, אף שבוודאי יש כאן בכור — אם אחת ילדה שני זכרים, אחד מהם בכור; ואם ילדה זכר ונקבה, חברתה ילדה זכר לבדו והוא בכור (רש״י). האבות פטורים, כי כל אחד טוען שהנקבה בתו שנולדה ראשונה. וגם הבנים פטורים: כל זכר טוען שמא נולדה נקבה לפניו, והבכור הוא חברו.רב הונא: בשני זכרים ונקבה גם הבנים פטורים
3. למה לא שנאה המשנה?ותנא של משנתנו — למה לא שנה את המקרה של רב הונא, שני זכרים ונקבה, יחד עם שאר המקרים של ״אין כאן לכהן כלום״?קושיה: למה המשנה לא שנתה את מקרה שני הזכרים והנקבה?
4. התירוץכי הפטור הזה מתקיים רק בשני אנשים. ״באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה״: לאיש אחד בוודאי נולד בכור, והוא חייב חמש סלעים. התנא שונה ״אין כאן לכהן כלום״ רק במקרים שהדין בהם זהה בשני האופנים, איש אחד ושתי נשים או שני אנשים (רש״י), ולכן השמיט את מקרה רב הונא.תשובה: באיש אחד אין פטור, והמשנה שונה רק דינים השווים בשניהם

מת הבן בתוך שלושים, ומה דין יום שלושים

1. משנהאם הבן מת בתוך שלושים יום — האב מקבל בחזרה את הסלעים אף ששילם, כי היה נפל (רש״י). מת אחרי שלושים — חייב לשלם גם אם עוד לא שילם. מת ביום השלושים עצמו — ״כיום שלפניו״, כלומר פטור. ר׳ עקיבא חולק על יום השלושים: ״אם נתן — לא יטול, ואם לא נתן — לא יתן״.מת בתוך שלושים פטור, אחריהם חייב; ביום שלושים מחלוקת חכמים ור׳ עקיבא
2. מאי טעמא?מה טעמם של חכמים, שמי שמת ביום השלושים נחשב כמי שמת לפני כן, כלומר שהחיוב מתחיל רק אחרי שלושים מלאים?קושיה: מה טעם חכמים שהחיוב מתחיל רק אחרי יום שלושים?
3. גזירה שווההם לומדים גזירה שווה מהמילה ״חדש״ המשותפת. בפדיון לדורות נאמר ״מבן חדש תפדה״, ובמנין הבכורות במדבר נאמר ״מבן חדש ומעלה״. ״ומעלה״ שם פירושו אחרי שלושים, ולכן גם כאן הפדיון חל רק אחרי שלושים, ויום השלושים עצמו עדיין כמו לפניו.חכמים: גזירה שווה חדש חדש ממדבר, ומעלה פירושו אחרי שלושים
4. ר׳ עקיבא מסופקר׳ עקיבא אינו בטוח שאפשר ללמוד כך. התורה הוצרכה לכתוב ״ומעלה״ גם בערכין, ״מבן ששים שנה ומעלה״, כדי ללמד שבן ששים הוא מי שכבר מלאו לו ששים. היא לא סמכה על לימוד מהמדבר, ולכן המדבר וערכין הם ״שני כתובים הבאים כאחד״: שניהם מלמדים אותו עיקרון, ש״מבן פלוני ומעלה״ הוא מי שנשלמה תקופתו.ר׳ עקיבא: מדבר וערכין הם שני כתובים שלמדו אותו עיקרון
5. הכללהכלל הוא ״שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין״: כשהתורה כתבה עיקרון אחד בשני מקומות, אין ללמוד ממנו למקום שלישי. אם הכלל חל גם כאן, אין לומר שפדיון לדורות נלמד מהמדבר, ויום השלושים כמו יום שאחריו, והבן חייב.הכלל: שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, ואז יום שלושים חייב
6. או דלמאואולי הכלל נאמר רק ללימוד ״לעלמא״, לדינים אחרים לגמרי. אבל ״לגופייהו״, בכור ממדבר לבכור לדורות, שניהם עוסקים בבכור, ושם כן מלמדים. אז הפדיון לדורות נלמד מהמדבר, ויום שלושים כמו לפניו, כדעת חכמים.הצד השני: לעצמם כן מלמדים, ואז יום שלושים פטור כדעת חכמים
7. מסקנת הספקמפני שהספק אינו מוכרע, ״משום הכי מספקא ליה״, ר׳ עקיבא אינו מחייב ואינו מחזיר: מה שכבר נתן נשאר אצל הכהן, ומה שלא נתן אינו חייב לתת (רש״י).ר׳ עקיבא בספק: לא מחזירים ולא תובעים, המצב נשאר כמות שהוא
8. באבלותרב אשי: לגבי אבלות הכל מודים שוולד שמת ביום שלושים דינו כמת לפני כן, כנפל, ואין נוהגים בו אבלות. הטעם: שמואל אמר ״הלכה כדברי המיקל באבל״.רב אשי: באבלות הכל מודים שיום שלושים כלפניו, כי הלכה כמיקל באבל

הפודה את בנו בתוך שלושים: רב ושמואל

1. משנהחזקת פדיוןאם האב מת בתוך שלושים יום, הבן בחזקת שלא נפדה, כי אין רגילים לפדות בתוך שלושים, עד שיביא ראיה שנפדה. אם מת אחרי שלושים, הבן בחזקת שנפדה, כי הכהן הוא המוציא מחברו וכוחו חלש (רש״י), עד שיאמרו לו שלא נפדה. המשך המשנה, על הקדימות בין האב לבנו, נדון בסוגיה הבאה.משנה: מת האב בתוך שלושים הבן בחזקת לא נפדה, ואחריהם נפדה
2. מחלוקת רב ושמואלמי שפדה את בנו ונתן לכהן חמש סלעים בתוך שלושים יום: רב אומר ״בנו פדוי״, ושמואל אומר ״אין בנו פדוי״.רב: הפודה בתוך שלושים בנו פדוי; שמואל: אינו פדוי
3. מה מוסכםשני מקרים מוסכמים. אם אמר ״מעכשיו יהא בנו פדוי״ — אינו פדוי, כי בתוך שלושים אין חיוב פדיון ויוצא שנתן מתנה בעלמא (רש״י). ואם אמר שהפדיון יחול אחרי שלושים, והמעות עדיין בעין אז — בנו פדוי, כאילו נתן אותם באותו זמן.מוסכם: מעכשיו אינו פדוי; מעות בעין אחרי שלושים פדוי
4. רב: כקידושיןהמחלוקת היא כשהאב קבע שהפדיון יחול אחרי שלושים, ו״נתעכלו המעות״ לפני כן. רב אומר: בנו פדוי, כמו בקידושי אשה — מי שנתן לאשה מעות ואמר ״התקדשי לאחר שלושים יום״, היא מקודשת גם אם המעות כבר אבדו (רש״י).רב: גם כשהמעות אבדו הפדיון חל, כמו קידושין לאחר שלושים
5. הכא נמילרב הדין בפדיון זהה: ״הכא נמי לא שנא״ — אין הבדל בין קידושין לפדיון, ואבדן המעות אינו מבטל את מה שנקבע.רב: אין הבדל בין פדיון לקידושין, אבדן המעות לא מבטל
6. שמואל דוחהשמואל משיב שאין דמיון. בקידושין ״בידו לקדשה מעכשיו״, ולכן אין חשיבות לכך שהמעות אבדו לפני שחל התוקף. בפדיון ״אין בידו לפדותו מעכשיו״ כי אין עדיין חיוב, ולכן צריכות המעות להיות בעין בשעה שחל הפדיון.שמואל: בקידושין אפשר מעכשיו, בפדיון לא, ולכן צריך מעות בעין
7. הלכהאף שהכלל הוא ״הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני״, כאן ההלכה כשמואל: הפודה את בנו בתוך שלושים, אין בנו פדוי.הלכה: כשמואל, אין בנו פדוי אף שבדרך כלל כרב באיסורי
8. תנן — קושיה על שמואלמהמשנה שלנו: מת הבן בתוך שלושים, ״אף על פי שנתן לכהן — יחזיר״. מכאן שדווקא בגלל שמת מחזירים, ״הא לא מת — בנו פדוי״, אף שהפדיון נעשה בתוך שלושים — נגד שמואל.קושיה: מהמשנה, אם לא מת בנו פדוי אף שנתן בתוך שלושים
9. הכא במאי עסקינןמדובר שהמעות עדיין בעין אחרי שלושים, ושם הכל מודים שהבן פדוי. הדיוק במשנה מתאים לשמואל; ובמקרה שמת, היה נפל ולכן מחזירים.תשובה: מדובר שהמעות עדיין בעין, וגם שמואל מודה שפדוי
10. תא שמעהוכחה נוספת: במשנה אם האב מת בתוך שלושים הבן בחזקת שלא נפדה, עד שיביא ראיה (או: שיאמרו לו) שנפדה. משמע שאם יש ראיה הוא פדוי, אף שהפדיון נעשה בתוך שלושים — נגד שמואל.קושיה נוספת: במשנה, עם ראיה שנפדה בתוך שלושים, פדוי
11. אותה תשובה״התם נמי דאיתנהו למעות בעינייהו״ — גם שם מדובר שהמעות נשארו בעין, ולכן הפדיון תקף גם לשמואל.תשובה: גם במשנה הזו המעות נמצאות בעין
12. מעשה ברב יהודהשנו לפני רב יהודה ברייתא: ״הפודה את בנו בתוך שלשים יום — בנו פדוי״. הוא גער בתנא: שמואל אמר אין בנו פדוי, ואתה אומר בנו פדוי? ואף שבדרך כלל הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני, כאן ההלכה כשמואל.רב יהודה גוער בשונה פדוי: ההלכה כשמואל שאין בנו פדוי

הוא קודם לבנו או בנו קודמו

1. ברייתאברייתא חוזרת על דין המשנה: מי שצריך לפדות גם את עצמו וגם את בנו, ״הוא קודם לבנו״. ר׳ יהודה אומר שבנו קודמו, כי ״שמצותו על אביו ומצות בנו עליו״: מצות פדיונו של האב היתה מוטלת על אביו שמת, ומצות פדיון בנו מוטלת עליו (רש״י).הוא קודם לבנו; ר׳ יהודה: בנו קודמו, כי מצותו על אביו
2. ר׳ ירמיה מצמצםר׳ ירמיה: אין מחלוקת בכל מקרה. אם אין לו אלא חמש סלעים, הכל מודים שהוא קודם לבנו, אף ששיטת ר׳ יהודה לכאורה אחרת.ר׳ ירמיה: בחמש סלעים בלבד הכל מודים שהאב קודם
3. מאי טעמא?למה גם ר׳ יהודה מודה שהאב קודם כשיש לו חמש סלעים בלבד?קושיה: מדוע אפילו ר׳ יהודה מודה שהאב קודם?
4. המצוה שלו עדיפה״מצוה דידיה עדיף״ — המצוה לפדות את עצמו קודמת, כשאין כסף לפדות את שניהם.תשובה: המצוה לפדות את עצמו עדיפה
5. היכן חלוקיםהמחלוקת היא רק כשיש לו חמש סלעים משועבדות — נכסים שמכר לאחרים והם משועבדים לחובות קודמים — וחמש סלעים בני חורין, שבידו.המחלוקת רק כשיש חמש משועבדות וחמש בני חורין
6. ר׳ יהודה: כשטרלר׳ יהודה ״מלוה הכתובה בתורה״, כלומר חוב הפדיון, היא כמלוה בשטר, שאפשר לגבותה מנכסים שנמכרו. החוב של האב עצמו קדם למכירה, ולכן הכהן יכול לטרוף אותו ״ממשעבדי״, ואת חמש בני החורין נותנים לפדיון הבן. אילו נתן אותן לפדיון עצמו, לא היה אפשר לגבות את פדיון הבן מהלקוחות, כי שמא המכירה קדמה ללידת הבן (רש״י).ר׳ יהודה: חוב כשטר, הכהן טורף משועבדות, והחופשיות לבן
7. רבנן: כמלוה על פהלחכמים המלוה הכתובה בתורה ״לאו ככתובה בשטר דמיא״, והיא כמלוה על פה שאינה נגבית ממשועבדים. אילו נתן את החמש בני החורין לבנו, האב עצמו לא היה נפדה, כי הכהן אינו יכול לטרוף מהלקוחות (רש״י). לכן מצוה דידיה עדיפה והוא פודה את עצמו בבני החורין.חכמים: חוב כמלוה על פה, האב פודה עצמו בבני חורין

חמש סלעים של בן: מהו מנה צורי

1. משנהחמש הסלעים של פדיון הבן מחושבים ב״מנה צורי״ — מטבע של צור שהכסף שבו גבוה, ולא במטבע המדינה, שהוא שמינית ממנו.משנה: חמש סלעי פדיון הבן נמדדים במנה צורי
2. גם שאר שיעוריםאותו דין בשלושים של עבד, בחמישים של אונס ומפתה ובמאה של מוציא שם רע: כולם בשקל הקדש, עשרים גרה, במנה צורי. וכולם נפדים בכסף או בשווה כסף, חוץ משקלים שניתנים במטבע בלבד.גם שיעורים אחרים במנה צורי; נפדים בכסף או בשווה כסף, חוץ משקלים
3. ר׳ אסיהגמרא מבררת מהו מנה צורי. ר׳ אסי: מנה של צור, המטבע היוצא במדינת צור.ר׳ אסי: מנה צורי הוא מטבע שיוצא בצור
4. ר׳ אמיר׳ אמי: ״דינרא ערביא״ — המנה הצורי נמדד בדינר הערבי. רש״י מפרש שהסלע הצורי הוא הדינר הערבי; שטיינזלץ מפרש שחמש הסלעים שוות דינר זהב ערבי.ר׳ אמי: המנה הצורי נמדד בדינר הערבי
5. ר׳ חנינאר׳ חנינא: סלע סורי ישן שנמכרים שמונה ממנו בדינר, וחמש מהם נותנים לפדיון הבן.ר׳ חנינא: חמש מסלעים סוריים שנמכרים שמונה בדינר
6. ר׳ יוחנןדף נ׳ר׳ יוחנן: דינר זהב משופשף של הקיסר הדריינוס או טריינוס נמכר בעשרים וחמישה זוזים, דינרי כסף. מורידים ממנו שישית, והנותר לפדיון הבן — עשרים דינרים, ארבעה לסלע.ר׳ יוחנן: מדינר זהב ישן מורידים שישית, והשאר פדיון הבן
7. החשבון לא מסתדרדף נ׳אם מורידים שישית מעשרים וחמישה, לא נשארים עשרים אלא עשרים ואחד חסר דנק, שישית דינר: ״הני עשרין וחד נכי דנקא הוי״. לא יוצא החשבון של עשרים.קושיה: שישית מעשרים וחמישה משאירה עשרים ואחד חסר דנק
8. אלא, שישית וזוזדף נ׳הגמרא מציעה תיקון: ״דל שתותא וזוזא״ — מורידים שישית, ואחר כך עוד זוז אחד, כדי להגיע לעשרים.הצעה: מורידים שישית ועוד זוז
9. עדיין חסרדף נ׳גם זה לא מדויק: ״אכתי עשרין נכי דנקא הוי״. שישית מעשרים וחמישה היא ארבעה ושישית, ונשארים עשרים וחמש שישיות; אחרי הורדת זוז נשארים תשעה עשר וחמש שישיות, כלומר עשרים חסר דנק.קושיה: גם כך נשארים עשרים חסר דנק
10. דל זוזא ושתותאדף נ׳צריך להוריד קודם זוז, ואז נשארים עשרים וארבעה, ואחר כך שישית מהם, שהיא ארבעה. נשארים בדיוק עשרים לפדיון הבן.תשובה: מורידים זוז, ואז שישית מעשרים וארבעה, ויוצאים עשרים
11. במשקל הדינרדף נ׳הגמרא מעירה שהעשרים הם ״עשרין מתקלי במתקלי דינרא״, במשקל הדינר הצורי, והם שווים עשרים ושמונה וחצי דינרים ערביים ועוד חצי דנק. רש״י מסביר: שבעה דינרים צוריים שווים עשרה ערביים, ולכן ארבעה עשר צוריים הם עשרים; ששת הנותרים שווים כשמונה וחצי ערביים ועוד פונדיון, שהוא חצי דנק, בעיגול קטן.הערה: עשרים אלה שווים כעשרים ושמונה וחצי דינרי כסף ערביים
12. רבאדף נ׳רבא חולק על ארבעה דינרים לסלע: סלעי התורה הם שלושה דינרים ושליש. נאמר ״עשרים גרה השקל״, ותרגומו ״עשרין מעין״, ושש מעה כסף הן דינר, ולכן עשרים מעה הם שלושה דינרים ושליש.רבא: סלע דאורייתא שלושה דינרים ושליש, כי עשרים מעה
13. מיתיבידף נ׳מברייתא על המקדיש שדה בשנת היובל: התורה קבעה חמישים שקל לבית זרע חומר שעורים, וחכמים אמרו שפודה בסלע ופונדיון לכל שנה, כלומר ארבעים ותשעה סלעים וארבעים ותשעה פונדיונים. הברייתא שואלת: ״והלא סלע של קדש ארבעים ושמנה פונדיונין״, ואם כך יוצא חמישים סלעים ועוד פונדיון. מכאן שסלע הוא ארבעים ושמונה פונדיונים, עשרים וארבע מעות, כלומר ארבעה דינרים, ולא שלושה ושליש.קושיה על רבא: בברייתא סלע של קדש הוא ארבעים ושמונה פונדיונין
14. קילבון לפרוטרוטדף נ׳הברייתא עצמה שואלת: ״פונדיון זה מה טיבו?״ ומשיבה: ״קילבון לפרוטרוט״ — תוספת חליפין, כי משלמים כל שנה לחוד (רש״י). מכל מקום הברייתא סופרת ארבעים ושמונה פונדיונים בסלע; דינר הוא שנים עשר פונדיון, ולכן הסלע ארבעה דינרים (רש״י), נגד רבא.קושיה נמשכת: הברייתא סופרת ארבעה דינרים לסלע, נגד רבא
15. אוסיפו עילוייהודף נ׳הדין בברייתא נאמר ״בתר דאוסיפו עילוייהו״: לאחר שחכמים הוסיפו שתות על סלע התורה, והגיע לארבעה דינרים, עשרים וארבע מעות (רש״י). סלע התורה עצמו הוא עשרים מעות, כדברי רבא.תשובה: חכמים הוסיפו על סלע התורה, והברייתא מדברת אחרי התוספת
16. מקור להוספהדף נ׳מקור לכך שמותר להוסיף: ״עשרים גרה השקל״ מלמד שהשקל עשרים גרה; ״יהיה״ מלמד שאם רצה להוסיף יוסיף; ״הוא״ מלמד שלא יפחות.מקור: יהיה מלמד שמוסיפים, הוא מלמד שלא פוחתים
17. מעשה רב אשידף נ׳רב אשי שלח שבעה עשר זוזים לרב אחא בריה דרבינא, כהן, לפדיון הבן, וביקש ממנו ״תלתא יתירתא״ — שליש דינר עודף. לפי רבא חמש סלעים הם שישה עשר ושני שלישים, ולכן שלח לו יותר מדי.רב אשי שלח שבעה עשר זוזים וביקש בחזרה שליש, לפי רבא
18. תשובת רב אחאדף נ׳רב אחא השיב: שלח לי עוד שלושה זוזים, ״דאוסיפו עילוייהו״ — חכמים הוסיפו על הסלע, וחמש סלעים הם עשרים זוז, ולכן חסרים שלושה.רב אחא: חכמים הוסיפו, חמש סלעים עשרים זוז, שלח עוד שלושה

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא