בכורות ל״ט

בדיקה משולשת ושאלת פנחס: למפרע או מכאן ולהבא

1. רקעמדף ל״חבמשנה בדף הקודם נמנו מומים שצריך לבדוק אם הם קבועים לפני שמתירים לשחוט עליהם את הבכור. בחורוור הקבוע אמר ר׳ חנניא בן אנטיגנוס שבודקים אותו שלוש פעמים בתוך שמונים יום, ובמים (עין מנטפת, רש״י) בודקים בהאכלת לח ויבש במשך שלושה חדשים.רקע: מומים קבועים נבדקים בשמונים יום או שלשה חדשים
2. רב נחמן בר יצחקמשולשיםרב נחמן בר יצחק מוסיף: ״ובלבד שיהו משולשים״ — שלוש הבדיקות צריכות לחלק את שמונים הימים לשלושה פרקים שווים בערך. רש״י: מי שראה את המום היום בודק אחרי עשרים ושישה ימים וחצי, שוב אחרי עשרים ושישה וחצי, ושוב אחרי עשרים ושבעה — יחד שמונים. במרווחים כאלה מום עובר היה נעלם, ולכן אם המום נראה בכל הבדיקות, הוא קבוע.רב נחמן בר יצחק: הבדיקות צריכות להיות משולשות בפרקי זמן שווים
3. שאלת פנחספנחס, אחי מר שמואל, שואל את שמואל: בהמה שאכלה כסדר הבדיקה ולא התרפאה הרי היא בעלת מום קבוע. האם ״למפרע הוי מומא״ — מהיום שהמום הופיע — או רק מכאן ולהבא, מסיום הבדיקה?פנחס שואל את שמואל: האם המום קבוע למפרע או מכאן ולהבא
4. מאי נפקא מינה?הגמרא שואלת: מה ההבדל המעשי בין שתי האפשרויות?קושיה: מה ההבדל המעשי בין שני הצדדים
5. מעילה בפדיוןההבדל הוא ״למימעל בפדיונו״. רש״י: מדובר בקדשים אחרים שעיניהם מנטפות (בבכור אין פדיון), שפדו אותם מיד, ובתוך שלושת חדשי הבדיקה נהנו מדמי הפדיון. אם המום נחשב למפרע — הפדיון חל, הדמים נעשו הקדש וההנאה מהם היא מעילה.הבדל: אם למפרע, הנאה מדמי הפדיון היא מעילה
6. הצד השניואם המום חל רק מכאן ולהבא — אין מעילה: בשעת הפדיון הבהמה היתה עדיין תמימה, ותמימה אין פודים מיד ההקדש, ולכן הדמים נשארו חולין.אם מכאן ולהבא, הבהמה היתה תמימה והדמים חולין
7. פסחים בזזו בזשמואל אינו משיב אלא קורא על אחיו את הפסוק ״פסחים בזזו בז״ (ישעיהו לג, כג): חגרים אינם בוזזים ביזה, וכך גם אתה, שאינך מחודד, שואל שאלה שאין לי עליה תשובה (רש״י). השאלה נשארת בלי הכרעה.שמואל לא משיב ודורש עליו פסחים בזזו בז

ניקוב החוטם ופגם בשפה

1. משנהבכור שחוטמו ניקב, נפגם או נסדק, או ששפמו (שפתו, לפי רש״י) ניקבה, נפגמה או נסדקה — הרי זה מום, ושוחטים עליו מחוץ למקדש.משנה: נקב, פגימה או סדק בחוטם או בשפה הם מום
2. ברייתאנקב בחוטםהברייתא מבחינה בין שני מקומות. אם שני הנחיריים ניקבו זה לתוך זה ״מבחוץ״ — הנקב בדפנות החיצוניות והוא נראה — זה מום. ״מבפנים״ — במחיצה החולקת את החוטם — אינו מום, כי זה מקום סתר (רש״י).ברייתא: נקב בחוטם מבחוץ מום, מבפנים במקום סתר אינו מום
3. רב פפאברא דשיפתיהבשפה שניקבה, נפגמה או נסדקה, רב פפא מגדיר: הכוונה ל״תורא ברא דשיפתיה״ — השורה החיצונה של השפה, חודה הבולט ולא רחבה (רש״י).רב פפא: שפה היא חודה החיצון של השפה

החניכיים והתיומת

1. משנהחניכיים חיצוניים שנפגמו או נגממו (נחתכו), וכן פנימיים שנעקרו — מום. ר׳ חנניא בן אנטיגנוס אומר: אין בודקים ״מן התיומת ולפנים״, ואף לא את התיומת עצמה. התיומת היא מקום השיניים הכפולות בחלק האחורי של הלסת, והוא מום שבסתר.משנה: חניכיים חיצוניים שנפגמו מום, פנימיים רק אם נעקרו
2. ברייתאמהי תיומתהברייתא מבארת שמן התיומת ולפנים, והתיומת עצמה, דינם ״כלפנים״ — מום שבסתר שאין שוחטים עליו. ר׳ יהושע בן קפוצאי: אין שוחטים אלא על החיצוניים בלבד. ר׳ חנניא בן אנטיגנוס: אין משגיחים על התיומת כל עיקר.ברייתא: מן התיומת ולפנים הוא מום שבסתר
3. מאי קאמר?קושיה ראשונה: הברייתא שואלת ״איזהו תיומת״ ועונה ״מן התיומת ולפנים״ — תשובה מעגלית (רש״י). מה היא באמת אומרת?קושיה: איזהו תיומת, והתשובה מעגלית
4. ותוהיינו תנא קמאקושיה שנייה: ״ר׳ יהושע בן קפוצאי היינו תנא קמא״ — גם לתנא קמא הפנימיים הם מום שבסתר שאין שוחטים עליו. במה חולק ר׳ יהושע?קושיה: ר׳ יהושע בן קפוצאי כתנא קמא, במה חולק
5. חסורי מיחסראהברייתא חסרה, והנוסח הנכון: איזהו החניכיים ה״פנימית״? מן התיומת ולפנים, ותיומת עצמה כלפנים. ובמה הדברים אמורים שאין שוחטים? כשנפגמו או נגממו; ״אבל נעקרו — שוחטין״. כך נענית הקושיה הראשונה.תירוץ: הברייתא חסרה, בנעקרו שוחטין
6. ר׳ יהושע חולקעתה מתברר שתנא קמא מתיר לשחוט על פנימי שנעקר, ור׳ יהושע חולק: ״מישחט עלייהו לא שחטינן״, אבל ״אפסולי מיפסל״ — הבכור נפסל מן המזבח (רש״י: ימתין עד שיפול בו מום אחר וישחטוהו).ר׳ יהושע חולק: על נעקרו אין שוחטין אבל נפסל מהקרבה
7. ר׳ חנניא בן אנטיגנוסר׳ חנניא בן אנטיגנוס מקל מכולם: אין משגיחים על התיומת כל עיקר, ״ואפילו איפסולי לא איפסיל״ — אפילו לא נפסל להקרבה.ר׳ חנניא בן אנטיגנוס: התיומת אפילו לא פוסלת מהקרבה

בעיית רב אחדבוי: מחוסר אבר מבפנים

1. בעיית רב אחדבוירב אחדבוי בר אמי שואל: האם ״יש מחוסר אבר מבפנים״ — בהמה שחסר לה איבר פנימי, האם היא בעלת מום, או שאין חסרון כזה?רב אחדבוי שואל: האם חסרון איבר פנימי הוא מום
2. למאי?הגמרא שואלת: לאיזה ענין נשאלה השאלה?שאלה: לאיזה ענין נשאלה
3. אי לבכור?הקושיה מתפרטת: אם השאלה לשחיטת בכור — הרי כתוב ״פסח או עור״, ומשמע מומים גלויים בלבד (רש״י). חסרון פנימי ודאי אינו מתיר לשחוט, ומה יש לשאול?קושיה: לשחיטת בכור, מומים גלויים בלבד
4. אי לקדשים?ואם לפדיון שאר קדשים — כתוב ״עורת או שבור״, וגם אלה מומים נראים. גם כאן ברור שחסרון פנימי אינו מתיר לפדות, ולכן נראה שאין מקום לשאלה.קושיה: לפדיון קדשים, גם שם מומים נראים
5. הצמצום: לאיפסוליהתשובה: ״לאישחוטי ולאיפרוקי לא איבעיא לן״ — נכון, חסרון פנימי אינו מתיר שחיטת בכור ואינו מתיר פדיון קדשים. השאלה היא רק ״לאיפסולי״: האם בהמה כזו פסולה להקרבה על המזבח, ושם הפסוקים מושכים לשני צדדים.תשובה: השאלה רק לפסול מהקרבה על המזבח
6. צד א: חסרון פוסלמצד אחד: ״תמים יהיה לרצון״ (ויקרא כב, כא). התורה דורשת תמים (״לרצון״ — למזבח, רש״י), ומי שחסר אינו תמים, גם אם החסרון בפנים.צד א: תמים יהיה לרצון, וחסר אינו תמים
7. צד ב: או דלמאאו שמא ״תמים יהיה לרצון״ נלמד מהמשך הפסוק ״כל מום לא יהיה בו״, שהכתוב מפרט אחריו מומים גלויים: ומה מום הוא מבחוץ, אף חסרון נחשב רק מבחוץ.צד ב: תמים נלמד מכל מום, ולכן רק מומים גלויים

בעל כליה אחת: תא שמע

1. תא שמעברייתא א׳ראיה לבעיה: ברייתא דורשת את הכתוב ״ואת שתי הכליות״ (ויקרא ג, ד) — ולא בעל כליה אחת, ולא בעל שלוש כליות.ראיה: ברייתא דורשת שתי כליות, לא בעל כליה אחת
2. ברייתא ב׳ חולקתאבל ברייתא אחרת דורשת ״יסירנה״ (בלשון יחיד) ״לרבות בעל כוליא אחת״ — שמקריבים אותו. שתי הברייתות סותרות.ברייתא חולקת: יסירנה מרבה בעל כליה אחת
3. הו״א: לימא בהא קמיפלגיההו״א: ״דכולי עלמא אין בריה באחת״ — אין בהמה נולדת בכליה אחת, ובעל כליה אחת בהכרח נחסר לו. לפי זה נחלקו האם ״חסרון מבפנים שמיה חסרון״: הברייתא הפוסלת סבורה שכן, והמכשירה סבורה שלא — והבעיה של רב אחדבוי תלויה במחלוקת תנאים.הו״א: נחלקו אם חסרון מבפנים הוא חסרון
4. רב חייא בר יוסףרב חייא בר יוסף דוחה: אין מחלוקת. לדעת הכל יש בריה בכליה אחת, וחסרון פנימי חסרון, ו״לא קשיא״: הברייתא הפוסלת מדברת כשנבראה בשתים וחסרה אחת, והמכשירה כשנבראה באחת מעיקרא.רב חייא בר יוסף: אין מחלוקת, נחסרה או נבראה באחת
5. והא דומיא דשלשקושיה: הברייתא הפוסלת שונה בעל כליה אחת יחד עם בעל שלוש כליות — ״דומיא דשלש קתני״. בעל שלוש כליות ודאי נולד כך, שהרי בהמה אינה מגדלת איברים חדשים, ולכן גם בעל כליה אחת נולד כך מעיקרא.קושיה: הברייתא שנתה כליה אחת כמו שלש, כולן מעיקרא
6. אלאיש בריה מעיקראהגמרא מתקנת: לדעת הכל חסרון פנימי חסרון, והמחלוקת היא ״ביש בריה מעיקרא״ — האם קיימת בהמה שנבראת בכליה אחת. המכשיר סבור שיש ולכן נולדה כך, והפוסל סבור שאין ולכן ודאי נחסרה.תירוץ: נחלקו אם יש בריה בכליה אחת מעיקרא
7. רבי יוחנןרבי יוחנן מציע הסבר אחר: לדעת הכל ״אין בריה באחת״ וחסרון פנימי חסרון, וההבדל בין הברייתות הוא בזמן. הפוסלת — כשחסרה כליה לפני שחיטה, והמכשירה — כשחסרה לאחר שחיטה.רבי יוחנן: הפוסלת לפני שחיטה, והמכשירה לאחריה
8. מי שרי?הגמרא שואלת: ״לאחר שחיטה קודם קבלה מי שרי?״ — האם מותר להקריב קרבן שנחסר אחרי השחיטה וקודם קבלת דמו בכלי?קושיה: האם מותר להקריב אם נחסר אחרי שחיטה לפני קבלה
9. ראיה: רבי זירא אמר רבואכן אמר רבי זירא בשם רב: הצורם (פוגם) את אזן הפר אחרי השחיטה ואחר כך קיבל דמו — פסול, שנאמר ״ולקח מדם הפר״ — ״הפר שהיה כבר״, כלומר כפי שהיה בחייו, שלם בשעת הקבלה (רש״י: בכהן משיח).רבי זירא בשם רב: פגם אחרי שחיטה לפני קבלה פוסל
10. תיקון: עד קבלהלכן מתקנים את דברי רבי יוחנן: הברייתא הפוסלת מדברת על חסרון ״קודם קבלה״ — גם אחרי שחיטה — והמכשירה על חסרון ״לאחר קבלה״.תיקון: הפוסלת קודם קבלה, והמכשירה לאחר קבלה
11. ולאחר קבלה קודם זריקה?אבל אולי גם חסרון אחרי הקבלה פוסל: ״ולאחר קבלה קודם זריקה מי שרי?״ והרי נאמר בקרבן הפסח ״שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם״, ללמד שיהיה תמים ובן שנה בשעת שחיטה.קושיה: אולי גם חסרון אחרי קבלה פוסל, כמו בפסח
12. המשך הברייתא: יהיההברייתא מרחיבה: ומנין שגם בקבלה, בהולכה ובהזיה? ״יהיה״ — שיהיו ״כל הויותיו״ (כל מה שנעשה בו) כשהוא תם ובן שנה. כלומר, השלמות נדרשת עד זריקת הדם.ברייתא: יהיה מרבה קבלה הולכה והזאה לשלמות
13. תרגמה אבן שנההגמרא דוחה: ״תרגמה אבן שנה״ — הדרשה נאמרה רק לענין שיהיה בן שנה בכל השלבים, ולא לענין שיהיה תם (רש״י: תם נדרש רק בשחיטה ובקבלה).דחייה: הדרשה רק לענין בן שנה, לא לענין תם
14. שמע מינהכזיתוכך מסתבר, שהרי ר׳ יהושע אומר שבכל הזבחים שנשתייר מהם ״כזית בשר או כזית חלב״ — זורק את הדם. ״שמע מינה״ שגם חסרון גדול אחרי קבלת הדם אינו פוסל (רש״י: ואם לא נשתייר דבר, לא זורק).הוכחה: ר׳ יהושע זורק דם אם נשתייר כזית
15. ומי איכא מידישאלה על ״בן שנה״: ״ומי איכא מידי״ שבשעת שחיטה הוא בן שנה ובשעת קבלה והולכה כבר בן שתי שנים, עד שהוצרכנו ללמוד מפסוק שהוא פסול?קושיה: איך יתכן שנעשה בן שתי שנים בין שחיטה לקבלה
16. רבאשעות פוסלותרבא: ״שעות פוסלות בקדשים״ — כבש בן שנה ושעה אחת כבר פסול לקרבן הפסח, ולכן שנתו יכולה לעבור בין השחיטה לקבלה (רש״י: טלה שנולד בי״ד בניסן בשעה שמינית — ישחט לפני שעה תשיעית). בזה מסתיימת הצדדית והגמרא חוזרת לעיקר הדיון בחסרון פנימי.רבא: שעות פוסלות בקדשים, וחוזרים לדיון בחסרון פנימי

מעוך וכתות ונתוק וכרות: האם תנאי הם?

1. לימא כתנאיההצעה: האם בעיית רב אחדבוי היא מחלוקת תנאים (רש״י)? נאמר ״ומעוך וכתות ונתוק וכרות״ (ויקרא כב, כד), ולפי ר׳ יהודה ״כולן בביצים״. לפי רש״י: כתות — נכתתו באבנים עד שנימוחו; נתוק — נתקו ביד והן עדיין תלויות בכיס; כרות — נחתכו בסכין והן עדיין תלויות בכיס.הצעה: בעיית רב אחדבוי היא מחלוקת תנאים בביצים
2. תמיהה: ולא בגיד?תמיהה: ״בביצים ולא בגיד״? הרי פגם בגיד בולט יותר (רש״י: בתמיה).תמיהה: ר׳ יהודה מונה ביצים ולא גיד
3. תיקון: אף בביציםמתקנים: ״אף בביצים״ — ר׳ יהודה מוסיף את הביצים ואינו מוציא את הגיד.תיקון: ר׳ יהודה מוסיף ביצים ואינו מוציא גיד
4. ר׳ אליעזר בן יעקבר׳ אליעזר בן יעקב: כולן בגיד, ולא בביצים.ר׳ אליעזר בן יעקב: כולן בגיד ולא בביצים
5. ר׳ יוסיר׳ יוסי מחלק: מעוך וכתות — אף בביצים. נתוק וכרות — בגיד כן, בביצים לא.ר׳ יוסי: מעוך וכתות גם בביצים, נתוק וכרות לא
6. מאי לאו בהא קמיפלגיההצעה: ״מאי לאו בהא קמיפלגי״ — ר׳ יהודה סבור ש״חסרון מבפנים שמיה חסרון״ ולכן הביצים הפגומות פוסלות גם כשלא ניכר, ור׳ אליעזר בן יעקב סבור שלא.הצעה: נחלקו אם חסרון מבפנים הוא חסרון
7. ותסברא? ר׳ יוסידחייה: ״ותסברא?״ מה סובר ר׳ יוסי? אם חסרון פנימי חסרון — גם נתוק וכרות יפסלו בביצים. ואם לא — גם מעוך וכתות לא יפסלו. חילוקו אינו מתיישב עם אף צד.דחייה: חילוקו של ר׳ יוסי אינו מתיישב עם אף צד
8. אלאמומים שבגלוי · ר׳ יהודההמסקנה: לדעת הכל חסרון פנימי חסרון (רש״י), והמחלוקת היא ״במומים שבגלוי״ — מה נראה כמום. ר׳ יהודה: מעוך וכתות מום, כי הביצים מתכווצות; נתוק וכרות מום, כי הן תלויות.מסקנה: לכולם חסרון פנימי חסרון, נחלקו במומים שבגלוי
9. ר׳ אליעזר בן יעקבר׳ אליעזר בן יעקב: לא זה ולא זה מום, כי גם בלי מעיכה או חיתוך פעמים שהביצים ״מיכווצן״ ופעמים ״תליין״.ר׳ אליעזר בן יעקב: ביצים פעמים מכווצות ופעמים תלויות
10. ר׳ יוסיר׳ יוסי: מעוך וכתות מום — ״דהא ליתנהו״, הביצים נמחצו לגמרי וכאילו אינן, וזה חסרון (רש״י). נתוק וכרות אינו מום — ״דהא איתנהו״, הן עדיין קיימות בכיס. כך חילוקו מתיישב: הוא סובר כמו כולם שחסרון פנימי הוא חסרון, ולכן מעוך פוסל; ובנתוק אין חסרון וגם אין מום נראה.ר׳ יוסי: מעוך מום כי אינן, נתוק אינו כי קיימות

הזובן והזנב: נפגם ולא ניטל

1. משנהמומים נוספים בבכור: נפגם הזובן (נרתיק שהכיס חבוי בו, רש״י); העריה של נקבה בשאר קדשים (בבכור אין נקבה); פגם בזנב ״מן העצם״ אבל לא ״מן הפרק״, כי פגם שבין החוליות מחלים (רש״י); או שקצה הזנב נקלף מעור ובשר והעצם נשארה מגולה; או שיש בשר מחוליה לחוליה מלא אצבע.משנה: מומי זובן וזנב, פגם מן העצם ובשר מלא אצבע
2. ר׳ אלעזרנפגם ולא ניטלר׳ אלעזר מדייק: ״נפגם ולא ניטל, כיס ולא זכרות״. פגם בזובן הוא מום, אבל אם נטל כולו אינו מום כי חוזר לאיתנו; ופגם בכיס הוא מום, אך בגיד עצמו לא, כי מחלים (רש״י).ר׳ אלעזר: נפגם מום ולא ניטל, כיס ולא זכרות
3. תניא נמי הכיברייתא מקבילה שונה בלשון זהה: ״נפגם ולא ניטל, כיס ולא זכרות״.ברייתא מקבילה: נפגם ולא ניטל, כיס ולא זכרות
4. מעשה בעינבלר׳ יוסי בן המשולם מביא ראיה: ״מעשה בעינבל אחד שנטלו זאב״ — זאב נטל את הזובן והוא חזר לאיתנו, ולכן ניטל אינו מום.ראיה: זאב נטל הזובן וחזר לאיתנו, ולכן ניטל אינו מום

שיעור אצבע: ציצית, אמות ושושן הבירה

1. ברייתאשיעור אצבעעל ״מלא אצבע״ שבמשנה אומרת ברייתא: ״אצבע שאמרו״ היא אחת מארבע בטפח של כל אדם. רש״י: האצבעות אינן שוות, ולכן השיעור הוא רבע טפח, כרוחב גודל.ברייתא: אצבע היא אחת מארבע בטפח
2. למאי הלכתא?הגמרא שואלת: השיעור נאמר לאיזו הלכה? (רש״י: הברייתא נשנית בלי מקומה, ולכן שואלים.)שאלה: השיעור נאמר לאיזו הלכה
3. רבהתכלתרבה: ״לענין תכלת״. ברייתא: כמה חוטין נותן? בית שמאי אומרים ארבעה, ובית הלל שלשה.רבה: לענין תכלת, ארבעה חוטין לשמאי ושלשה להלל
4. וכמה תהא משולשת?המשך הברייתא: כמה תהא ״משולשת״? לפי רש״י הציצית אינה נקשרת בשפת הבגד ממש, והשאלה היא כמה גבוה מן השפה יהיה מקום תלייתה; ובלשון אחר ברש״י — כמה מן הציצית יהיה גדיל (קלוע) מלבד הענף. בית שמאי אומרים ארבע אצבעות, ובית הלל שלוש.ברייתא: משולשת ארבע אצבעות לשמאי ושלש להלל
5. אחד מארבע בטפחהאצבע של בית הלל היא ״אחד מארבע בטפח של כל אדם״. כך נמצא מקום להלכה שבברייתא: אצבע הציצית.אצבע של בית הלל היא רבע טפח, וזו הלכת הברייתא
6. רב הונא בריה דרב יהושעאמותרב הונא בריה דרב יהושע עונה אחרת: השיעור נאמר ״לשתי אמות״ שבמקדש, כפי ששנינו ״שתי אמות היו״. במשנה ההיא נאמר שאמה אחת יתירה על אמת משה ״אצבע״, ועל אותה אצבע מלמדת הברייתא שהיא רבע טפח. המשנה מתחילה כאן ונמשכת בדף הבא.רב הונא בריה דרב יהושע: האצבע היא של אמות המקדש
7. משנהשושן הבירה · דף מ׳שתי האמות היו בשושן הבירה (יציע על שער מזרח, רש״י), אחת בקרן מזרחית צפונית ואחת בקרן מזרחית דרומית. הצפונית יתירה על אמת משה חצי אצבע, והדרומית יתירה עליה עוד חצי אצבע, ונמצאת הגדולה יתירה על אמת משה אצבע.משנה: שתי אמות בשושן הבירה, יתירות על אמת משה
8. ולמה אחת גדולה ואחת קטנה?דף מ׳המשנה עצמה שואלת: ״ולמה היו אחת גדולה ואחת קטנה״ — מדוע החזיקו במקדש אמה גדולה (של שושן הבירה) לצד האמה הקטנה של משה, ולא הסתפקו במידה אחת?שאלה: למה אחת גדולה ואחת קטנה
9. נוטלין בקטנהדף מ׳״אומנין נוטלין בקטנה ומחזירין בגדולה״: השכר נקבע לפי האמה של משה והמלאכה נעשית לפי הגדולה, ״שלא יבואו לידי מעילה״. אי אפשר לצמצם, ומי שיעשה במדה שנקבעה עלול לעשות פחות ממה שנשכר ולהנות מההקדש (רש״י).תשובה: נוטלים בקטנה ומחזירים בגדולה, שלא יבואו למעילה
10. תרתי למה לי?דף מ׳מדוע צריך שתי אמות יתירות על אמת משה? ״תרתי למה לי״ — אמה גדולה אחת היתה מספיקה (רש״י).קושיה: למה צריך שתי אמות יתירות
11. כספא וזהבא ובניינאדף מ׳״חדא דכספא וזהבא וחדא דבניינא״. בעבודת זהב וכסף, שהיא מלאכה מטרחת, נוטלים באמת משה ומחזירים באמה שיתרה חצי אצבע; בבנין החומה נוטלים באמת משה ומחזירים באמה שיתרה אצבע (רש״י).תשובה: אחת לכסף וזהב ואחת לבניין
12. רב נחמן בר יצחקמשנתנו · דף מ׳תשובה שלישית, של רב נחמן בר יצחק (ואי תימא רב הונא בר נתן): השיעור נאמר ״לאותה ששנינו״ — בשר בין חוליה לחוליה מלא אצבע, מום בזנב הבכור במשנתנו. בכך חוזרים למשנה.רב נחמן בר יצחק: האצבע נאמרה לבשר מלא אצבע במשנתנו

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא