בכורות מ״ו

הפרת נדר על דעת רבים · קבלה מול נדר

1. רקעבדף הקודם: כהן שנשא אשה בעבירה מדירים אותו הנאה ממנה, ורק אחר כך הוא עובד במקדש. הגמרא שאלה למה לא חוששים שיתיר את נדרו, והתשובה ממשיכה כאן: מדירים אותו ״על דעת רבים״, כלומר הנדר מתקבל מתוך הסכמת הציבור ולא בקלות יתירו אותו.רקע: הכהן מודר על דעת הרבים, כדי שלא יתיר את נדרו
2. הלכהאמימר פוסק: גם לשיטת מי שאומר שנדר שהודר ברבים אפשר להתירו, נדר שהודר ״על דעת הרבים״ אין לו הפרה. כשהציבור נתן את דעתו על הנדר, אי אפשר לבטלו.אמימר: נדר על דעת הרבים אינו ניתר
3. הגבלהאבל זה נאמר רק כשמבקשים התרה ל״דבר הרשות״. אם ההתרה נחוצה ל״דבר מצוה״, יש הפרה אפילו לנדר שעל דעת הרבים.החריג: לצורך מצוה אפשר להתיר גם נדר על דעת הרבים
4. מעשההדוגמה: מלמד תינוקות שרב אחא הדיר אותו מן ההוראה כי פשע בתינוקות (רש״י: הכה אותם עד שמתו). ״רבינא החזירו״ לתפקידו, כי לא נמצא מי שמדייק כמוהו, והצורך במצוה התיר את הנדר.מעשה: רב אחא הדיר מלמד, רבינא החזירו כי אין כמוהו מדייק
5. מאי שנא?במשנה: כהן שנטמא למתים פסול לעבודה עד שיקבל על עצמו שלא יטמא עוד. הגמרא שואלת: ״מאי שנא הכא״ שדי בקבלה בלבד בלי נדר, ו״מאי שנא התם״, בנושא אשה בעבירה, שמדירים אותו?קושיה: בטומאה די בקבלה, ובנישואין למה צריך נדר?
6. יצרו תקפו״התם יצרו תקפו״: כלפי האשה יש יצר חזק, ולכן אין לסמוך על קבלה בלבד, ומדירים אותו בנדר שיחזיק אותו (רש״י: ״בקבלה״ פירושו בלי נדר, ובנשים בגלל היצר מדירים). בטומאה אין יצר כזה, ולכן הקבלה מספיקה.תשובה: יצרו תקף כלפי האשה, לכן נדר ולא קבלה בלבד
7. הדרןכאן מסתיים פרק ״מומין אלו״, והגמרא חותמת: ״הדרן עלך מומין אלו״, חוזרים אליך.סיום פרק מומין אלו

יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן

1. משנהפרק ח׳ פותח בארבע אפשרויות: יש ולד שהוא בכור לנחלה (נוטל פי שניים) ואינו בכור לכהן (אינו חייב פדיון); יש בכור לכהן ולא לנחלה; יש בכור לשניהם; ויש הגדול שבבנים שאינו בכור לשום דבר.המשנה: ארבע אפשרויות של בכור לנחלה ובכור לכהן
2. ר׳ מאיראיזהו בכור לנחלה ולא לכהן? ״הבא אחר נפלים״, אפילו שהנפל הוציא ראשו חי; או הבא אחר בן תשעה שראשו יצא מת; או אחר אשה שהפילה דמות בהמה, חיה או עוף (ר׳ מאיר). רש״י: הראשון אינו חשוב לנחלה כי אין לב האב דוה עליו, אבל לכהן הרחם כבר נפתח ולכן הבא אחריו אינו פטר רחם.ר׳ מאיר: אחר נפל או בן תשעה שראשו מת, בכור לנחלה בלבד
3. חכמיםחכמים: הראשון פוטר את הבא אחריו מפדיון רק אם יש בו ״מצורת אדם״; צורת בהמה חיה ועוף אינה פוטרת, והבא אחריה בכור גם לכהן (רש״י). לכן מונה המשנה מקרים שנחשבים ולד אדם אף שאינם נראים כך: ״סנדל״ (ולד שפניו נמעכו), ״שליא״ (אין שליא בלי ולד שנימוח בה), ״שפיר מרוקם״ (עובר שאיבריו כבר צורו) ו״היוצא מחותך״ (ולד שלם שיצא איברים איברים). הבא אחריהם בכור לנחלה, כי אין לב האב דוה עליהם, ואינו בכור לכהן, כי הרחם כבר נפתח בלידת אדם.חכמים: רק צורת אדם פוטרת; סנדל, שליא, שפיר ומחותך נחשבים אדם
4. גיורת ושפחהמי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה בעודה שפחה ונשתחררה, או בעודה נכרית ונתגיירה, ואחר שבאה לישראל ילדה: הוולד ״בכור לנחלה״, כי הוא ראשון לאביו, ואינו בכור לכהן כי אינו פטר רחם. רש״י: הנחלה תלויה באב והכהן בפטר רחם.לאב בלי בנים ואשה שילדה כבר: בכור לנחלה בלבד
5. ר׳ יוסי הגליליר׳ יוסי הגלילי חולק: הוולד בכור ״לנחלה ולכהן״, שנאמר ״פטר רחם בישראל״, כלומר רק רחם שנפתח בישראל נחשב. לידות שילדה בהיותה נכרית או שפחה אינן פוטרות.ר׳ יוסי הגלילי: בכור גם לכהן, כי הלידות הקודמות לא בישראל
6. בכור לכהןמי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה, וכן אשה שנתגיירה או נשתחררה כשהיא מעוברת: הוולד ״בכור לכהן״, כי הוא ראשון לאמו, ו״אינו בכור לנחלה״, כי כבר נולדו לאב בנים, או שהורתו שלא בקדושה (רש״י).לאב עם בנים ואשה שלא ילדה: בכור לכהן בלבד
7. ספקותספקות: ישראלית וכהנת, או ישראלית ולויה, או אשה שכבר ילדה, שילדו ונתערבו ואין ידוע איזה ולד של מי; וכן אשה שנישאה פחות משלושה חדשים אחרי בעלה, ואין ידוע אם הוולד בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון: הוא ״בכור לכהן״ אך ״אינו בכור לנחלה״, כי עליו להוכיח שהוא הבכור ואין בידו להוכיח.בספק: חייב בפדיון לכהן, אך אינו נוטל פי שניים

אין הראש פוטר בנפלים

1. שמואלשמואל אומר: ״אין הראש פוטר בנפלים״. נפל (עובר שאינו בר קיימא) שהוציא ראשו חי ואז החזירו, ויצא אחיו התאום: אחיו בכור לכהן, כי יציאת ראש הנפל אינה לידה (רש״י), וצריך שיצא ראשו ורובו.שמואל: ראש של נפל אינו נחשב לידה, והבא אחריו בכור לכהן
2. מאי טעמא?מה הטעם לדברי שמואל?שאלה: מה טעמו של שמואל?
3. רוח חיים באפיונאמר ״כל אשר נשמת רוח חיים באפיו״: רק היכן שיש רוח חיים באפיו, כלומר בר קיימא, נחשב ראשו ראש. הנפל אינו בר קיימא, ולכן אין ראשו נחשב.תשובה: רק ראש של בר קיימא נחשב ראש
4. קושיה ממשנההמשנה אומרת: הבא אחר נפלים ״שיצא ראשו חי״ הוא בכור לנחלה ולא לכהן. הרי המשנה שונה במפורש שראש הנפל פוטר את הבא אחריו, וזה סותר את שמואל.קושיה: המשנה אומרת שראש הנפל פוטר את הבא אחריו
5. ראשו = רובו״מאי ראשו? רובו״: המשנה מתכוונת לראשו ולרוב גופו, ולא לראש בלבד.תשובה: ראשו במשנה פירושו ראשו ורובו
6. וליתני רובואם כך, שתשנה המשנה במפורש ״רובו״!קושיה: אם הכוונה לרוב, למה לא נאמר רובו?
7. איידי דסיפא״בדין הוא דאיבעי ליה למיתני רובו״, אבל בסיפא רצתה המשנה שנדייק: דווקא בן תשעה ש״ראשו מת״ הבא אחריו בכור לנחלה, ״הא ראשו חי״ אינו אפילו בכור לנחלה, כי בבר קיימא יציאת הראש לבדה היא לידה. אילו נכתב בסיפא ״רובו מת״, היינו מדייקים רק שרובו חי הוא לידה. לכן נכתב ״ראשו״ בסיפא, אף שגם שם עיקר הדין ברובו, ו״תנא רישא נמי ראשו״ כדי להשוות את הלשון (רש״י).תשובה: בסיפא נאמר ראשו בכוונה, ולכן נשנה כך גם ברישא
8. ומאי קא משמע לן?ומה בא הסיפא ללמד? שכיון שבן תשעה הוציא ראשו, זו לידה? כבר שנינו בבהמה: ״הוציא ראשו, אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד״.קושיה: דין ראש כלידה כבר נשנה בעובר בהמה
9. וכי תימאאפשר לומר שהמשנה כאן באה ללמד באדם, ואדם אינו נלמד מבהמה: לבהמה ״אין פרוזדור״, פתח הרחם גלוי, ולכן הראש נחשב לידה; באשה הרחם מכוסה ולא בהכרח.הצעה: המשנה באה ללמד באדם, שאינו נלמד מבהמה
10. וצריכאזה המשך אותה הצעה: צריך את הדין בשני המקומות, כי גם ״בהמה מאדם לא ילפא״: באדם ״חשיב פרצוף פנים דידיה״, ולכן אצלו הראש לבדו יכול להיחשב לידה, ואין ללמוד מזה לבהמה. כך נראה שאין המשנה בבהמה מייתרת את דין הראש באדם.המשך ההצעה: גם בהמה מאדם לא נלמדת, שפני אדם חשובים
11. תיובתאאבל גם באדם כבר שנינו: ״יצא כדרכו, משיצא רוב ראשו״, ורוב ראשו הוא משתצא פדחתו. כלומר דין הראש באדם כבר נשנה, והתשובה אינה מועילה.קושיה: דין ראש באדם כבר שנוי במשנה אחרת
12. תיובתא דשמואלאם כן, הסיפא אינה צריכה לשנות ״ראשו״ בשביל בן תשעה, והמילה ״ראשו״ ברישא נאמרה כפשוטה, ולכן ראש הנפל פוטר. ״תיובתא דשמואל״: דברי שמואל נדחו.מסקנה: תיובתא, ראש הנפל פוטר ושמואל נדחה

פדחת: ״יכיר״ והכרת פנים

1. ריש לקישר׳ שמעון בן לקיש: ״פדחת פוטרת בכל מקום״, חוץ מן הנחלה. כלומר יציאת מצחו של ולד נחשבת לידה לענין פדיון ושאר דינים, אבל לענין נחלה אינה נחשבת: אם הראשון הוציא רק פדחתו והחזירה, ויצא אחיו, אחיו הוא הבכור לנחלה, אלא אם כן יצאו פניו של הראשון (רש״י).ריש לקיש: פדחת נחשבת לידה בכל מקום, חוץ מנחלה
2. מאי טעמא?מה טעם החריג של נחלה?שאלה: למה בנחלה אין די בפדחת?
3. יכירהתורה אמרה לענין נחלה יכיר: הבכור צריך להיות מוכר ומובחן, והיכר אין אלא בפרצוף הפנים ולא בפדחת לבדה (רש״י).תשובה: ״יכיר״ דורש פרצוף פנים, לא פדחת בלבד
4. ר׳ יוחנןר׳ יוחנן חולק: פדחת פוטרת ״אפילו לנחלה״, כי גם היא נחשבת היכר.ר׳ יוחנן: פדחת פוטרת גם לנחלה
5. בכל מקוםמה בא ריש לקיש להוסיף במילים ״בכל מקום״, מלבד פדיון הבן?שאלה: מה מוסיף ״בכל מקום״ מלבד פדיון?
6. גיורתלהביא את הברייתא: גיורת שיצאה פדחת ולדה בעודה נכרית, ואחר כך נתגיירה, ״אין נותנים לה ימי טומאה וטהרה״ ואינה מביאה קרבן לידה, כי כבר נחשב שילדה בגיותה.תשובה: גיורת שפדחת ולדה יצאה בגיותה אינה יולדת לענין טומאה וקרבן
7. מיתיביעל ר׳ יוחנן מקשים מברייתא: יכיר זו הכרת פנים, והיא פרצוף פנים ״עם החוטם״. הרי פדחת לבדה אינה מספיקה.קושיה על ר׳ יוחנן: הכרת פנים כוללת חוטם
8. עד החוטםמגיהים ושונים ״עד החוטם״ במקום ״עם החוטם״: ההיכר הנדרש הוא בחלק העליון של הפנים, עד החוטם ולא עד בכלל. אם כן אין צורך שיצא כל הפרצוף, והחלק העליון, שבו הפדחת, יכול להיחשב היכר, כדעת ר׳ יוחנן.תשובה: גורסים ״עד החוטם״, והחוטם עצמו אינו נדרש
9. תא שמעעוד ראיה: ״אין מעידים״ על מות אדם, כדי להתיר את אשתו להינשא, אלא על פרצוף פנים עם החוטם.ראיה: עדות על מת דורשת פרצוף פנים עם חוטם
10. שוב עד החוטםגם כאן מגיהים ״עד החוטם״: העדים צריכים להכיר את הפנים עד החוטם, ואין הברייתא דורשת את החוטם עצמו, ולכן אין ממנה קושיה על ר׳ יוחנן.תשובה: גם כאן גורסים עד החוטם
11. תא שמעראיה נוספת: ״פדחת בלא פרצוף פנים, או פרצוף פנים בלא פדחת״ אין מעידים, עד ששניהם יהיו עם החוטם. הרי צריך את כל הפנים ולא פדחת בלבד.ראיה: אין מעידים על מת בלי פדחת ופרצוף פנים עם חוטם
12. מקור לחוטםאביי, ויש אומרים רב כהנא, מביא מקור: ״הכרת פניהם ענתה בם״. הכרת פנים אינה בלי חוטם, ולכן העדות דורשת את כולו.תמיכה: הפסוק ״הכרת פניהם ענתה בם״ מלמד שצריך חוטם
13. שאני עדות אשה״שאני עדות אשה״: בהתרת אשת איש החמירו חכמים, מפני החשש לממזרות והתרה לכל העולם, ולכן דורשים בירור מעולה. בדיני בכור די בהכרה כל שהיא.תשובה: עדות אשה חמורה, ובבכור די בפדחת
14. ומי אחמירו?האם באמת החמירו בעדות אשה? שנינו שהוחזקו להשיא ״מפי עד מפי עד, מפי אשה, מפי עבד, מפי שפחה״. הרי הקילו.קושיה: במשנה הקילו בעדות אשה, ולא החמירו
15. בסופה ובתחילתהכשהקילו חכמים, זה בסופה של העדות, בקבלת הידיעה שהאיש מת. אבל בתחילתה, בהכרת פני המת, לא הקילו, ושם דורשים פרצוף פנים עם חוטם.תשובה: הקלה בסוף העדות, ובתחילתה בהכרת המת החמירו
16. ואיבעית אימא״ואיבעית אימא״: הגמרא פותחת בדרך אחרת ליישב את ר׳ יוחנן מול הברייתא על עדות להתיר אשה, במקום ״שאני עדות אשה״. התשובה עצמה נמצאת בתחילת דף מ״ז.איבעית אימא: תירוץ אחר לר׳ יוחנן, ממשיך בדף מ״ז
17. יכיר לחודדף מ״ז״יכיר לחוד, והכרת פנים לחוד״: בבכור לנחלה כתוב רק ״יכיר״, בלי ״פנים״, ולכן גם הפדחת היא היכר (רש״י). הדרישה לפרצוף פנים עם החוטם נאמרה בעדות על מת, שבה נאמר ״הכרת פניהם״, ואינה נוגעת ל״יכיר״ של בכור.תשובה: ״יכיר״ בבכור אינו הכרת פנים של עדות

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא