בכורות מ״ג

משנה: מומי הכהן ויתרם על מומי הבהמה

1. משנהפותחת פרק ז. המומים שנמנו בפרק הקודם בבכור בהמה — ״בין קבועין בין עוברין״ — פוסלים גם כהן מלעבוד (רש״י: כל זמן שהם בו). ויש מומים נוספים הייחודיים לאדם: הכילון, הלפתן והמקבן (צורות ראש משונות), וכן מי ״שראשו שקוט״ ו״סקיפת״ — כולם יבוארו בגמרא.משנה: מומי הבהמה פוסלים כהן, ועוד מומי ראש הייחודיים לאדם
2. משנהבעלי חטרות (בליטה בגב) — ר׳ יהודה מכשיר וחכמים פוסלים; זו המחלוקת היחידה ברשימה, ושאר המומים מוסכמים (רש״י). הקרח פסול, והגדרתו: מי שאין לו שורת שיער המקיפה את ראשו מאוזן לאוזן. אם יש לו שורה כזו — כשר.משנה: בעלי חטרות במחלוקת; קרח בלי שורת שיער מאוזן לאוזן פסול

מומי אדם ומומי בהמה: גזירה שווה וכפל הפרשות

1. אמאי?המשנה קבעה שמומי בהמה פוסלים באדם. אבל ״והאיכא יבלת, דלא כתיב באורייתא באדם״ — יבלת נאמרה בתורה רק במומי הבהמה (ויקרא כב), ואין לה זכר במומי הכהן (ויקרא כא). מנין שהיא פוסלת כהן?קושיה: יבלת כתובה רק בבהמה, מנין שהיא פוסלת כהן?
2. ותוועוד, ״דק תבלול״ נזכרו רק במומי האדם (ויקרא כא), ובכל זאת שנינו בפרק הקודם שהם פוסלים גם בכור בהמה. רש״י: שאר מומי הבהמה נפסלים ממילא כ״מום רע״, אבל לדק ותבלול אין מקור בבהמה.קושיה: דק ותבלול כתובים רק באדם, ובכל זאת פוסלים בכור
3. גזירה שווההם ״מילף ילפי מהדדי״. הברייתא: המילה ״גרב״ מופיעה בשתי הפרשות, וכן ״ילפת״, וההשוואה ביניהן היא גזירה שווה שמעבירה מומים מצד לצד — יבלת אל האדם, ודק ותבלול אל הבהמה. תשובה אחת לשתי הקושיות.תירוץ: גזירה שווה גרב וילפת מעבירה מומים מצד לצד
4. תנאי: מופנהכדי שהגזירה שווה תעמוד, צריך שהמילים ״מפני״ — פנויות, כלומר אינן נחוצות לעניינן והן נכתבו רק לשם הלימוד. אם אינן מופנות אפשר לפרוך: אדם לא ילמד מבהמה, שהבהמה חמורה בכך שהיא עצמה קרבה על המזבח; ובהמה לא תלמד מאדם, שהאדם חמור בכך שנתרבה במצוות.תנאי: הגזירה שווה עומדת רק אם המילים מופנות, ואז אין פירכא
5. ראיה שהן מופנותההוכחה שהן מופנות: ״לכתוב רחמנא ילפת ולא בעי גרב״ — די היה לכתוב ילפת, ואת הגרב הייתי לומד בקל וחומר: ״ומה ילפת דלא מאיסא הוי מומא, גרב דמאיס לא כל שכן?״. אם בכל זאת נכתב ״גרב״ בשתי הפרשות, הוא מיותר לעניינו ונכתב ״לאפנויי״ — לשם הגזירה שווה, ולכן אי אפשר לפרוך אותה.ראיה: גרב היה נלמד בקל וחומר מילפת, ולכן נכתב לאפנויי
6. קושיהאם כל המומים נלמדים זה מזה, ״ולכתבינהו רחמנא כולהו בחד״: שתכתוב התורה את כל המומים בפרשה אחת, ורק גרב וילפת בשתיהן, ושאר המומים ילמדו מהם.קושיה: שתכתוב התורה את כל המומים בפרשה אחת ותלמד השאר
7. תירוץ אאילו נכתבו כולם באדם, הייתי אומר שמה שפוסל באדם פוסל בבהמה, אבל קלוט (פרסות עגולות) וחוטין (חניכיים פגומות), שאינם שייכים באדם, לא היו פוסלים גם בבהמה. לכן נכתבו בבהמה.תירוץ: מומים השייכים בבהמה בלבד לא היו נלמדים מהאדם
8. תירוץ באבל התירוץ מסביר רק את המומים הייחודיים: ״והנך דליתנהו באידך״ — את המומים השייכים רק בבהמה (קלוט, חוטין) תכתוב התורה בבהמה, ואת השייכים רק באדם (גבן, חרום) באדם; את המומים המשותפים תכתוב פעם אחת, וגרב וילפת בשתיהן — והמשותפים ילמדו מצד לצד בגזירה שווה. למה בכל זאת נכפלו המומים המשותפים?הרחבה: ייחודיים נכתבו במקומם, אבל למה נכפלו המשותפים?
9. קושיה על התירוציםאפשר היה לכתוב את המומים המשותפים פעם אחת, את אלה שייכים לבהמה בלבד בבהמה ואת אלה של האדם בלבד באדם, וגרב וילפת בשתיהן — ושאר המומים המשותפים ילמדו זה מזה. מה הצורך בכפילות?קושיה: את המשותפים אפשר היה לכתוב פעם אחת בלבד
10. כלל דבי ר׳ ישמעאלאלא כמו ש״תנא דבי רבי ישמעאל״: פרשה שנאמרה ונשנית — נשנית רק בשביל דבר שנתחדש בה. כאן החידוש: גבן וחרום באדם, קלוט וחוטין בבהמה — ולכן נכתבו שתי הפרשות במלואן.תירוץ: פרשה שנשנית נשנית בשביל חידוש, ולכן נכתבו במלואן

למה נכתב מום בשלושה מקומות

1. קושיית רבארבא שואל: מדוע כתבה התורה שמום פוסל בשלושה מקומות נפרדים — באדם (כהן), בקדשים ובבכור — ולא די בכתיבה אחת שממנה ילמדו האחרים?רבא שואל: למה נכתב מום בשלושה מקומות, באדם, בקדשים ובבכור?
2. צריכא: אדם ובכורהצורך בכל אחד: אילו נכתב רק ״מום באדם״, לא היו בכור וקדשים נלמדים ממנו, ״שכן נתרבה במצוות״ — לאדם חומרה של מצוות רבות. ואילו נכתב רק בבכור, אדם לא ילמד ממנו, כי ״הוא עצמו קרב״ על המזבח, ואילו הכהן רק מקריב.אדם ובכור צריכים, כי אין לומדים מזה לזה — מצוות או קרבן
3. קדשים ובכורוקדשים אינם נלמדים מבכור, כי קדושת הבכור באה מרחם — מעצם הלידה — בעוד שאר קדשים צריכים הקדשה, וקדושתם פחותה.קדשים לא נלמדים מבכור, כי קדושת הבכור מרחם וחמורה
4. שאר הצירופיםאדם לא ילמד מקדשים, כי הקדשים עצמם קרבים. ובכור לא ילמד מקדשים, כי קדושת הקדשים מרובה — סוגים רבים של קרבנות — ואילו הבכור אחד.אדם וגם בכור לא נלמדים מקדשים, שקדושתם מרובה והם עצמם קרבים
5. תיתי חדא מתרתי?אולי אחד מאחד אינו נלמד, אבל ״תיתי חדא מתרתי״ — מדוע לא יילמד דין אחד משני האחרים יחד?קושיה: אולי ילמד אחד משני האחרים יחד
6. בכור מאדם וקדשים״מהי תיתי?!״ — מאיזה צירוף תלמד? אילו לא נכתב בבכור, לא נלמד אותו מאדם וקדשים: ״מה להנך שכן קדושתן מרובה, ונוהגין בפשוטין״ — לאדם מצוות רבות ולקדשים סוגים רבים, והדין נוהג בהם בכל כהן ובכל בהמה ולא רק בבכור; בחומרות אלה אין הבכור שותף, ולכן אין ללמוד ממנו.תשובה: בכור לא נלמד מאדם וקדשים, שחומרותיהם אינן בו
7. קדשים מבכור ואדםאילו לא נכתב בקדשים, לא נלמד מבכור ואדם: קדושתם ״מאליהן״ — הכהן נולד כהן והבכור נולד בכור — בלי הקדשה.תשובה: קדשים לא נלמדים מבכור ואדם, שקדושתם מאליהן
8. אדם מבכור וקדשיםאילו לא נכתב באדם, לא נלמד מבכור וקדשים: ״שכן הן עצמן קריבין לגבי מזבח״ — הם עצמם קרבן, ואילו האדם אינו קרב אלא מקריב.תשובה: אדם לא נלמד מבכור וקדשים, שהם עצמם קריבין
9. צריכימסקנה: ״צריכי״ — כל השלושה נכתבו, כי אף אחד מהם אינו נלמד מהאחרים.מסקנה: צריכי, כי אף אחד מהשלושה אינו נלמד מהאחרים

״שוה בזרעו של אהרן״: שלושה סוגי פסול

1. מנא הני מילי?המשנה אמרה ״יתר עליהן באדם״ — מעבר למומי הבהמה, פוסלות בכהן גם צורות גוף משונות (כילון, לפתן ועוד), שאין בהן מום ממש. ״מנא הני מילי״ — מנין שהן פוסלות?שאלה: מנין שצורות ראש משונות פוסלות כהן בלי מום?
2. ר׳ יוחנןר׳ יוחנן דורש מ״כל איש אשר בו מום מזרע אהרן״: הכהן צריך להיות איש ״שוה בזרעו של אהרן״ — דומה לשאר הכהנים. מי שאינו כך נפסל גם בלי מום (רש״י).ר׳ יוחנן: כל איש אשר בו מום, צריך להיות שוה בזרע אהרן
3. מאי איכא בינייהו?מה ההבדל להלכה בין כהן שיש בו מום גמור לכהן שאינו שוה בזרעו של אהרן?שאלה: מה ההבדל בין מום גמור לאינו שוה בזרע אהרן?
4. אחולי עבודהמום מחלל את העבודה: ״מום בו ולא יחלל״ — העבודה שעבד נפסלת. מי שאינו שוה בזרעו אסור לו לעבוד, אך עבודתו אינה מתחללת.תשובה: במום עבודתו מתחללת, ובאינו שוה אסור לעבוד אך אינה מתחללת
5. מראית העיןומה ההבדל בין מי שאינו שוה בזרעו של אהרן לבין מי שנפסל משום מראית העין, כמו מי שנשרו ריסי עיניו?שאלה: ומה ההבדל בינו לבין פסול משום מראית העין?
6. איסור עשהיש ביניהם ״עשה״: מי שאינו שוה בזרעו ועבד עבר על מצוות עשה (רש״י: לאו הבא מכלל עשה הוא עשה). במראית העין אין איסור תורה, אלא חכמים אמרו שלא יעבוד.תשובה: באינו שוה עובר על עשה, ובמראית העין אין איסור תורה

ביאור צורות הראש במשנה

1. כילון״כילון״ — ראשו דומה לכיסוי של חבית: צר מלמעלה ורחב מלמטה (רש״י).כילון: ראשו צר מלמעלה ורחב מלמטה, כמכסה חבית
2. לפתן״לפתן״ — ״דדמי רישיה לגדגלידא דליפתא״: ראשו כראש הלפת, רחב ועגול ונעשה צר כלפי מטה. הברייתא מוסיפה ״וצוארו עומד באמצע ראשו״ — הראש בולט לאחור כמו לפנים (רש״י), ולא כאדם רגיל שצווארו בחלק האחורי של הראש.לפתן: ראשו כראש לפת, וצווארו עומד באמצע ראשו
3. מקבן״מקבן״ — ראשו דומה למקבת, כלי עגול וקצר (רש״י: קרדום שערפו עגול).מקבן: ראשו עגול וקצר כמקבת
4. שקוט וסקיפת״שראשו שקוט״ — ראשו משופע מלפניו; ״סקיפת״ — חסר מאחוריו, כאילו ניטלה ממנו חתיכה, וכך אומרים אנשים: ״שקיל פיסא״.שקוט משופע מלפניו, וסקיפת חסר מאחוריו
5. ברייתא: צווארהברייתא מוסיפה מומי צוואר: ״שקוט״ — ״דחביס מחבס״, צווארו קצר וראשו כאילו שקוע בין הכתפיים; ״שמוט״ — ״דאריך ושמיט״, צווארו ארוך ושמוט.ברייתא: מומי צוואר, שקוט צווארו קצר ושמוט צווארו ארוך

בעלי חטרות והקרח

1. חטרות: מקום המחלוקתבבליטה ״דאית ביה עצם״ הכול מסכימים שהיא פוסלת. המחלוקת רק כשאין בה עצם.בבליטה שיש בה עצם הכול מסכימים שפוסלת, והמחלוקת בלי עצם
2. טעמי המחלוקתחכמים: הרי הוא אינו שוה בזרעו של אהרן ולכן נפסל. ר׳ יהודה: זה ״קרקורא דבישרא״ — גוש בשר בלבד, ואינו מום.חכמים פוסלים כי אינו שוה בזרע; ר׳ יהודה: רק גוש בשר
3. רבא: קרחרבא, על רישת המשנה ״הקרח פסול״: ״לא שנו אלא שאין לו לאחריו ויש לו לפניו״ — הפסול רק כשהשורה חסרה מאחור. אם יש לו מאחור (ומלפנים) — כשר, ״וכל שכן שיש לו לאחריו ואין לו לפניו״: קרחת מלפנים עם שיער מאחור היא מראה מקובל ונאה יותר (רש״י: ״טפי הוי נוי״), ולכן כשר בקל וחומר.רבא: קרח פסול רק בלי שיער מאחור, ומלפנים בלבד כשר בקל וחומר
4. לישנא אחרינאיש ששונים את דברי רבא על סוף המשנה, ״ואם יש לו — כשר״: הכשרות רק כשיש לו מאחור ואין לו מלפנים. אם יש לו בשני הצדדים — פסול, וכל שכן אם יש רק מלפנים או שאין לו כלל.לשון אחרת: כשר רק כשיש שיער מאחור ואין לו מלפנים

הקרחנין, הננסין והזבלגנין: מה חידש ר׳ יוחנן

1. ר׳ יוחנןר׳ יוחנן: ״הקרחנין והננסין והזבלגנין״ (בעלי עיניים זולגות) פסולים, ״לפי שאינן שוה בזרעו של אהרן״.ר׳ יוחנן: קרחנין, ננסין וזבלגנין פסולים כי אינם שוה בזרע אהרן
2. מה חידש?קרחנין כבר שנינו במשנתנו, וננסין שנינו בהמשך (במשנה בדף מ״ה). מה בא ר׳ יוחנן להוסיף?שאלה: קרחנין וננסין כבר שנינו, מה חידש ר׳ יוחנן?
3. זבלגנין״זבלגנין איצטריך ליה לאשמועינן״ — הם אינם נזכרים במשנה כלל, ולכן לגביהם דבריו חידוש (רש״י: ״דלא תנן״).זבלגנין חידוש, כי אינם נזכרים במשנה
4. קרחנין וננסין — הצעהואת קרחנין וננסין הוצרך להשמיע, ״ומהו דתימא משום מראית העין״: אפשר היה לחשוב שהמשנה פוסלת אותם רק משום מראית העין, ואם עבדו לא עברו על עשה (רש״י). לכן הודיע ר׳ יוחנן שפסולם מן התורה, משום שאינם שווים בזרע אהרן. הצעה זו תידחה בהמשך.הצעה: גם קרחנין וננסין, שלא יחשבו שפסולם רק מראית העין
5. והאאבל בכל מקום שהפסול משום מראית העין התנא שונה זאת במפורש — כמו ״ושנשרו ריסי עיניו״. בקרח וננס לא כתב כך, ואם כן מדוע שנחשוב שהם מראית העין?קושיה: כשהפסול משום מראית העין התנא אומר זאת במפורש
6. מהו דתימאמיישבים: ״מהו דתימא: תני חדא, והוא הדין לכולהו״ — אפשר היה לחשוב שהתנא כתב ״מראית העין״ רק פעם אחת, אצל ריסי העיניים, והוא הדין לכל הרשימה מבעלי חטרות ואילך (רש״י); לכן הוצרך ר׳ יוחנן לומר שקרח וננס פסולים מן התורה.תירוץ: מראית העין נאמרה פעם אחת ונכללת בכל הרשימה
7. והא: חוזר ושונהאבל התנא ״קא הדר ותני״: בהמשך שונה שוב ״שניטלו שיניו״ כפסול משום מראית העין. אילו ריסי העיניים כללו את כל הרשימה לא היה צריך לחזור ולשנות, ומכאן שההו״א נדחית (רש״י).דחייה: התנא חוזר ושונה מראית העין בשניטלו שיניו
8. לאפוקיאלא ר׳ יוחנן בא ״לאפוקי״ מברייתא ששנתה: הקרחנין והננסין והזבלגנין כשרים, ורק משום מראית העין אמרו פסול. ר׳ יוחנן: הלכה כמשנתנו, שפסולם מן התורה.מסקנה: ר׳ יוחנן פוסק כמשנתנו, נגד ברייתא המכשירה אותם
9. מאן האי תנא?מי התנא של הברייתא שמכשירה אותם?שאלה: מי התנא שבברייתא מכשיר קרחנין וננסין?
10. ר׳ יהודה״רבי יהודה היא״: הוא דורש מ״וערכו בני אהרן ״הכהנים״ (ויקרא א, ח) ״לרבות הקרחנין״ — שהם כשרים לעבודה מן התורה (רש״י: הדרשה בתורת כהנים). ר׳ יוחנן פוסק כמשנתנו ולא כר׳ יהודה.ר׳ יהודה, שדורש הכהנים לרבות קרחנין; ר׳ יוחנן פוסק כמשנה

גבן: שלוש דעות ויישוב עם דברי רב

1. משנה: גבןמי שאין לו גבות עיניים כלל, או שיש לו גבה אחד (מחוברות), זהו ״גבן״ שבתורה.משנה: גבן הוא מי שאין לו גבות או שיש לו גבה אחת
2. ר׳ דוסאר׳ דוסא: הגבן הוא מי שגבותיו ארוכות ושוכבות על פניו (רש״י: שערות הגבות גדולות ומוטלות).ר׳ דוסא: גבן הוא מי שגבותיו ארוכות ושוכבות על פניו
3. ר׳ חנינא בן אנטיגנוסר׳ חנינא: גבן הוא מי שיש לו שני גבים ושתי שדראות.ר׳ חנינא: גבן הוא בעל שני גבים ושתי שדראות
4. משמע?״וגבן — דאין לו משמע״? המילה גבן מורה על מי שיש לו, לא על מי שאין לו גבות.קושיה: המילה גבן מורה על מי שיש לו, לא על מי שאין
5. ורמינהוועוד, מברייתא: ״גבן״ הוא מי שיש לו גבינים הרבה (רש״י: הגבות מצטרפות), ואת מי שאין לו או שיש לו אחד לומדים מ״או גבן״.קושיה מברייתא: גבן הוא בעל גבינים רבים, ומיעוט הגבות מאו גבן
6. רבארבא: ״זהו מדרש או גבן״ — המשנה לא אמרה שהמילה ״גבן״ משמעה מי שאין לו גבות; ״אין לו״ ו״גבין אחד״ נלמדים מריבוי ה״או״, ו״גבן״ עצמו הוא מי שיש לו גבינים הרבה, כברייתא. רש״י: ר׳ דוסא חולק ואינו דורש ״או״.רבא: אין לו וגבה אחד נלמדים מריבוי או, וגבן עצמו בעל גבינים
7. למימרא דחיי?על המשך המשנה (רש״י: דברי ר׳ חנינא בן אנטיגנוס) שואלים: ״למימרא דחיי?״ — אם בעל שני גבים ושתי שדראות פסול לעבודה, משמע שהוא חי ומתקיים. והרי אמר רב על המפלת בריה כזו: ״באשה — אינו וולד״ (אין אמו טמאה לידה), ובבהמה — אסור באכילה, כנבלה; כלומר בריה כזו אינה בת קיימא.קושיה: מי שיש לו שני גבים ושתי שדראות אינו בר קיימא
8. שימי את״כבר רמא ניהליה רב שימי בר חייא לרב״ (בנדה, רש״י), ורב ענה בתמיהה: ״שימי את!״ — חכם כמותך אינו יודע לתרץ? ״אלא בששדרתו עקומה״: ר׳ חנינא מדבר בשדרה עקומה שנראית כשתים, ודברי רב עוסקים בשתי שדראות ממש.תירוץ: ר׳ חנינא מדבר בשדרה עקומה שנראית כשתים

חרום ופסולי עיניים

1. משנה: חרוםחרום פסול — מי ש״הכוחל שתי עיניו כאחת״: אין לו חוטם בין עיניו, ולכן מעביר מכחול מעין לעין ברצף (רש״י).משנה: חרום הוא הכוחל שתי עיניו כאחת, כי אין לו חוטם
2. פסולי עינייםעוד פסולים: שתי עיניו למעלה או למטה, או אחת למעלה ואחת למטה, ומי שרואה את החדר ואת העלייה כאחת, סכי שמש (אינו יכול להסתכל כנגד החמה), וכן זגדן וצירן (יבוארו בגמרא).משנה: עוד פסולי עיניים, ונשרו ריסי עיניו פסול משום מראית העין
3. מראית העיןומי ש״נשרו ריסי עיניו״ פסול ״מפני מראית העין״ — מדרבנן ולא מן התורה. רש״י: ״מראית העין״ מוסב רק על נשרו ריסי עיניו, ולא על כל הרשימה שלפניו (וראו הדיון בסוגיית ר׳ יוחנן).מראית העין מדרבנן ומוסבת רק על נשרו ריסי עיניו
4. מנין?ברייתא: חרום הוא מי ש״חוטמו שקוע״. ומנין שגם חוטמו סולד (קצר), בולם (סתום) או נוטף (ארוך ותלוי) פסול?ברייתא: חרום חוטמו שקוע; מנין שמומי חוטם אחרים פוסלים?
5. תלמוד לומר״או חרום״ — ה״או״ בא לרבות מומי חוטם נוספים.תשובה: או חרום, ה או מרבה מומי חוטם נוספים
6. ר׳ יוסיר׳ יוסי מצמצם: אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת.ר׳ יוסי: אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת
7. הפלגתאמרו לו חכמים: ״הפלגת״ — הרחקת לכת (רש״י: יותר מדאי).חכמים לר׳ יוסי: הפלגת, הרחקת לכת יותר מדאי
8. סוף דברי חכמיםדף מ״דהמשך דבריהם: ״אף על פי שאינו כוחל שתי עיניו כאחת״ — גם חוטם ששקוע פחות מכך, כל ששורשו שקוע יותר מהרגיל, הוא חרום (רש״י). ר׳ יוסי מצמצם לכוחל שתי עיניו כאחת, כלשון המשנה.חכמים: גם חוטם שקוע פחות, ששורשו שקוע יותר מהרגיל, הוא חרום

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא