בכורות מ״ה

אצבע יתרת עם עצם — האם מטמאה באהל?

1. ברייתאברייתא: אצבע יתרת של מת, שיש בה עצם גם אם אין בה ״צפורן״, מטמאה במגע ובמשא וגם באהל, כדין אבר מן המת. היא גם נחשבת במנין קכ״ה העצמות שהם רוב מנין איברי האדם, ורוב כזה מטמא באהל גם בלי בשר.ברייתא: אצבע יתרת של מת עם עצם מטמאה גם באהל
2. הגבלהרבה בר בר חנה בשם ר׳ יוחנן מגביל: הברייתא נאמרה רק באצבע ״ובנספרת על גב היד״, כלומר כזו שעומדת בשורה עם שאר האצבעות. רק אז היא נחשבת אבר שלם, אף שאין בה ציפורן.ר׳ יוחנן: הברייתא רק באצבע הנספרת בשורה עם האצבעות
3. דברי רברב חסדא מביא ממי שהוא קורא ״רבינו הגדול״ (רב): אצבע יתרת שיש בה עצם ואין בה ציפורן מטמאה במגע ובמשא, אבל ״אין מטמא באהל״. נראה שזה סותר את הברייתא, שגם בה אין ציפורן.רב: אצבע יתרת בלי ציפורן אינה מטמאה באהל — וזה סותר הברייתא
4. יישובר׳ יוחנן מיישב: דברי רב נאמרו ״בשאינה נספרת״. אין סתירה: נספרת מטמאה גם באהל, ושאינה נספרת מטמאה רק במגע ובמשא.ר׳ יוחנן: דברי רב באינה נספרת, הברייתא בנספרת — אין סתירה
5. מה נפשךר׳ יוחנן עצמו מתקשה בדין הזה: ״עשו דבריהם כדברי נביאות״, כלומר אין לו נימוק הגיוני. אם האצבע הזו אבר, שתטמא גם באהל; ואם אינה אבר, שלא תטמא אפילו במגע ובמשא.ר׳ יוחנן מקשה: אם היא אבר תטמא באהל, אחרת לא במגע
6. עצם כשעורהרב הונא בר מנוח משמו של רב אחא בריה דרב איקא: חכמים לא דנו בה כאבר, אלא כ״עצם כשעורה״, שמטמאה במגע ובמשא אך לא באהל. לכן אין כאן סתירה: היא אינה אבר, ובכל זאת יש בה טומאה קלה.רב אחא: אינה אבר אלא עצם כשעורה, שמטמאה רק במגע ובמשא
7. גזירהרב פפא מסביר אחרת: זו ״גזירה שאינה נספרת אטו נספרת״. חכמים החמירו באצבע שאינה נספרת בגלל האצבע הנספרת, שהיא אבר ממש.רב פפא: גזירה שאינה נספרת מחמת הנספרת
8. אי הכיאם זו גזירה בגלל הנספרת, שתטמא גם באהל כמוה, ומדוע רק במגע ובמשא?קושיה: אם גזרו משום הנספרת, למה לא תטמא גם באהל?
9. היכרחכמים ״עבדו היכירא״: גזרו טומאה חלקית כדי שיהיה ברור שזו טומאה מדרבנן. כך לא ישרפו עליה תרומה וקדשים, שנשרפים רק בטומאה מן התורה.תירוץ: טומאה חלקית היא היכר שהיא מדרבנן, כדי שלא תישרף תרומה

רוב מנינו של מת — קכ״ה

1. משנה באהלותהמשנה במסכת אהלות: ״רוב בנינו ורוב מנינו״ של שלד המת מטמאים באהל, גם אם אין בהם כדי רובע הקב עצמות.משנה: רוב בנינו ורוב מנינו של המת מטמאים באהל
2. ברייתא: השיעוריםברייתא מגדירה: רוב בנינו הוא שני שוקיים וירך אחד, כי זה רוב גובהו של אדם גדול; ורוב מנינו הוא קכ״ה עצמות.ברייתא: רוב בנינו הוא שוקיים וירך, ורוב מנינו הוא 125 עצמות
3. מניינא אתא לאשמועינן?רבינא מתפלא: וכי התנא בא ללמד חשבון? הרי כבר נאמר שיש באדם רמ״ח איברים, ופשוט שרובם הוא קכ״ה.רבינא מקשה: וכי בא התנא ללמד חשבון? הרי רוב רמ״ח ידוע
4. קא משמע לןרבא: התנא משמיע דין, כמו בברייתא: מת ״חסר״ (שיש בו מאתיים בלבד) או ״יתר״ (מאתיים שמונים ואחד) — ״כולן עולין למנין מאה ועשרים וחמשה״. בחסר לא די ברוב שלו (מאה ואחת), אלא צריך קכ״ה; וביתר די בקכ״ה, אף שזה פחות ממחצית עצמותיו. (רש״י מסביר שהחסר נברא בלי שתי אצבעות בכל יד ורגל, ובכל אצבע שש עצמות.)רבא: בא ללמד שבמת חסר או יתר השיעור הוא 125 עצמות
5. המסקנההכלל: ״זיל בתר רובא דאינשי״. הולכים אחר רוב בני האדם, שיש להם רמ״ח איברים, ולכן קכ״ה הוא השיעור לכל מת.מסקנה: הולכים אחר רוב בני אדם, ולכן 125 לכל מת

צירים, דלתות ומפתח — איברי האשה

1. מעשה בתלמידי ר׳ ישמעאלתלמידי ר׳ ישמעאל בישלו גופת זונה שנתחייבה שריפה כדי להפריד את הבשר מן העצמות, ומנו בה ״מאתים וחמשים ושנים״ איברים, יותר מרמ״ח.תלמידי ר׳ ישמעאל בישלו גופת אשה ומנו 252 איברים, יותר מרמ״ח
2. תשובת ר׳ ישמעאלר׳ ישמעאל: ״שמא באשה בדקתם״. הכתוב הוסיף לאשה שני צירים ושני דלתות, ולכן יש לה ארבעה איברים יתרים על האיש.ר׳ ישמעאל: באשה בדקתם, יש לה ארבעה איברים יתרים — צירים ודלתות
3. צירים — ר׳ אלעזרברייתא: לר׳ אלעזר, כשם שיש צירים לבית כך יש לאשה, כפי שנאמר בפסוק על לידה ״נהפכו עליה צריה״.ר׳ אלעזר: כשם שיש צירים לבית כך לאשה, כמו שנאמר בלידה
4. דלתות — ר׳ יהושעלר׳ יהושע, כשם שיש דלתות לבית כך יש לאשה, שנאמר ״כי לא סגר דלתי בטני״.ר׳ יהושע: כשם שיש דלתות לבית כך לאשה, כמו שנאמר בבטן
5. מפתח — ר׳ עקיבאר׳ עקיבא מוסיף: כשם שיש מפתח לבית כך יש לאשה, שנאמר ״ויפתח את רחמה״.ר׳ עקיבא: יש לאשה גם מפתח, כמו שנאמר בפתיחת הרחם
6. קשיאלדעת ר׳ עקיבא צריכים להיות חמישה איברים יתרים באשה (צירים, דלתות ומפתח), כלומר 253. תלמידי ר׳ ישמעאל מצאו רק 252, ולכן קשה.קושיה: לר׳ עקיבא צריך 253 איברים, והם מצאו רק 252
7. דלמאאולי המפתח נימוח בבישול: ״איידי דזוטר אתמוחי מתמח״. מתוך שהוא קטן, הוא נימוח בשעת השליקה (רש״י).תירוץ: המפתח קטן ונימוח בבישול
8. רב: אינם מטמאים באהלרב: כל האיברים היתרים של האשה אינם מטמאים באהל, שנאמר ״זאת התורה אדם כי ימות באהל״: רק דבר השווה לכל אדם, איש ואשה, מטמא באהל.רב: יתרות האשה אינם מטמאים באהל, רק מה שבכל אדם
9. ובאיש ליכא?אביי מקשה: ואצל האיש אין צירים? הרי נאמר בנביא ״צירים אחזוני כצירי יולדה״. אם גם לאיש יש צירים, הם אינם ייחודיים לאשה.אביי מקשה: גם לאיש יש צירים, כמו שנאמר בנביא
10. צירי בשראלה צירי בשר. אין קוראים ״איבר״ אלא לדבר שיש בו עצם, ולכן צירי האיש אינם נחשבים.תירוץ: אלה צירי בשר, ואיבר נקרא רק מה שיש בו עצם
11. קושיה נוספתאביי מקשה שוב: הרי נאמר בדניאל ״אדני במראה נהפכו צירי״. גם כאן מדובר באיש שיש לו צירים.אביי מקשה שוב: גם בדניאל נאמר צירים על איש
12. שוב צירי בשרגם כאן הכוונה לצירי בשר, שאינם איבר של עצם.תירוץ: גם שם צירי בשר ולא איבר
13. הכי נמי מסתבראגם ההיגיון מחייב כך: אם צירי האיש היו של עצם, לא היה אפשר למצוא את מנין רמ״ח ״לא באיש ולא באשה״. לכן צירי האיש הם בשר, והצירים של האשה הם איבר ייחודי.סברא: אילו צירי האיש עצם, לא יתכן מנין רמ״ח באיש ולא באשה

שש אצבעות בכל יד ורגל

1. משנההמשנה: מי שהוא ״יתר בידיו וברגליו״, שש אצבעות בכל אחת (סך הכול עשרים וארבע), ר׳ יהודה מכשיר וחכמים פוסלים.משנה: בעל שש אצבעות בידיו וברגליו — ר׳ יהודה מכשיר, חכמים פוסלים
2. טעם המחלוקתר׳ יצחק: שניהם דרשו אותו פסוק, על איש מדון מבני הפלשתים: ״אצבע ידיו ואצבע רגליו שש ושש״. חכמים סוברים שהכתוב מספר בגנותו, ולכן יש בכך מום; ר׳ יהודה סבור שהכתוב מספר בשבחו, ולכן אין בכך מום.ר׳ יצחק: שניהם דורשים אותו פסוק, בגנותו או בשבחו
3. למה כל הלשונות?רבה שואל: מדוע הכתוב כותב גם ״שש ושש״ וגם ״עשרים וארבע״ וגם ״מספר״? אפשר היה להסתפק בחלק מהם.רבה מקשה: למה הכתוב צריך את כל הלשונות?
4. צריכיכל לשון נחוץ. אילו נכתב רק ״שש ושש״, הייתי חושב ששש הן בידו האחת ושש ברגלו האחת (שתים עשרה בסך הכול). ואילו נכתב רק ״עשרים וארבע״, הייתי חושב שיש חמש בצד אחד ושבע בצד אחר. לכן נכתבו שניהם.תירוץ: כל לשון מוציא אפשרות אחרת של חלוקת האצבעות
5. מספרוהמילה ״מספר״ באה ללמד שמדובר באצבע יתרת הנספרת על גבי היד, כלומר בשורה אחת עם שאר האצבעות.המילה מספר באה ללמד שהאצבע נספרת בשורה עם האחרות
6. ראיה לר׳ יהודהר׳ יהודה מביא ראיה שהדבר כשר: אדם בעל עשרים וארבע אצבעות בא לפני ר׳ טרפון, והוא אמר לו ״כמותך ירבו בישראל״. ברכה כזו, לדעתו, מראה שאין בכך מום.ר׳ יהודה: ר׳ טרפון בירך בעל עשרים וארבע אצבעות, ומכאן שאין מום
7. משם ראיה?ר׳ יוסי דוחה: ״משם ראיה?״ ר׳ טרפון אמר לו בעצם ״כמותך יתמעטו ממזירי ונתיני״. לפי רש״י: יהיו כל הממזרים והנתינים משונים כמוך, כדי שיהיו ניכרים ולא יתחתנו בהם. אם כן זו לא ברכה אלא סימן לפגם, וזה מתאים לחכמים שפוסלים.ר׳ יוסי דוחה: זו לא ברכה אלא קללה, שיתמעטו כמוהו בין הממזרים

השולט בשתי ידיו

1. איטר פסולברייתא: ״איטר״, בין ביד ובין ברגל, פסול. לפי רש״י, ביד הוא פסול כי עבודת הכהן ביד ימין, וברגל כי דרך העמידה והעבודה היא בימין.ברייתא: איטר פסול, בין ביד ובין ברגל
2. השולט בשתי ידיוהשולט בשתי ידיו: רבי פוסל, וחכמים מכשירים.השולט בשתי ידיו: רבי פוסל וחכמים מכשירים
3. טעם רבילרבי: ״כחישותא אתחלא בימין״. החולשה התחילה בימין, ולכן הוא התחיל להשתמש גם בשמאל. פגם בימין הוא הסיבה לפסול.רבי: החולשה התחילה בימין, ולכן זה פגם
4. טעם חכמיםלחכמים: ״בריותא אתחלא בשמאל״. החוזק התחיל בשמאל, והימין לא נחלשה, ולכן אין בו פגם.חכמים: החוזק התחיל בשמאל והימין לא נחלשה, ולכן אין פגם

כושי, גיחור ולבקן, קפח ושיכור

1. משנההמשנה: הכושי, הגיחור, הלבקן, הקפח, הננס, החרש, השוטה, השיכור ובעלי נגעים טהורים פסולים באדם וכשרים בבהמה. רשב״ג: שוטה בבהמה אינה מן המובחר. ר׳ אלעזר מוסיף את בעלי הדלדולין, שיש להם חתיכות בשר או עור תלויות מהגוף.משנה: מומי אדם פסולים באדם וכשרים בבהמה; ר׳ אלעזר מוסיף בעלי דלדולין
2. ההגדרה הראשונההגמרא מגדירה: כושי הוא שחור, גיחור הוא לבן, ולבקן הוא אדום.הגמרא: כושי שחור, גיחור לבן, לבקן אדום
3. איני?אין זה מדויק. מי שקרא ״מי רוצה לוקיאני״ מצא שהם לבנים (טלאים לבנים לפי רש״י), ומכאן שלבקן הוא לבן, לא אדום.קושיה: מקור מראה שלבקן הוא לבן ולא אדום
4. אלאלכן מתקנים: כושי הוא שחור, גיחור הוא אדום (כמו שאומרים ״סומקא גיחיא״), ולבקן הוא לבן.תיקון: כושי שחור, גיחור אדום, ולבקן לבן
5. קפחרב זביד שנה: קפח הוא ״גבוה״.רב זביד: קפח הוא גבוה
6. איני?האם גובה הוא מום? הרי ר׳ אבהו למד שהקב״ה משתבח בבעלי קומה, שנאמר על האמורי ״כגבה ארזים גבהו״.קושיה: גובה אינו מום, והקב״ה משתבח בבעלי קומה
7. אריכא שמיטה סניארב פפא: אין מדובר בגבוה ובנוי כראוי, אלא ב״אריכא שמיטה סניא״: ארוך ודק מדי, שמוט ומכוער. דקותו גורמת לו להתכופף, כאילו חוליותיו שמוטות.רב פפא: הכוונה לארוך ודק ומכוער, לא לגבוה כראוי
8. אזהרת ריש לקישריש לקיש: אדם גבוה לא ישא גבוהית, כי שמא יצא מהם ״תורן״ (גבוה ביותר); ננס לא ישא ננסת, שמא יצא אצבעי; לבן לא ישא לבנה, שמא יצא בוהק; ושחור לא ישא שחורה, שמא יצא טפוח. הכוונה לצאצא קיצוני מדי.ריש לקיש: אל ישא קיצוני בן זוג כמוהו, שמא יצא צאצא קיצוני
9. שכור — קושיההשיכור נמנה במשנה עם הפסולים שאינם מחללים את העבודה בדיעבד. אבל ״שכור מחיל עבודה״: אם שתה יין ועבד, העבודה נפסלת. כך היה צריך למנות אותו עם מומים שמחללים עבודה, ולא כאן.קושיה: שיכור מחלל עבודה, ולכן אין מקומו בין הפסולים הללו
10. שאר משכריםמדובר בשיכור ״בשאר דברים המשכרים״ שאינם יין. אלה אינם מחללים עבודה לפי המשנה, ולכן הוא נמנה כאן.תירוץ: מדובר בשיכור משאר משכרים שאינם יין
11. דלא כר׳ יהודהומשנתנו נאמרה שלא כר׳ יהודה: לדעתו מי שאכל ״דבילה קעילית״ או שתה חלב או דבש ונשתכר, ונכנס למקדש, חייב. האיסור נלמד מ״שכר אל תשת״, ובפסוק שאחריו נאמר ״ולהבדיל בין הקדש ובין החול״. מכאן שלדעתו שאר משכרין מחללים עבודה כמו יין, ושיכור כזה לא היה נמנה כאן.המשנה שלא כר׳ יהודה, שלדעתו שאר משכרים מחללים עבודה כיין

אותו ואת בנו — כשר באדם ופסול בבהמה

1. משנההמשנה: אלה כשרים באדם ופסולים בבהמה: ״אותו ואת בנו״, טריפה, יוצא דופן, שנעבדה בה עבירה, ושהמית אדם.משנה: אלה כשרים באדם ופסולים בבהמה, כגון אותו ואת בנו וטריפה
2. המשך המשנההמשך: כהן הנושא נשים בעבירה פסול עד שיידור הנאה ממנה, וכהן המטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יטמא.המשך: כהן שנשא בעבירה או שמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו
3. מאי אותו ואת בנו?הגמרא שואלת: באיזו מציאות מדובר באדם ב״אותו ואת בנו״? הרי האיסור הוא על שחיטת בהמה ובנה ביום אחד.שאלה: איזה אדם הוא אותו ואת בנו?
4. הצעה: אהרן ובניוהצעה: אהרן ובניו, שמותרים לעבוד במקדש באותו יום, כמו שבבהמה אסור להקריב תייש ובנו ביום אחד.הצעה: אהרן ובניו עובדים באותו יום
5. והתניאדחייה: הרי בברייתא נאמר ש״אותו ואת בנו״ נוהג רק בנקבות (אם ובנה), ולא בזכרים (אב ובנו). אהרן ובניו זכרים.דחייה: אותו ואת בנו נוהג בנקבות ולא בזכרים
6. הצעה: כהנת ובנההצעה אחרת: כשם שבתיישה ובנה האיסור נוהג, כך באדם, כהנת ובנה.הצעה: כהנת ובנה, כמו תיישה ובנה
7. כהנת בת עבודה היא?דחייה: וכי ״כהנת בת עבודה היא״? אישה אינה עובדת במקדש, ולכן אין לה פסול כזה.דחייה: אשה אינה עובדת במקדש, ואין בה פסול
8. לעולם אהרן ובניוהגמרא חוזרת להצעה הראשונה: ״לעולם אהרן ובניו״, והמקביל בבהמה הוא אכן ״תייש ובנו״. כלומר, המשנה סוברת שאיסור אותו ואת בנו נוהג גם בזכרים, ולכן תייש ובנו פסולים בבהמה, ואהרן ובניו כשרים באדם.מסקנה: אהרן ובניו, כי המשנה סוברת שהאיסור נוהג גם בזכרים
9. עדא אמרהבארץ ישראל אמרו משמו של ר׳ יוסי בר אבין: ״עדא אמרה חנניה היא״. התירוץ מלמד שמשנתנו כשיטת חנניה, שלדעתו האיסור נוהג גם בזכרים, ולא כתנא קמא בברייתא, שלדעתו הוא נוהג רק בנקבות.ר׳ יוסי בר אבין: משנתנו כשיטת חנניה שהאיסור נוהג גם בזכרים
10. ברייתא וחנניההברייתא: ״אותו ואת בנו״ נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, וחנניה אומר שהוא נוהג בזכרים ובנקבות.ברייתא: תנא קמא בנקבות בלבד, חנניה בזכרים ובנקבות

הנושא אשה בעבירה — נודר ועובד

1. נודר ועובדעל דין המשנה (הנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה) תנא: ״נודר ועובד, יורד ומגרש״. הכהן מדיר עצמו מהנאה ממנה, מסיים את העבודה, ואחר כך מגרש.ברייתא: הכהן נודר, עובד, ואחר כך מגרש
2. וליחוש״וליחוש״ שמא ילך אל חכם ויתיר את נדרו? אז הנדר לא יפריד ביניהם, והוא יישאר נשוי לאשה האסורה לו.קושיה: שמא יתיר חכם את נדרו וישאר נשוי לאסורה
3. צריך לפרטהתנא סבור שהנשאל לחכם ״צריך לפרט את הנדר״. כשיפרט שהוא נדר מפני שהיא אסורה עליו, החכם לא יתיר.תירוץ: הנשאל צריך לפרט את הנדר, והחכם לא יתיר
4. ולמאן דאמר אין צריך?זה נוח רק לשיטה שצריך לפרט. ולמי שסובר שאין צריך לפרט את הנדר, מה יש לומר?קושיה: ולמי שסובר שאין צריך לפרט?
5. ברבים״דמדרינן ליה ברבים״: מדירים אותו בפני רבים, ונדר כזה אינו ניתן להתרה.תירוץ: מדירים אותו ברבים, ונדר כזה אינו ניתן להתרה
6. ולמאן דאמר יש לו הפרה?זה נוח רק למי שסובר שנדר שהודר ברבים אין לו הפרה (מחלוקת, לפי רש״י, במסכת גיטין). ולמי שסובר שיש לו הפרה, מה יש לומר?קושיה: ולמי שסובר שנדר ברבים יש לו הפרה?
7. ממשיך בדף הבאהתשובה נפתחת במילה ״דמדרינן״, ומשם הסוגיה ממשיכה בדף מו, שאינו כלול בעמוד זה.התשובה נמשכת בדף הבא, שאינו כלול בעמוד זה

הסוגיה ממשיכה בדף מ״ו

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא