בכורות מ״ד

״שתי עיניו למעלה״ ולשונות מומי העין

1. המשנה (מ״ג ע״ב)המשנה בדף הקודם מנתה בין מומי העין גם את עמדות העיניים: ״שתי עיניו למעלה״, ״שתי עיניו למטה״, ״עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה״ ו״רואה את החדר ואת העלייה כאחת״. הגמרא שואלת מה פירושם.שאלה: מה פירוש עמדות העיניים שבמשנה, למעלה, למטה ורואה חדר ועלייה?
2. מאי קאמר?מה ההבדל בין ״שתי עיניו למעלה״ ו״שתי עיניו למטה״, ומה פירוש כל אחד מהלשונות האלה?שאלה: מה ההבדל בין שתי עיניו למעלה לשתי עיניו למטה?
3. אילימאהצעה: ״למעלה״ ו״למטה״ הם כיוון הראייה — מי שרואה תמיד כלפי מעלה, או תמיד כלפי מטה, ו״אחת למעלה ואחת למטה״ — עין אחת רואה למעלה והשנייה למטה. (רש״י: העיניים עומדות במקומן, אך רואות כך.)הצעה: למעלה ולמטה הם כיוון הראייה, לא מקום העיניים
4. היינו!לפי ההצעה, ״עין אחת רואה למעלה ואחת למטה״ היא בדיוק ״רואה את החדר ואת העלייה כאחת״, שהמשנה מונה בנפרד. הכפילות מראה שההצעה אינה נכונה.דחייה: אז עין למעלה ועין למטה זהו רואה חדר ועלייה, כפילות
5. אלאהפירוש הנכון: מדובר במיקום העיניים עצמן. ״למעלה״ — העיניים ממוקמות גבוה מהרגיל (רש״י: בגובה המצח), ״למטה״ — נמוך מהרגיל, ו״אחת למעלה ואחת למטה״ — כל עין במקום שונה. המום האחרון שונה: ״וקיימי כסדרן״ — העיניים במקומן הרגיל, אך הוא רואה חדר ועלייה כאחת.פירוש: מקום העיניים עצמן גבוה או נמוך, ורואה חדר ועלייה בעיניים רגילות
6. מנא הני מילי?מנין שהמומים האלה פוסלים כהן?שאלה: מנין שהמומים האלה פוסלים כהן?
7. בעינוברייתא: בפסוק ״או דק או תבלול ״בעינו״ המילה מיותרת, שהרי ברור שדק ותבלול הם בעין. היא מרבה כל מום שבעין, ומכאן אמרו חכמים את כל המומים שבמשנה, וגם מי שמדבר עם חברו ואדם אחר אומר ״אותי הוא רואה״.ברייתא: בעינו מרבה כל מום בעין, כגון מי שרואה אדם אחר
8. ברייתאעורברייתא נוספת: ״עור״ כולל סומא בשתי עיניו וסומא באחת מהן.ברייתא: עור כולל סומא בשתי עיניו וסומא באחת
9. חורוור והמיםומי שאינו רואה בגלל חורוור והמים הקבועין — מחלות בעין הגורמות לאובדן ראייה — מנין שהוא פסול?שאלה: מנין שמי שאינו רואה מחורוור ומים קבועין פסול?
10. איש עורהפסוק אומר ״איש עור״, והמילה ״איש״ באה לרבות גם אותם (רש״י: מריבוי של ״איש״).תשובה: איש עור, ה איש מרבה גם אותם
11. רבא: למה חמש לשונות?רבא שואל: מדוע כתבה התורה בנפרד ״איש״, ״עור״, ״דק״, ״תבלול״ ו״בעינו״ — לא די באחת?רבא שואל: למה נכתבו איש, עור, דק, תבלול ובעינו, ולא די באחת?
12. צריכיאישכולן נצרכות. אילו נכתב רק ״עור״, הייתי אומר שזה מום משום שאין לו עיניים כלל (רש״י: ״עור״ משמע שניטלו), אך מי שהעיניים קיימות אצלו ואינן רואות — חורוור ומים קבועין — לא. לכן נכתב ״איש״.איש נצרך: בלעדיו היינו פוסלים רק מי שאין לו עיניים כלל
13. צריכידקאילו נכתב ״איש עור״ בלבד, הייתי אומר שנפסל רק מי שאינו רואה כלל; מי שראייתו קיימת אך חסרה (רש״י: רואה מקצת) — לא. לכן נכתב ״דק״ — כתם המחסר את הראייה.דק נצרך: בלעדיו היינו פוסלים רק מי שאינו רואה כלל
14. צריכיתבלולאילו נכתב ״דק״, הייתי אומר שנפסל מי שראייתו חסרה; אך מי שראייתו תקינה ויש בעינו לבן המתערב בשחור (רש״י: אינו מקצר את הראייה כלל) — לא. לכן נכתב ״תבלול״.תבלול נצרך: בלעדיו לא היינו פוסלים מי שראייתו תקינה ובעינו לבן
15. צריכיבעינואילו נכתב ״תבלול״, הייתי אומר שנפסל מי שעיניו מבולבלות; אך מי שעיניו משונות במעמדן — למעלה, למטה, או חדר ועלייה (רש״י) — לא. לכן נכתב ״בעינו״.בעינו נצרך: בלעדיו לא היינו פוסלים עיניים משונות במעמדן
16. רבאסיכוםרבא מסכם: כל מום מחמת כהיותא נלמד מ״איש״, מחסורייתא מ״דק״, מבלבליתא מ״תבלול״, ומשניותא מ״בעינו״.רבא מסכם: כל מום בעין נלמד מאחד מחמשת הלשונות

סכי שמש, זגדיין וריסי העיניים

1. סכי שמשהמשנה מונה ״סכי שמש״. רב יוסף שנה ״סני שמש״ — שונא את השמש ואינו יכול לראות במקום שהשמש זורחת בו (רש״י).סכי שמש: רב יוסף שנה סני שמש, שונא את השמש
2. זגדייןרב הונא הסביר ״זגדיין״ בהצבעה על רב יהודה: ״אחת משלנו ואחת משלהם״ — עין אחת רגילה ועין שנייה שונה ממנה. רב יהודה נעלב, כי עיניו היו כך (רש״י).זגדיין: רב הונא הסביר, עין אחת רגילה ועין שנייה שונה
3. מיתיבימקשים על רב הונא מברייתא: ״זגדום״ הוא מי שגביניו שונים — אחד שחור ואחד לבן. משמע שהמדובר בגבות ולא בעיניים.קושיה: ברייתא אומרת שזגדום הוא בגביניו, אחד שחור ואחד לבן
4. כל זוגאהתנא קורא ״זגדום״ לכל זוג איברים שאינם שווים זה לזה, ולכן גם עיניים לא שוות הן ״זגדיין״. פירוש רב הונא נשאר.תירוץ: זגדום הוא כל זוג איברים לא שווים, גם עיניים
5. הצירןעל ״הצירן״ שנויה ברייתא: עיניו ״תרוטות״ ו״צירניות״ — לפי רש״י עיניים עגולות, והצירניות עגולות יותר (שטיינזלץ מפרש ״תרוטות״ כעפעפיים פתוחים מעט). ״דומעות״, ״דולפות״ ו״טורדות״ — דמעה בדרגות הולכות וגדלות: מעט, יותר, ויותר מכך (רש״י, ״דלף טורד״).צירן: ברייתא מפרטת עיניים תרוטות, צירניות ודמעה בדרגות
6. הזדיר והלופיןברייתא מוסיפה מומים: ״הזדיר״ — מי שעיניו מוזרות, ״הלופין״ — מרובי ריסים, ו״התימין״ — מי שאין לו ריסים.ברייתא: הזדיר מוזר העיניים, הלופין מרובי ריסים, התימין בלי ריסים
7. והני גבי מומין תנו להו?קשה על ״התימין״: הוא נשנה בין המומים, והרי במשנה מי שנשרו ריסי עיניו נפסל רק ״מפני מראית העין״ ולא כבעל מום.קושיה: התימין נשנה בין המומים, ובמשנה נשרו ריסים הוא מראית העין
8. לא קשיאהמצבים שונים: אם נשארו ״גרדומי״ — שורשי הריסים בעפעף — הוא נפסל רק מפני מראית העין. אם לא נשארו אפילו הם — הוא בעל מום ממש.תירוץ: אם נשארו גרדומי הריסים מראית העין, אחרת מום ממש

גופו גדול מאבריו ואמתו של משה

1. מתני׳המשנה מונה מומי אדם: עיניים גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז; גוף גדול או קטן מאיבריו; חוטם גדול או קטן מאיבריו; הצומם והצומע; שפה עליונה עודפת על התחתונה או להפך. מי ששיניו נשרו — פסול רק מפני מראית העין.משנה: מומי גוף וראש בגדלים לא שווים, ושיניים שנשרו מראית העין
2. משה עשר אמותרב אומר שמשה רבינו היה גבוה עשר אמות. ראיה: ״ויפרש את האהל על המשכן״ — משה פרשו, וגובה הקרש הוא ״עשר אמות״; כדי לפרוש את האהל על הקרשים היה צריך להיות גבוה כמותם.רב: משה היה גבוה עשר אמות, כדי לפרוש את האהל
3. אם כן עשיתו בעל מוםרב שימי בר חייא מקשה: לפי זה משה היה בעל מום — ״גופו גדול מאבריו״! שהרי אדם רגיל אינו גבוה אלא כשלוש אמות מאמתו (רש״י), ולמשה עשר.קושיה: אם כך משה היה בעל מום, גופו גדול מאבריו
4. באמה של קדשרב משיב: שימי, התכוונתי לעשר אמות באמה של קדש (רש״י: אמת הקרשים, ולא אמתו של משה). משה היה בגובה המשכן, ולא היה בגופו חוסר יחס לאיבריו.תירוץ: עשר אמות באמה של קדש, לא באמתו של משה
5. חוטמו גדולעל ״חוטמו גדול מאבריו״ שנו בברייתא שהשיעור הוא ״כאצבע קטנה״. לפי רש״י, אם החוטם עודף על היחס הרגיל כרוחב אצבע קטנה — הוא מום, ומודדים אותו מול חוטם של אנשים בגובהו.חוטמו גדול מאבריו: שיעור המום עודף כאצבע קטנה

צימח, בהמה בלי קרניים ונטילת קרנים וטלפיים

1. הצימחברייתא: גם ״הצימח״ פוסל. חכמים לא ידעו מהו, עד ששמעו ערבי אומר ״מי רוצה צימח״ ונמצא גדי ארוך אוזניים עד שהן נופלות (רש״י). הכוונה לכהן בעל אוזניים ארוכות. מכאן עוברים לדון בצימח, צימם וצימע בבהמה.ברייתא: הצימח פוסל, גדי ארוך אוזניים; ממשיכים לצימח, צימם וצימע
2. רב חסדארב חסדא: עז שאין לה קרניים כלל, ורחל שיש לה קרניים — כשרות לגבי מזבח, אף שהן שונות משאר העזים והרחלים.רב חסדא: עז בלי קרניים ורחל עם קרניים כשרות למזבח
3. תניא נמי הכיברייתא תומכת: יש דברים שנראים כמומין ואינם מומין — ״שוחטין עליהם במקדש״, כלומר מקריבים בהמה כזו, ״אבל לא במדינה״ — אין שוחטים בגללם בכור מחוץ למקדש כבעל מום, כי אין זה מום. אלה הם: עז בלי קרניים, רחל עם קרניים, הצימח, הצימם והצימע. המשנה מונה את שלושת האחרונים רק באדם, כי בכהן הם חריגים בזרע אהרן (רש״י).ברייתא תומכת: אלה אינם מומים, כשרים להקרבה ואין שוחטין עליהם בכור
4. אמימררב חסדא בשם אמימר: נטלו קרניים עם זכרותן (העצם שבתוך הקרן) — פסולה להקרבה, אך אין פודים עליה, כי אין זה מום גמור. נטלו טלפיים עם זכרותם — פסולים וגם נפדים.אמימר: נטלו קרניים וזכרותן פסולות בלי פדיון, טלפיים נפדים
5. מיתיבימקשים מברייתא: ״נטלו קרניין וטלפיין וזכרותן עמהן — פסולין ״ונפדין״ עליהן״ — וזה סותר את אמימר לגבי הקרניים.קושיה: ברייתא אומרת שנטלו קרניים וטלפיים וזכרותן נפדין
6. לא קשיאהברייתא מדברת ב״איתעקור״ — הזכרות נעקרה לגמרי ונשארה גומה (רש״י) — מום גמור, ונפדים. אמימר מדבר ב״איגום״ — נחתכו מלמעלה ושרשיהן נשארו — פסולים אך לא נפדים.תירוץ: ברייתא בזכרות שנעקרה, אמימר בחתוך ושרשיו נשארו
7. ורמינהוואם חיתוך שנשארו בו שרשים פוסל, הרי שנינו בפרה אדומה שקרניה וטלפיה שחורים: ״יגוד״ — יחתוך אותם. משמע שחיתוך הקרניים אינו פוסל!קושיה: בפרה אדומה קרניה שחורות יגוד, משמע שחיתוך אינו פוסל
8. תרגמה זעיריזעירי: המשנה מדברת בחיתוך ״מעילוי זכרות״ — מעל הזכרות, שאינה מגיעה לקצה הקרן (רש״י: כשתי אצבעות או שלוש). רק חיתוך הפוגע בזכרות עצמה פוסל.זעירי: חיתוך מעל הזכרות אינו פוסל, רק חיתוך הפוגע בזכרות

כריסו צבה והטלת מים בפני רבים

1. מתני׳המשנה ממשיכה: דדים גדולים השוכבים כשל אשה; כריסו צבה (נפוחה); טיבורו יוצא; נכפה, אפילו אחת לימים; רוח קצרה; המאושבן ובעל גבר. הגמרא תבאר אותם.משנה: דדים, כריסו צבה, טיבורו יוצא, נכפה, רוח קצרה, מאושבן ובעל גבר
2. משתינין ואין שותיןר׳ אבא בריה דר׳ חייא בר אבא, ובברייתא כמותו: משתינין מים בפני רבים, ואין שותין מים בפני רבים. לפי רש״י, תלמיד חכם צנוע באכילה ובשתייה, אך בהטלת מים אל יעכב, שמא יסתכן.ברייתא: משתינים בפני רבים ואין שותים, כדי לא להסתכן
3. המעשהמעשה באחד שביקש להשתין ולא השתין, ונמצא כריסו צבה. זהו הקשר למשנה: עיכוב שתן גורם לכרס צבה.מעשה: מי שהתאפק מלהשתין ונמצא כריסו צבה
4. שמואלשמואל הצטרך להשתין ב״שבתא דרגלא״ — שבת הדרשה של הרגל, כשהעם כולו התאסף (לפי רש״י: בתקופת שלושים הימים שלפני הרגל, שבה דורשים בהלכותיו) — ופרסו לו גלימה בינו לבין העם. כשבא לפני אביו, אמר לו אביו: אתן לך ארבע מאות זוז, לך ו״אהדר עובדא״ — דרוש ברבים שאסור להמתין עד שתהיה צניעות (רש״י). הנימוק: ״את — דאפשר לך״, אתה חשוב ופורסים לך סדין; אבל מי שאי אפשר לו — האם ימתין עד שיילכו העם ויסתכן? הציבור עלול ללמוד ממעשה שמואל שצריך להמתין.שמואל: אביו אמר לדרוש ברבים שאסור להתאפק, לא להמתין לצניעות
5. מר בר רב אשימר בר רב אשי הצטרך על הגשר והשתין. אמרו לו ״חמתך קאתיא״ (חמותך באה), והשיב ״באודנה״ — אפילו באוזנה הייתי משתין, כי אין לעכב.מר בר רב אשי השתין על הגשר ואמר שאין לעכב
6. ותיפוק לי משום עלקאקשה על המעשה: אולי כריסו נעשתה צבה בגלל עלוקה ששתה (רש״י), ולא בגלל עיכוב השתן?קושיה: אולי כריסו צבה מעלוקה ולא מעיכוב השתן
7. בשותתמדובר שאחר כך הוא יכול להטיל מים רק טיפין טיפין (רש״י), ולכן ברור שהעיכוב גרם לכך.תירוץ: הוא מטיל טיפין טיפין, ולכן העיכוב גרם לכך
8. שני נקביםברייתא: באדם שני נקבים — אחד מוציא שתן ואחד זרע — ואין ביניהם אלא כקליפת שום. כשאדם נצרך ומתאפק, ואם הנקבים נפתחו זה לתוך זה — נמצא עקר.ברייתא: התאפקות יכולה לפתוח נקבים זה לתוך זה, ונמצא עקר
9. ריש לקישבבהמתךריש לקיש דורש ״לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך״: אימתי לא יהיה בך עקר — כש״בבהמתך״, כלומר כשאתה נוהג כבהמה ומטיל מים כשאתה צריך, בלי להתאפק.ריש לקיש: לא יהיה בך עקר כשאתה נוהג כבהמתך בלי להתאפק
10. ר׳ יהושע בן לויר׳ יהושע בן לוי דורש אחרת: ״עקר״ — מן התלמידים; ״ועקרה״ — שלא תהיה תפילתך עקורה לפני המקום; וזה בזמן שאתה משים עצמך כבהמה.ר׳ יהושע בן לוי: עקר ועקרה בתלמידים ובתפילה, כשנוהג כבהמה
11. הלכות הטלת מיםרב פפא: לא ישתין אדם על כלי חרס ולא על מקום קשה, שהרי אמר רב: ״הני מדורי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם״ — המדרונות של בבל מוליכים את המים עד עין עיטם. לפי רש״י, כלי חרס הוא עביט ששופכים אותו לנהר, ובמקום קשה המים אינם נבלעים אלא נשטפים במדרון לנהר; ונהרות בבל מגיעים לעין עיטם, שבה טובל הכהן הגדול ביום הכיפורים, ואין לטנף אותם. אביי: אשה לא תעמוד להטיל מים ממש מול ילד, שזו חוצפה; אך כשהיא פונה לצד — אין בכך כלום.הלכות הטלת מים: לא על כלי חרס או קשה, לא מול ילד
12. מחלות מעיכוברבן שמעון בן גמליאל: ״עמוד החוזר״ (עצירת יציאה) מביא להדרוקן, ו״סילון החוזר״ (עצירת שתן) מביא לירקון. רבה בר רב הונא בשם רב קטינא בשם ריש לקיש: דם רבה (שאינו מקיז) — שחין רבה; שכבת זרע רבה (שאינו משמש מטתו) — צרעת רבה; צואה רבה — הדרוקן רבה; מי רגלים רבין — ירקון רבה.רבן שמעון בן גמליאל וריש לקיש: עיכוב גורם למחלות כהדרוקן וירקון

רוח קצרית, מאושבן ובעל גבר

1. רוח קצריתהמשנה פוסלת ״רוח קצרית באה עליו״ — מהו הדבר?שאלה: מהי רוח קצרית שהמשנה פוסלת?
2. בן נפליםתנא: ״רוח בן נפלים״ — רוח רעה של שד נכנסת בו (רש״י: שטות על ידי שד).תנא: רוח בן נפלים, רוח רעה של שד נכנסת בו
3. מאושבן ובעל גברברייתא: ״משובן״ — בביצים, ״בעל גבר״ — בגיד, כלומר גודל יתר של אחד מהם. ברייתא אחרת מכנה אותם גם ״קיין״ ו״גרבתא״.ברייתא: משובן הוא בביצים, בעל גבר בגיד, כלומר גודל יתר
4. ועד כמה?עד כמה צריך שהגיד יגדל כדי שיפסול?שאלה: עד כמה צריך שהגיד יגדל כדי שיפסול?
5. עד רכובהרב יהודה הראה: עד הרכובה, כלומר הברך.רב יהודה: עד הרכובה, כלומר הברך
6. תניאר׳ אליעזר בן יעקבברייתא: ר׳ אליעזר בן יעקב אומר שאם הגיע עד הרכובה — פסול, ואם נשאר למעלה ממנה — כשר.ר׳ אליעזר בן יעקב: הגיע עד הרכובה פסול, למעלה ממנה כשר
7. איכא דאמרילשון אחרת: עד הרכובה — כשר, ורק למטה מן הרכובה — פסול.לשון אחרת: עד הרכובה כשר, ורק למטה ממנה פסול

״מרוח אשך״

1. מתני׳המשנה: כהן שאין לו ביצים או שיש לו ביצה אחת — זהו ״מרוח אשך״ שבתורה. ר׳ ישמעאל: מי שנימוחו אשכיו. ר׳ עקיבא: מי שרוח באשכיו, כלומר שהם נפוחים. ר׳ חנינא בן אנטיגנוס: מי שמראיו חשוכין, ואינו עוסק באשכים כלל.משנה: מרוח אשך, נימוחו או נפוחים או מראיו חשוכין
2. קשיא ליה לר׳ ישמעאלקשה לר׳ ישמעאל על הדעה הראשונה: אם הכתוב מדבר במי שאין לו ביצים, היה צריך לכתוב ״חסר אשך״.קושיה לר׳ ישמעאל: על חסר ביצים היה צריך לכתוב חסר אשך
3. תני שנמרחולכן הוא שונה שהכוונה למי ש״נמרחו אשכיו״ — נימוחו.לכן ר׳ ישמעאל שונה שנמרחו אשכיו
4. קשיא ליה לר׳ עקיבאקשה לר׳ עקיבא על ר׳ ישמעאל: במילה ״מרוח״ המ״ם היא אות שימוש, והשורש הוא ״רוח״ (רש״י). אילו הכוונה למי שנמרחו אשכיו, משורש מר״ח, היה צריך לכתוב ״ממרוח אשך״, עם מ״ם נוספת.קושיה לר׳ עקיבא: מרוח משורש רוח, ולנמרחו היה צריך ממרוח
5. תני שהרוחלכן הוא שונה ״שהרוח באשכיו״ — שהם נפוחים.לכן ר׳ עקיבא שונה שהרוח באשכיו, נפוחים
6. קשיא ליה לר׳ חנינאקשה לר׳ חנינא בן אנטיגנוס על ר׳ עקיבא: אם הכוונה לרוח שבאשכים, המ״ם של ״מרוח״ מיותרת, והיה צריך לכתוב ״רוח אשך״.קושיה לר׳ חנינא: אם רוח באשכים, המ״ם מיותרת
7. גורעין ומוסיפיןלכן הוא שונה ״שמראיו חשוכין״. הוא סבור ש״גורעין ומוסיפין ודורשין״: גורעים חי״ת מ״מרוח״ ואל״ף מ״אשך״ ומוסיפים אל״ף ל״מר״ וחי״ת ל״שך״ — ויוצא ״מראו חשך״ (רש״י).לכן ר׳ חנינא דורש גורעין ומוסיפין: מראו חשך
8. היינו כושי!מקשים: ״מראיו חשוכין״ הוא ״כושי״, שהמשנה פוסלת במפורש בהמשך!קושיה: מראיו חשוכין הוא כושי, שהמשנה פוסלת בהמשך
9. לא תני כושיר׳ חנינא בן אנטיגנוס אינו שונה ״כושי״ ברשימת המומים. הוא רק מפרש כך את ״מרוח אשך״.תירוץ: ר׳ חנינא אינו שונה כושי, רק מפרש כך מרוח אשך

מקיש בקרסוליו ושאר מומי הרגליים והידיים

1. מתני׳מקישהמשנה ממשיכה: ״מקיש בקרסוליו ובארכבותיו״ — לפי רש״י, בגלל עיקום הרגליים הקרסוליים או הברכיים נוקשים זה בזה כשהוא הולך.משנה: מקיש בקרסוליו ובארכבותיו, בגלל עיקום רגליו
2. מתני׳דף מ״הועוד: בעל הפיקים; העיקל (מקיף פרסותיו ואין ארכבותיו נוקשות, ורגליו מעוקלות החוצה); פיקה יוצאת מגודלו; עקיבו יוצא לאחוריו; פרסותיו רחבות כשל אווז.משנה: בעל הפיקים, העיקל, פיקה וגודל, עקיבו לאחור, פרסות כשל אווז
3. מתני׳אצבעות · דף מ״האצבעות מורכבות זו על זו או קלוטות עד הפרק — כשר; קלוטות למטה מן הפרק וחתכן — כשר. אצבע יתרת שחתכה: אם יש בה עצם — פסול, ואם לאו — כשר.משנה: אצבעות מורכבות או קלוטות כשר; אצבע יתרת שחתכה לפי עצם
4. מתני׳שש ושש · דף מ״המי שיש לו שש אצבעות בכל יד ורגל (עשרים וארבע): ר׳ יהודה מכשיר וחכמים פוסלין.משנה: שש אצבעות בכל יד ורגל, ר׳ יהודה מכשיר וחכמים פוסלין
5. מתני׳השולט בשתי ידיו · דף מ״ההשולט בשתי ידיו: רבי פוסל, וחכמים מכשירין.משנה: השולט בשתי ידיו, רבי פוסל וחכמים מכשירין
6. מנין לרבות?דף מ״הברייתא: מ״שבר רגל״ אין לי אלא שבר רגל ממש. מנין לרבות את הקישן, העיקל והקילבן?ברייתא: מנין לרבות את הקישן, העיקל והקילבן ממום רגל?
7. או שבר רגלדף מ״התלמוד לומר ״או שבר רגל״ — המילה ״או״ מרבה מומי רגל נוספים.תשובה: או שבר רגל, ה או מרבה מומי רגל נוספים
8. בעל הפיקין והשופנרדף מ״הברייתא מוסיפה ״בעל הקיפין והשופנר״. ר׳ יוחנן: בעל הפיקין — בעל כסתות (בליטות) רבות, שופנר — שאין לו כסתות כלל.ר׳ יוחנן: בעל הפיקין בעל כסתות רבות, שופנר בלי כסתות
9. ר׳ אלעזרדף מ״העל ״עקיבו יוצא לאחוריו״ אמר ר׳ אלעזר: שוקו יוצא באמצע רגלו.ר׳ אלעזר: עקיבו יוצא לאחוריו, שוקו יוצא באמצע רגלו
10. רב פפאדף מ״העל ״פרסותיו רחבות כשל אווז״ אמר רב פפא: אל תאמר שהוא מום רק כשהפרסה שטוחה וגם אינה סדוקה; כיון שהיא שטוחה מאוד — מום, אף אם היא סדוקה.רב פפא: פרסה שטוחה מאוד מום, גם אם היא סדוקה
11. ברייתאשבר יד · דף מ״הגם לגבי הידיים הברייתא דורשת מ״שבר יד״: אין לי אלא שבר יד ממש.ברייתא: גם בידיים, שבר יד מרבה יותר משבר ממש
12. מנין לרבות אצבעותדף מ״המנין שנפסל גם מי שאצבעותיו מורכבות או קלוטות למעלה מן הפרק וחתכן? תלמוד לומר ״או שבר יד״.תשובה: או שבר יד מרבה אצבעות מורכבות או קלוטות שחתכן
13. והאמרת כשר!דף מ״המקשים: והרי במשנה אמרת שאם חתכן — כשר!קושיה: במשנה אמרת שאם חתכן כשר
14. אלא ולא חתכןדף מ״המתקנים את הנוסח: ״ולא חתכן״ — אם לא חתכן הוא פסול, ו״או שבר יד״ מרבה אותו. (רש״י: ״למעלה״ בברייתא הוא ״למטה״ במשנה.)תירוץ: מתקנים נוסח, אם לא חתכן פסול, ו או שבר יד מרבה
15. יתרתנספרת · דף מ״ההמשנה: אצבע יתרת שחתכה — אם יש בה עצם פסול. ר׳ יוחנן: והוא שנספרת על גבי היד, כלומר עומדת בשורה עם שאר האצבעות.ר׳ יוחנן: אצבע יתרת פוסלת רק כשנספרת בשורה עם שאר האצבעות

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא