בכורות ל״ז

אין הלכה כרבי יוסי

1. רקעבדף הקודם נקבע ששלשה הדיוטות מתירים בכור בעל מום במקום שאין מומחה, ונבררו כשרות השניים הנוספים. כעת חוזרים לדעת החולק שבמשנה: רבי יוסי אומר שאפילו יש שם עשרים ושלשה, הבכור אינו נשחט אלא על פי מומחה.רקע: רבי יוסי טוען שבכור נשחט רק על פי מומחה
2. פסק רבאמר רב חננאל בשם רב: ״אין הלכה כרבי יוסי״, כלומר במקום שאין מומחה שלשה מתירים.רב: אין הלכה כרבי יוסי, שלשה מתירים
3. פשיטא!מה חידש רב? הרי רבי יוסי יחיד מול דעת החכמים, ו״יחיד ורבים הלכה כרבים״ — הדבר פשוט מאליו.קושיה: פשיטא, יחיד מול רבים הלכה כרבים
4. מהו דתימאהייתה טעות אפשרית: רבי יוסי ״נמוקו עמו״ — תמיד הביא טעם לדבריו, ובמסכת גיטין נפסק שההלכה כמותו מחמת כך (רש״י). אולי כך גם כאן, אפילו נגד הרבים. לכן ״קא משמע לן״ שלא.תשובה: חשבנו שהלכה כרבי יוסי כי נימוקו עמו
5. תפשוט מהאמכאן מנסים ללמוד: ההלכה הקודמת ״שלשה מתירין את הבכור״ נאמרה ״ספק בשם רב ספק בשם שמואל״. נפשוט שבשם שמואל נאמרה, כי אילו בשם רב — ״תרתי למה לי״? שני פסקים של רב על אותו עניין מיותרים, שהרי מי שמתיר בשלשה ממילא אינו כרבי יוסי.ניסיון הוכחה: ההלכה הקודמת נאמרה בשם שמואל, לא רב
6. חדא מכללאאין הוכחה. ייתכן ששתיהן בשם רב, אלא ״חדא מכללא דחבירתה איתמר״ — אחת נלמדה מכלל חברתה: מפסק רב ששלשה מתירים הסיקו התלמידים שאין הלכה כרבי יוסי, ואמרו זאת בשמו.דחייה: אפשר ששתיהן בשם רב, אחת נלמדה מחברתה

מוכר בשר שנמצא אסור: מה שאכלו אכלו

1. משנהבכורמי ששחט בכור ומכר מבשרו, ונודע שלא הראה את הבכור לחכם שיתיר אותו — הבשר אסור בהנאה. מה שאכלו הקונים — אכלו, והמוכר ״יחזיר להם הדמים״ (רש״י: משום קנס). מה שלא אכלו — הבשר נקבר, והמוכר מחזיר גם עליו את הדמים.משנה: מכר בשר בכור שלא הותר, מחזיר את כל הדמים
2. משנהטריפהוכן השוחט פרה ומכרה והתברר שהיא טרפה: מה שאכלו — אכלו; מה שלא אכלו — הקונים מחזירים את הבשר והמוכר את הדמים. ואם הקונים כבר ״מכרוהו לגוים״ או הטילוהו לכלבים — משלמים ״דמי טרפה״ בלבד, מחיר בשר טרפה הזול (רש״י), והמוכר מחזיר להם את היתר.משנה: מכר פרה טרפה, הקונים משלמים רק דמי טרפה
3. ברייתאתנו רבנן: מי שמכר בשר ונמצא בשר בכור, פירות ונמצאו טבלים (פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות), או יין ונמצא יין נסך — ״מה שאכלו אכלו״, והמוכר מחזיר את כל הדמים.ברייתא: מכר בכור, טבלים או יין נסך, מחזיר הכל
4. רשב״א מחלקרבי שמעון בן אלעזר חולק: בדברים ש״הנפש קצה בהן״ (מואסת, רש״י) — המוכר מחזיר את כל הדמים, כי האכילה לא נחשבת הנאה. בדברים שאין הנפש קצה בהם — ״ינכה״ מן ההחזר את שווי מה שאכלו, כי הקונה נהנה. נבילות, טריפות, שקצים ורמשים — נפש קצה. בכורות, טבלים ויין נסך — אין הנפש קצה בהם.רשב״א: בדבר שהנפש קצה בו מחזיר הכל, באחר מנכה
5. מאי אפסדתך?לדעת רבי שמעון בן אלעזר מנכים על בכור. מקשים: ״ולימא ליה: מאי אפסדתך״ — הקונה יכול לטעון: איזה הפסד גרמתי לך? אילו נשאר הבשר בידך היה בכור תם שנשחט וטעון קבורה, וגם אתה לא היית נהנה (רש״י). אם כן אין מה לנכות.קושיה: למה לנכות בבכור, הרי לא הפסדת כלום
6. ממקום מומאהדין נצרך במקרה ש״זבין ליה ממקום מומא״ — מכר לו מהחתיכה שבה היה המום. המוכר טוען: ״אי לאו דאכלת הוה מחזינא ליה״ — לולא אכלת הייתי מראה לחכם והוא היה מתיר לי. זה כרבי יהודה, המתיר בכור בעל מום גם אחרי שחיטתו (רש״י, לעיל כח). כך באמת הפסיד, ולכן מנכים.תירוץ: מכר ממקום המום, והיה מתיר לו לולא אכל
7. טבליםאותו הסבר בטבלים: המוכר טוען ״הוה מתקיננא להו ואכלנא להו״ — לולא אכלת הייתי מתקן אותם, מפריש תרומות ומעשרות ואוכל. לכן הפסיד בכך שהקונה אכל.בטבלים: המוכר היה מתקן ואוכל, ולכן הפסיד
8. יין נסךוביין נסך: אין מדובר ביין נסך לבדו אלא ביין שנאסר ״על ידי תערובת״ של יין נסך. אילו לא שתה הקונה, היה המוכר מוכר את היין לגוים חוץ מדמי היין נסך שבו (רש״י) — כרבן שמעון בן גמליאל. לכן הפסיד כשהקונה שתה.ביין נסך: יין מעורב היה נמכר לגוים, והפסיד
9. מקור לרשב״גדתנן: יין נסך שנפל לבור — המשנה סתם אומרת שכולו אסור בהנאה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ״ימכר כולו לגוים, חוץ מדמי יין נסך שבו״. לדעתו יש תקנה ליהנות מהיין, ולכן יש למוכר מה לטעון.מקור לרשב״ג: יין נסך שנפל לבור נמכר לגוים חוץ מדמיו
10. סוף הפרקכאן מסתיים פרק ה׳ ״כל פסולי המוקדשין״ (״הדרן עלך״), ומיד, בדף זה עצמו, נפתח פרק ו׳ ״על אלו מומין״ — פירוט המומים ששוחטים עליהם את הבכור.סוף פרק ה ופתיחת פרק ו, על אלו מומין

מדוע שוחטים על מומי האוזן: כלל ופרט וכלל

1. משנהמומי אוזןעל אלו מומין שוחטין את הבכור: ״נפגמה אזנו מן החסחוס״ (החלק הקשה; פגימה רק בעור הרך אינה מום, כי היא חוזרת ונרפאת — רש״י); סדק, גם בלי חסרון; נקב ״מלא כרשינה״; או ״יבשה״ — אוזן שנוקבים אותה והיא אינה מוציאה טיפת דם. רבי יוסי בן המשולם: יבשה היא שנפרכת כשממששים בה.משנה: מומי אוזן ששוחטים עליהם את הבכור
2. ואמאי?הגמרא שואלת על רשימת המומים כולה: ״אמאי? פסח ועור כתיב״. התורה התירה לאכול בכור ב״שעריך״, בלא הקרבה, רק משום פסח ועור. מנין ההיתר לשחוט על מומי אוזן?קושיה: מנין היתר שחיטה, הרי כתוב פסח ועור
3. כתיב נמיהפסוק אומר גם ״כי יהיה בו מום״ סתם, וזה כולל מומים אחרים (רש״י).תשובה: כתוב גם כי יהיה בו מום סתם
4. ואימא כלל ופרטמקשים: נדרוש לפי כללי מדרש ההלכה — ״מום״ כלל, ״פסח או עור״ פרט, ו״כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט״. אז פסח ועור כן, ״מידי אחרינא לא״.קושיה: לפי כלל ופרט, רק פסח ועור הותרו
5. כלל ופרט וכללאבל ״כל מום רע״ ״חזר וכלל״, ונוצר כלל ופרט וכלל, ובו ״אי אתה דן אלא כעין הפרט״. הפרט, פסח ועיוור, הוא מומים ״שבגלוי ואינן חוזרין״ (אינם מתרפאים), ולכן נוספים רק מומים כאלה. מומי האוזן גלויים וקבועים.תשובה: כלל ופרט וכלל, מוסיפים מומים גלויים וקבועים
6. ואימאעוד תנאימקשים: נדרוש ״כעין הפרט״ בצורה צרה יותר: מומין שבגלוי, ו״בוטל ממלאכתו״ ואינו חוזר (פסח אינו הולך ועיוור אינו רואה — רש״י). אבל ״אלמה תנן נפגמה אזנו״? פגימת האוזן אינה מבטלת את הבהמה משמיעה.קושיה: צריך גם שיבטל ממלאכה, ופגימת אוזן אינה כזו
7. ריבויא״כל מום רע״ הוא ״ריבויא״ — הכתוב רבה מומים נוספים ואינו נדרש בכלל ופרט (רש״י). לכן אין צורך שהמום יהיה זהה לפרט ממש.תשובה: כל מום רע הוא ריבוי, לא כעין הפרט
8. אי הכימומין שבסתראם זה ריבוי, ״מומין שבסתר נמי״ יהיו כלולים! אבל המשנה מונה ״חוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו״ — החניכיים שבחזית הפה, הנראות לעין — ואילו בחניכיים הפנימיות, שבעומק הפה ואינן נראות, רק ״שנעקרו״. נפגמו (חסרו מעט) או נגממו (נחתכו כעין סדק, רש״י) בפנימיות — אינו מום. מדוע, אם הריבוי כולל גם מום שבסתר?קושיה: אם ריבוי, גם מומים שבסתר היו נכללים
9. בעינא מום רעאכן ״נעקרו אין, נפגמו ונגממו לא״, כי הכתוב דורש ״מום רע״ — מום גלוי המנוול את הבהמה (רש״י). מום בסתר אינו כזה, ולכן אינו נכלל בריבוי.תשובה: הכתוב דורש מום רע, גלוי המנוול את הבהמה
10. אי הכימום עובראם כל המומים מורבים חוץ מבסתר, גם ״מום עובר נמי״ ישחטו בגללו! אלא שהמשנה פוסלת פגימה מן העור, שחוזרת ונרפאת — ״אלמה תנן״?קושיה: אם הכל מורבה, גם מום עובר יותר
11. סברא הואעל מום עובר אין צורך בפסוק: ״סברא הוא״. ״השתא מיפרק לא פרקינן עלויה, משחט שחטינן עלויה״ — אם אפילו פדיון של קדשים בעלי מום עובר אין עושים, שחיטה בחוץ בלא פדיון קל וחומר שלא.תשובה: סברא, פדיון אינו נעשה על מום עובר, ושחיטה קל וחומר
12. מקור: ברייתאומניין שאין פודים על מום עובר? תניא: ״ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן״ (ויקרא כז, יא) — הכתוב מדבר בבעלי מומין.מקור: ברייתא על הפסוק בבהמה טמאה אשר לא יקריבו
13. מי ״אשר לא יקריבו״אולי מדובר בבהמה טמאה ממש? אבל ״ואם בבהמה הטמאה״ (פסוק כז) כבר עוסק בטמאה. מה מקיימים ב״אשר לא יקריבו ממנה״? ״בעלי מומין שנפדו״.הפסוק אינו על טמאה ממש אלא על בעלי מומין שנפדו
14. מום עובר לא נפדהואם תאמר שיפדו גם על מום עובר — ״אשר לא יקריבו ממנה קרבן״ מדבר רק במי ש״אינה קריבה כל עיקר״. בעלת מום עובר, שתקרב מחר, יצאה. כך נסמכת הסברא.מום עובר לא נפדה, כי עתיד להקרב
15. ואיבעית אימאהסבר נוסף: ״אם כן פסח ועור למה לי״? אילו נשחט גם על מום עובר, היה די בכתוב ״כל מום רע״. הזכרת פסח ועור באה למעט מום עובר ולצמצם למומים קבועים (רש״י).תירוץ אחר: אילו גם מום עובר, די היה בכל מום רע

סדק, פגימה ונקב באוזן: השיעורים

1. ברייתאסדק ופגימההמשנה אמרה ״נסדקה אף על פי שלא חסרה״. תנו רבנן: ״הסדק — כל שהוא״, ו״הפגימה — בין בידי אדם בין בידי שמים״ (רש״י: שנולד עמו).ברייתא: סדק כל שהוא, פגימה בין בידי אדם בין בידי שמים
2. מכלל דסדק…?מניסוח הברייתא משמע ש״סדק בידי שמים לא״ — הרי גם הוא מום הנראה לעין.קושיה: משמע שסדק בידי שמים אינו מום
3. אלאניסוח מתוקןאלא כך נשנה: ״סדק ופגימה — בין בידי שמים בין בידי אדם״. שני הדינים חלים בשני המקרים.תירוץ: הנוסח הנכון, סדק ופגימה בשני המקרים
4. שיעור פגימהוכמה שיעור פגימה? ״כדי שתחגור בה ציפורן״ — שהציפורן תתעכב בה כשמעבירים עליה (רש״י).שיעור פגימה: כדי שתחגור בה ציפורן
5. ברייתאנקב ויבשהתנו רבנן: נקב האוזן — ״מלא כרשינה״. רבי יוסי ברבי יהודה: ״בכעדשה״, קטנה מעט ממנה. יבשה — שאם נוקבים אותה אינה מוציאה טיפת דם. רבי יוסי בן המשולם: יבשה כדי שתהא נפרכת.ברייתא: נקב מלא כרשינה, לרבי יוסי כעדשה, ויבשה
6. קרובין דבריהןתנא: ״קרובין דבריהן להיות שוין״ למעשה.תנא: דבריהם קרובים להיות שווים למעשה
7. דבריהן דמאן?של אילו תנאים הדברים קרובים?שאלה: דברי אילו תנאים קרובים
8. אילימאטובא איכאלא ייתכן שהכוונה לתנא קמא ולרבי יוסי בן המשולם ביבשה: ״טובא איכא״ — אי הוצאת דם ונפרכות הן הבדל גדול.לא תנא קמא ורבי יוסי בן המשולם, ההבדל ביניהם גדול
9. אלאכרשינה וכעדשהאלא מדובר בתנא קמא וברבי יוסי ברבי יהודה: כרשינה וכעדשה כמעט שוות בגודלן (רש״י: כרשינה אינה גדולה מעדשה אלא מעט).אלא תנא קמא ורבי יוסי ברבי יהודה, כרשינה וכעדשה קרובות

נקב כעדשה מול רציעת עבד עברי

1. שיטת רבי יוסי ברבי יהודהלדעתו נקב באוזן הבכור הוא מום כשהוא כעדשה. ״בציר מכעדשה״ אינו מום.רבי יוסי ברבי יהודה: נקב כעדשה מום, פחות מכך אינו
2. ורמינהימקשים מברייתא על רציעת עבד: נאמר ״ולקחת את המרצע״ — אין לי אלא מרצע, ומנין לרבות סול (עץ מחודד), סירה (קוץ), מחט, מקדח ומכתב (חרט)?קושיה: ברייתא על רציעת עבד ברבוי מרצע ומחט
3. תלמוד לומררבי יוסי ברבי יהודה דורש ״ולקחת״ — כל דבר הנלקח ביד. רבי: ״מרצע״ — מה מרצע של מתכת, אף כל של מתכת.רבי יוסי ברבי יהודה דורש ולקחת, רבי דורש מרצע של מתכת
4. במילתומסיפא: אמר רבי, יודן ברבי היה דורש ״אין רוצעין אלא במילת״ — בחלק הרך והתחתון של האוזן.רבי: רוצעים רק במילת, החלק הרך של האוזן
5. חכמים: כהן לא נרצעוחכמים אומרים: אין עבד עברי כהן נרצע, ״מפני שנעשה בעל מום״. אם רוצעים במילת, הנקב חוזר ונרפא ולא היה מום. הרי רוצעים בגובה האוזן, בסחוס (רש״י).חכמים: כהן לא נרצע כי הרציעה מום, ורוצעים בסחוס
6. הסתירהכאן נסגרת הקושיה: לרבי יוסי ברבי יהודה רוצעים גם במחט, וחכמים אומרים שהרציעה עושה את הכהן בעל מום, ״הא אין רוצעין אלא בגובה של אוזן״, בסחוס. נמצא שגם נקב של מחט, שהוא ודאי קטן מעדשה, הוא מום — בניגוד לשיעור ״כעדשה״ שקבע רבי יוסי ברבי יהודה עצמו (רש״י).סתירה: נקב מחט קטן מעדשה ובכל זאת מום
7. כאן לשחוט, כאן לפסולאמר רב חנא בר קטינא: ״לא קשיא״. שיעור כעדשה הוא ״לשחוט״ את הבכור בחוץ בלי הקרבה; ונקב קטן ממנו די בו ״לפסול״ בהמה מלהקרבה, כמו שפוסל כהן מעבודה (רש״י: יש מומים הפוסלים להקרבה ואינם מתירים שחיטה).רב חנא: כעדשה לשחיטה, קטן ממנו די לפסול מהקרבה

מהי כרשינה, ומה פירוש ״מלא״

1. מאי כרשינה?בשיעור הנקב לדעת חכמים, ״מלא כרשינה״ — מהי כרשינה?שאלה: מהי כרשינה בשיעור הנקב
2. הינדאאמר רב שרביא: ״הינדא״ — כך היא קרויה בארמית.רב שרביא: כרשינה בארמית היא הינדא
3. נכנסת ויוצאת או עומדתרב הושעיא שאל את רב הונא: ״כרשינה הנכנסת ויוצאה, או כרשינה העומדת״? האם הנקב צריך להיות רחב כדי שהכרשינה תעבור בו, או שדי בנקב שהכרשינה עומדת בו בדוחק (רש״י)?רב הושעיא: כרשינה הנכנסת ויוצאת או העומדת
4. כיוצא בה שמעתירב הונא: ״זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי״. על כרשינה אין לי מסורת מפורשת, אך בענין דומה שמעתי שלשון ״מלא״ משמעה שהדבר נכנס ויוצא.רב הונא: אין לי מסורת, אבל בדומה לה שמעתי
5. המקור: שדרה וגולגולתדתנן: שדרה וגולגולת של מת שחסרו אינן מטמאות באוהל (רש״י). בשדרה — לבית שמאי שתי חוליות, לבית הלל חוליא אחת. ובגולגולת — בית שמאי ״כמלא מקדח״, בית הלל ״כדי שינטל מן החי וימות״. את לשון ״מלא מקדח״ מבררים בהמשך.מקור: משנת שדרה וגולגולת, ושיעור מלא מקדח

כסלע או מקדח: שיעור חסרון בגולגולת

1. שאלת רב חסדארב חסדא ישב ונסתפק בשיעור בית הלל בגולגולת: ״כדי שינטל מן החי״ — וכמה? כמה צריך להיחסר מן הגולגולת, שאילו נחסר כך מאדם חי היה מת?רב חסדא שואל: כמה חסר בגולגולת כדי שימות החי
2. כסלעאמר לו רב תחליפא בר אבודימי: ״הכי אמר שמואל — כסלע״ — חסרון בגודל מטבע הסלע.רב תחליפא: כסלע, כך אמר שמואל
3. שמעתתא או מתניתאנחלקו אמוראים כיצד אמר רב תחליפא זאת: רב ספרא — ״שמעתתא״ (שמועה של אמורא, משמו של שמואל), ורב שמואל בר יהודה — ״מתניתא״ (ברייתא). סימן: ״תני רב שמואל בר יהודה״.מחלוקת אם נאמר כשמועה או כברייתא
4. אם כן…רב חסדא: אם בית הלל כסלע, ״עשיתה דברי בית שמאי ודברי בית הלל אחד״ — כי מלא מקדח, כבית שמאי, שווה לסלע. מביא ראיה ממשנת המאור (חלון).רב חסדא: אם כסלע, בית שמאי ובית הלל שווים
5. משנהמאור שלא בידי אדםמאור שלא נעשה בידי אדם (כגון שנפל הכותל מעט — רש״י): שיעורו להביא טומאה מבית לבית הוא ״מלא אגרוף גדול״, אגרופו של בן אבטיח איש גדול הבשר. רבי יוסי: כראש גדול של אדם.משנה: מאור שלא בידי אדם, מלא אגרוף גדול
6. משנהמאור בידי אדםואם נעשה בידי אדם, שיערוהו כמלא ״מקדח גדול של לשכה״ במקדש, שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית. מקדח וסלע אותו שיעור.משנה: מאור בידי אדם, מלא מקדח גדול כסלע
7. כמלא נקב של עולדף ל״חהמשנה ממשיכה: שיעור זה ״כמלא נקב של עול״ של בהמה. נמצא שמלא מקדח כסלע ממש, ומה ההבדל בין בית שמאי לבית הלל? רב תחליפא שתק.משנה: מלא נקב של עול, ומה ההבדל בין הבתים
8. שמא מקדח וחיסומודף ל״חרב חסדא עצמו מציע: ״שמא מקדח וחיסומו שנינו״. כלומר נקב שהורחב כדי שהמקדח ייכנס ויצא בריוח (רש״י), וזה גדול מסלע, ויש מחלוקת.רב חסדא מציע: מקדח וחיסומו, נקב שהמקדח נכנס ויוצא בו
9. ודאידף ל״חאמר רב תחליפא: ״לא תימא שמא, אלא ודאי״ מקדח וחיסומו. ״צריך להתלות עליה כחזקיה אבי עקש״ — סמוך על כך כעל עדות ברורה שאין עליה חולק (רש״י). את העדות עצמה לומדים בדף הבא.רב תחליפא: ודאי מקדח וחיסומו, ויש לסמוך על כך
10. מסקנה לכרשינהדף ל״חמכאן לדין משנתנו (כך מבארים רש״י ושטיינזלץ; הגמרא אינה אומרת זאת במפורש): כשם ש״מלא מקדח״ הוא ״מקדח וחיסומו״ — נקב שהמקדח נכנס ויוצא בו — כך ״מלא כרשינה״ הוא נקב שהכרשינה נכנסת ויוצאת בו. זה ה״כיוצא בה״ ששמע רב הונא, והתשובה לשאלת רב הושעיא.מסקנה: מלא כרשינה הוא נקב שהכרשינה נכנסת ויוצאת בו

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא